בימ"ש קמא דחה את הבקשה להישפט על דוחות תעבורה מן הטעם שהוגשה באיחור רב ולאחר חלוף המועד שקבוע בחוק ומהחשש שהרקע להגשת הבקשה, הנו ההודעה ממשרד התחבורה על פסילת רישיונו. להלן פסק דין בנושא בקשה להישפט באיחור: פסק דין כללי לפניי ערעור פלילי על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בעכו (להלן, "בימ"ש קמא"). ההחלטה ניתנה ביום 14/4/08 על ידי כב' השופט א. קאופמן בתיק ב"ש 1262/08 ועל פיה דחה את בקשת המערער להאריך את מועד השפיטה לגבי דו"ח תנועה שקיבל בחודש פברואר לשנת 2004. בימ"ש קמא דחה את הבקשה מן הטעם שהוגשה באיחור רב ולאחר חלוף המועד שקבוע בחוק ומהחשש שהרקע להגשת הבקשה, הנו ההודעה ממשרד התחבורה על פסילת רישיונו. העובדות שצריכות לעניין וטענות הצדדים אין מחלוקת שבשנת 2004 קיבל המערער לביתו דרישה לתשלום קנס, בגין עבירת מהירות. לטענתו, הוא שלח בקשה למשטרה להסבת הדו"ח. אך בשנת 2007 הבין שבקשתו לא טופלה ואז פנה שנית בבקשה למשטרה, בקשה שנדחתה מהטעם שלא הוגשה במועד. המערער טוען, כי העובדה שלא שמר את המכתב ששלח בפעם הראשונה למשטרה, אינה צריכה להיזקף לחובתו, שכן התנהלותו אינה בלתי סבירה שעה שלא שמר את המכתב לתקופה ארוכה כל כך. עוד מלין המערער על כך, שבימ"ש קמא לא קיים דיון בבקשה ולא שמע את טענותיו. בטיעונים בפניי, טען ב"כ המערער שהמערער אמנם התרשל וטעה שעה שלא בדק ועקב אחרי פנייתו ששלח למשטרה, יחד עם זאת, אין בטעותו כדי לבסס את ההחלטה שניתנה. לטענתו, תוצאת ההחלטה פגיעה בפרנסתו של המערער, המשמש נהג משאית ופגיעה נוספת לא פחות קשה, העובדה שבסופו של יום הוא יצטרך לעבור תהליך הוצאת רישיון. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור מהטעמים הבאים: ראשית, המערער מודה שידע על ביצוע העבירה. שנית, המערער לא המציא כל ראיה שמראה שהוא אכן שלח בקשה למשטרה בשנת 2004, והשלישית שהוא ישב בחיבוק ידיים במשך תקופה ארוכה ביותר ונמנע מלברר מה עלה בגורל בקשתו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערעור, שמעתי את טענות הצדדים, בחנתי את הבקשה שהוגשה בבימ"ש קמא וכן את החלטתו, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות: ההלכה שיצאה מלפני ביהמ"ש העליון בסוגיה בה עסקינן הובאה ברע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל, (2007) (להלן, "פרשת כוכבי") ושם נאמרו הדברים הבאים: "...על הסוגיה חולשות הוראותיו של סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם הכללים הנוהגים ברגיל באשר להידרשות מחודשת להרשעה חלוטה בפלילים. אלה גם אלה סוללים בפני אדם, אשר קנס הושת עליו בגין עבירת תעבורה שביצע, לרבות בפני מי ששילם את הקנס, דרכים שונות להתגונן מפני הרשעה או לשנות ממנה. בחלקן, מוגבלת הפעולה בזמן, וזאת משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ברם, מקום בו לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו, עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד זמנים זה." (ההדגשה הוספה, כ.ס) על הלכה זו חזר ביהמ"ש העליון בהמשך ההליך בפרשת כוכבי, שגם בסופו נדחתה בקשת המערערת: רע"פ 9996/07 כוכבי נ' מדינת ישראל, (2008) וגם ברע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ' מדינת ישראל, (2008). ליישום ההלכה הנ"ל, ראו: ע"פ (מחוזי חי') 3150/08 כץ נ' מדינת ישראל, (2008), ע"פ (מחוזי חי') 2582/07 רושרוש נ' מדינת ישראל, (2007) וע"פ (מחוזי חי') 2626/07 אבני נ' מדינת ישראל, (2007). בענייננו המערער מודה שהוא קיבל את הדו"ח לידיו מכאן שהיה מודע לקיומו ולגרסתו, אף הגיש בקשה בעניין זה, אלא שהמערער לא הצליח להוכיח טענה זו ולא הגיש שום ראיה שיש בה כדי להצביע על כך שהוא אכן שלח פניה ודי בכך בכדי לדחות את הערעור. יתרה מזאת, המערער גם נמנע מלעקוב ומלברר מה עלה בגורל פנייתו במשך תקופה ארוכה. כל אדם סביר יודע שבמשלוח פניה לרשות מוסמכת, הוא אינו יוצא ידי חובה וכי ניתן להניח שהוא היה מקבל אישור לכל הפחות על קבלת פנייתו וכן על המשך הטיפול שנעשה. בנסיבות דנן, ישיבת המערער בחיבוק ידיים לתקופה ארוכה ומחדלו מלברר מה עלה בבקשתו, נזקפת לחובתו. זאת ועוד, דחיית פנייתו בגין הגשתה באיחור, בדין יסודה. כידוע סעיף 229(א) 1 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), קובע שיש להגיש את הבקשה תוך 30 יום ובענייננו הבקשה הוגשה כעבור מספר שנים. אמנם לתובע שמורה הזכות לדון בבקשה למרות חלוף המועד הקבוע וזאת מכוח סעיף 229 (ה), לחוק, יחד עם זאת, ערכאה זו אינה המקום הנכון להעלאת טענות כנגד שיקול דעת הרשות המוסמכת בכגון דא, מה גם שטענה זו לא הועלתה על ידי המערער. די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הערעור ומכאן, שאיני מוצא כל מקום וצורך בנסיבות העניין, להתייחס לטענת המערער, שבימ"ש קמא ביסס את החלטתו על ההשערה שבקשתו נולדה לאחר שקיבל הודעת פסילה מטעם משרד התחבורה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את הערעור. משפט תעבורהקנס תעבורה / דוח תנועהבקשה להישפט