התפטרות אחרי תאונת עבודה

העובדת נפגעה בגבה בעת שהרימה קשישה בבית האבות. האירוע הוכר כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי בעקבותיה הוכרו לה אחוזי נכות מעבודה (10% נכות צמיתה). העובדת שבה לעבודה בבית האבות לאחר תום תקופת ימי אי הכושר שהוכרו לה בעקבות הפגיעה בעבודה, אך בסופו של דבר התפטרה מעבודתה. סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, קובע כי אם התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור המימצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לענין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים. על פי הפסיקה, מוטל על העובד הנטל להוכיח כי מתקיים בעניינו החריג הקבוע בסעיף 6, המקנה לו זכאות לפיצויי הפיטורים. על מנת לבסס את תביעתו, על העובד להוכיח באמצעות תעודות ומסמכים רפואיים כי מצב בריאותו אינו מאפשר לו להמשיך בעבודתו, ולכן מצב בריאותו מהווה סיבה מספקת להתפטרות. על העובד שמתפטר בשל מצב בריאותו מוטלת החובה להודיע למעבידו על סיבת ההתפטרות, כדי לאפשר למעביד להציע תנאי עבודה אשר יתאימו למצבו הרפואי של העובד כך שלא תתקיים "סיבה מספקת" להתפטרות, כלשון הסעיף בחוק. מובן שבחינת תחולתו של הסעיף מחייבת בדיקה של כל עניין לגופו לפי נסיבותיו המיוחדות. להלן פסק דין בנושא התפטרות אחרי תאונת עבודה: פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופט ד"ר יצחק לובוצקי ונציגי הציבור גב' שרה ברנדפלד ומר מרדכי אולשטיין; עב 10720/04) בו התקבלה בחלקה תביעתה של המשיבה והמערערת שכנגד (להלן גם העובדת) לתשלום פיצויי פיטורים לאחר שהתפטרה מעבודתה בבית האבות אותו מפעילה עמותת בית הורים "הדקל", שהיא המערערת והמשיבה שכנגד (להלן גם העמותה). עובדות הרקע ופסק דינו של בית הדין האזורי: 2. העובדת החלה לעבוד בבית האבות שמפעילה העמותה (להלן גם בית האבות) באפריל 1998, ועבדה בעמותה בסך הכל במשך 66 חודשים. ביום 6.9.03 נפגעה העובדת בגבה בעת שהרימה קשישה בבית האבות. האירוע הוכר כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי בעקבותיה הוכרו לה אחוזי נכות מעבודה (10% נכות צמיתה). העובדת שבה לעבודה בבית האבות לאחר תום תקופת ימי אי הכושר שהוכרו לה בעקבות הפגיעה בעבודה, אך בסופו של דבר התפטרה מעבודתה. אין מחלוקת בין הצדדים כי העובדת התפטרה מעבודתה ולא פוטרה. 3. העובדת הגישה תביעה לבית הדין האזורי נגד העמותה לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 35,631 ₪, בטענה כי יש לראות בהתפטרותה כדין פיטורים אשר בוצעו על רקע מצב בריאותי לקוי ובהסתמך על ממצאים רפואיים אשר על פיהם היתה מנועה מלעבוד בעבודות שהוצעו לה על ידי העמותה. העמותה, מצדה, הגישה תביעה שכנגד לקבלת פיצוי בגובה שכר חודש כדמי הודעה מוקדמת להם היתה זכאית מהעובדת. 4. בפני בית הדין האזורי נשמעו, מלבד עדותה של העובדת, עדויותיהם של גב' סימונה אורן, אם הבית בבית האבות ומר יוסי פרידמן, מנהל בית האבות, אשר העידו מטעם העמותה. בית הדין האזורי פסק כי העמותה תשלם לעובדת פיצויי פיטורים חלקיים בשיעור של 80% ובסך הכל 27,892 ₪, ודחה את התביעה שכנגד של העמותה. להלן נוסח פסק דינו של בית הדין האזורי: "הראיות והמסמכים הרפואיים שהוגשו לפנינו מלמדים, שאכן התובעת לאחר התאונה היתה מוגבלת רפואית. כך למשל, ת/5 מדבר על "קושי בהרמת משאות", ת/4 מדבר על "אי כשירות" זמנית לעבודה ו- ת/3 מדגיש כי במשך שלושה חודשים: "מומלץ להעסיק את הנ"ל ללא הרמת חולים או משאות" (להלן: "המסמכים הרפואיים"). הוכח במשפט כי עבודתה הרגילה של התובעת אכן היתה כרוכה בהרמת משאות. עם זאת, המעביד הביע נכונות מסויימת להקל על תנאי העסקת התובעת ובכך לציית להוראת המסמכים הרפואיים. דוקא התובעת מצידה הערימה קשיים על נכונותו העקרונית של המעביד לחזור ולשלבה בעבודת בית האבות. העובדת, במקום לשתף פעולה עם מעבידה, במציאת נוסחה מאוזנת של עבודה במגבלות הקיימות היא היתה באה והולכת במקום העבודה כאוות נפשה, ללא שום קבלת מרות של המעביד. והכל, בתירוץ של "מצבה הרפואי". יש לזכור כי "מצבה הרפואי" של התובעת לא היה אי-כושר מלא לעבודה, אלא מגבלות מסויימות בתיפקוד. אנו דורשים מעובד הנקלע למצב כזה, מידה רבה של נכונות לשתף פעולה עם מעבידו למציאת "שביל הזהב" להמשך יחסי העבודה. התובעת חטאה בכך שחיבלה במאמץ של המעביד לנסות לשלבה בעבודות קלות בבית האבות. אנו רואים בהתנהגות התובעת משום "הפרת משמעת חמורה", המצדיקה הפחתת "פיצויי הפיטורים" המגיעים לה עם פיטוריה. היה בהתנהגות העובדת משום "מצג" המחמיר את מצבה הרפואי, וזה הוכר בפסיקה כפעולה המפרה את אמון המעביד ומצדיקה הפחתת פיצויי הפיטורים (ר' ע"ע 300353/98 יוסף הרמן נ' סונול ישראל בע"מ, סע' 10 לפס"ד מיום 29.12.02)". בסיומו של פסק הדין נקבע כך: בשים לב לתוצאה שהגענו אליה, ונימוקיה, החלטנו שכל צד ישא בהוצאותיו. מאותה הסיבה ממילא נופלת גם התביעה שכנגד, המתבססת על טענה כי מדובר בהתפטרות גרידא. טענות הצדדים בערעור: 5. העמותה הגישה ערעור על פסק הדין בו הלינה על עצם חיובה בתשלום פיצויי פיטורים לעובדת ועל דחיית התביעה שכנגד שהגישה לבית הדין האזורי. העובדת הגישה ערעור שכנגד בו היא טוענת כי היה מקום לפצותה בפיצויי פיטורים מלאים ולא חלקיים. ביום 23.10.07 ניתנה החלטה על ידי בית הדין האזורי לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעורים. להלן עיקר טענות הצדדים בערעורים: א. העמותה טוענת כי המערערת התפטרה בנסיבות אשר אינן מזכות אותה בפיצויי פיטורים. לטענתה, בנסיבות העניין, בהם העובדת התפטרה ולא פוטרה, יש לבחון את תחולת החריג המופיע בסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן גם חוק פיצויי פיטורים). על פי קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עצמו, העובדת לא עמדה בנטל להוכיח שמתקיימים החריגים בסעיף האמור, על כן היה מקום לדחות את תביעתה. התוצאה המשפטית הנובעת מהעובדות שנקבעו בבית הדין האזורי היא שהעובדת אינה זכאית כלל לפיצויי פיטורים. עוד מוסיפה העמותה כי עניין "הפרת המשמעת החמורה" אינו רלוונטי לניתוח המשפטי. העמותה מדגישה כי היא פעלה לספק לעובדת עבודה קלה פיזית ובהתאם למגבלותיה הרפואיות, כגון האכלת קשישים ופינוי מגשים מחדר האוכל. כן נטען כי יש לקבל את התביעה שכנגד ולחייב את העובדת בתשלום פיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת, הואיל והיא עזבה את עבודתה ללא מתן הודעה מראש. ב. העובדת, מנגד, חולקת על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי וטוענת כי העמותה נהגה כלפיה בחוסר תום לב כאשר הציעה לה עבודות פיזיות "קשות" ו"מפרכות" כהגדרתה, כגון שטיפת רצפות של 10 חדרי חולים במשך כ-6 שעות ושטיפת רצפות בחדר אוכל גדול, ולאחר שבקשתה לקבלת עבודות קלות יותר לא נענו, היא נאלצה להתפטר מעבודתה. העובדת טוענת כי אין במעשיה משום "הפרת משמעת חמורה", הואיל ולא הוצעו לה עבודות התואמות את מצבה הרפואי. לעניין ההודעה המוקדמת, טוענת העובדת כי מתקיימות בעניינה נסיבות מיוחדות בהן אין לדרוש ממנה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, בהתאם להוראות סעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א- 2001 (להלן גם חוק הודעה מוקדמת). דיון והכרעה: 6. ראשית יובהר, כי מפסק דינו של בית הדין האזורי לא עולה תמונה ברורה באשר למסכת העובדתית המדויקת שהתרחשה לאחר שאירעה לעובדת תאונת העבודה ביום 6.9.03. על פי פסק הדין של בית הדין האזורי, העובדת הודתה כי היא חזרה לעבודתה לאחר התאונה. להלן פירוט של תעודות אי הכושר שהציגה העובדת בפנינו ובפני בית הדין האזורי לפי סדר הנפקתם: א. אישור רופאה תעסוקתית מיום 7.10.03 בו נקבעה לעובדת תקופת אי כושר מיום 7.10.03 עד ליום 27.10.03. ב. "תעודה רפואית נוספת לפגיעה בעבודה" מיום 12.10.03, בה נקבעה לעובדת תקופת אי כושר מיום 14.9.03 עד ליום 30.9.03. ג. "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה" מיום 15.10.03 בה נקבעה לעובדת תקופת אי כושר מיום 7.9.03 עד ליום 13.9.03. ד. אישור רופאה תעסוקתית מיום 30.10.03 בו נכתב: "מומלץ להעסיק את הנ"ל ללא הרמת חולים או משאות למשך 3 חודשים. כשירה לעבודת ניקיון, עבודה במטבח (ללא הרמת סירים מלאים) ולטיפול בקשישים (ללא הרמתם)". ה. אישור רופאה תעסוקתית מיום 21.12.03 בו נכתב: "אין שיפור במצבה. הנ"ל אינה כשירה לעבודה הכרוכה בהרמת חולים או משאות כבדים או כיפופים מרובים למשך 3 חודשים..." ו. "תעודה רפואית נוספת לפגיעה בעבודה" מיום 19.1.04, בה נקבעה לעובדת תקופת אי כושר מיום 2.11.03 עד ליום 6.12.03. תעודה זו הונפקה רטרואקטיבית כחודשיים לאחר שסיימה את העבודה, ומשום כך לא המציאה העובדת לעמותה תעודה זו. 7. מטענותיה של העובדת עולה, כי היא שבה לעבודתה לאחר תקופת ימי מחלה בת כחודש ימים, ביום 1.10.03, ולאחר כחמישה ימים פנתה לרופא תעסוקתי וקיבלה תעודת מחלה מיום 7.10.03 עד ליום 27.10.03. לטענתה, היא שבה לעבודה שוב ביום 1.11.03, אך לאחר מכן (לא מצוין תאריך מדויק) היא נאלצה לעזוב את עבודתה. העמותה מאשרת כי העובדת נעדרה מעבודתה כחודש לאחר תאונת העבודה, ושבה לעבודה למשך כשבוע מיום 1.10.03, כאשר היא הפסיקה את עבודתה על דעת עצמה. לאחר קבלת אישור הרופאה התעסוקתית מיום 30.10.03, סירבה העובדת לשוב לעבודתה וזאת ללא כל הודעה מוקדמת. יצוין, כי אין מחלוקת שהעובדת בחרה לחזור לעבודתה לאור התעודות של הרופאה התעסוקתית, ובמועד שבחרה לא להתייצב יותר לעבודה לא הציגה לעמותה תעודות אי כושר המאפשרות לה שלא להתייצב לעבודה. ואכן התעודה הנוספת לנפגעת בעבודה המצויה בתיק הונפקה ביום 19.1.04, זמן רב לאחר הפסקת עבודתה וזה מסביר את העובדה כי המערערת לא הסתמכה עליה בטענותיה בבית הדין האזורי אלא רק על תעודות הרופאה התעסוקתית המאפשרות לה לחזור לעבודה באופן מוגבל. בית הדין האזורי לא פרש תשתית עובדתית מפורטת בעניין, אך כפי שיפורט להלן די בממצאים העובדתיים אליהם הגיע כדי להסיק את המסקנה המשפטית המתבקשת באשר לתביעתה של העובדת. 8. לאחר שעיינו היטב בפסק דינו של בית הדין האזורי, במכלול טענות הצדדים, ובתשתית העובדתית הרלוונטית, הגענו לכלל מסקנה כי המסקנה המשפטית המתבקשת מהתשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית הדין האזורי לאחר ששמע את העדויות שהובאו בפניו היא שונה ממסקנתו של בית הדין האזורי, ובמה דברים אמורים? ראשית, יודגש, כי אין חולק כי העובדת התפטרה מעבודתה, ולא פוטרה על ידי העמותה. העובדת טענה, כי היא זכאית לפיצויי פיטורים הואיל והתפטרותה היתה כדין פיטורים, ולכן, היה על בית הדין האזורי לבחון, האם מתקיימים בעניינה של העובדת אחד החריגים הקבועים בחוק, המזכים את העובד בפיצויי פיטורים כאשר הוא זה שהתפטר מעבודתו. החריג הרלוונטי בענייננו מופיע בסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, הקובע כך: "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור המימצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לענין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים". על פי הפסיקה, מוטל על העובד הנטל להוכיח כי מתקיים בעניינו החריג הקבוע בסעיף 6, המקנה לו זכאות לפיצויי הפיטורים (ראו דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב נ' נאקו שיווק בע"מ ואח', פד"ע כז 514 (1994)). על מנת לבסס את תביעתו, על העובד להוכיח באמצעות תעודות ומסמכים רפואיים כי מצב בריאותו אינו מאפשר לו להמשיך בעבודתו, ולכן מצב בריאותו מהווה סיבה מספקת להתפטרות. על העובד שמתפטר בשל מצב בריאותו מוטלת החובה להודיע למעבידו על סיבת ההתפטרות, כדי לאפשר למעביד להציע תנאי עבודה אשר יתאימו למצבו הרפואי של העובד כך שלא תתקיים "סיבה מספקת" להתפטרות, כלשון הסעיף בחוק. מובן שבחינת תחולתו של הסעיף מחייבת בדיקה של כל עניין לגופו לפי נסיבותיו המיוחדות. 9. בפסק דינו של בית הדין האזורי מגולמת הנחה כי העובדת זכאית לקבלת פיצויי פיטורים, זאת כאשר קביעותיו העובדתיות מלמדות באופן ברור ומפורש כי העובדת לא עמדה בנטל להוכיח כי התפטרותה היא כדין פיטורים המזכים אותה בקבלת פיצויי פיטורים. על פי פסק דינו של בית הדין האזורי, אשר מצוטט כמעט במלואו לעיל, העובדת המציאה מסמכים לפיהם היא יכולה לעבוד בכפוף למגבלותיה רפואיות מסוימות. העמותה הביעה נכונות לשלב את העובדת חזרה בעבודתה בבית האבות ולהקל על תנאי העסקתה באופן שיתאימו למגבלותיה כפי שפורטו במסמכים הרפואיים, והעובדת, מצדה, לא שתפה פעולה עם העמותה, סירבה לקבל את מרות המעביד ואף "חיבלה", כלשונו של בית הדין האזורי, במאמץ העמותה לנסות ולשלבה בעבודות קלות יותר. כן קובע בית הדין האזורי, כי העובדת יצרה "מצג" המחמיר את מצבה הרפואי. לאור הממצאים העובדתיים הנ"ל, המסקנה המשפטית הנובעת מכך הינה ברורה - העובדת לא עמדה בנטל להוכיח כי מתקיים בעניינה החריג הקבוע בסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים ולא נמצאה סיבה מספקת להתפטרותה באותן נסיבות, ועל כן דין תביעתה לפיצויי פיטורים - להידחות. 10. בית הדין האזורי קבע כי מעשיה של העובדת הינם בגדר "הפרת משמעת חמורה" המצדיקה הפחתה של פיצויי הפיטורים. אין בידינו להסכים עם קביעה זו, הואיל ומעשיה של העובדת אינם מקנים לה מלכתחילה זכאות לפיצויי פיטורים. בית הדין האזורי מתבסס על סעיף 10 לפסק הדין בעע 300353/98 יוסף הרמן נ' סונול ישראל בע"מ (לא פורסם, 29.12.2002), אך בפסק דין זה קמה לעובד זכאות לפיצויי פיטורים מכיוון שפוטר מעבודתו. לאחר שנקבע כי קיימת זכאות לפיצויי פיטורים, יש לדון בשאלה האם יש הצדקה להפחתתם. במקרה שבפנינו, העובדת התפטרה מעבודתה בנסיבות אשר אין לראות בהן משום פיטורים המקנים זכאות לפיצויי פיטורים, ועל כן אין כל רלוונטיות לשאלה האם יש טעם משפטי להפחית את פיצויי הפיטורים. 11. העובדת טוענת, כי העמותה הציעה לה עבודה בשטיפת רצפות, שטיפת חדרי מדרגות וחדר אוכל ושטיפת כלים במטבח. העמותה טוענת, מנגד, כי לא הוצעו לעובדת עבודות ניקיון אלא עבודה בהאכלת קשישים ופינוי מגשים מחדר האוכל והמטבח. בהכרעה בין גרסאות סותרות אלה, מקובלת עלינו הכרעתו העובדתית של בית הדין האזורי, המבוססת על עדויות שנשמעו בפניו, ולפיה העמותה היתה מוכנה לציית להוראות המסמכים הרפואיים, ולא שוכנענו כי קיימת הצדקה להתערב בה. אמנם, הוכרה לעובדת נכות צמיתה בשיעור של 10% על ידי המוסד לביטוח לאומי, אולם על פי אישור הרופאה התעסוקתית מיום 30.10.03 העובדת "כשירה לעבודות ניקיון, עבודה במטבח (ללא הרמת סירים מלאים) ולטיפול בקשישים (ללא הרמתם)". כמו כן, באישור הרופאה התעסוקתית מיום 21.12.03 נאמר כך: "הנ"ל אינה כשירה לעבודה הכרוכה בהרמת חולים או משאות כבדים או כיפופים מרובים למשך 3 חודשים. עבודות קלות במסגרת חדר אוכל ומטבח מתאימות לה. עזרה לקשישים כולל האכלה יכולה להתאים. אין להעסיקה בעבודת ניקיון". מכל האמור עולה, כי דין ערעורה של העמותה להתקבל כך שיבוטל חיובה בתשלום פיצויי פיטורים לעובדת. 12. באשר לתביעה שכנגד שהגישה העמותה בבית הדין האזורי: העמותה טוענת כי היא זכאית לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת של העובדת טרם החליטה להתפטר מעבודתה. העובדת, מנגד, טוענת כי מתקיימות בעניינה "נסיבות מיוחדות" בהן אין לדרוש ממנה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. בית הדין האזורי דחה את התביעה שכנגד, מהנימוק כי היא: "מתבססת על טענה כי מדובר בהתפטרות גרידא". לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורה של העמותה ברכיב זה - להידחות, למרות שלכאורה עולה מהתשתית העובדתית כי העובדת התפטרה ללא זכות לפיצויי פיטורים. להלן הנימוקים בדחיית הערעור ברכיב זה: א. בכתב הערעור ובסיכום טענותיה לא נוקבת העמותה בסכום אותו היא תובעת לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, ומפנה לכתבי טענותיה שהוגשו בבית הדין האזורי. בכתב התביעה שכנגד שהוגש בבית הדין האזורי, תבעה העמותה מהעובדת סכום של 6,443 ₪, אשר לטענתה זהו גובה שכר החודש האחרון של העובדת בעמותה. אולם, עיון בתלושי השכר שצירפה העמותה מלמד כי אין זהו שיעור השכר האחרון, ששולם בחודש אוקטובר 2003, אלא ממוצע של שש משכורות ברוטו של העובדת בין החודשים מרץ 2003 לאוגוסט 2003 (על פי מכתב פנימי של העמותה מיום 11.1.05 המופנה לעו"ד רון שחר). אשר על כן, סכום התביעה שכנגד לא כומת כראוי על פי הוראות החישוב הרלוונטיות המופיעות בתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, וזהו טעם המצדיק את דחיית הערעור ברכיב זה בנסיבות העניין. ב. זאת ועוד - שוכנענו כי בענייננו מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות שלא לחייב את העובדת בפיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת. העובדת, מאז שחזרה לעבודה מתקופת המחלה, הצביעה בהתנהגותה על אי רצונה לשוב לעבודה ולהשתלב בעבודה כך שעובדת התפטרותה לא הפתיעה את העמותה ואין ספק כי היתה ידועה להם עם חזרתה לעבודה לאחר התאונה. 13. סוף דבר: א. ערעורה של עמותת בית הורים "הדקל" מתקבל כך שחיובה בתשלום פיצויי פיטורים לגב' ולנטינה בורק בפסק דינו של בית הדין האזורי - מבוטל. ב. ערעורה של העמותה על דחיית תביעתה שכנגד לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות - נדחה. ג. הערעור שכנגד שהגישה גב' ולנטינה בורק - נדחה. ד. גב' ולנטינה בורק תישא בשכ"ט עו"ד בערעור בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישולמו לעמותת בית הורים "הדקל" תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.התפטרותתאונת עבודה