המערערים טוענו כי העובד התפטר, לכן אין המערערים חבים לו פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. כראייה מוצג כרטיס הנוכחות בו חתימות המעידות, לכאורה, ששב לעבודה לאחר שהחלים. להלן פסק דין בנושא הצגת כרטיס נוכחות כראיה: פסק - דין השופטת ורדה וירט ליבנה 1. הערעור שבפנינו נסוב על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת עפרה ורבנר ונציגי הציבור מר יוסף וייזר ומר נזאם חריש; עב 1532/01), אשר פסק למשיב (להלן גם: "מר חטיב") סכומים הנובעים מתקופת עבודתו בחברה וסיומה והם: פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, דמי חגים, דמי הבראה, פדיון חופשה. בסכומים אלו חייב ביחד ולחוד את המערערים (מר יוסף סיסו- גם להלן : "מר סיסו") ואת י. ס. תעשיות בע"מ (להלן גם: "החברה"). 2. הרקע א. החברה פעלה משנת 1997 עד לשנת 1999 באיזור מפרץ חיפה ומאותו מועד ועד לסוף שנת 2000 בקיבוץ אושה. בתקופה בה החברה היתה פעילה היה לה ציוד וחומרי גלם. כיום החברה רשומה ברשם החברות כחברה פעילה, אך היא ריקה מנכסים וציוד ולא מתבצעת בה פעילות עסקית. ב. מר סיסו אשר ייסד את החברה רשום ברשם החברות כמנהל ובעלים של החברה. ג. מר חטיב עבד בנגרייה שהייתה בניהולו של מר סיסו, מיום 10.3.96 ועד ליום 23.8.00. מיום 10.3.96 עד ליום 31.12.96 הונפקו לו תלושי שכר של חברת זיו תעשיות בע"מ. ומיום 1.1.97 ו-עד ליום 23.8.00 הונפקו לו תלושי שכר של החברה. ד. ביום 23.8.00 מר חטיב נפגע באצבעו בתאונת עבודה, שבעטייה נעדר מהעבודה עד ליום 23.9.00. מאותו מועד מר חטיב לא עבד עוד בחברה, הצדדים חלוקים לגבי נסיבות סיום יחסי עובד ומעביד. ה. חמישה חודשים לאחר תום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים הוקמה נגריה בבעלות חברת אור שי עץ ואלומיניום בע"מ בקיבוץ אושה (להלן: "החברה החדשה"), אשר פועלת במתכונת של החברה המקורית ומשתמשת בציוד שהיה שייך לה. ברשם החברות רשום מר שמילה, שהיה עובד בכיר בחברה, כבעלים של החברה החדשה. בעקבות הקמת החברה החדשה ביקש מר חטיב לתקן את כתב התביעה ובמסגרתו לצרף את מר סיסו ואת החברה החדשה כנתבעות בתובענה. בית הדין האזורי הוסיף את מר סיסו כנתבע בתובענה ומחק את החברה החדשה מאחר והוקמה חמישה חודשים לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים. פסק דינו של בית הדין האזורי 3. בית הדין האזורי קבע בפסק דין מפורט ומנומק היטב, כי כאשר שב מר חטיב לעבודה לאחר תאונת עבודה, פוטר ושולם לו שיק של 1,000 ש"ח בלבד לסילוק החובות כלפיו. לפיכך מר חטיב זכאי לפיצויי פיטורים בסך 11,874.5 ש"ח וכן תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,861 ש"ח . בנוסף לכך, בגין תקופת עבודתו מר חטיב זכאי לפדיון חופשה בסך 726 ש"ח, דמי הבראה בסך 3,553 ש"ח, תשלום עבור ימי חג בסך 1,963 ש"ח. כן נפסק עבורו פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בניגוד להסכם הקיבוצי בענף העץ בסך 9,269 ש"ח. בעבור מרכיב תגמולים בלבד לא כולל פנסיה מקיפה הבאה במקום פיצויי פיטורין. בית הדין האזורי קבע כי מר סיסו השתמש לרעה במסך ההתאגדות ועל כן ביצע הרמת מסך. דהיינו, חייב את מר סיסו, המנהל והבעלים של החברה, ביחד ולחוד עם החברה בסכומים שפורטו לעיל, אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.10.00 וכן בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪. 4. תמצית טענות הצדדים א. בא כוח המערערים טוען כי מר חטיב התפטר, לכן אין המערערים חבים לו פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. כראייה מוצג כרטיס הנוכחות בו חתימות המעידות, לכאורה, שהמערער שב לעבודה לאחר שהחלים. וכן כתבי בית הדין של מר חטיב, אשר לגרסתם סותרים זה את זה בשאלת נסיבות סיום העסקתו. בא כוח המערערים התמקד בטענה כי בנסיבות העניין לא היתה עילה להרים את המסך בין החברה לבין מר סיסו מהטעמים הבאים: בית הדין נסמך על סעיף בנוסח לא נכון בפסק דינו, כי הסעיף בחוק תוקן. ההלכה לעניין הרמת מסך מצמצמת את המקרים בהם יורם מסך ההתאגדות. סעיף 6 א' לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "החוק") עוסק בהרמת מסך כלפי בעלי מניות ולא כלפי מנהלים ואין כל הוכחה כי מר סיסו היה בעל מניות בחברה. כמו-כן לא היה ערבוב בין נכסי החברה לבין נכסי מר סיסו, מפני שהחברה החדשה הוקמה ורכשה מהחברה המקורית את הציוד וחומרי הגלם, לאחר שמר חטיב הפסיק לעבוד בחברה המקורית. ב. בא כוחו של מר חטיב סמך ידו על פסק דינו של בית הדין האזורי וטען כי: כעולה מגרסתו העקבית של מר חטיב, הוא התייצב לעבודה לאחר התאונה, אך מר סיסו גירש אותו ופיטר אותו. בא כוחו הוסיף כי אין מקום לחלוק בשלב הערעור על ממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה. המקרה שבפנינו הינו המקרה הקלאסי המצדיק הרמת מסך. מר סיסו השתמש לרעה במסך ההתאגדות ונהג לעיתים תכופות לשנות את שם העסק - ובכך לערבב נכסים, להקים שרשרת של מפעלים ולפרק אותן או להזניח אותם, זאת על מנת להונות ולקפח זכויות של נושיו ועובדיו. לפיכך ראוי להרים את מסך ההתאגדות: הן לאור סעיף 6 (ב) ו-(ג) לחוק החברות וסעיף 54 לחוק, מהם עולה כי ניתן להטיל אחריות גם על מנהל בחברה. והן בשל הרישומים ברשם החברות שמר סיסו הוא הבעלים של החברה. דיון והכרעה א. נסיבות סיום יחסי העבודה 5. הקביעה כי מר חטיב פוטר, הינה קביעה עובדתית אשר הסתמכה על התרשמות ישירה מהעדויות והעדפת עדות מר חטיב על פני עדות מר סיסו. על מנת לסטות מקביעה עובדתית של בית הדין האזורי יש צורך בטעמים מיוחדים. לא מצאנו בטענות המערערים טעם מיוחד המצדיק סטייה מקביעה עובדתית זו. כרטיס הנוכחות לא נעלם מעינו של בית הדין האזורי (בכרטיס זה חתימות בשעון הנוכחות לאחר המועד בו מר חטיב טוען כי גורש מן העבודה). בית הדין האזורי ציטט בפסק דינו את עדות מר סיסו ביחס לכרטיס הנוכחות, ועדות זו מעלה תהיות כבדות לגבי המועד בו הוחתם הכרטיס ומיהות המחתים. טענת המערערים כי מר חטיב שינה חזית לאורך כתבי בית הדין, אין בה ממש. ההיפך הוא הנכון, גרסתו של מר חטיב לגבי נסיבות סיום ההעסקה עיקבית לאורך כל הדרך. לפיכך מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי מר חטיב אכן פוטר מעבודתו וזכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. ב. הרמת מסך 6. הסעיף החל: סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "החוק") מעגן את הכלל החיוני לחברה מסחרית בכלכלה מודרנית, לפיו לחברה יש אישיות משפטית נפרדת. החריג לכלל זה מעוגן בסעיף 6 לחוק, ומכונה "הרמת מסך". משמעו יצירת יריבות משפטית ישירה בין העובד, לבין בעל המניות של החברה. חריג זה נועד למקרים מיוחדים בהם הפרדת האישיות המשפטית של החברה מובילה לתוצאה בלתי צודקת ומקוממת. נוסח הסעיף הרלבנטי לעניינו הוא הנוסח במועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים ולמערער קמה עילת התביעה. ואילו התיקון בחוק שקדם למתן פסק הדין אינו חל בעניינו כי אין לחוק תחולה רטרואקטיבית, אלא הוא חל על עילות תביעה שהתגבשו מיום חקיקתו ואילך. לפיכך בדין הסתמך בית הדין האזורי, על הסעיף כנוסחו במועד סיום יחסי העבודה כדלקמן: "(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא אחד מאלה: (1) ייחוס חובות וזכויות של החברה לבעל מניה בה. (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך התנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה." נוסח החוק שקדם לתיקון היה רחב יותר מנוסח החוק לאחר התיקון והותיר לבתי המשפט שיקול דעת, על מנת להימנע ממתן תוקף לתוצאות לא צודקות כתוצאה מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. 7. הנסיבות בהן בתי המשפט התירו הרמת מסך ההתאגדות: בית הדין התנגד מימים ימימה לשימוש לרעה במסך ההתאגדות על מנת לשלול זכויות עובדים, יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בדב"ע מו/3-150 אלכנדר'ס תעשיות נעלים בע"מ נ' יצחק חלו יח' 415 עמוד 418: "הייתכן מצב בו, מר פרידמן שולט בשתי המערערות, מנהל את המפעל משך שנים רבות באמצעות שתיהן, במרוצת הזמן צוברות שתי החברות חובות כלפי עובדיהן, ואז הוא מחליט כי חברה אחת תקבל את הרכוש והמימון שהכניס השותף החדש, ואילו החברה האחרת תישאר בלי אמצעים כספיים, אך תהייה אחראית לזכויות עובדים? עובדים אינם צריכים להפסיד את זכויותיהם בגלל "תרגילים" מסוג זה של בעל מפעל." בית המשפט העליון ברע"א 6039/04 אורי פזלשטיין נ' דוד עובדיה מיום 6.6.05, דחה בקשת רשות ערעור בשאלת היקף השימוש הראוי בדוקטרינת הרמת המסך לפני שחוקק חוק החברות החדש. מהטעם שהמבחן העיקרי לפני כניסת החוק החדש לתוקף היה מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות. ובמקרה זה ניתן ביסוס ראוי לקביעה כי בעלי המניות ומנהלי החברה רוקנו אותה מכל נכס והשתמשו באישיות המשפטית כמסך בינם לבין הנושים במטרה לחמוק ממחויבויותיהם. עת הבעלים רוקנו את קופת החברה והפכו אותה לקליפה ריקה מתוכן, אף שידעו כי מתנהלות תביעות כנגד החברה. כאשר החברה לא ביצעה הפרשה להבטחת חובותיה, והתחמקה מתביעות באמצעות מסך ההתאגדות. בית הדין הארצי לעבודה נתן להלכה זו משנה תוקף לאחר שחוקק חוק החברות החדש בע"ע 1170/00 פרידמן- יוניב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבניין בע"מ ואח', פד"ע כרך לח, 817 עמוד 823. עת הרים את מסך ההתאגדות בנסיבות של חברה שרכושה וכספיה עברו אט אט לבעלי עניין אשר ניהלו, במקביל, עסקים המתחרים בה. בנוסף החברה לא התפרקה אלא נמחקה ובכך הבעלים מנעו מהמערערת לקבל מן המוסד לביטוח לאומי חלק מזכויותיה. מן הכלל אל הפרט 8. השאלה העיקרית העומדת להכרעה בפנינו היא איפוא, האם המקרה שבפנינו הינו בגדר המקרים החריגים בהם ראוי להרים את מסך ההתאגדות? 9. לפי הרישומים ברשם החברות מר וגב' סיסו הם הבעלים של החברה. רישום זה לא הוגש בהליך בבית הדין האזורי. כי לא הועלתה שאלה כזו על ידי המערערים, אולם משהועלתה הטענה בערעור צורף רישום לסיכום מר חטיב בערעור אישור מרשם החברות לבעלותו בחברה, לפיכך שוכנענו שמר סיסו היה הבעלים של החברה. 10. במקרה שבפנינו מר סיסו שהיה בעל המניות של החברה רוקן אותה מנכסיה. הציוד וחומרי הגלם שלה משמשים אותו בחברה החדשה שהקים באותו מקום אשר מתנהלת באותה מתכונת. בא כוח המערערים צירף קבלות המעידות שהציוד נמכר תמורת טובין ותקילין, אך הסכום ששולם עבור הציוד וחומרי הגלם אינו משקף את ערכם הריאלי בשוק. העובדה שלפי הרישום הרשמי בעל המניות בעסק החדש הוא אדם אחר, מהווה ראיה לכאורה הניתנת לסתירה. משהופרכה בחקירה הנגדית טענתו של מר סיסו, כי הוא אינו מנהל את החברה החדשה אלא עובד בה כשכיר מן המניין, נסתרה גם החזקה שהוא אינו בעל עניין בחברה החדשה ואף שוכנענו כי בפועל החברה לא נמכרה., 11. בתחילת עבודתו בשנת 1996 הונפק למר חטיב תלוש שכר של מעסיק בשם חברת זיו תעשיות בע"מ. לעומת זאת מינואר 1997 הונפק לו תלוש על שם החברה - י.ס. תעשיות בע"מ. יתר על כן, בה בעת מר סיסו הוציא לעובדים שונים בחברה תלושי שכר תחת שמות של שתי חברות שונות, שניהל באותה עת אשר ביצעו את אותה עבודה, מר סיסו בחקירתו הנגדית לא הצליח לתת לכך הסבר המניח את הדעת. לא זו אף זו, בשנת 2001 לאחר שהחברה, לשיטת המערערים, הפסיקה לפעול והציוד שלה נמכר, המשיך מר סיסו להנפיק חשבוניות של החברה. אם לא די בכך, מר סיסו הפסיק את פעילות החברה מבלי לפרקה ובכך מנע ממר חטיב לקבל חלק מן הזכויות מן המוסד לביטוח לאומי המגיעות לעובד בחברה אשר התפרקה. התנהלות בלתי תקינה זו של מר סיסו לאורך השנים מעידה על ערבוב נכסים ומעידה על שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברות. 12. מסקנתו של בית הדין האזורי כי קמה עילה להרמת מסך ההתאגדות מעוגנת בעדויות ובראיות המפורטות היטב בעמוד 44 לפסק דינו של בית הדין האזורי כדלקמן: "בנסיבות המקרה שבפנינו כאשר התובע עבד מספר שנים בחברה, לא הופרשו עבורו כספים לקרן פנסיה, הוא פוטר בלא לקבל פיצויי פיטורין ומספר חודשים לאחר פיטוריו הוקמה חברה חדשה שהינה בעלת אותה נגריה בה עבד התובע, אותו ציוד, אותם חומרי גלם וכאשר לפחות לפי החשבוניות חלק מנכסי הנתבעת 1 הועבר על שם החברה החדשה אור שי בע"מ, לאחר שהתובע כבר הגיש תביעתו והנתבעים 1 ו - 2 היו מודעים לתביעה ובנסיבות בהן לא התרשמנו כי יש ממש בטענות הנתבע 2 כי הינו עובד שכר באור שי בע"מ כיתר העובדים, אלא התרשמנו כי הנתבע 2 ממשיך לנהל את הנגריה כפי שניהל בעבר, יש הצדקה בהתאם לקריטריונים שנפסקו על ידי בית הדין הארצי בהתייחס למערכת היחסים המיוחדת שבין עובד למעביד, לבצע הרמת מסך ולחייב את הנתבע 2 לשאת אף הוא בתשלומים אותם מחויבת הנתבעת 1 לשלם לתובע, כפי שנפסק על ידינו לעיל. לא שוכנענו כי העברת הציוד, הנכסים ולמעשה כל פעילות הנתבעת 1 לחברה חדשה אור שי בע"מ הממשיכה להיות מנוהלת על ידי הנתבע 2, נעשתה בתום לב ובתמורה מלאה, תוך דאגה לתשלום כל זכויותיהם של אותם עובדים שעבדו בנתבעת 1 ואשר טרם קיבלו את מלוא הזכויות בטרם הועברו הנכסים על שמה של החברה החדשה. בנסיבות העניין לו ירצה התובע לממש את פירות זכייתו מהנתבעת 1, הוא יעמוד בפני שוקת שבורה, כפי הנטען על ידו בסיכומיו. אשר על כן הננו קובעים כי הנתבעים 1 ו - 2 מחוייבים ביחד ולחוד בכל הסכומים אשר נפסקו לזכות התובע במסגרת פסק דין זה". 13. הצטברות הנסיבות המתוארות לעיל מעידות על ערוב נכסים, ריקון החברה מנכסיה ושימוש לרעה במסך ההתאגדות בניגוד לחוק. ראיות אלו מובילות למסקנה, כי ראוי וצודק בנסיבות מקרה זה להרים את מסך ההתאגדות. ולחייב את מר יוסף באופן אישי בחובות החברה כלפי מר חטיב. 14. סוף דבר -הערעור נדחה. באופן שהחברה ומר סיסו (המערערים 1 ו-2) חבים ביחד ולחוד בסכומים שנפסקו בבית הדין האזורי, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.10.00. כמו כן המערערים ישאו ביחד ולחוד בהוצאות שכר טרחת עורך דין של מר חטיב בערעור זה בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ, תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הגשת ראיותכרטיס נוכחותשעות עבודה ומנוחה