להלן החלטה בנושא סטייה מ הלכת קינזי: החלטה 1. בפני בקשת המבקשת - המאשימה לעיון חוזר במסגרת ת.פ 35/03 כאן באשר להחלטת בית משפט זה מיום 29/07/03 זאת, בשאלת הסטייה מההלכה הידועה כ" הלכת קינזי" (ע"פ 194/75 קינזי נ' מ"י, פ"ד לב(2) 477). 2. השתלשלות העניינים בתיק זה, ככל שהיא נוגעת לעניינינו, הנה כמפורט: א. כנגד המשיב הוגש כתב אישום מתוקן ביום 4.3.03. כתב האישום מייחס לנאשם ייבוא סם מסוכן במספר רב של מקרים, עבירה בניגוד לסע' 13+19א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973 (להלן- "הפקודה"), סחר בסם מסוכן במספר רב של מקרים, עבירה בניגוד לסע' 13+19א. לפקודה, החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד - עבירה בניגוד לסע' 7(א)(ג) לפקודה, קשירת קשר לביצוע פשע - עבירה בניגוד לסע' 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- חוק "העונשין") והסתייעות ברכב לביצוע פשע - עבירה בניגוד לסע' 43 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961. על פי הנטען בכתב האישום המשיב ושותפיו קשרו קשר, יבאו וסחרו בסמים מסוכנים. תפקידו של המשיב היה קבלת הסמים והעברתם ללקוחות הישראלים. ב. ביום 03/06/03 הוגשה על ידי ב"כ המאשימה בתיק זה בקשה לסטייה מ הלכת קינזי, בה נתבקש בית המשפט ע"י התביעה לאפשר את עדותם של עדי התביעה מס' 1- אחמד קהמוז; מס' 2- יוסף קהמוז ומס' 8- סאמר חליל (להלן: "השותפים") בטרם נסתיים משפטם. ג. ביום 29/07/03 ניתנה החלטה בבקשה הנ"ל ובה דחיתי בקשת התביעה, ובנסיבות דאז. בהחלטה, לקביעתי לא היה מקום באותה עת לסטות מ הלכת קינזי ועל כן, לא הותרה העדת עדי התביעה 1,2 ו-8 טרם יסתיים המשפט בעניינם, וכדי מניעת עיוות דין אפשרית לנאשם. ד. ביום 26/08/03, כחודש לאחר שניתנה ההחלטה האמורה, הוגשה על ידי ב"כ המאשימה בקשה כי ביהמ”ש יעיין מחדש בהחלטתו הנ"ל מיום 29/7/03 ויאפשר לתביעה להעיד את השותפים האמורים גם בטרם יסתיים משפטם וזאת; תוך חריגה מ הלכת קינזי. בקשה זו נדחתה, בהסתמך על סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים") ולאור העובדה, כי בימ"ש זה אינו יושב בערעור על עצמו וכי עיון חוזר אינה הדרך הראויה בעניינינו. כמו כן קבעתי, כי אין במבוקש שם ואז בבחינת "יוצא מן הכלל" או לחילופין, כי נתקיים שינויי נסיבות המצדיק עיון מחדש כאמור, והכל, כמפורט שם. ה. עתה, הסתיים משפטו של עד התביעה מס' 8- סאמר חליל ודינו נגזר. על כן, העיד סאמר במשפטו של המשיב ביום 03/01/05. המבקשת מציינת, כי נכון למועד כתיבת שורות אלו, סיימה התביעה להעיד את עדיה פרט לשותפים אחמד ויוסף קהמוז. טענות הצדדים: 3. המבקשת טוענת, כי בשל חלוף הזמן ושינויי הנסיבות מן הדין ומן הצדק, לעיין שוב בהחלטה מיום 29/07/03 ולבחון באם יש מקום לסטות מ הלכת קינזי ולאפשר למאשימה, להעיד את שני עדי התביעה הנותרים בטרם יסתיים משפטם ויגזר דינם. 4. המבקשת מציינת, כי משפטם של השותפים, חרף העובדה שהנו מתנהל כבר כשנתיים ימים ושנתקיימו בו מספר ישיבות הוכחות, נמצא עדיין בשלב ראשוני של חקירת עד התביעה הראשון ע"י ב"כ הנאשם 1. בנסיבות אלו משפטם של השותפים עלול להמשך עוד זמן רב וכתוצאה מכך ייגרם גם עיכוב ממושך במשפטו של המשיב כאן. 5. המבקשת מציינת עוד, כי מאחר והתביעה מנהלת במשך שנתיים את משפטם של השותפים אחמד ויוסף קהמוז, הרי יש בכך כדי להעיד, כי השותפים לא מצפים לטובת הנאה תמורת עדותם במשפטו של המשיב. כמו כן, מצהירה ב"כ המבקשת, כי אין בכוונת התביעה להטיב עם העדים באמצעות טובת הנאה כלשהי. 6. מוסיפה המבקשת ומציינת, כי במהלך התקופה בה מתנהל תיקם העידו אחמד ויוסף קהמוז כנגד שותפיהם כעדי תביעה בת.פ 43/03 ובת.פ 37/03 בביהמ"ש המחוזי בנצרת. במהלך מתן עדויותיהם הוכרזו כ"עדים עוינים" ובמקביל המשיכו לנהל את משפטם ללא כל טובת הנאה מצד התביעה. לטענת המבקשת, לו סברו עדים אלו, כי יכול ותצמח להם טובת הנאה כלשהי היו מנסים לרצות את ב"כ המאשימה בתיקים בהם העידו ולא מתכחשים לכל הנאמר על ידם במהלך חקירתם על ידי גורמי הביטחון. מהאמור לעיל, מבקשת ב"כ המדינה ללמוד גזירה שווה על עדותם של השניים במשפטו של המשיב, אשר גם בו לסברתה, עתידים הם להיות מוכרזים כעדים עוינים לתביעה וגם בו אין כוונתם להשחיר את פני המשיב תוך שהם מקטינים את חלקם שלהם באשמה. במצב דברים זה, מצהירה המבקשת, כי התכלית העיקרית של הבאת העדים הללו אל דוכן העדים, הנה בבחינת מתן פתח להגשת אמירותיהם בכתב שנמסרו מחוץ לביהמ”ש בהתאם לסעיף 10א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). כמו כן, מוסיפה ומדגישה המבקשת, כי השותפים אחמד ויוסף קהמוז מנהלים כיום במסגרת משפטם משפט זוטא, בו מתכחשים הם להודעותיהם שנמסרו בשלב החקירה. 7. בתגובתו טען המשיב , כי יש לדחות את בקשתה של המאשימה על הסף, מאחר וסעיף 52(א) לחוק המעצרים מאפשר הליך של עיון חוזר רק בעניין הנוגע למעצר, שחרור או הפרת תנאי ערובה וזהו אינו המקרה דנן. עוד טוען המשיב, כי יש לראות בבקשתה החוזרת של המבקשת משום ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי, אשר אין לו אחיזה בדין. לגופו של עניין, חוזר המשיב על טענותיו בבקשה המקורית ומוסיף, כי דבר לא השתנה מאז ההחלטות הקודמות של ביהמ”ש המצדיק השינוי בהחלטה. דיון: 8. בין המבקשת למשיב, נטושה מחלוקת בשאלה מקדמית כשאלת סף לאמור: האם הוגשה הבקשה הנדונה כראוי או שמא, לאחר שביהמ”ש החליט בשאלות נשוא בקשה זו בהחלטת ביניים, במסגרת ההליך הפליל, בעבר, אין כל מקום לחזור ולעיין בה מחדש. לפיכך, יש לדון בשאלה מקדמית זו בטרם אדון בטרם דיון בשאלה האחרת, המהותית, המתעוררת בבקשה זו. 9. האם לביהמ"ש סמכות לחזור ולעיין בהחלטת ביניים קודמת באותה סוגייה? אמת היא, הליך העיון החוזר מכוח סעיף 52(א) לחוק המעצרים אינו מתאים לעניינינו, באשר הוא חל על החלטות שעניינן מעצר, שחרור או הפרת תנאי ערובה בלבד ואינו חל על החלטות ביניים אחרות דוגמת זו בה עסקינן. עם זאת, עיון בבג"ץ 4318/95 מ"י נ' השופט חיים פיזם ו-3 אח', פ"ד מט (3) 702, 704, מלמד בהערת אגב בו: "נוסיף עוד כי השופט המלומד טרם דן בבקשה שהגישה לפניו המדינה לעיון חוזר בהחלטתו. וכיוון שמדובר בהחלטת ביניים, אך מובן הוא כי בידי השופט המלומד לשוב ולעיין בהחלטתו ובמשמעויותיה, ואין הוא כבול אליה." (מקום בו לא נאמר אחרת - ההדגשות שלי י.כ.) ראו גם את דעתו של המלומד קדמי המבוססת על בג"ץ 4318/95 הנ"ל: " ולא למיותר יהיה להזכיר, כי נראה שגם במישור הפלילי רשאי ביהמ"ש לחזור ולעיין בהחלטת ביניים שנתן ואין הוא כבול אליה" ( י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (הוצאת דיונון, חלק שלישי, עמ' 1328). למרות שעל פי האמור והדין הקיים אין כדי לחייב את ביהמ"ש לחזור ולעיין בהחלטות ביניים שלו, נחה דעתי כי לביהמ"ש סמכות לעשות כן. בניגוד למצב הדברים עובר להחלטה מיום 4/9/03, לאמוּר כאן ועתה משנה תוקף כאשר מובאים לידיעתו של ביהמ”ש עובדות או נסיבות חדשות שיש בכוחן להצדיק עיון מחודש בהחלטתו הקודמת (השוה: ע"פ (חיפה) 3468/03 מ"י ופקיד שומה חיפה והצפון נ' גב אלום מסכים (1996) בע"מ ואח', תק - מח 2004 (1) 6544) (ובניגוד למצב הדברים בבקשה הראשונה מיום 26/8/03). לאור האמור לעיל, ולאחר עיון חוזר ומעמיק בחומר המונח לפניי, אני קובע כי לטעמי עתה, בחלוף הזמן ושינוי הנסיבות יש מקום לעיון מחדש בשאלה נשוא בקשה זו, שעניינה סטייה מ הלכת קינזי. 10. עתה, פנינו לבחינת הבקשה לגופה בשאלה המרכזית. האם לאור חלוף הזמן ושינוי הנסיבות בענייננו, יש מקום לסטיה מ הלכת קינזי? נדגיש ונזכיר, בהחלטתי מיום ה- 29/07/03 סברתי, שאין מקום לסטייה מ הלכת קינזי, ולאור החשש שעלול להיגרם עיוות דין לנאשם - משיב. 11. ההלכה הידועה כ" הלכת קינזי" נדונה בבתי המשפט לדרגותיהם פעם אחר פעם. נציין בקליפת אגוז, הלכה זו קובעת כי מן הראוי שעד שותף לא יעיד אלא בתום משפטו וזאת כדי מניעת מצב בה יצפה ל"טובת הנאה" אשר תגרום חלילה לעדות מעוותת ומְעָוותת אשר תפגע בנאשמים באשר אליהם מעיד הוא. מדובר בהלכה שהשתרשה במקומותינו, ועל אף שנפרצו בה סייגים וגודרו בה גדרות, נותרה הלכה זו כהלכה מחייבת, שרירה וקיימת, שלא בוטלה. ניתן להשתחרר - לסטות מעולה של הלכה זו, ככלל, כאשר לא נגרם לנאשם נגדו מעיד השותף עוות דין. 12. הבחינה הנה, אם כן, בשאלה: האם העדת העד השותף, אינה פוגעת בנאשם והאם עדותו לא תגרום עיוות דין לנאשם (המשיב כאן)? כידוע, הלכת קינזי אינה באה לפגוע בכשרותו של העד כעד שכן "הכל כשרים להעיד בכל משפט" בכפוף לסעיפים 3 ו - 4 לפקודת הראיות. וכאן, כאשר נקודת המוצא הנה שאין חולק בדבר כשרותם של אחמד ויוסף קהמוז להעיד - נבחן, האם עדותם עלולה לגרום לעיוות דין והאם העדתם כשותפים אינה פוגעת ככזו במשיב בשלב זה, דהיום. 13. שלושה רציונלים בבסיס הלכת קיזני: א. החשש לפגיעה בזכות החקירה הנגדית של העד ע"י הנאשם, זאת כיוון שהעד יסרב לענות לשאלות שיש בתשובה עליהן כדי להפלילו. ב. החשש כי העד יעוות את האמת על מנת להקטין את חלקו שלו בעבירה, תוך השחרת פני המשיב כאן. ג. החשש כי העד יעוות את האמת מתוך צפייה לתמורה שתינתן לו בעתיד ע"י התביעה, בעבור עדות מרשיעה שימסור במשפטו של הנאשם. מלאכתי כעת הנה לבחון באם אכן מתקיימים בנסיבות הקיימות היום (בניגוד לנסיבות שהיו קיימות ושרירות בעת מתן החלטתי הקודמת), הטעמים אשר שימשו בסיס ל הלכת קינזי. לשון אחר, האם מתקיים לפחות אחד מאותם החששות המפורטים לעיל בעניינינו על פי מצב הדברים כפי שידוע לנו כיום. א. החשש לפגיעה בזכות החקירה הנגדית הנתונה למשיב בשל השימוש בזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית ככלל, זכאי כל עד ליהנות מן החיסיון מפני הפללה עצמית, אך אין ביכולתו להיבנות מחיסיון זה כדי להשתחרר מעדות. מעיון בפרוטוקולים אותם צירפה המבקשת לבקשתה מהדיונים בת.פ. 37/03 (בפני כב' השופט האשם ח'טיב כאן ביום 17/02/04 וביום 28/04/04) וכן ובנוסף בת.פ. 43/03 (בפני כב' השופטת גבריאלה (דה ליאו) לוי כאן זאת, ביום 08/02/04) נראה, כי התביעה נכונה להצהיר, באותם מקרים בהם העידו השותפים הנ"ל במשפטם של שותפים אחרים טרם נגזר דינם, שאין בכוונתה לעשות שימוש בדברים המפלילים שיאמר העד, במסגרת משפטו שלו. אין יסוד להניח, כי התביעה לא תנהג באופן דומה גם בעניינו של המשיב דנן. או אז הופך המכשול האמור למכשול טכני גרידא שניתן להתגבר עליו באמצעות הצהרה דומה גם במסגרת העדות שימסרו השותפים במשפטו של המשיב. על כן, ומדרכיה של התביעה במקרים דומים בפרשה זו ובאשר אין יסוד לחשש כי לא תנהג באופן דומה גם במקרה דנן- יש לראות בחשש האמור כמוסר מעל הפרק. ב. החשש כי העדים יעוותו את האמת בעדותם במטרה למזער את חלקם ע"י השחרת פני המשיב לאור הנסיבות החדשות המוצגות בבקשתה של המאשימה נראה, כי חשש זה התפוגג בעניינינו- להלן אבהיר דבריי. המאשימה טוענת בבקשתה, כי ברי ונהיר לה שהעדים השותפים, במידה ותותר עדותם במשפטו של המשיב, יחזרו בהם מאמירותיהם בשלב החקירה כפי שעשו בת.פ. 37/03הנ"ל ובת.פ. 43/03 הנ"ל . לכן, לגרסת המאשימה, בהבאת העדים השותפים לדוכן העדים במשפטו של המשיב יש משום "פתיחת דלת" להגשת אמירותיהם בכתב שנמסרו מחוץ לכותלי ביהמ”ש בהתאם לסעיף 10 א' לפקודת הראיות, הא ותו לא. בהחלטתי הקודמת בתיק זה מיום 29/07/03 לא קיבלתי טענתה זו של המאשימה, באשר לא שוכנעתי, כי השותפים אכן יבחרו בדרך זו של הכחשה גורפת לאמירותיהם הכתובות שניתנו על ידם בשלב החקירה. אולם, מאז ועד היום נוספו למכלול העובדות מספר עובדות חדשות כידוע, עובדות אשר יש בהן להשפיע על מאזן השיקולים שהביאוני למסקנה כמפורט: העדים אחמד ויוסף קהמוז העידו במשפטו של שותפם בת.פ. 37/03 ובמשפטו של שותף נוסף בת.פ. 43/03, בשני המקרים הוכרזו העדים כ"עדים עוינים" מאחר והתכחשו באופן גורף לאמירותיהם במשטרה. כמו כן מציינת המאשימה בבקשתה, שהעדים אחמד ויוסף קהמוז מנהלים בעניינם משפט זוטא בכל הנוגע לאמירותיהם בשלב החקירה. מאחר שכך הם פני הדברים, נחה דעתי שגם במשפטו של המשיב עתידים העדים להתכחש לאמירותיהם שנמסרו בשלב החקירה ובשל כך יוכרזו כעדים עוינים והתביעה תסמוך ידיה על הגשת אמירותיהם הנ"ל בהתאם לסעיף 10 א' לפקודת הראיות כאמור. כידוע, עדותו של שותף שסיים להיחקר במשטרה כשרה היא והרציונל העומד בבסיס הלכת קינזי, לפיו ישנו חשש כי העד- השותף ימזער את חלקו שלו במעשה העבירה על ידי השחרת פניו של הנאשם- המשיב , מנוטרל לאור סעיף 10א' לפקודת הראיות. עדותו של עד במשטרה ואמרותיו בכתב משלב החקירה הן עובדה מוגמרת שלא תשתנה או תשונה בין אם העד-השותף נשפט ונגזר דינו ובין אם טרם נשפט ודינו נגזר. בידי ביהמ”ש הכלים, כמובן, להעריך את משקלה ומהימנותה של זו האחרונה. ג. החשש כי העד יעוות האמת מתוך ציפייה לתמורה עתידית או טובת הנאה שתינתן לו ע"י התביעה בהחלטתי מיום 29/07/03 דחיתי את טענת המאשימה, לפיה די בהצהרתה, כי מתכוונת היא לבקש את מיצוי הדין עם העדים השותפים הן בנוגע להרשעה והן בנוגע לעונש, כמו כן, כי אין בדעתה להטיב עם מי מהעדים האמורים במשפטם שלהם, כדי להסיר חשש זה. לא היה בידי לקבל טענתה זו של המבקשת באותו שלב ומאחר וההליכים המשפטיים נגד השותפים היו אך בראשיתם ואף טרם נקבע מועד לשמיעת הראיות. מצב דברים זה השתנה, כיום ההליכים המשפטיים כנגד השותפים נמשכים מזה כשנתיים, שלב שמיעת הראיות החל זה מכבר, הגם שהוא נמצא בתחילתה של פרשת התביעה וזאת בין היתר משום שהעדים השותפים מנהלים משפט זוטא בעניינם. מכאן, שההליכים הפלילים כנגד השותפים עתידים להמשך זמן רב. לאור חלוף הזמן וניהול ההליך הממושך של התביעה כנגד השותפים דומה, כי גם תקוותם הסובייקטיבית לקבלת טובת הנאה מידי התביעה התמסמסה כמעט לחלוטין, באשר לא זכו לה במשך כשנתיים ימים ובעקבות הצהרותיה החוזרות של המאשימה, כי אין בכוונתה להיטיב עם מי מהשותפים שיעידו במשפטו של המשיב. סוף דבר: 14. מכל המקובץ לעיל עולה, כי לאור העובדות והנסיבות החדשות שנפרסו לפני בבקשתה של המאשימה נראה, כי החששות העומדים ביסוד הלכת קינזי נוטרלו בעניינינו כפי הבאור לעיל. בנוסף, מחייב האינטרס הציבורי לסיים את משפטו של המשיב מוקדם ככל הניתן. המתנה לסיום משפטם של אחמד ויוסף קהמוז עלול להוביל לעינוי דין במשפטו של המשיב. לפיכך וכעיקר, שעה שהחשש לעיוות דין לנאשם סר זו הפעם ומתוך מידתיות נכונה, ראויה ומאוזנת לטעמי, אני נעתר לבקשה. 15. אני קובע התיק לתזכורת במעמד ליום 14/7/05 שעה 8:30 ולקביעת מועדים להמשך שמיעת הראיות. משפט פליליעדותדיוןדיני חברותשותפים לעבירהשותפות