ערעור על רצח בכוונה תחילה

המערער שהורשה בעבירת רצח טען כי הרשעתו בעבירת רצח בכוונה תחילה בטעות יסודה. להלן פסק דין בנושא ערעור על רצח בכוונה תחילה: פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. מבוא בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בעבירות רצח, שוד, נשיאת נשק וסחר בו, עבירות לפי סעיפים 300(א)(2), 402(ב), 144(ב) רישא ו-144(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובהמשך דן אותו למאסר עולם. כנגד פסק דין זה מופנה הערעור שבפנינו. 2. האישום בראשית חודש אוקטובר 2001 או בסמוך לכך, קשרו המערער וכמאל פואקה (להלן: כמאל) לשדוד את המנוח, חיים סלומון ז"ל. בתאריך 7.10.01, בשעות אחר הצהריים, טלפנו הקושרים לקורבנם ונדברו להיפגש עמו. זמן מה לאחר מכן אסף המנוח את השניים ברכבו, והם נסעו לביתו בירושלים. נטען, כי בסמוך לשעה 19:30, התנפלו המערער וכמאל על המנוח, הכוהו, חנקו אותו בצווארו, הצמידו בכוח רב כרית לפניו וקשרו את ידיו ואת רגליו. לאחר מכן גנבו השניים מהדירה מכשיר פקסימיליה, דיסקמן וטלפון נייד, וכן רובה מסוג M-16 ושלוש מחסניות שהיו שייכים לבנו של המנוח ששרת בצה"ל. משסיימו המערער וכמאל לבצע את זממם, הם נסעו עם רכבו של המנוח ונטשו אותו בסמוך למחסום קלנדיה. משם המשיכו לרמאללה ומכרו את הנשק והמחסניות. לטענת המשיבה, נחנק המנוח כתוצאה מהלחץ שהפעילו התוקפים על צווארו וחסימת דרכי הנשימה שלו. בהתבסס על העובדות האמורות סבורה המשיבה כי במערער התקיימו החלופות השנייה והשלישית של סעיף 300(א) לחוק העונשין, היינו, המתת המנוח בכוונה תחילה, ולחלופין, לצורך ביצוע עבירה של שוד. 3. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי במהלך משפטו הודה המערער כי הגיע לדירת המנוח מתוך כוונה לבצע שוד, אולם הכחיש את גרסת המשיבה לפיה היה לו חלק בהמתת המנוח, באשר לזו גרם כמאל לבדו. לעניין זה טען המערער עוד, כי בעת שהיה עסוק בחיפוש אחר רכוש בדירה, החל כמאל להיאבק במנוח כדי למנוע ממנו מלצעוק, ואז אמר לו (למערער) לעזוב את החדר. לאחר זמן מה קרא לו כמאל לשוב ולבדוק את מצבו של המנוח, ומשעשה זאת התברר כי המנוח אינו מגיב כלל. כאן המקום להוסיף, שהמערער ושותפו היו מתקשים להכחיש את נוכחותם בזירה, הואיל וטביעות אצבעותיהם נמצאו בה, וכך לדוגמא נמצאו טביעות אצבעותיו של המערער על כרטיס ביקור של המנוח שהיה בארנקו, על מסעד כיסא פלסטיק בדירה, ועל סרט הדבקה ששימש את הקושרים כדי לכבול את קורבנם. ועוד אוסיף, כי המערער הודה גם בגניבת הנשק ומכירתו לאחר. 4. הנדבך המרכזי עליו נשענת הרשעת המערער, הן אמרות אשר נרשמו מפיו של כמאל פואקה במהלך חקירתו. כמאל עצמו הועמד לדין, הודה במרבית העובדות אשר יוחסו לו, והסתייגותו היתה אחת, לאמור, הוא והמערער הגיעו לביתו של המנוח במטרה לבצע שוד, אולם לא היתה להם כוונה להמית את קורבנם. גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, שבסופו של יום הרשיע את כמאל בעבירת רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין. משהסתיים משפטו, נקרא כמאל להעיד במשפטו של המערער. בית המשפט המחוזי התרשם כי עד זה לא הקפיד לומר את האמת מתוך כוונה לסייע לשותפו, ובלשון המקור (ראו עמ' 7 להכרעת הדין): "אין ספק כי כמאל שיקר בבית המשפט כדי לגונן על חברו [המערער], זאת אחר שהוא, כמאל, כבר הורשע ברצח בכוונה תחילה, בעיקרו של דבר, על פי הודאתו בעיקר העובדות. גרסתו בבית המשפט בעניין [המערער] תואמת בעיקרה את גרסת [המערער], וגם ניכר בה כי היא תואמה עם [המערער]". בעקבות הפערים שנתגלו בין עדותו של כמאל במשפטו של המערער לאמרותיו במשטרה, הכריז עליו בית המשפט כעד עוין, ובהכרעת הדין הוחלט להעדיף את גרסתו בחקירתו מכח סעיף 10א לפקודת הראיות. בהסתמך על אותן אמרות קבע בית המשפט את ממצאיו באשר לחלקו של המערער בפרשה (ראו עמ' 30 להכרעת-הדין), לאמור, המערער נכח בחדר בו החל כמאל לחנוק את המנוח; הוא עצמו הצמיד את הכרית לפיו של המנוח כדי להשתיקו; המערער קרע את חוט הטלפון, וביחד עם כמאל הם קשרו את ידיו ורגליו של הקורבן. באשר לגרסת המערער בחקירתו ובעדותו, קבע בית המשפט המחוזי, כי "גרסת כזב היא בלתי סבירה ובלתי אמינה" (ראו עמ' 39 להכרעת הדין), ולאור זאת נקבע כי במערער התקיימו כל יסודותיה של עבירת הרצח, לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין. 5. נימוקי הערעור באת-כוחו המלומדת של המערער, עו"ד אסיל מוצארוה-מקאלדה, סבורה כי הרשעת שולחה בעבירת רצח בכוונה תחילה בטעות יסודה, ולהלן תמצית טענותיה: לא היה מקום להעדיף את תוכן אמרותיו של כמאל על פני גרסתם של עד זה ושל המערער בבית המשפט; כדי לבסס הרשעה על בסיס אותן אמרות של כמאל, היה על המשיבה להצביע על חיזוק כפול ומוגבר, הן משום שמדובר באמרות עד מחוץ לבית המשפט, והן משום היותו של כמאל שותף לעבירה, וחיזוק כזה אין בנמצא; גם על פי תיאור חלקו של המערער בפרשה באמרותיו של כמאל, לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירת רצח לפי החלופה השנייה של סעיף 300(א) לחוק העונשין, אלא לכל היותר על פי החלופה השלישית. אקדים ואומר, כי לא מצאתי בנימוקי הערעור שבכתב והטיעון על-פה עילה להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, ולהלן אביא את הנמקתי. 6. המערער נעצר ביום 28.4.02, ותחילה הכחיש כל קשר לשוד ולרצח. אולם, ביום המחרת, בשעות אחר הצהרים, הוא שינה את טעמו, ובהודעה ת/18 מסר את הגרסה בה דבק מכאן ואילך (ראו עמ' 2 להודעה): "[המנוח] וכמאל התחילו לדבר אחד עם השני באנגלית, ואחרי חצי שעה קם כמאל והוציא "טיפ" (סלוטאפ לבן) ודיבר איתו באנגלית, לא הבנתי מה אמרו והתחילו לריב אחד עם השני. אני ברחתי מחוץ לדלת, כמאל אמר לי תסגור את הדלת אחריך כדי שלא יצא הקול שלו. אני יצאתי מהדלת וראיתי כמאל משכיב אותו ותופס אותו בידו בצווארו והתחיל כמאל לדבר עם "המנוח" באנגלית, כמאל קם מעל [המנוח] ואמר לי שאיבד את ההכרה, והתחיל כמאל לקשור את [המנוח] בידיו ורגליו. אחרי זה התחלנו לחפש בחדר השני, כמאל אמר לי לך תחזור ותראה אם הוא התעורר. אני התקרבתי ל[מנוח] התחלתי לנער אותו כדי לבדוק אם התעורר או לא אבל הוא לא היה ער". 7. גם כמאל פואקה הכחיש בתחילת חקירתו כי נכח בזירה, וממילא גם את הטענה לפיה שדד את המנוח ורצח אותו. אולם, ביום 30.4.02 נגבתה ממנו הודעה נוספת בה תאר את השתלשלות האירועים. הוא סיפר על מפגשו עם המערער, מפגשם עם המנוח ונסיעתם לביתו, שם הקרין בפניהם סרט פורנוגראפי. וכך תאר כמאל את המשך האירועים (ראו גיליון 2 להודעה): "הסתכלנו קצת אחרי זה אמרתי לאמג'ד, יאללה בוא ניקח את הכסף שאיתו ונצא, הוא התחיל להוריד את בגדיו, אמג'ד דיבר איתו בעברית, לא יודע מה אמר לו, ו[המנוח] נסער. אני ניסיתי להחזיק אותו ולתפוס אותו כי לא רצינו שיוציא קול, [המנוח] התחיל להתנגד לנו ... אני ניסיתי לתפוס אותו ולהרגיע אותו, והתחיל לצעוק אמרנו תירגע לא רוצים להזיק לך, רוצים כסף ונצא. הוא נרגע קצת אני הרפיתי ממנו כי הייתי לופת בידי את צווארו, לאחר שראה שאני הרפיתי ממנו חזר וצעק, תפסתי אותו עוד פעם בצווארו והשכבתי אותו על המיטה ואמרתי לו "שאתפ" באנגלית, כלומר, שתוק, אחרי זה ראיתי שאיבד את ההכרה והוסיף לזוז, קשרתי את ידיו ורגליו בטיפ שהצבע שלו שקוף, כדי שבמקרה שיתעורר לא יזוז, גם קשרנו אותו בחוט בצבע שחור שחתכנו אותו מהטלפון שהיה לידינו, קשרנו אותו ואחרי זה התחלנו לחפש בדירה" (ההדגשות הוספו). הנה כי כן, מדבריו של כמאל עולה כי המערער נכח גם נכח בחדר בעת שהוא עצמו הפעיל לחץ על צווארו של המנוח. יתרה מכך, מהמשך ההודעה עולה כי אין מדובר בנוכחות פיסית בלבד, וכך מסר כמאל: "ואני כשתפסתי אותו בצווארו שמתי את פניו על הכרית ואמרתי לו שתוק ואכן שתק ונרגע, קצת. חזר והתחיל לצעוק, אמרתי לאמג'ד סגור על הפה שלו ותשתיק אותו, אמג'ד סגר על הפה שלו בכרית שהיתה מתחת לראשו" (ההדגשה הוספה). ובאשר לכבילת המנוח, מסר כמאל (ראו גיליון מס' 2 להודעה): "אמג'ד חתך את התיל והחזיק את ידיו ואני קשרתי אותם ושמנו צלוטייפ שקוף על החוט והרמתי את רגליו ואמג'ד קשר את רגליו..". 8. נדמה כי אין צורך לומר עד כמה שונה גרסתו של כמאל בחקירתו מגרסת המערער בכל הנוגע למעורבותו של האחרון במעשים אשר קדמו למותו של המנוח. אכן, כמאל חזר בו מהתיאור אותו מסר בחקירתו ביחס למעורבות המערער, אולם נראה כי אין ספק שהוא עשה זאת כדי לסייע למערער להיחלץ מן המלכודת לתוכה נקלע. מסקנה זו מתחייבת, בראש ובראשונה, מכך שבמהלך משפטו לא העלה כמאל טענת פסלות כלשהי ביחס לקבילותן של אמרותיו, והוא נזעק להסתייג מתוכנן רק כאשר נקרא להעיד מטעם המשיבה במשפטו של המערער. כאן המקום להדגיש, כי היה זה דווקא המערער שכבר בשעות אחר הצהרים של יום 29.4.02 הודה במעורבותו-שלו ושל כמאל בשוד. לעומת זאת, התמיד האחרון בהכחשתו, ואת טעמו שינה רק לאחר שהשניים הופגשו ומפגשם צולם בלי ידיעתם. צפיתי בקלטת בה תועד אותו מפגש, והתרשמותי הברורה היא כי השניים עשו מאמץ לתאם את גרסאותיהם, כאשר המערער נוטל לעצמו תשעה קבין של שיחה, במטרה להספיק להעביר לשותפו את תמציתה של הגרסה אותה מסר לחוקריו לפני שיבתם של אלה לחדר. יתר על כן, מתוך אותה שיחה עולה בברור כי לשניהם היה חלק פעיל בניסיון להתגבר על המנוח ולמנוע ממנו לצעוק, וכך לדוגמה השתמש כמאל במילים "רצחנו אותו", ואף הצביע על המערער כמי שחנק את המנוח. בהמשך השיחה הציע כמאל לטעון כי "בטעות הרגנו אותו... רצינו להשתיק אותו, וחנקנו אותו", ועובדה היא שהמערער לא מחה ולא הסתייג מדבריו של כמאל אשר ייחס לו מעורבות פעילה בגרימת מותו של המנוח. 9. בעקבות אותו מפגש שנערך בין המערער לכמאל, נרשמה מפיו של האחרון אמרה בה טען, כפי שתאם עם המערער, כי כוונתם היתה לבצע שוד בלבד, ולא להמית את קורבנם. עם זאת, הוא הוסיף שלמערער היה חלק פעיל בחסימת דרכי הנשימה של הקורבן. ואם תאמר כי אמירות אלו נאמרו בשגגה או מתוך היסח דעת, מתברר כי על גרסה דומה חזר כמאל בעת ששחזר את האירועים. הוא חזר וסיפר על כך שהמנוח צעק, ואז הוא (כמאל) אמר למערער "תשתיק אותו, תסתום לו את הפה", ובעקבות כך (כלשונו של כמאל): "אמג'ד, הוא שם לו את הכרית על הפה, כדי שהקול לא ייצא.. הוא שם את הכרית על הפה שלו". (ראו עמ' 20 לתמליל השחזור). בהמשך, הוסיף כמאל ותאר את חיתוך כבל הטלפון על ידי המערער, וכיצד בכוחות משותפים הם קשרו את ידיו ורגליו של המנוח. ואם בכל אלה לא די, מתברר כי זמן ניכר לאחר שהודה ושיחזר את האירועים, נקרא כמאל (בתאריך 15.5.02) למסור הודעה נוספת. בשלב זה ניתנה לכמאל הזדמנות להסתייג מדברים שמסר באמרתו הראשונה, גם ביחס לחלקו של המערער בפרשה, ולא זו בלבד שלא נהג כך, אלא חזר ואישר את הדברים שכבר נרשמו מפיו. וכך לדוגמה לשאלה "מה אתה אומר על כך שאמג'ד מכחיש שהוא סתם את פיו של [המנוח] בבית?", הוא השיב: "לא נכון, אמג'ד הוא זה שסתם את פיו של [המנוח]... אמג'ד הוא זה שחתך את חוט הטלפון שהיה בחדר השינה". 10. לסיכום סוגיית העדפת אמרותיו של כמאל על פני עדותו - זוהי מטבעה הכרעה בשאלות של עובדה בהן אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב. אולם, לא הלכה זו לבדה עומדת למערער לרועץ, אלא העובדה שמתוך הראיות אליהן הפניתי, שוב אין ספק כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לבסס את הרשעת המערער על דבריו של כמאל בחקירתו, היה בסיס מוצק. לכך אוסיף, כי אותן אמרות אינן עומדות בפני עצמן, ונמצא להן חיזוק מובהק בדבריו של המערער עצמו בעת מפגשו המצולם עם כמאל, וכן בממצאי הנתיחה שלאחר המוות (ראו חוות דעתו של פרופ' י' היס, ת/7), היינו, שמותו של המנוח נגרם מתשניק בעקבות חסימת דרכי נשימה חיצוניים (נחיריים ושפתי הפה) על ידי לחץ (קרוב לודאי ידני) ולחץ על הצוואר (קרוב לוודאי ידני)". לעניין זה הוסיף פרופ' היס והבהיר בעדותו בבית המשפט (ראו עמ' 62): "על סמך הנזקים החבלתיים אני יודע שהיה לחץ הצוואר ולחץ על דרכי הנשימה החיצוניים - נחירי האף והשפתיים. כל אחד מהגורמים האלה יכול לגרום למוות וכמובן גם שניהם יחד יכולים לגרום למוות". 12. העולה מכל האמור הוא, שטענתו של המערער לפיה לא נכח בחדר בעת שכמאל לחץ על צווארו של המנוח, הנה בדויה. אדרבא, לא זו בלבד שהמערער שהה בחדר, אלא שהוא אף נטל חלק פעיל בניסיונות להתגבר על הקורבן ולמנוע ממנו להקים קול צעקה. עם זאת, אינני מוכן לשלול את האפשרות כי המערער ושותפו הגיעו לדירה כדי לבצע שוד בלבד. עם זאת, מעשיהם של השניים בעקבות התנגדות המנוח וצעקותיו, מלמדים על כך שלפחות באותו שלב גמלה בלבם החלטה להמיתו. סתימת דרכי הנשימה של הקורבן באמצעות לחיצה על צווארו, והנחת כרית על פניו וקשירת ידיו ורגליו, כרוכות בסכנה מוחשית וקרובה לוודאי לגרימת מותו של אדם. אין סיבה להניח שהמערער ושותפו לא היו ערים לכך, ועל כן הם בחזקת מי שהתכוונו לגרום לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיהם (ראו ע"פ 759/97 אליאביוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ה(3), 459; ע"פ 759/77 גולדני נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ב (3) 813). לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעור. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.משפט פליליערעוררצחרצח בכוונה תחילה