הכלל הוא, כי יש להתחיל בריצוי העונש מיד לאחר מתן גזר-הדין, אלא אם כנגד הכלל עומדים שיקולים המצדיקים חריגה ממנו. הכלל הרחב בדבר ביצוע מיידי של עונש המאסר, נשען על האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק. דחיית מועד ריצוי העונש היא אמנם היוצאת מן הכלל, ויש בה כשלעצמה כדי לגרוע מן האפקטיביות שבאכיפת נורמת ההתנהגות, שהמשפט הפלילי בא להגן עליה למען האינטרס הציבורי, אולם יש מקרים בהם ראוי לעשות כן. לעניין זה, כפי שצוין במקרים אחרים, יש ליתן גם משקל נכבד ביותר לאינטרס הציבורי. השיקולים הרלוונטיים לעיכוב ביצוע עונש מאסר: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; ככל שהעבירה ונסיבות העבירה חמורות יותר גדל האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר. באשר לחשש לסכנה הנשקפת לציבור, הרי שחומרת העבירה יכולה להוות אינדיקציה. חומרת העבירה ונסיבות ביצועה משליכות אף על עוצמת האינטרס והשמירה על אפקטיביות העֲנישה: ככל שהעבירה ונסיבות ביצועה חמורות יותר, גדל האינטרס הציבורי בהשגת הרתעה אפקטיבית בפני ביצוע עבירות דומות, וגובר החשש לפגיעה באפקטיביות העֲנישה ובמערכות האכיפה אם יישלח מבצע העבירה לחופשי. להלן החלטה בנושא עיכוב ביצוע עונש: החלטה לפנַי בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין שניתן כנגד המבקש, בבית-משפט השלום בתל אביב-יפו, על-ידי כב' השופט גלעד נויטל, ב-פ' 003315/06, ביום07.03.2007, וזאת עד למתן פסק-דין בערעור שהגישו. הערעור נסב על חומרת העונש בלבד. העוּבדות הצריכות לעניין- המבקש הודה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, והורשע בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, גניבה, התחזות לאחר, הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו ושיבוש הליכי משפט. העונשים שנגזרו: הפעלת מאסר על תנאי בן 10 חודשים שהוטל על המבקש בת.פ. 6677/01- (ת-2). הפעלת מאסר על תנאי בן 12 חודשים שהוטל על המבקש בת.פ. 4225/02 (ת-3) חודשים מתוך המאסר על תנאי שהופעל כאמור בסעיף 1 , יחפפו למאסר על תנאי שבסעיף 2 -כלומר יופעלו 17 חודשי מאסר, מתוך ה-22 חודשי מאסר שהופעלו -לריצוי בפועל . 3. בגין העבירות נשוא הבקשה נגזר על המבקש-12 חודשי מאסר בפועל- 3 חודשים מתוך המאסר בפועל שהוטל, יחפוף לתנאים שהופעלו ו-9 חודשים במצטבר. סה"כ- 26 חודשי מאסר לריצוי בפועל. 4. 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים- (מיום שחרורו) שלא יעבור המבקש עבירה נגד הרכוש מסוג פשע, או עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים מסוג פשע, לרבות ניסיון. 5. 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים-(מיום שחרורו) שלא יעבור המבקש עבירה נגד רכוש מסוג עוון, או עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, לרבות ניסיון. 6. 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים- (מיום מתן גז"ד) שלא יעבור עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים מסוג עוון, או אם עבר תוך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו עבירה לפי אחד הסעיפים 499, 500, 441 או 275 לחוק העונשין, לרבות ניסיון. לטענת בא-כוח המבקש, כפי שטען במסגרת הבקשה ובע"פ במהלך הדיון בפני : המבקש נידון למאסר ביום 07.03.07, בגין ביצוען של עבירות מיום 15.09.03, היינו 3 וחצי שנים לאחר מועד ביצוע העבירות, המבקש עבר מטמורפוזה רצינית והפך לאדם אחר לחלוטין, נורמטיבי, ומספק תקוות ממשיות ומוכחות של יציאה ממעגל הקסמים של צריכת סמים וביצוע עבירות רכוש, למימון הסמים. מאז שחרורו של המבקש מהכלא, נעשה מעשה של מהפך בחייו של המבקש כמפורט- המבקש חדל מלצרוך סמים, והחל להשקיע מאמציו וכוחות נפשיים אדירים לפסוע בדרך הישר. במהלך מאמציו פנה ליחידה לנפגעי סמים בראשון לציון ומאז אוגוסט 2006 מטופל הוא ביחידה. המבקש נישא בשנית ומנישואיו אלו, אישתו מצויה בחודשי הריון מתקדמים, אב לילדה בת 15 מנישואיו הקודמים, אותה מגדל במסגרת התא המשפחתי החדש. לפני כחצי שנה נפטרה אימו של המבקש, בשנת 1997 נפטר אביו, הינו המבקש יתום מאם ואב. במהלך תקופת מאסרו, בכלא "עצמון" עבר המבקש תוכנית גמילה אינטנסיבית מסמים, אשר העידה כאלף עדים, כי המבקש סיים הפרק העברייני בחייו. כיום מפעיל המבקש עסק עצמאי של חנות רהיטים הנמצאת בבעלותו ובבעלות בת זוגתו. בהתייחס ל-4 תסקירי המבחן שהוגשו בעניינו, אלה מציינים הדרך והמהפך שחל בחיי המבקש. מדרך עבריינית עד להשתלבות בחברה נורמטיבית. ומפנה לדברי שירות המבחן בתסקיר מיום 02.01.2007. מיום שחרורו ב- פברואר 2005 ועד בכלל, לא עבר המבקש עבירות נוספות. הדרך החדשה בה הולך המבקש מוצאת ביטויה בארבעת תסקירי המבחן שהוגשו בעניינו לביהמ"ש קמא, כאשר ההמלצה בתסקירים הינה אחת- הארכת המאסרים המותנים בפיקוח, המלצות שנערכו לאורך זמן לבחינת שיקומו, הלכה למעשה. מוסיף וטוען ב"כ המבקש, כי העובדה שהמבקש עבר תהליך לא פשוט, תהליך שרק לעיתים רחוקות מניב פירות של ממש. הרי זה עניינה של החברה, לנסות לשקם גם את מי שפגע בה, כדי לקטוע המעגל האינסופי של ביצועה עבירות, נשיאה במאסר וחוזר חלילה. ב"כ המבקש מפנה לע"פ 8092/04 חביב נ' מדינת ישראל- שם עסקינן בעבירות חומורות שבעתיים, והרקע העברייני של המבקש שם קשות יותר, וחרף האמור בחר ביהמ"ש העליון להעדיף הפאן השיקומי. עוד טוען, כי למבקש סיכויים טובים לזכות בערעור, גז"ד שניתן בביהמ"ש התעלם לחלוטין מהפאן השיקומי במסגרת גזירת העונש, והעדפת אלמנט ההרתעה כעיקר העיקרים של עקרונות הענישה במדינת ישראל. לטענת באת-כוח המשיבה: הטיעונים שהועלו במסגרת בקשת עיכוב הביצוע, היו בפני ביהמ"ש קמא, עת גזר דינו של המבקש. מדובר במבקש שלחובתו גיליון הרשעות קודמות מכביד. את העבירה נשואת הבקשה ביצע בעת חופשה ממאסרו האחרון. המבקש טוען כי כיום עבר הליך של שיקום, אך המבקש עבר הליך שיקום דומה "ברמות יהודה", כשסיים ההליך שוחרר ממאסרו הקודם, ושב לבצע עבירות אחרות, שאינן נשוא המאסר ממנו ברח, ושוב שב לבית המאסר. בהתייחס לפס"ד לוי , אין הקבלה בין המקרה המפורט בפס"ד למקרה בפנינו. לעניין ע"פ 10996/03 מפי כבוד השופט אדמונד לוי- אין לו דבר למקרה שבפנינו, מדובר בפרשה מורכבת בה נשמעו עדים, נגזרו 4 שנות מאסר, ועוכב הביצוע על מנת ליתן למבקש יומו בערכאת הערעור, שכן הערעור נסוב סביב הכרעת הדין. דיון לא מצאתי כי במקרה זה נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות עיכוב ביצוע עונש מאסר: א. מדובר בערעור על גזר דין בלבד לאחר הודיית המבקש בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, גניבה, התחזות לאחר, הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו ושיבוש הליכי משפט. ב. העונש שנגזר על המבקש אינו נראה, על פניו, חריג, קיצוני או בלתי סביר ביחס לעבירות הרבות בהם הורשע עפ"י הודאתו- 26 חודשי מאסר בפועל הכוללים בחובם הפעלת מאסרים על תנאי, חלקם בחופף, אין לומר עליו כי הוא מוגזם לחומרא, מה גם שאין לומר כי מדובר בתקופה קצרה יחסית שעד לשמיעת הערעור ירוצה חלק ניכר מתקופת המאסר שנגזרה על המבקש. ג. נוכח האמור בתסקירים כפי שעולה מגזר הדין, ולאור האמור בגז"ד אני סבורה כי ביהמ"ש קמא לא טעה בשעה שהחליט לגזור העונש ולא לדחות מתן גזר הדין ולהמשיך ולהעזר בשירות המבחן, זאת מאחר שעמדה למבקש תקופה ארוכה בה יכול היה להשלים ההליך טיפולי-שיקומי. לאור תמימות הדעים אפנה לדבריי ביהמ"ש קמא , פרוטוקול הדיון מיום 07.03.07 עמוד 11 שורה 14 ואילך- "על אף השיקולים לקולא, לא אוכל לאמץ את המלצת שירות המבחן. אכן השיקולים לקולא ימתנו משמעותית את העונש. אולם אין בשיקולים לקולא די כדי לאיין את המשקל העדיף והמכריע של השיקולים לחומרא: אני שוקל לנאשם לחומרא, ראשית עצם העבירות שביצע על פי כתב האישום המתוקן...אם לא די באלה- הרי שמסתבר על פי המידע שנמסר לבהימ"ש, שאת העבירות הנאשם ביצע תוך תקופת כליאה בבית הסוהר, לא פחות. ..היינו במשך תקופה של למעלה משנתיים שהוא אסיר , הוא העיז לבצע עבירות כה חמורות". ד. טענת ב"כ המבקש כי גז"ד שניתן בביהמ"ש התעלם לחלוטין מהפאן השיקומי במסגרת גזירת העונש, דינה להידחות- ביהמ"ש קמא שקל השיקולים וערך האיזון הראוי בין הפאן ההרתעתי לפאן השיקומים- באמורו כי "יש צורך במסר של הרתעה, הן כלפי הנאשם והן כלפי אחרים, לא רק כאשר אלה העבירות וזהו העבר הפלילי, אלא כאמור מדובר בעבירות תוך כדי חופשה מהכלא, וכאשר הנאשם למרות עברו, שוב מבצע עבירות חמורות. אוסיף נסיבות מטיעון התובע- אשר לחלוף הזמן, הרי שסוגיית ההתחזות היתה חלק מהגורם לחלוף הזמן. כמו כן, אשר לשותפים, הרי שגם התובע פירט את ההבחנה בינם לבין הנאשם. גם התובע טוען שלא צריך להתחשב בשיקולים לקולא ובהליך שעבר הנאשם, ואולם אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן ויש לערוך את האיזון הראוי". ה. שיקום אינה מילת "קסם" , הפותחת שערי הכלא לרווחה, שיקום נכון, אמיתי, מוכח- הוא כבד משקל לקולא בענישה, אך אין די בו לאיין מאסר בפועל. אפנה לקביעת ביהמ"ש קמא בהתייחס לתקופת המאסר שנגזרה- הרי שלהליך השיקומי שעבר המבקש משקל משמעותי, לאור דבריי ביהמ"ש קמא, העונש הקל שנגזר על המערער. ראו: ע"פ 7196/05 אריה סילברמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 1706, בעמ' 1708: "...הכלל הוא, כי יש להתחיל בריצוי העונש מיד לאחר מתן גזר-הדין, אלא אם כנגד הכלל עומדים שיקולים המצדיקים חריגה ממנו. הכלל הרחב בדבר ביצוע מיידי של עונש המאסר, נשען על האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1640) דחיית מועד ריצוי העונש היא אמנם היוצאת מן הכלל, ויש בה כשלעצמה כדי לגרוע מן האפקטיביות שבאכיפת נורמת ההתנהגות, שהמשפט הפלילי בא להגן עליה למען האינטרס הציבורי, אולם יש מקרים בהם ראוי לעשות כן. לעניין זה, כפי שצוין במקרים אחרים, יש ליתן גם משקל נכבד ביותר לאינטרס הציבורי (ראו ע"פ 5739/03 אזולאי נ' מדינת ישראל תק-על 2003(2), 2829)..." השיקולים הרלוונטיים לעיכוב ביצוע עונש מאסר, פורטו בהרחבה במסגרת ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ הנ"ל. והם: (א) חוּמרת העבירה ונסיבות ביצועהּ לעניין חומרת העבירות נשוא הבקשה שבפניי ראו: ע"פ (ת"א) 71329/05, ב"ש 92346/05 איציק וייס נ' מדינת ישראל, דינים-מחוזי, כרך לה(6), 791: "...ככל שהעבירה ונסיבות העבירה חמורות יותר גדל האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר. באשר לחשש לסכנה הנשקפת לציבור, הרי שחומרת העבירה יכולה להוות אינדיקציה. חומרת העבירה ונסיבות ביצועה משליכות אף על עוצמת האינטרס והשמירה על אפקטיביות העֲנישה: ככל שהעבירה ונסיבות ביצועה חמורות יותר, גדל האינטרס הציבורי בהשגת הרתעה אפקטיבית בפני ביצוע עבירות דומות, וגובר החשש לפגיעה באפקטיביות העֲנישה ובמערכות האכיפה אם יישלח מבצע העבירה לחופשי". על חוּמרת העבירות עמד בית-משפט קמא, ואני מפנה לדבריי ביהמ"ש קמא בהייחס לחומרת העבירות- " אני שוקל לנאשם לחומרא, ראשית עצם העבירות שביצע על פי כתב האישום המתוקן...אם לא די באלה- הרי שמסתבר על פי המידע שנמסר לבהימ"ש, שאת העבירות הנאשם ביצע תוך תקופת כליאה בבית הסוהר, לא פחות. ..היינו במשך תקופה של למעלה משנתיים שהוא אסיר , הוא העיז לבצע עבירות כה חמורות". (ב) טיב הערעור וסיכויי הצלחתו מצב זה מעורר קושי בלתי-מבוטל בפני המותב השומע בקשה זו, שכּן המדובר בהערכה לכאוֹרית בלבד של סיכויי הערעור. בא-כוח המבקש הציג לבית-המשפט הודעת-ערעור כנגד חומרת העונש בלבד. ראה לעניין זה ע"פ 9842/04 אליהו גושקס נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 1059, מפי כב' השופט עדיאל: "הכלל, כידוע, הוא שאת העונש יש לרצות בסמוך לאחר מתן גזר-הדין וחזקת החפות אשר עמדה למערער במהלך משפטו, שמנעה את מעצרו כל אותה העת, אינה עומדת לזכותו עוד כיום, לאחר הרשעתו. בעניין שלפנינו, הערעור נסב על חומרת העונש בלבד, ובמקרים מסוג זה הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר...". בענייננו, לא מדובר בשאלה עקרונית חדשה. יחד עם זאת, לא ניתן לצבּוע את הערעור בצבעי שחור-לבן, כדוּגמת ע"פ 9147/01 זאב בשן נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(4), 663, עמ' 664, שם נקבע כי: "...יש לתת את הדעת, במקום הראשון, על טיב הטענות המועלות בערעור ועל סיכויי הצלחתו. בעניין זה חל שינוי בגישתם של בתי המשפט מאז ניתן פסק הדין בע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241. כפי שנאמר שם: "ככל שיש בידי הנידון להראות כי ערעורו מושתת על נימוקים מוצקים יותר, גוברת ההצדקה להימנע מאכיפה מיידית של גזר-הדין בטרם יבורר הערעור לגופו. עם זאת, אין להתעלם מכך כי השיקול בדבר סיכויי הערעור הינו שיקול מורכב, והערכת סיכויי הערעור וטיבו מציבה בפני השופט קשיים לא מבוטלים. מאפיו של הליך המתקיים בבקשה לעיכוב ביצוע נובע, שאין בידי השופט כלים מספיקים להעריך בצורה מושכלת את הטענות המועלות בערעור; ההליך מתקיים על יסוד בחינה לכאורית של הטענות ואינו כולל בדרך כלל לימוד של הפרוטוקול ושל מכלול הראיות שהובאו בתיק." (שם, בעמ' 279). עוד נאמר שם כי: "על השופט הדן בבקשת עיכוב הביצוע לבחון את טיב הטענות שבערעור וסוגן, ולהעריך את הפוטנציאל הגלום בהן להשפיע על תוצאות הערעור. העוצמה הלכאורית של הטענות תבחן על רקע הכללים המקובלים בשיטתנו ביחס להפעלת ביקורתה של ערכאת הערעור." (שם, בעמ' 280)." גם בנימוק בא-כוח המערער, לפיו סיכוייו בערעור טובים, אין ממש במקרה שבפנַי כנימוק לעיכוב. נאֱמר כבר לא-אחת, כי הערכת ערעור וסיכוייו מקימה בפני מותב זה קושי בלתי-מבוטל, שכּן מדובר בהערכה לכאוֹרית בלבד. יחד עם זאת, בנסיבות התיק, בנסיבות נימוקי הערעור, לא צויין נימוק אחד ראוי בגינו ניתן להפחית מעונש המאסר שמלכתחילה לטעמי אינו מחמיר כלל ועיקר עם המבקש, בנסיבות התיק כולו. אין בית-המשפט משׂים עצמו ואינו צריך לשׂים עצמו כמי שעושה מלאכתה של ערכאת הערעור, אך הלכה היא, כי נימוק כזה יישמע ויתקבל רק מקום בו הכרעת-הדין או גזר-הדין אינם עומדים במִבחן הביקורת, ככאלה שהטעות על-פניהם בולטת (ראו: בש"פ 4594/90 יורם לנדסברג נ' מדינת ישראל, תק-על 90(3), 402). הנטל לטוען כי סיכוייו טובים בערעור, מוטל כל כולו על כתפי המבקש, אשר עליו להראות "עיווּת בולט". "...ההלכה היא שעל מנת שבית-המשפט יעכב ביצוע גזר דין מן הטעם שיש למבקש סיכוי טוב לזכות בערעור, על המבקש להראות כי נגרם לו "עיוות בולט" או כי יש לו "סיכוי בולט לעין" לזכות בערעורו, כאשר על סיכוייו לזכות בערעור ניתן ללמוד מפסק הדין עצמו ללא צורך להיכנס לניתוח מדוקדק של העובדות (בש"פ 5024/92 נחמיאס נ' מדינת ישראל - לא פורסם; בש"פ 4976/92 הנ"ל)..." (בש"פ 2043/94 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 81, עמ' 82). עיינתי בהכרעת-הדין וּבגזר-הדין של בית-משפט קמא, ולא מצאתי את אותו "עיווּת בולט" נדרש ו/או סיכוי בולט לעַין של המבקשים בערעורם. אני מוצאת לנכון, לאחר קריאה מעמיקה של הודעת-הערעור, הכרעת-הדין וּגזר הדין, שלא להתערב בסוגיה זו. (ג) עברוֹ הפלילי של המבקש במסגרת ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ הנ"ל, קבע בית-המשפט כי שאלות אלֶּה יכולות להצביע על מידעת הסכּנה הנשקפת לציבור משחרורו של המבקש ועל חשש להימלטוּת מהדין. לא מדובר בשיקול העוֹמד בפני עצמו, אך במסגרת מכלול השיקולים הרלוונטיים, יינתן משקל לרכיב זה. (ד) תקופת המאסר ככל שתקופת המאסר שהטיל בית-משפט קמא ארוכה יותר, כך ייטה בית-משפט במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין, שלא לעכב ריצוי המאסר ולהיפך. במקרה שלפני תקופת המאסר שהושתה על המבקש הינה- 26 חודשים לריצוי בפועל, לא ניתן לומר כי מדובר בחודשים ספורים בלבד, קיים סיכוי, גם בבית-משפט עמוס כבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, כי הערעור יישמע עוד בטרם ירצה המבקש החלק הארי של התקופה, גם לא את מחציתה. לאחר הרשעתו, אין המבקש בחזקת חף מפשע, ולכאורה, כעניין של מדיניות ציבורית ראויה עליו לרצות את עונשו מיד. לאור צירוף האמור לעיל, הבקשה נדחית, המבקש יחל בריצוי עונשו מיידית. עיכוב ביצוע