פטור מאחריות פלילית לשוטר

סעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ח-1969, קובע כי שוטר לא ישא באחריות אזרחית או פלילית בשל מעצר או עיכוב שלדעת בית המשפט ביצע אותו בתום לב ולמען שלום הציבור, אולם האמור בסעיף זה לא יגרע מכוחם של הממונים עליו לנקוט אמצעים משמעתיים כפי שיראו לנחוץ. סעיף זה קובע פטור מאחריות בגין פעולה שנעשתה בתום לב ולמען שלום הציבור. נראה, לכאורה, כי הסעיף האמור קובע שני תנאים אשר צריכים להתמלא, באופן מצטבר: תום לב, שהוא יסוד סובייקטיבי בעיקרו; ופעולה למען שלום הציבור, שהיא תנאי אובייקטיבי. להלן פסק דין בנושא פטור מאחריות פלילית לשוטר: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ע' כהן), ב-ת"א 9223/02, מיום 16.4.06. פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש המשיב נגד המערער והמשיבה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו ביום 10.9.95 באתר בניה בו עבד בראשון לציון. המערער, שוטר במשטרת ישראל ביחידה לאיתור שוהים בלתי חוקיים (להלן: "שב"חים"), הגיע לאתר הבניה עם צוות שוטרים לצורך בדיקת רישיונות של העובדים באתר. המשיב החל לרדת בסולם, והמערער, שחשד בו כי הוא עומד לברוח זרק לעברו מקל. המשיב נבהל, איבד את האחיזה בסולם ונפל ממנו לרצפת בטון. כתוצאה מהנפילה נשברו ידו השמאלית ושתי רגליו, ואת נזקיו תבע מהמערער ומהמשיבה. בית משפט קמא, בפסק דין מפורט ומנומק, קבע את אחריותם של המערער והמשיבה, ביחד ולחוד, לפצות את המשיב על הנזקים שנגרמו באירוע. בית המשפט הטיל על המשיב אשם תורם בשיעור של 20%. כמו כן חילק בית משפט קמא את האחריות בין המערער למשיבה, בינם לבין עצמם, ביחס של 30% ו-70%, בהתאמה. יצויין, כי המערער הועמד לדין פלילי והורשע על פי הודאתו בעבירה של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש. ערעורו של המערער מופנה בעיקר נגד שיעור האחריות שייחס לו בית משפט קמא, וכן באשר לגובה הפיצוי שנפסק למשיב. טענתו המרכזית של ב"כ המערער בנושא שיעור האחריות היא, כי המשיבה לא קבעה נהלים או הנחיות ברורות לעיכוב או למעצר שב"חים והמערער פעל על פי הפרקטיקה שהיתה נוהגת ביחידתו. עוד נטען, כי מפקדו של המערער, רונן ברונר, העיד בבית משפט קמא, שהשלכת מקל לעברו של המשיב כדי להאט את מנוסתו מהווה שימוש סביר בכוח, וכמפקדו של המערער הוא נותן לכך גיבוי מלא (סעיף 9 לתצהיר). עוד הוסיף רונן ברונר והעיד, כי כאשר שוטר חושב "שהחשוד מנסה לברוח, זה יכול להיות סביר לזרוק אבן במקרים מסויימים" (עמ' 26 לפרוטוקול). בהמשך, אישר רונן ברונר כי היו אירועים בעבר בהם השתמשו השוטרים במקל ובאבנים. ב"כ המשיבה טוענת, כי המשטרה פועלת להנחיל ערכים של כבוד האדם ושמירה על חייו, ולקבע דפוסי פעולה ברוח ערכים אלה. ואולם, המשטרה אינה מחוייבת לקבוע נהלים עבור כל מצב בו עלול שוטר להיתקל, ובמקרים בהם חורגים שוטרים מסמכותם ועושים שימוש בלתי סביר בכוח, כפי שנהג המערער, עליהם לשאת גם באחריות "האזרחית" למעשיהם ולפצות את הניזוק. ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה, כי השלכת המקל לעברו של המשיב נעשתה ללא צורך מבצעי כלשהו, שכן במקום שאליו ירד המשיב עמד אותה עת מפקדו של המערער, כך שלא היתה סכנה שהמשיב ימלט מהמקום. טענתה האחרונה של ב"כ המשיבה היתה, כי השלכת מקל לעבר אדם אינה בתחום ההרשאה של שוטר במשטרת ישראל. ב"כ המשיב הודיע לבית המשפט, כי המשיב קיבל את מלוא סכום הפיצויים מאת המשיבה. לגופה של השאלה שבמחלוקת בענין חלוקת האחריות בין המערער למשיבה, הביע ב"כ המשיב תמיכה בטענות המערער דווקא. לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים בערעור, הגענו לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. "ההלכה היא כי חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין המתרשם מן העדים ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם... על כן, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בחלוקה זו כל עוד לא נתגלתה בה שגיאה בולטת המצריכה שינוי עקרוני..." (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 2504 (2006), מפי כב' השופטת חיות, והאזכורים שם). התמונה העולה מחומר הראיות בכל הנוגע להעדר נהלים והנחיות ברורות בנוגע לאיתור ולעיכוב שב"חים היא עגומה, במיוחד למקרא עדותו של רונן ברונר, מפקדו הישיר של המערער. קשה להלום, כי בכל הנוגע לאיתור שב"חים בשטחה של המדינה, פועלת משטרת ישראל ללא נהלים. המדובר בפעילות שגרתית, תכופה, שכיחה ויומיומית. דווקא בסוג פעילות כזה מתחייבים נהלי פעולה מפורטים וברורים, ואין לסמוך על יכולת האלתור של הצוותים בשטח. אך מובן, כי אם ייקבעו נהלים שכאלה אין ביכולת הקובעים אותם לצפות כל אירוע ואירוע, ואולם מן הדין שתינתן התייחסות מערכתית למצבים של בריחה או ניסיונות הימלטות של חשודים. נוסיף, כי עיון בחומר הראיות מעלה, שמצב הדברים לא היה, כפי שטענה המשיבה, שמפקדו של המערער, רונן ברונר הנ"ל, המתין בתחתית הסולם ויכול היה ללכוד את המשיב. אותו רונן ברונר החזיק בידיו שב"ח אחר, שלא היה אזוק, וכפי שאמר, לו שיחררו על מנת לאחוז במשיב, היה יכול להיווצר מצב שבו "צריך להחליט או לתפוס שתי ציפורים על העץ או אחד ביד" (פרוטוקול עמ' 28). עם זאת, באיזון האינטרסים הכולל לא מצאנו, כאמור, מקום להפחית משיעור האחריות שהוטל על המערער (30%). נראה, כי בנסיבות העניין השלכת המקל אל עבר המשיב - אדם כבד גוף שהיה במהלך ירידה בסולם מאולתר באתר בניה - היתה פעולה בלתי סבירה ושימוש בכוח במידה ובאופן שחרגו מן הנדרש. עוד נוסיף, כי אין אנו מקלים ראש בכובד האחריות המוטלת על שוטרי משטרת ישראל בעבודתם הקשה באיתור שב"חים. ואולם, כאמור, בנסיבות העניין שבפנינו לא היה מקום לנקוט באמצעי שנקט המערער. בהקשר זה נפנה לסעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ח-1969, הקובע כי "שוטר לא ישא באחריות אזרחית או פלילית בשל מעצר או עיכוב שלדעת בית המשפט ביצע אותו בתום לב ולמען שלום הציבור, אולם האמור בסעיף זה לא יגרע מכוחם של הממונים עליו לנקוט אמצעים משמעתיים כפי שיראו לנחוץ". סעיף זה קובע פטור מאחריות בגין פעולה שנעשתה בתום לב ולמען שלום הציבור. נראה, לכאורה, כי הסעיף האמור קובע שני תנאים אשר צריכים להתמלא, באופן מצטבר: תום לב, שהוא יסוד סובייקטיבי בעיקרו; ופעולה למען שלום הציבור, שהיא תנאי אובייקטיבי. בענייננו, על פני הדברים, עולה מחומר הראיות, כי אף אם נאמר שהתקיים במערער התנאי הראשון בדבר פעולה בתום לב, לא התקיים במקרה זה, בפעולה של השלכת מקל לעברו של המשיב בעת שירד בסולם, התנאי השני בדבר פעולה שנדרשה למען שלום הציבור. גם מטעם זה נראה, כי יש לדחות את הערעור. הפועל היוצא מן המקובץ הוא, שלא ראינו מקום להתערב בחלוקת האחריות בין שני המעוולים - המערער והמשיבה - כפי שנקבעה על ידי הערכאה הראשונה. אשר לערעור בשאלת גובה הפיצוי שנפסק למשיב, צמצם ב"כ המערער את טיעונו לשאלת סכום הפיצוי שנפסק למשיב בגין הנזק הלא ממוני. לאחר שבחנו את אשר נפסק למשיב בראש נזק זה, סבורים אנו כי אין מקום להתערב בענין זה, בשל כך שהסכום שנפסק הינו בגדר הסביר. על יסוד כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור. בנסיבות הענין אין אנו עושים צו להוצאות. משטרהמשפט פליליאחריות פליליתשוטר