מעצר עד תום ההליכים בעבירת אונס

להלן החלטה בנושא מעצר עד תום ההליכים בעבירת אונס: החלטה לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.11.2009, בתיק ב"ש 9229/09, אשר עניינה שלא לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו ולשחררו לחלופת מעצר בערובה ובתנאים מגבילים. כתב האישום שהוגש כנגד המבקש, מייחס לו עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ועבירה של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345(א). על פי עובדות כתב האישום, ביום 19.8.2009 סמוך לשעה 01:00, ביקשה ר', קטינה, ילידת 4.12.1992 (להלן: המתלוננת), לעצור כלי רכב שיסיע אותה למקום מגוריה. המשיב עצר את מכוניתו לידן ולאחר שהציע למתלוננת להסיעה לביתה, היא נכנסה למכונית. במהלך הנסיעה, המשיב הציע למתלוננת פעמיים לנסוע לביתו במושב סמוך, ולאחר סירוביה עצר בכל פעם את מכוניתו במקום חשוך ואמר שיהיה עליה לרדת מהמכונית אם היא לא תסכים. המשיב הגיע סמוך למקום מגוריה, המתלוננת ביקשה ממנו שוב להביאה לביתה ואולם, המשיב אמר שיהיה עליה להתלוות אליו ונסע לביתו, תוך שהוא נוגע בפניה ושואל אותה שאלות אינטימיות. בביתו, הציע המשיב שחבריו יחזירו אותה לביתה ולאחר שהיא סירבה להתלוות לשני הגברים הזרים לקח אותה ונסע עימה לכיוון מקום מגוריה. בדרכם, סטה המשיב מן הדרך והחנה את מכוניתו בשביל עפר מבודד בפארק, חרף התנגדותה של המתלוננת. לאחר מכן הוא התנפל עליה, תפס בחוזקה בראשה, ונישק אותה על פיה באלימות, תוך שהוא פוצע אותה בשפתה. המתלוננת התנגדה למעשים, נאבקה במשיב וניסתה לבעוט בו ולפתוח את דלת המכונית. חרף זאת, המשיב תפס בה בחוזקה, הוריד את בגדיה, החדיר מספר פעמים את אצבעותיו לאיבר מינה וגרם לה לדימום וכן החדיר את אצבעותיו לפי הטבעת שלה. המתלוננת המשיכה כל העת להיאבק במשיב, אך הלה המשיך במעשיו ואף ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. הוא הורה לה לפשק את רגליה ולאחר שסירבה דרש ממנה פעמיים לבצע בו מין אורלי וקירב את איבר מינו לפיה. לאחר מכן, המשיב הסיע את המתלוננת לביתה. מעשי המשיב גרמו לסימני שפשוף בשפתה הפנימית של המתלוננת, לשריטות וסימני שפשוף בכתפה הימנית, להמטומה בשוק רגלה הימנית ולסימני שפשוף באיבר מינה. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 4973/09). בהחלטה מיום 14.9.2009 מצא בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' חשין - סג"נ), כי הראיות אשר הוצגו בפניו, עולות כדי ראיות לכאורה המספיקות לשם מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. נוכח אופיין החמור של העבירות הסיק בית המשפט, כי במקרה זה קמה כנגד המשיב עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). עם זאת, מאחר שלמשיב אין עבר פלילי בעבירות מין וההרשעות הקודמות נגעו לעבירות ישנות, הורה בית המשפט להכין תסקיר שירות מבחן בעניינו. בתסקיר מיום 15.10.2009 פורטה התרשמותו של שירות המבחן מן המשיב, לאחר ששוחח עימו ועם חברתו לשעבר. כך, התייחסה קצינת המבחן להרשעותיו הקודמות של המשיב בעבירות אלימות ומרמה. המשיב ריצה בגין עבירות אלה 16 חודשי מאסר ואולם, בתסקיר נכתב בשוגג, כי העונש היה 16 שנות מאסר. משיחה עם חברתו של המשיב עלה, כי לפני שהכיר אותה, לא היו לו מערכות יחסים משמעותיות ולאחר היכרות של שנתיים וציפיותיה למסד את יחסיהם, הוא נפרד ממנה. שירות המבחן התרשם, כי למשיב קושי לנהל מערכת זוגית בוגרת, בעיות בגיבוש זהות גברית וציין, כי "בולט גם צורך בסיפוק צרכיו באופן מיידי". המשיב הודה בכוונותיו לקיים יחסי מין עם המתלוננת ואולם הכחיש, כי השתמש בכוח באירוע נשוא כתב האישום. התסקיר עמד גם על קשייו של המשיב לראות בעייתיות בהתנהגותו, על יחסו הילדותי וחוסר גילוי של אמפתיה למתלוננת. קצינת המבחן שוחחה גם עם המתלוננת עצמה והתרשמה מן הניתוק הרגשי בהתנהגותה - אשר מאפיין קורבנות לעבירות מין - ומתחושת ההקלה שחשה בעקבות מעצרו של המשיב. שירות המבחן קיים שיחה גם עם אחיו של המשיב (להלן: ט') לצורך בחינתה של חלופת מעצר בביתו. בשל אילוצו של ט' לצאת לעבודה, הועלתה ההצעה שהמשיב יתלווה אליו או יישאר בבית בפיקוחה של אימם. חרף חיווי דעה חיובית על ט', התרשם שירות המבחן, כי הוא ואימו מגלים יחס מגונן כלפי המשיב ולא יוכלו להעמיד לו גבולות ברורים. לסיכום הדברים, צוין בתסקיר: "אנו מתרשמים מאדם עם בעיות בגיבוש זהות עצמית אשר פועל לספק את צרכיו האישיים ומתקשה לראות את צרכי האחר. בעבר ביצע עבירות בתחום אלימות ומרמה. למרות שבמשך 10 שנים לא נידון בפלילים ועובד, אנו מתרשמים מגבולות וערכים מטושטשים בהתנהגותו שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בשני תיקים פתוחים ברישומו הפלילי. לאור האמור לעיל, לאור מצב המתלוננת והבעת חשש מ[המשיב], אנו מעריכים כי קיימת רמת סיכון גבוהה, שאין בחלופת מעצר להפחית אותה. ולכן איננו ממליצים של שחרורו מהמעצר". ביום 29.10.2009, הורה בית המשפט המחוזי "לא בלי התלבטות", לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, בתנאי מעצר בית מלא, באיזוק אלקטרוני, תחת פיקוח ותוך הפקדת ערבויות (ב"ש 9229/09). בית המשפט לא התעלם מחומרתן של העבירות המיוחסות למשיב ואולם סבר, כי מסוכנותו של המשיב נחלשת במקרה דנן נוכח בעיות שמצא בחומר הראיות והתקופה שחלפה מאז הרשעותיו הקודמות. המלצתו של שירות המבחן לא אומצה על ידי בית המשפט לאחר שהסיק, כי העובדות החשובות לשאלת חלופת המעצר לא נבדקו כראוי. מסקנה זו התבססה על מספר הבחנות: קצינת המבחן התרשמה שאימו של המשיב לא תוכל לשמש כגורם מפקח עבורו, מבלי ששוחחה עימה; התסקיר התייחס לתיקים פתוחים ברישומו הפלילי ואולם לא ציין, כי מדובר בעבירות של "חשבונית מס וקבלת דבר בפשע" בלבד; בתסקיר נפלה טעות לגבי עונש המאסר שריצה המשיב, כאמור לעיל; ולבסוף, התסקיר עמד על קשיי המשיב לנהל מערכת יחסים זוגית בוגרת ואולם, הדבר איננו מתחייב מסיום הקשר עם חברתו וכלל איננו רלוונטי לענייננו. מאידך, בית המשפט התרשם בחיוב מט' ומקרובי משפחה אחרים וחרף רישומיו הפליליים של ט', הורה לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בביתו, תחת פיקוחו או פיקוח קרובים אחרים, באיזוק אלקטרוני ותוך הפקדת ערבויות. העוררת הגישה ערר על החלטה זו וביום 30.10.2009, הורה בית משפט זה (כבוד השופטת א' חיות) בהסכמת הצדדים להכין תסקיר משלים בעניינו של המשיב (בש"פ 8730/09). בתסקיר המשלים מיום 8.11.2009 חזר שירות המבחן על המלצתו הקודמת להותיר את המשיב במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. בהחלטה מיום 11.11.2009, קבע בית המשפט המחוזי, כי התסקיר החדש איננו מספק הסבר לקשיים שעלו בתסקיר הראשון ואף מאשש את הרושם שהמסקנות בו התבססו על בדיקה לא קפדנית ולא אובייקטיבית. עקב כך, עמד בית המשפט על קביעתו, כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר ואולם, בשל הרשעתו בעבירה של נפקדות משירות מילואים, התנה זאת בהצגת גורם מפקח אחר לשביעות רצונו. מכאן הערר שלפניי, בגדרו טוענת באת כוח העוררת, כי היקף הראיות לכאורה שעלו מחומר החקירה בתיק, יחד עם עברו הפלילי של המשיב והערכת המסוכנות של שירות המבחן, מגבשים חשש ברמה גבוהה ביותר מפני מסוכנות המשיב, והדבר שולל את אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר כלשהי. לדבריה, הקשיים שנתגלו בתסקיר הראשון שהוכן בעניינו של המשיב, אינם יורדים לשורש הבדיקה ואינם משליכים על מסקנת שירות המבחן לגבי המסוכנות הנשקפת ממנו. לבסוף, היא מבקשת להתחשב גם בחשש שהביעה המתלוננת משחרורו של המשיב לחלופת מעצר, כמפורט בתסקיר הראשון. בא כוח המשיב הסכים, כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב אך טען, כי קיימים קשיים רבים בגרסה שמסרה המתלוננת. עוד נטען, כי הטעויות שנפלו בתסקיר שירות המבחן חמורות ולפיכך לא ניתן להסתמך עליו. לדברי בא כוח המשיב, תנאי מעצר הבית בהם שוחרר המשיב, מאיינות את המסוכנות הנשקפת ממנו. כמו בית המשפט המחוזי התלבטתי גם אני, האם די בחומרי החקירה ובתסקיר שירות המבחן כדי להותיר את המשיב מאחורי סורג ובריח למשך ניהול ההליכים המשפטים כנגדו, או שמא בנסיבות המתוארות לעיל, דין הוא שזכותו של המשיב לחירות תכריע את הכף ויש לשחררו לחלופת מעצר. עיינתי בערר ובטענות הצדדים בדיון לפניי, בחנתי את חומרי החקירה בתיק ואת שני תסקירי המבחן ושקלתי בקפידה את השיקולים שהועלו בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי. מסקנתי לאחר כל אלה היא, כי דין הערר להידחות. אכן, העבירות המיוחסות למשיב בוצעו לכאורה בנסיבות של שימוש באלימות חמורה וגרימת חבלות למתלוננת, ועל כן קמה מכוחן חזקת מסוכנות סטטוטורית, על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. שחרורו של נאשם לחלופת מעצר ושלילתה של חזקה זו, אפשריים רק בהתקיים טעמים מיוחדים לכך (ראו בש"פ 8818/09 חג'וג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2009); 6308/09 רג'בי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.8.2009)). יתרה מזו, עובדת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב - אשר מספיקות כדי לקיים את המבחן הקבוע בסעיף 21(ב) רישא לחוק המעצרים - איננה שנויה במחלוקת. כידוע, בחינת קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, דורשת לבחון האם קיים סיכוי סביר להוכחת אשמתו של הנאשם בתום המשפט (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת שיראל, פ"ד נא(3) 817 (1997)). במקרה דנן, הראיות לכאורה מושתתות היטב בחומר הראיות, אשר כולל את ממצאי הבדיקה הרפואית של המתלוננת; את עדותה יחד עם עדויות אחיה ואימה בנוגע למצבה הנפשי הקשה לאחר האירוע; וכן את השיחה שהוקלטה בהאזנת סתר ובה מספר המשיב לחברו ומשתמש בביטויים המרמזים על הפעלת כוח על המתלוננת (כגון "באתי עליה כמו פיטבול...") (להלן: השיחה המוקלטת). ואולם, על אף האמור עלינו לזכור, כי משמעותו של מעצר עד תום ההליכים, הינה שלילת זכויותיו הבסיסית של האדם לחירות ולתנועה, בטרם התברר עניינו, ואין לנקוט בו אלא כאשר התגשמו בבירור הנסיבות המנויות בחוק לשם כך. סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים מחייב את בית המשפט, לבחון גם בנסיבות המפורטות לעיל, האם ניתן להפחית את הפגיעה בחירותו של המשיב ולשחררו לחלופת מעצר תוך הפגת הסכנה הנשקפת ממנו לסביבה. בנסיבות החריגות של המקרה דנן, סבורני כי יש לקבל את מסקנת בית המשפט המחוזי, על כלל נימוקיה. ראשית, בחשבון השיקולים יש להביא גם את עוצמתן של הראיות לכאורה בתיק. גילויים של פגמים וסתירות בחומרי החקירה, אשר מחליש את עוצמת הראיות לכאורה, מהווה כידוע שיקול לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר (ראו בש"פ 7532/08 אבו סבית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.9.2008); בש"פ 5837/00 חטואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.8.2000)). ואכן, התנהגותה של המתלוננת במהלך הנסיעה עם המשיב, מעוררת אי נוחות מסוימת לגבי גרסתה. היא החליטה שלא לרדת מן המכונית, על אף הפצרות המשיב להתלוות אליו לביתו; היא ביקשה ממנו להסיעה לביתה גם לאחר שבמהלך הנסיעה הוא נגע באפה ובפניה; ומסיבה כלשהי שיקרה למשיב ואמרה, שגילה עולה על 17 שנים. תהיות עלו גם מהודעותיה במשטרה. המתלוננת סיפרה בתחילה, כי עברה מקרה של אונס לפני שנה וחצי (הודעה מיום 20.8.09), אך בחקירה מאוחרת הכחישה את האירוע (הודעה מיום 26.8.2009). היא שינתה את גרסאותיה גם בנוגע להיותה בתולה. מעבר לכך, לא מצאתי בשיחה המוקלטת סימנים חד משמעיים לכפיית האקטים המיניים על המתלוננת. השיקול השני להעדפת אפשרות חלופת המעצר, הינו הספקות שנתעוררו לגבי מידת האמינות שניתן לייחס לתסקיר הראשון אשר הוכן בעניינו של המשיב, כמפורט לעיל. בתסקיר המשלים לא נערכו בדיקות חדשות לגבי רמת המסוכנות או חלופות המעצר, ולא היה בו כדי לרפא את הפגמים שנמצאו בתסקיר העיקרי. אין ללמוד אם כן ממסקנות שירות המבחן, כי לא ניתן לאיין את פוטנציאל הפגיעה בחפים מפשע הטמון בשחרורו של המשיב לחלופת מעצר, תהיה חלופה זו אשר תהיה. גורמים נוספים - החלפתו של ט' בגורם מפקח שאין לו עבר פלילי, האמון שהביע בית המשפט המחוזי בקרובי משפחה אחרים ולבסוף, גם העובדה שהמשיב לא הואשם קודם למקרה הנוכחי בביצוע עבירות מין ועבירות האלימות החמורות בהן הורשע, בוצעו לפני כעשר שנים - נזקפים גם הם לטובת העדפת אינטרס חירותו של המשיב. יודגש, כי לולא חברו השיקולים המפורטים לעיל יחדיו, דינו של המשיב היה להיוותר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. רק בנסיבות מיוחדות אלה מוכן אני לקבל את הקביעה, כי חלופת המעצר תהיה אפקטיבית דיה, כדי לנטרל את המסוכנות הנשקפת מן המשיב למתלוננת ולציבור בכללו. לבסוף יודגש, כי כדי לדחות המלצה שלילית של שירות המבחן, חייב בית המשפט להציג שיקולים כבדי משקל שינמקו את החלטתו (בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' עמר (לא פורסם, 16.4.2007); בש"פ 9354/02 מדינת ישראל נ' גידניאן (לא פורסם, 5.11.2002)) לאור העבירות הקשות המתוארות בכתב האישום והעובדה שקצינת המבחן בחנה את התנהגותו ואופיו של המבקש בהתאם, יכול והיה מקום לתת מעט יותר אמון בניסיונה ומקצועיותה. ואולם גם לו סברתי כך, הייתה נותרת החלטתי על כנה. יפים לכאן דבריו של השופט זמיר בבש"פ 90/99 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 10.1.1999): "במקרה בעייתי מעין זה, כאשר הכף אינה נוטה באופן ברור לצד המעצר או לצד השחרור, יש משקל נוסף לעובדה שמדובר בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי. אכן, אין זה ערעור רגיל על פסק דין, ובית משפט זה, היושב בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בשאלת המעצר של הנאשם, שוקל מחדש ובאופן עצמאי את כל החומר הנוגע לעניין. ואף-על-פי כן, אין זה נכון להתעלם מן ההחלטה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, בין כערכאה ראשונה ובין כערכאה שניה. צריך טעם של ממש כדי לבטל את ההחלטה". סוף דבר, הערר נדחה. החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.11.2009 נותרת בעינה והתיק יוחזר אליו לשם בדיקת התאמתן של חלופות מעצר אחרות עבור המשיב. מעצרמשפט פליליעבירות מיןמעצר עד תום ההליכים