בית המשפט ציין את על הצורך בהטלת ענישה מחמירה כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים מליטול חלק, במישרין או בעקיפין, במעשי טרור. המסר העונשי ביחס לעבירות שכרוך בהם קשר פלילי לסייע בארגון וביצוע פיגועי טרור כנגד ישראלים חייב להיות ברור ובהיר. גם קשר פלילי העומד לעצמו, אשר עניינו תכנון פיגועים רצחניים בישראל, הינו בגדר עבירה חמורה ביותר; על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר קשר זה החל לקרום עור וגידים בפעולות ממשיות שהמערער החל בביצוען כדי להוציאו מן הכח אל הפועל. להפסקת המגע של המערער עם בדווי ולחרטה שהביעה על מעשיו יש לייחס משקל ראוי במסגרת השיקולים לעונש, אולם אין לתת להם משקל מכריע; יש להדגיש בעוצמה הנדרשת את מסר ההרתעה מפני כל סוג של שותפות בתכנון וביצוע של מעשי דמים, פרי מניעי טרור, המכוונים כלפי כל אדם בישראל. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר באזרחי המדינה אשר חבים לה חובת נאמנות. להלן גזר דין בנושא סיוע של אזרח ישראלי לארגון טרור: גזר דין השופטת שרה ברוש: 1. במסגרת הסדר טיעון שנכרת בין הצדדים בטרם החלה שמיעת הראיות במשפט, תוקן כתב האישום שהוגש נגד הנאשם , והנאשם הודה והורשע בעובדות כתב האישום המתוקן, מיום 4.12.05 (להלן: "כתב האישום") המייחס לו את העבירות הבאות: באישום הראשון: עבירה של מגע עם סוכן חוץ, עבירה על סעיף 114(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"); ועבירה של גילוי החלטה לבגוד, עבירה על סעיף 100 לחוק; ובאישום השני: עבירה של סיוע להריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק בצירוף סעיף 31 לחוק; ועבירות בנשק, עבירה על סעיף 144(א) לחוק. הצדדים לא הגיעו להסכמה ביניהם לעניין העונש שיושת על הנאשם, וכל אחד מהם טען לפי מידותיו. 2. ואלה עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם: על פי האישום הראשון, במועד שאינו ידוע במדוייק למאשימה בחודשים מרץ-אפריל 2004, התקשר לנאשם קרוב משפחתו, אסעד מחמד חליל טהה (להלן: "אסעד"), תושב נוציראת אשר בחבל עזה, שהינו חבר בארגון החמאס, שהוכרז כארגון טרור על ידי הממשלה. אסעד סיפר לנאשם על האירועים שארעו בעזה אותה עת, וביקש ממנו לסייע לארגון החמאס בחטיפת חיילי צה"ל והעברתם לידי החמאס בחברון או ברמאללה. הנאשם הסכים לכך, ואמר כי יעשה כל שביכולתו על מנת לסייע לחמאס. הנאשם הדגיש, כי הוא זקוק לכסף לביצוע החטיפות, ומסר את מספר חשבון הבנק שלו לאסעד, כדי שזה יפקיד כסף לחשבונו. בסמוך לאחר מכן, ולאחר מחשבה שניה, הפנה אסעד את הנאשם למישהו אחר על מנת שיקבל ממנו את הכסף, בהסבירו, כי העברת כספים באמצעות חשבון הבנק מסוכנת מדי; הנאשם פנה אל אותו אדם, וקיבל ממנו סכום של 2,000 ₪ במזומן. במהלך חודש אפריל 2004 או בסמוך לכך, פנה הנאשם לשניים משכניו בכפר קאסם, והציע להם להשתתף עמו בחטיפת החיילים, תמורת חלק מן השלל הכספי שיקבל. השניים סירבו להצעתו. 3. על פי האישום השני, עובר לחודש דצמבר 2003 או בסמוך לכך, החליט אדם שזהותו אינה ידועה לתביעה (להלן: "האחר") לרצוח אחד, רפי כהן (להלן: "כהן") על רקע מחלוקת כספית. האחר פנה אל הנאשם וביקש כי יסייע לו לפגוע בכהן, והנאשם הסכים. ביום 11.12.03 בשעת ערב, הגיעו הנאשם והאחר לעיר רמלה כשהם מצוידים באקדח 9 מ"מ, לפגישה שתיאמו מראש עם כהן. השניים נסעו בעקבות רכבו של כהן עד למקום חשוך בקרבת צומת גינתון. הנאשם דרך את האקדח עבור האחר. בהמשך עבר האחר לרכבו של כהן, ירה בראשו והרגו. האחר חזר לרכב בו נהג הנאשם, והשניים נמלטו מהמקום. 4. לעניין עברו הפלילי של הנאשם הגישה לנו ב"כ התביעה, עו"ד מעיין בן ארי, גזר דין, שניתן בבית משפט השלום בפתח-תקווה ביום 30.5.2005 (פ/ 2757/03) בו נגזר על הנאשם עונש של שלושה חודשי מאסר בפועל ועונש מאסר על תנאי בגין תקיפת אחותו בנסיבות מחמירות, יחד עם ארבעה אחרים, ובאיומים עליה. 5. בטיעוניה לעונש, ביקשה התובעת כי נגזור על הנאשם עונש של מאסר ממושך, בהדגישה כי חישוב אריתמטי פשוט של העונשים הנקובים בצד העבירות בביצוען הודה הנאשם, עולה על 40 שנות מאסר, וכי עבירות אלה נמצאות ב"רף עליון מבחינת החומרה". להשקפתה, מן הראוי כי העונשים שיוטלו על הנאשם ירוצו במצטבר ולא בחופף, בהתייחסם לשני אירועים שונים. התובעת הוסיפה, כי מעשיו של הנאשם עומדים ברצף אחד עם הרשעתו הקודמת, בתקיפה ואיומים, וטענה כי התנהגותו של הנאשם, כ"שכיר חרב משולל כל רסן", מחייבת החמרה בעונשו; באשר לאישום הראשון, מדגישה התובעת, כי הנאשם עשה את מעשיו תמורת בצע כסף וכי אין המדובר בשיחה בעלמא בין מכרים, אלא ב"הצעה שיש לה רגליים, כיוון ופרטים מאוד מדוייקים," והוכחה לכך מצויה בקבלו את הכסף שהוצע לו ובהצעתו לשכניו לשתף עמו פעולה ולקבל חלק משכרו העתידי; באשר לאישום השני, טוענת התובעת, כי לנאשם לא יוחסה אומנם עבירת רצח, אך ברור היה לו, כי אותו אחר, עומד לפגוע בקורבנו באורח חמור. התובעת הפנתה למספר פסקי דין של בית המשפט העליון בהם נגזרו עונשים הנעים בין 4.5 ל- 14 שנות מאסר בפועל בעבירות של מגע עם סוכן חוץ וסיוע להריגה. 6. הסניגור, עו"ד בן יהודה, מבקש כי נקל בעונשו של הנאשם, וכי חרף חומרתן של העבירות, לא נמצה עמו את הדין. הסניגור מבקש להסתפק בענישה של שלוש שנות מאסר, כפי שהוטל בפ"ח (ת"א) 1229/04 מדינת ישראל נ' טלי פחימה (לא פורסם), במסגרת הסדר טיעון, בתוספת מאסר על תנאי, ומדגיש, כי בעניין פחימה הנ"ל אף הוסכם כי המדינה לא תתנגד לשחרורה המוקדם של הנאשמת, לכשתונח בקשה כזו בפני וועדת השליש. והוסיף הסניגור: "הייתי מסתפק אם התביעה היתה גוזרת גזירה שווה לעניין השליש". לטענת הסניגור, מעשיו של הנאשם "מחווירים" לעומת מעשיה של טלי פחימה, אשר הפרה צו של בית המשפט כדי לבצע את עבירותיה. ייאמר כבר עתה ומיד, כי אין כלל מקום להקיש גזירה שווה מעניין פחימה הנ"ל לעניינינו, לאור השוני בנסיבות, בעבירות בהן הורשעה, ובעיקר מכיוון שעל העונש שהוטל בעניין הנ"ל, הוסכם בהסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים. 7. הסניגור טוען, כי יש לזקוף לטובת הנאשם את הודאתו בכתב האישום וחסכונו בזמן שיפוטי יקר; כי כתב האישום תוקן באופן משמעותי לעומת העבירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום המקורי, והוא מבקש כי נתחשב באופיו החלש של הנאשם, אשר נוטה להיות מושפע מאנשים דומיננטיים ממנו. הסניגור מפנה גם לנסיבותיו האישיות של הנאשם, קרי, אדם צעיר, אשר היה בן 23 כאשר ביצוע העבירות, ובאותה עת, עברו היה נקי - אף כי הועמד לדין אך טרם הורשע - ועל כן "מבחינה משפטית טהורה" היה חסר עבר פלילי; הסניגור מוסיף, גם, כי הנאשם היה נתון במאסר תקופה ממושכת בטרם החל משפטו. 8. באשר לאישום הראשון טוען הסניגור, כי לא ניתן לראות במעשיו של הנאשם אף ראשית ביצוע העבירות, כי יש להתחשב בכך, כי הנאשם לא יזם את הדברים והיה נתון לניצול רגשי וכלכלי מצד בן משפחתו, וכי, כך הסניגור, מדובר במעידה חד פעמית. הסניגור מוסיף וטוען, כי הנאשם מעולם "לא גילה את דעתו בצורה כזו או אחרת בניסיון חלילה לעשות משהו כנגד מדינת ישראל", כי הנאשם מעולם לא ניסה לתת כסף לשכניו וכי כל מעשיו התמצו בשיחה עם אסעד. טענות אלה, אין בהן מאום ומוטב היה אלמלא נשמעו. הנאשם הודה והורשע בעובדות כתב האישום ממנו עולה בעליל, כי הנאשם הסכים לפעול נגד המדינה והסכים לסייע בידי החמאס לחטוף חייליי צה"ל ולהעבירם לחברון או רמאללה. הנאשם החל להכשיר את הקרקע לביצוע המשימה, קיבל 2,000 ₪ למימון התוכנית וניסה לשכנע את שכניו להצטרף אליו, בהבטיחו להם חלק מהשלל. 9. מוסיף הסניגור וטוען, כי על אף שזהותם של המעורבים הנוספים באישום הראשון ידועה לתביעה, היא בחרה שלא להגיש נגדם כתב אישום, וגם בכך יש, להשקפתו, נימוק להקלה בעונשו של הנאשם. בעניין זה יש לומר כי לא הוברר לנו אם המעורבים הנוספים הועמדו לדין אם לאו; מכל מקום, לתביעה עומדת חזקת התקינות המנהלית, ואם בחרה להימנע מהעמדתם לדין - חזקה כי היו לה טעמים טובים לכך. על כל פנים, ספק רב אם קיימת אפשרות להעמיד את השניים לדין, שכן אסעד נמצא ברצועת עזה, ולא הוברר מיהו והיכן נמצא אותו אדם שהעביר את הכספים לנאשם, ואם זהותו ידועה כלל לתביעה. עם זאת, מן הראוי להדגיש את המובן מאליו, כי עונשו של הנאשם ייגזר לאור מעשיו בלבד - תוך שקילת כל השיקולים לקולא ולחומרה. 10. הסניגור הגיש לעיונינו פסקי דין של בית המשפט העליון שעניינם עבירות ביטחוניות, בהם נגזרו עונשים הנעים בין 4.5 ל- 8 שנות מאסר, על מעשים חמורים הרבה יותר, מאלה שנעשו להשקפתו על ידי הנאשם, ובהם נמשך הקשר עם סוכן החוץ על פני תקופה ארוכה יותר. הסניגור הסתייג מהפסיקה אותה הגישה ב"כ התביעה בטענו, כי בחלק מפסקי הדין מדובר בקשרים עם סוכני חוץ אשר נמשכו שנים, שלא כבעניינינו. 11. באשר לאישום השני טוען הסניגור, כי תרומתו של הנאשם לעבירה זו היתה מזערית, התמצתה בישיבה ברכב ובדריכת הנשק, ועל כן, היא רק "במעגל החיצוני לעבירה החמורה שבוצעה". לדברי הסניגור, הנאשם ידע אמנם כי בכוונתו של האחר לפגוע במנוח, אך לא ידע על הכוונה לרצחו, והדברים עולים, כך הסניגור, גם מאופן ניסוחו של כתב האישום. טענה זו, לאו טענה היא: הנאשם נטל חלק פעיל ונכבד בקטילת חייו של כהן, הוא נסע עם האחר למקום המפגש, דרך את הנשק ונמלט יחד עם האחר מזירת הפשע. גם אם הנאשם לא היה זה שירה את הירייה הקטלנית, גם אם לא ידע כי בדעת האחר לרצוח את כהן, הוא סייע בידי האחר במעשיו, ובנוכחותו חיזק את ידיו, והיה עליו לצפות, כאדם סביר ורגיל, כי פגיעה בנשק חם עלולה לגרום לתוצאה קטלנית, כאשר אכן ארע. הסניגור מסתייג גם מדבריה של התובעת לעניין מניעיו של הנאשם באישום השני, וטוען כי אין כל ראיה לכך כי הנאשם עשה את המעשים תמורת בצע כסף. 12. הנאשם, בדברו האחרון, אמר: "אני חושב שאני נאמן למדינה. אני מביע צער". 13. בבואנו לגזור את עונשו של הנאשם, לא נוכל להתעלם מחומרתן של העבירות המיוחסות לו, הן באישום הראשון והן באישום השני, אשר הינן מהחמורות שבספר החוקים, והן בנפשנו. עבירות מסוג זה מחייבות ענישה קשה, ממשית וכואבת. 14. על הצורך בהטלת ענישה מחמירה כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים מליטול חלק, במישרין או בעקיפין, במעשי טרור עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה בע"פ 3289/05 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם): "המסר העונשי ביחס לעבירות שכרוך בהם קשר פלילי לסייע בארגון וביצוע פיגועי טרור כנגד ישראלים חייב להיות ברור ובהיר. גם קשר פלילי העומד לעצמו, אשר עניינו תכנון פיגועים רצחניים בישראל, הינו בגדר עבירה חמורה ביותר; על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר קשר זה החל לקרום עור וגידים בפעולות ממשיות שהמערער החל בביצוען כדי להוציאו מן הכח אל הפועל. להפסקת המגע של המערער עם בדווי ולחרטה שהביעה על מעשיו יש לייחס משקל ראוי במסגרת השיקולים לעונש, אולם אין לתת להם משקל מכריע; יש להדגיש בעוצמה הנדרשת את מסר ההרתעה מפני כל סוג של שותפות בתכנון וביצוע של מעשי דמים, פרי מניעי טרור, המכוונים כלפי כל אדם בישראל". הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר באזרחי המדינה אשר חבים לה חובת נאמנות. ראו את דבריו של כב' השופט א.א. לוי בע"פ 2131/03 תגדיר לטיפה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4) 1390: "התקופה בה אנו חיים היא עקובה מדם, והכל, ובעיקר אלה החייבים נאמנות למדינת ישראל, מצווים לנקוט בכל אמצעי אשר עשוי לצמצם את היקפם של מעשי הטרור. לאותה מטרה מצווים גם בתי המשפט להרים את תרומתם כדי להרתיע את הרבים...". וכך גם דבריו של כב' השופט גרוניס בע"פ 985/04 עמאשה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): "אין צורך בדמיון רב על מנת להעריך את ההשלכות הקשות והחמורות של חטיפה של חייל והעברתו לידי החיזבאללה לשם מיקוח. לאור זאת, יש ליתן משקל נמוך ביותר לנסיבות האישיות". 15. בהוסיפו פשע על פשע, סייע הנאשם לקטול חייו של אדם. בית המשפט העליון פסק לא אחת, כי על בתי המשפט להרים את תרומתם לביעור נגע האלימות ולזילות בחיי אדם שפשו במקומותינו. כך אמר כב' הש' א.א. לוי בע"פ 1448/05 איגור קלמנטייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): "למרבה הדאבה, ערעור זה הוא ראיה נוספת לנגע האלימות שפשה בחברה הישראלית ולזילות הגוברת בערך של קדושת החיים. אם מעשים מסוג זה היו בעבר נחלתם של עבריינים, הרי עתה חוטאים בהם רבים, וגם חלקם של בני הנוער לא נפקד מהם. תופעה קשה זו גרמה ומוסיפה לגרום לאובדן חיי אדם ולפציעתם של רבים, ואת המגפה הזו צריך להדביר גם בדרך של התווייתה של מדיניות ענישה מחמירה". וראו את דבריו של השופט חשין בע"פ 8314/03 רג'אח שיהד נ' מדינת ישראל תק-על 2005(2), 3016, 3017: "בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי-המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט ויילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו. והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר. המערער שלפנינו נטל היתר לעצמו לקטול אדם על סיכסוך של לא-כלום. על מעשהו הרע עליו לשאת בעונש חמור...". וראו גם ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 609; ע"פ 70/04 איגור פוריאדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם). גישה זו משמשת נר לרגלינו בבואנו לגזור את עונשו של הנאשם. 16. הנאשם היה, כדברי התובעת, "שכיר חרב משולל כל רסן" לביצוע העבירות המיוחסות לו הן באישום הראשון והן באישום השני. תוכניתו המתועבת והנקלית של אסעד, אשר הנאשם הסכים לסייע בעדו לממשה - לחטוף חיילים ולהעבירם לידי החמאס - החלה לקרום עור וגידים וסוכלה רק בדרך נס. הנאשם, שוחח עם אסעד בטלפון, קיבל כספים להם נזקק, ואף ניסה לשכנע את שכניו לשתף עמו פעולה, תמורת בצע כסף. פעולות אלה אינן דברים בעלמא לגבי תוכנית ערטילאית אלא תוכנית פעולה שהוחל בביצועה ומחייבת ענישה חמורה ומרתיעה כאשר יש ליתן אך משקל מועט לנסיבותיו האישיות של הנאשם, או לכל שיקול אחר (ע"פ 985/04, 987/04 הנ"ל) יש להדגיש ולהבהיר, כי לא מעשיו או חרטתו של הנאשם הם שסיכלו את ביצוע הפעולה, ואין צורך להכביר מילים ולהשתמש בדמיון רב, כדי להעריך את ההשלכות הנוראיות של תוכניתם אילו התממשה, ויצאה מהכוח אל הפועל. לא נוכל גם להתעלם מהפרת חובת הנאמנות של הנאשם, אזרח ותושב ישראל, אשר פעל כאויב מבית, לסייע בידי החמאס לממש את מזימתם הנקלית והמתועבת. 17. זאת ועוד. מעשיו של הנאשם סייעו בידי האחר בקטילת חייו של כהן. הנאשם ידע ידוע היטב, כי בכוונתו של האחר לפגוע בכהן, נסע עמו ברכב, ודרך את הנשק בו בוצעה הקטילה. בנסיבות אלה, היה על הנאשם לצפות את התוצאה הקטלנית שגרמה בסופו של יום לקיפוח חיי אדם, ומצדיקה ענישה מחמירה ומרתיעה כפי שהורנו בית המשפט העליון. לא נוכל להתעלם גם מהרשעתו הקודמת של הנאשם, בעבירת אלימות בנסיבות מחמירות. 18. יחד עם זאת, הבאנו בחשבון את גילו הצעיר של הנאשם, את הודאתו וחסכונו בזמן שיפוטי יקר, הודאה המבטאת גם קבלת אחריות מצידו, את החרטה שהביע, שאנו רוצים לקוות כי חרטת אמת היא. הבאנו גם בחשבון את התיקון המשמעותי שבוצע בכתב האישום וכן את תקופת מעצרו. 19. אשר על כן, אנו מטילים על הנאשם את העונשים הבאים: בגין האישום הראשון: (א) מאסר בפועל לתקופה של 12 שנים, אשר יחושב מיום מעצרו, 13.7.04. (ב) מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו שלא יעבור עבירה מן העבירות שבהן הורשע על ידינו וכן כל עבירה על פי פרק ז' של חוק העונשין או ניסיון לעבור עבירה כזו. בגין האישום השני: (א) שמונה שנים לריצוי בפועל מהן ירוצו 4 שנים בחופף ו-4 שנים במצטבר לתקופת המאסר שהוטלה על הנאשם באישום הראשון. (ב) שתי שנים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו שלא יעבור עבירה בה הורשע, כל עבירה על פי פרק י' לחוק העונשין או כל עבירת אלימות שהיא פשע. בסך הכל ירצה הנאשם עונש מאסר של 16 שנים בפועל שיחושבו החל מיום מעצרו 13.7.04. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום. טרור