מעמד עורך דין בלשכת הסיוע המשפטי

להלן פסק דין בנושא מעמד עורך דין בלשכת הסיוע המשפטי: פסק דין השופטת נילי ארד 1. מה היה מעמדו של המערער בתקופה בה שימש כעורך דין בלשכת הסיוע המשפטי ומהן השלכות מעמד זה על זכויותיו בעקבות סיום ההתקשרות עמו? אלו השאלות הניצבות לפתחנו, במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת אורנית אגסי ונציגי ציבור מר מיכאל בר-און ומר יהודה אלבז; עב 2926/03, עב 1978/04). רקע עובדתי 2. המערער הוסמך כעורך דין בחודש מאי 1998. במהלך חודש דצמבר 2000 נענה המערער למודעה שפרסמה המדינה בעיתונות, ולפיה דרושים עורכי דין לצורך הפעלת חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972 והתקנות על פיו. על פי האמור במודעה, כולל התפקיד "קבלת פונים וראיונם, בחינת זכאות כלכלית עניינית ומשפטית לסיוע משפטי, יעוץ, הדרכה ובקרה על עוה"ד הממונים". עוד נאמר במודעה, כי "עורך/כת הדין יועסק/תועסק על פי חוזה העסקה קבלני לפי נוסח המצוי בלשכה לסיוע משפטי והכולל בתוכו פרטים על התמורה עבור השירות המבוקש". 3. בעקבות פניית המערער נכרת חוזה בין הצדדים, שתוקפו לשנה, החל מיום 1.1.2001 (להלן: החוזה). בהמשך הוארך החוזה פעמיים, עד לסיום ההתקשרות ביום 31.12.2003. על פי המבוא לחוזה, הסכימו הצדדים "לבצע את השירותים עבור המדינה שלא במסגרת יחסי עבודה הנוהגים בין עובד למעביד, אלא כאשר עו"ד פועל כבעל מקצוע עצמאי, המעניק את שירותיו למדינה על בסיס קבלני, ומקבל את תמורת שירותיו כמתחייב ממעמד זה, ועל בסיס קבלני". בהמשך החוזה נקבע עוד בעניין מעמדו של המערער, כי: "עוה"ד לא יהיה עובד של לשכת הסיוע המשפטי, או עובד מדינה, ואין חוזה זה בא ליצור יחסי עובד מעביד בין המדינה או רשות מרשויותיה לבין עוה"ד (סעיף 2 לחוזה); וכן "עוה"ד הוא קבלן עצמאי לצורך מתן השירותים המשפטיים ועליו בלבד תחול האחריות בגין אובדן או נזק אשר יגרם למי שהוא בשל מתן השירותים המשפטיים על פי חוזה זה" (סעיף 8(ב) לחוזה). 4. על פי החוזה, טיפל המערער בכל חודש בעניינים של עד 120 מהפונים ללשכת הסיוע המשפטי בירושלים. המערער נדרש לשלם למדינה דמי השתתפות "עבור הוצאות הדיור וכן עבור הוצאות השירותים המינהליים והשירותים המשרדיים" שהוענקו לו במסגרת פעילותו בלשכת הסיוע המשפטי (סעיף 9(א) לחוזה). תמורת מתן השירותים המשפטיים ומילוי יתר התחייבויותיו על פי החוזה הוסכם כי המערער יקבל "תעריף בסיסי" של 102.90 ש"ח לכל פונה בו טיפל, כאשר התשלום החודשי לא יעלה על 12,348 ש"ח בחודש (סכומים אלה התעדכנו מעת לעת, עם חידוש החוזה, ועמדו בתקופת החוזה האחרונה על 101 ש"ח ו-12,120 ש"ח בהתאמה; סעיף 10(א) לחוזה). כן נקבע כי המערער זכאי לתשלום בעד נסיעות לשם טיפול בעניינו של פונה מחוץ לאזור השיפוט בו נמצא משרדו. 5. סעיף 4(ג) לחוזה מגביל את תקופת ההתקשרות לשלוש שנים לכל היותר. בהתאם, בסיום שנת 2003, בתום שלוש שנות התקשרות, לא חידשה המדינה את ההתקשרות עם המערער. המערער נענה פעם נוספת למודעה שפרסמה המדינה בעיתונות להתקשרות עם עורכי דין לשם הפעלת לשכות הסיוע המשפטי. הפעם פנה ללשכת הסיוע המשפטי בתל-אביב, ואולם לאחר ראיון שנערך עמו לא נכרת חוזה בין הצדדים. ההליך בבית הדין האזורי 6. בעקבות הפסקת ההתקשרות עמו ואי כריתת חוזה חדש הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בירושלים, בה טען כי הפסקת ההתקשרות עמו בטלה ועל כן על המדינה להשיבו לעבודה בלשכת הסיוע המשפטי בירושלים, לאור יחסי עובד-מעביד ששררו בין הצדדים. לחלופין, תבע המערער תשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וכן סעדים נוספים הנובעים מסיום העסקתו. במקביל, הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בתל-אביב, בה ביקש לחייב את המדינה לקבלו לעבודה בלשכת הסיוע המשפטי במחוז תל-אביב, וזאת בטענה לפיה אי קבלתו לעבודה נבעה מהפליה, בשל היותו גבר. בית הדין האזורי בתל-אביב העביר את בירור תביעת המערער לבית הדין בירושלים. בית הדין האזורי בירושלים דחה את בקשת המערער למתן סעדים זמניים, ופנה לבירור תביעותיו. 7. במהלך הדיון בבית הדין האזורי, ולשם פישוט ההליכים וקיצורם, הסכימה המדינה להכיר בכך שבינה לבין המערער שררו במהלך תקופת ההתקשרות, חרף הוראות החוזה, יחסי עובד-מעביד, וכי יש לראות במערער כמי שהועסק כעובד בחוזה מיוחד. לאור הסכמה זו לא נדרש בית הדין לבחון את עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. על הפרק נותרה ההכרעה בשאלות הבאות: האם יש לראות במערער עובד מדינה קבוע, כטענתו, או עובד בחוזה מיוחד, כטענת המדינה; האם כדין לא חודש החוזה עם המערער; מהן זכויותיו הסוציאליות של המערער בגין תקופת העסקתו בלשכת הסיוע המשפטי; והאם הופלה המערער עת הוחלט שלא להתקשר עמו לשם מתן השירותים בלשכת הסיוע המשפטי בתל-אביב. 8. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי אין כל ספק שהמערער הועסק במדינה מכוח חוזה מיוחד שאינו מעניק לו קביעות או מעמד של עובד קבוע במדינה; החוזה על פיו הועסק המערער היה לתקופה קצובה, ואין מקום לטענת המערער כי מדובר בחוזה שאינו כדין. אשר לאי חידוש החוזה קבע בית הדין, כי היה ידוע למערער מראש שהחוזה עמו הינו לתקופה של שלוש שנים לכל היותר, על כן החלטת המדינה שלא לחדש את החוזה בתום שלוש השנים "נעשתה כדין בהתאם לחוזה". מעבר לכך, במהלך תקופת ההתקשרות עלו טענות כנגד תפקודו של המערער, והוא זומן בשל כך אל ראש הלשכה לסיוע משפטי בירושלים, עו"ד איל גלובוס (להלן: עו"ד גלובוס), על מנת להשיב לטענות שהושמעו נגדו. בכך מילאה המדינה אחר חובתה לשמוע את טיעוניו של המערער טרם קבלת ההחלטה בעניין סיום ההתקשרות עמו. בית הדין אימץ את התחשיב שהציגה בפניו גב' יולנדה סיבוני, מנהלת תחום המשכורות במשרד המשפטים, לפיו לו היה המערער במעמד של עובד מדינה בלשכת הסיוע המשפטי היה משתכר במהלך כל תקופת עבודתו סכום של 240,047 ש"ח. זאת, שעה שסך כל התשלומים אותם קיבל המערער בפועל בגין מתן שירותיו הגיע לסכום של 553,864 ש"ח. בהתבסס על תחשיב זה, שלא נסתר על ידי המערער, קבע בית הדין כי פיצויי הפיטורים להם זכאי המערער לפי התשלום אותו היה מקבל לו היה עובד המועסק בחוזה מיוחד נכללים בסכום שקיבל המערער בפועל. כך קבע בית הדין אף בנוגע להחזר "דמי השתתפות" שניכתה המדינה משכרו של המערער, בגובה 30,000 ש"ח למשך שלוש שנות העסקתו, ולהחזר סכומים ששילם המערער לביטוח הלאומי ובגין דמי ביול, בסך 18,152 ש"ח. תביעת המערער לתשלום פדיון ימי חופשה נדחתה, משלא פירט "באלו ימים הגיע למקום עבודתו ובאלו החסיר". כן נדחתה התביעה לתשלום דמי חגים, התביעה בגין הפחתת השכר ששולם למערער החל מהמחצית השנייה של שנת 2003, התביעה בגין הפחתת השכר בתקופה בה ננקטו במדינה עיצומים או שביתות וזכויות נוספות. לאור השכר שהשתכר המערער בפועל ולאור דחיית הטענה לפיה הפסקת ההתקשרות היתה שלא כדין נדחתה תביעת המערער לפיצוי בגין נזק לא ממוני שלכאורה נגרם לו. בסיכומם של דברים בכל הנוגע לתביעותיו הכספיות של המערער קבע בית הדין, כי המדינה לא חבה דבר למערער, וכי אף אם היו מתקבלות כל טענותיו של המערער בנדון הרי שהמדינה שילמה למערער "סכומים ניכרים ביתר", על כן יש מקום לקזז את הסכומים שתבע המערער מסך כל הסכומים שקיבל ביתר. טענת ההפליה שהעלה המערער בהקשר לפעולתו בלשכת הסיוע המשפטי בירושלים ולאי קבלתו לעבודה בלשכת הסיוע המשפטי בתל-אביב נדחתה, משנמצאה "כללית וסתמית". כן נדחו טענות המערער כנגד חוקיות סעיפים בחוזה שנכרת עמו. בסיכומו של דבר דחה בית הדין את תביעת המערער במלואה, וקבע כי אף הרכיבים להם היה זכאי "מקוזזים מהתשלום העודף ששולם". 9. כנגד דחיית התביעה מוסב הערעור שלפנינו, במסגרתו שב המערער על מכלול הטענות אותן העלה בבית הדין האזורי. המדינה, מנגד, תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי, על קביעותיו ומסקנותיו. הכרעה 10. לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים ולחומר שהונח בפנינו, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק היטב, מבוסס על חומר הראיות ומיישם כראוי את ההלכה המשפטית הנוהגת על עובדות המקרה. על כן, ראוי פסק הדין האזורי להתאשר מטעמיו, בהתאם להוראת תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. עם זאת, נעמוד על מספר עניינים הדורשים הרחבת מה. 11. לאור הסכמת המדינה ניתן היה לצאת לדרך מנקודת מוצא לפיה התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. מהוראות החוזה עליו חתמו הצדדים עולה, כי מדובר בחוזה לתקופה קצובה. התקשי"ר מכיר בהעסקת עובדים על פי חוזה מיוחד, במקרים בהם מדובר "בעבודה שלפי טיבה אינה צמיתה" (סעיף 02.251 לתקשי"ר). על כן, אין לשעות לטענת המערער, לפיה מדובר במתכונת העסקה פיקטיבית. 12. אין לקבל את טענת המערער, לפיה יש להכיר בו כעובד מדינה קבוע. על הדרישות אשר יש לקיים על מנת שעובד יחשב כעובד מדינה קבוע, הנובעות מהוראות חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 (להלן: חוק המינויים) ומהוראות התקשי"ר, עמדנו בפסק הדין בעניין חסון. בחוות דעתו עמד הנשיא אדלר על כך ש"חוק המינויים מחייב מכרז פומבי כתנאי למינוי עובד מדינה, עמידה בבדיקות רפואיות והצהרות אמונים ורכוש. יש חשיבות להליך המינוי של עובדי מדינה ואין מקום לוותר עליו. ההלכה הקבועה מימים ימימה היא, כי 'המעבר מעובד ארעי או זמני לעובד 'קבוע' אינו אוטומטי' ועל העובד למלא אחר התנאים שנקבעו בחוק המינויים ובתקשי"ר ולעבור את הליך הקבלה לעבודה שנקבע בהם, לרבות מכרז ומבחנים. עוד נפסק, כי מינוי מכוח חוק המינויים אינו דקלרטיבי אלא קונסטיטוטיבי" (עע (ארצי) 389/99 חסון - מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון, פד"ע לט 358, 364 (2003)). ובהמשך הדברים ציינתי, כי "הקניית מעמד של 'עובד מדינה' דינה להיעשות לפי דרישות הדין ובמסגרתן, כפי שהן באות לידי ביטוי, בין היתר, בחוק שירות המדינה (מינויים)" (שם, עמ' 369). בתביעתו וכן בערעור שהגיש, מבקש המערער כי יוכר כעובד מדינה קבוע. ההכרה במערער כעובד במדינה על פי חוזה מיוחד נבעה מההכרה של המדינה בכך, ונועדה לשם קיצור הדיון בבית הדין האזורי וייעולו. ל"קיצור הדרך" הנוסף אותו מבקש המערער לערוך, באופן בו יוכר כעובד מדינה קבוע, לא ניתן ידינו. אין המערער עונה על הדרישות שמציב חוק המינויים והקבועות בתקשי"ר לגבי עובד מדינה קבוע, ולפיכך דין תביעתו להכיר בו כעובד מדינה קבוע להידחות. במאמר מוסגר יוער, כי המקרים אליהם הפנה המערער, בהם הוכרה קביעוּתו של עובד, שונים מהמקרה שלפנינו, כיוון שבמקרים אלו דובר בעובדים שהועסקו במתכונת עבודה זמנית במשך שנים רבות (ראו: עע (ארצי) 1189/00 לוינגר - מדינת ישראל, ניתן ביום 2.10.2000), בעוד שההתקשרות עם המערער הוגבלה מלכתחילה לפרק זמן מקסימאלי של שלוש שנים. 13. העסקתו של המערער הסתיימה משהתמלאה מכסת שלוש השנים בהן ניתן להאריך את החוזה. מלכתחילה, שעה שחתם לראשונה על החוזה, ידע המערער כי ההתקשרות עמו מוגבלת לתקופה מקסימאלית של שלוש שנים. על כן, לא היה יכול לפתח ציפייה לגיטימית לכך שההתקשרות עמו תימשך אף מעבר לשלוש שנים. בנסיבות אלה אף לא היתה מוטלת על המדינה חובה לשמוע את טענותיו של המערער טרם חולפות להן שלוש השנים שנקבעו מלכתחילה כפרק הזמן המקסימאלי להתקשרות בין הצדדים. בהקשר זה ציינתי בפסק הדין בעניין אלי שדה, כי "כאשר המדובר בהתקשרות בהסכם לתקופה קצובה לביצוע עבודה מסוימת, מוגדרת ומתוחמת היטב מבחינת היקפה ומשכה, וכאשר אין לעובד ציפייה לחידוש החוזה מעבר לתקופת הפרויקט ולאחר סיומו - או אז, יכול ובקיומו של שימוע לא יהא כדי לגרום לחידוש ההתקשרות בין הצדדים" (עע (ארצי) 1290/02, 1303/02 מדינת ישראל - שדה, ניתן ביום 6.3.2003, סעיף 15 לפסק הדין). על כן, לא יכול המערער להיבנות מטענה לפיה טרם סיום ההתקשרות עמו לא ניתנה לו זכות הטיעון. עם זאת, הלכה למעשה נערך למערער שימוע טרם סיום ההתקשרות עמו, עת זומן ביום 26.10.2003 לשיחה עם הממונה עליו, עו"ד גלובוס, אשר שטח בפני המערער את חוסר שביעות הרצון מתפקודו ואפשר למערער להשיב לטענות בנדון. עו"ד גלובוס העיד בפני בית הדין, עדותו הותירה רושם אמין, והובילה את בית הדין למסקנה כי לא חפץ בהמשך העסקתו של המערער מתוך שקילת "שיקולים ענייניים של נחיצותו ותפקודו הלקוי". זאת, כאמור, מעבר למגבלת שלוש השנים שנקבעה בהתקשרות בין הצדדים. 14. בחינת סך התשלומים שקיבל המערער במשך שלוש שנות ההתקשרות בינו לבין המדינה העלתה, כי מדובר בסכום העולה על פי שניים מהסכום אותו היה משתכר לו היה נקלט כעובד מדינה בחוזה מיוחד. כך, זכה המערער לקבל בשלוש שנים למעלה מחצי מיליון שקלים (553,864 ש"ח), שעה ששכרו ברוטו של משפטן בשירות המדינה, לרבות ההפרשות השונות ובהן הפרשות לפיצויי פיטורים, עמד על פחות ממחצית (240,047 ש"ח). נתונים אלה מצביעים בבירור על כך שהמערער זכה לתשלומים העולים בהרבה על אלו אותם היה מקבל לו היה נקלט מלכתחילה כעובד מדינה. התשלום אותו קיבל בפועל גילם באופן מלא את הזכויות הסוציאליות הניתנות לעובד. על כן, היענות לתביעת המערער לתשלום הזכויות הסוציאליות בדיעבד תביא למצב בו ייהנה המערער מכל העולמות: גם יקבל שכר גבוה באופן משמעותי מהשכר אותו היה מקבל כעובד, וגם יזכה ליהנות מהזכויות הסוציאליות של עובד. עם מצב זה אין להשלים, ועל כן יש מקום לעריכת קיזוז בין הסכומים ששולמו ביתר לבין הסכומים הנתבעים בגין הזכויות הסוציאליות השונות (ראו לעניין זה: עע (ארצי) 182/99 בן יעקב - קיוליק אנד סופה (ישראל) בע"מ, ניתן ביום 10.11.2004; עע (ארצי) 300267/98 טויטו - מ.ש.ב הנדסת קירור ומיזוג אויר (1965) בע"מ, פד"ע לז 354 (2002); עע (ארצי) 300256/98 אייזיק - תה"ל תכנון המים לישראל, פד"ע לו 817 (2002)). קיזוז זה מוביל במקרה שלפנינו למסקנה אליה הגיע בית הדין, ולפיה אין המדינה חבה עוד בתשלום כלשהו למערער. היפוכו של דבר. אף אם היו מתקבלות כל טענותיו של המערער בנוגע לזכויות הסוציאליות אותן תבע, עדיין היה התשלום שקיבל בפועל גבוה בהרבה משכר עובד במעמדו בתוספת אותן זכויות. 15. טענות ההפליה שהעלה המערער, הן בנוגע לתקופה בה הועסק בלשכת הסיוע המשפטי בירושלים והן בנוגע לאי ההתקשרות עמו לאחר שפנה ללשכת הסיוע המשפטי בתל אביב, נטענו בעלמא ולא זכו לביסוס כלשהו. בדין דחה בית הדין האזורי טענות אלה. השופט עמירם רבינוביץ אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ארד, וברצוני להוסיף דברים אחדים: 1. אף שהמדינה הסכימה, שהמערער הוא בסטטוס של "עובד", קביעה זו לולא הסכמת המדינה, אפשר להרהר אחריה. דברים אלה נאמרים, כי יש בהם, כשלעצמם, כדי לתמוך בתוצאה אליה הגיעה חברתי. 2. המערער, שמשפטים אומנותו, ידע או חזקה שידע או היה עליו לדעת את מהות וטיב ההתקשרות אליה נכנס. הוא ידע שבהתקשרות מעין זו אין זכויות סוציאליות מחד, אך מאידך התמורה גבוהה בהרבה משכרו של שכיר כולל התנאים הנלווים. הוא לא מחה על כך, ולא ביקש להמיר את מעמדו מ"קבלן עצמאי" ל"עובד" (ראה כהשוואה עע(ארצי) 300064/96 פלאי קרני - האיגוד הישראלי למסחר בישראל, פד"ע לו 241). בנסיבות אלה הניכוי שנעשה - מוצדק. 3. ההסכם שנכרת בין הצדדים הוא הסכם לתקופה קצובה. אומד דעת הצדדים בעת ההתקשרות, ודאי לא היה למסלול שיוליך את המערער למעמד של עובד מדינה קבוע. על אף שהבעתי את דעתי שיהיו מקרים, יש מי שיאמר חריגים, בהם גם ללא מילוי כל התנאים המוקדמים להקניית מעמד של עובד מדינה קבוע, תוקנה הקביעות (עע (ארצי) 168/05 שלמה נקש - מדינת ישראל משרד התקשורת) זה ודאי לא המקרה האמור. אשר על כן אני מצטרף לדעתה של חברתי, השופטת ארד. השופט שמואל צור אני מסכים לפסק דינה של חברתי השופטת נילי ארד, כמו גם להערתו של חברי השופט עמירם רבינוביץ. נציג עובדים, מר אורי ינאי אני מסכים לפסק דינה של השופטת נילי ארד, כמו גם להערתו של השופט עמירם רבינוביץ. נציג מעבידים, מר מיכאל הילב אני מסכים לפסק דינה של השופטת נילי ארד, כמו גם להערתו של השופט עמירם רבינוביץ. סוף דבר הערעור נדחה. בתוך שלושים יום מהיום ישלם המערער למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח. סיוע משפטיעורך דין