משכורת רופא מרדים

רופא מומחה בתחום ההרדמה טען כי השכר עבור הניתוחים ועבודות ההרדמה השונות צריך להיות מחושב על פי המחירון הרשמי לחולה. להלן פסק דין בנושא משכורת רופא מרדים: פסק דין השופט עמירם רבינוביץ פתח דבר: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת הראשית (כתוארה דאז) ורדה וירט-ליבנה; עב 200226/93, עב 3563/02) אשר דחה את כל תביעותיו של המערער לתשלום הפרשי שכר בגין עבודתו במשיבה. הרקע העובדתי: 2. המערער, רופא מומחה בתחום ההרדמה, עבד כמנהל מחלקת הרדמה במשיבה (להלן- החברה), בתקופה שבין חודש אוקטובר 1988 לסוף חודש יוני 1989. בין הצדדים סוכם, כי המערער יקבל משכורת חודשית בסך 1,500 דולר נטו עבור עבודתו כמנהל מחלקת ההרדמה. שכר זה שולם על ידי החברה במלואו, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים. 3. בנוסף למשכורת החודשית, סוכם בין הצדדים בעל-פה, כי בגין עבודות ההרדמה אשר יבצע בעצמו, יקבל המערער תמורה אחוזית מהסכום שתגבה החברה מהחולים (להלן- התמורה האחוזית). תמורה אחוזית זו עמדה בעת הסיכום בין הצדדים על 80%. עוד סוכם, כי סכומים אלו לא יהוו משכורת, אלא תשלום אשר ישולם למערער כנגד הצגת חשבוניות מס כעובד עצמאי. 4. בתחילת עבודתו בחברה, התבקש המערער על ידי סמנכ"לית החברה דאז, גברת פקטור (להלן- גב' פקטור), גם לייעץ בבניית חדרי ניתוח במרכז רפואי חדש שהוקם בחיפה על ידי החברה. אין חולק, כי המערער וגב' פקטור לא סיכמו ביניהם, מהו גובה הסכום אשר ישולם למערער בגין מתן הייעוץ. 5. יש לציין, כי בשום שלב מתקופת עבודתו של המערער לא נחתם חוזה עבודה בינו לבין החברה, ותנאי עבודתו אף לא הועלו על הכתב. 6. במהלך חודש פברואר 1989 הופסקה עבודתו של המערער בחברה, בעקבות עזיבתה של גברת פקטור, וכניסתו לתפקיד במקומה, של מר ויין ששימש כיועץ כלכלי להנהלת החברה. אולם לאחר שסוכם בין הצדדים, כי המערער יקבל עבור כל עבודת הרדמה שיבצע בעצמו רק 60% מהתשלום אשר החברה גובה עבור עבודות אלו ולא 80%, חזר המערער לעבודתו בחברה. ההליך בבית הדין האזורי: 7. בשנת 1992, הגיש המערער את תביעתו הראשונה לבית הדין האזורי (עב200226/93, להלן- התביעה הראשונה), בה תבע הפרשי שכר בגין פעולות הרדמה שונות אשר ביצע, כמפורט להלן: א. עבודות הרדמה עבורן קיבל, לטענתו, תמורה אחוזית חלקית בלבד, בניגוד למוסכם עימו. ב. עבודות הרדמה נלוות, הכוללות פעולות נוספות שמבצע רופא מרדים, שעליהן היה צריך, לטענתו, לקבל תשלום, אך תשלום זה לא שולם לו. ג. ניתוחים בהם השתתף, ואשר עבורם לא קיבל כל תמורה. 8. הרכיב השני בתביעתו הראשונה של המערער הוא תשלום "שכר ראוי" עבור מתן יעוץ לבניית חדרי ניתוח במרכז הרפואי החדש שהוקם בחיפה, הוא השכר אותו מקובל לגבות, לפי מיטב ידיעתו, עבור "יעוץ רפואי מקצועי בתחום הבניה של אתרי בתי חולים ומרכזים רפואיים". לדידו של המערער, "שכר ראוי" בהקשר הזה מסתכם ב- 150 דולר לשעה בתוספת מע"מ. לטענתו, עבד על פרויקט זה במשך 60 שעות. 9. ביום 11.1.1994 ניתנה החלטה בהסכמה על ידי הרשמת דייגי, כדלקמן: "ב"כ הנתבעת ימציא לתיק ביה"ד עם עותק לב"כ התובע רשימה של הנתבעת מהם הפציינטים שלגרסתה אכן ניתוחם בוצע ע"י התובע, באיזה מועד, כמה שילמו הפציינטים לנתבעת, מהו האחוז המגיע לתובע, מהו הסכום המגיע לתובע ומתי שולם הסכום לתובע. רשימה זו תהיה מלווה באסמכתאות כגון: חשבוניות או קבלות, או כיוצב"א...". החלטה זו לא קוימה על ידי החברה, למרות מתן ארכות להגשת האמור, זאת עד ליום 30.4.1996, מועד בו חייב בית הדין האזורי את החברה להמציא לו את ספר הניתוחים, אשר הומצא לבסוף רק במהלכו של חודש אוגוסט 1996. 10. כעבור כשנה, בתאריך 1.7.1997, הגיש המערער בקשה לתקן את כתב התביעה המקורי ולהגדיל את סכום התביעה בהתבסס על נתונים חדשים, שהתגלו לו, לטענתו, מעיון בספר הניתוחים. בקשה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי בהחלטה מיום 10.8.1998. בקשת רשות ערעור אשר הגיש המערער על החלטה זו לבית הדין הארצי נדחתה ביום 28.9.1998. 11. ביום 3.12.1998 הגיש המערער תביעה חדשה לבית הדין האזורי (עב 3563/02 להלן- התביעה השנייה), אשר באה תחת הבקשה לתיקון כתב התביעה, שנדחתה כאמור. בד בבד הגיש המערער בקשה לאיחוד הדיון של התביעה השנייה עם התביעה הראשונה. עיקר טענתו של המערער בתביעתו השנייה היה, כי לאחר שקיבל את ספר הניתוחים "התברר לתובע כי הנתבעת רימתה אותו באופן שיטתי בהעלימה ממנו ניתוחים רבים המופיעים ברישומיה כניתוחים בהם השתתף ואשר אינם כלולים בתביעתו הראשונה". 12. החברה מצידה, הגישה בקשה לדחות או למחוק על הסף את התביעה החדשה בעיקר, משום שהתביעה התיישנה, הואיל ועילתה התגבשה בין השנים 1988-1989. בית הדין האזורי קיבל את בקשתה של החברה וקבע, כי יש לדחות את התביעה החדשה על הסף, וכי יש לדחות גם את הבקשה לאחד את הדיון בשתי התביעות. 13. המערער הגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי. ביום 22.1.2002 ניתן פסק דין בערעור, המורה לקבל את התביעה החדשה ולאחדה עם התביעה המקורית, באופן ששתי התביעות ידונו במאוחד. 14. בדיון שנערך בבית הדין האזורי ביום 9.12.2003, הודתה החברה בהשתתפותו של המערער ב- 30 ניתוחים, מתוך הניתוחים אותם תבע בתביעתו השנייה (להלן- 30 הניתוחים), אולם לא הסכימה לתמורה אשר נתבעה בגינם. פסיקתו של בית הדין האזורי: 15. לעניין התביעה הראשונה, מיקד בית הדין האזורי את דיונו בשאלות הבאות: א. השאלה הראשונה היא, האם מגיעים למערער הפרשי שכר בגין תקופת עבודתו בחברה, עבור עבודות ההרדמה עבורן קיבל תשלום חלקי בלבד, ואם כן, מה סכומם. בית הדין האזורי קבע, כי בגין שלושת חודשי עבודתו הראשונים, עד לסוף דצמבר 1988, הוכיחה החברה, כי שילמה למערער את מלוא המגיע לו. לגבי החודשים ינואר ופברואר 1989 קבע בית הדין האזורי, כי לא עלה בידי המערער להוכיח שהחברה חבה לו סכומים נוספים עבור חודשים אלו, וכך גם לגבי החודשים מרץ עד יוני 1989. ב. השאלה השנייה אליה התייחס בית הדין האזורי הייתה, בגין אלו פעולות הרדמה זכאי היה המערער לתמורה אחוזית, מה היו תנאי עבודתו של המערער לעניין זה, והאם החברה עמדה בהם. לאחר בחינת עדויות הצדדים והראיות שהוגשו על ידם, העדיף בית הדין האזורי את גרסת החברה על פני זו של המערער וקבע, כי אין לקבל את תביעת המערער לקבלת תמורה אחוזית גם בגין עבודות ההרדמה הנלוות אשר ביצע מעבר לעבודות ההרדמה הרגילות. ג. השאלה השלישית שדן בה בית הדין האזורי היא, באילו ניתוחים השתתף המערער ולא קיבל עליהם תשלום כלל. לעניין זה קבע בית הדין האזורי, כי משבחר המערער להגיש תביעה כספית מוגדרת ומדויקת, ולא הגיש תביעה למתן חשבונות על מנת לחייב את החברה להגיש לעיונו את ספריה, מוטלת עליו החובה להוכיחה. בית הדין האזורי קבע, כי המערער לא הרים נטל זה, וכי האסמכתא האמינה לקביעת הניתוחים אשר התקיימו אצל החברה היא ספר הניתוחים שהגישה, ולא הרשימות אשר ערך המערער לעצמו. על כן קבע בית הדין האזורי, כי לא הוכח שהמערער השתתף בניתוחים, אשר לא הוכרו על ידי החברה, ועל כן אין הוא זכאי לתשלום עבורם. 16. הרכיב השני אותו תבע המערער במסגרת תביעתו הראשונה היה קבלת תשלום עבור יעוץ בבניית חדרי ניתוח. המערער הודה כי לא סוכמה עימו התמורה עבור עבודתו זו, ועל כן הוא תובע "שכר ראוי", כאמור, בסך של 150 דולר עבור 60 שעות עבודה. בית הדין האזורי קבע, כי המערער לא הוכיח את מספר השעות בהן עבד על פרויקט זה, ואף לא תמך את הסכום בו נקב כ"שכר ראוי" בראיה כלשהי או בעדות של מומחה כנדרש. אשר על כן, דחה בית הדין האזורי את תביעתו הראשונה של המערער במלואה. 17. באשר לתביעה השנייה קבע בית הדין האזורי, כי לא עלה בידי המערער להוכיח את תביעתו הכספית, הן באשר לאותם ניתוחים שהחברה הסכימה שהשתתף בהם, והן באשר למספר ניתוחים אשר נותרו שנויים במחלוקת בין הצדדים. על כן דחה בית הדין האזורי גם תביעה זו במלואה. טענות הצדדים בערעור: 18. המערער חזר בסיכומיו ובדיון בפנינו על טיעוניו בבית הדין האזורי, והוסיף, כי שכרו עבור הניתוחים ועבודות ההרדמה השונות צריך להיות מחושב על פי המחירון הרשמי לחולה של החברה, וכי אם החברה טוענת, כי המחיר אשר קיבלה בפועל עבור עבודות אלה הינו נמוך יותר עקב הסדרים מיוחדים עם קופות החולים, הרי שנטל הראיה למחיר המוזל מוטל על כתפיה, בעיקר לאור העובדה שהמידע הרלבנטי להוכחת האמור מצוי בידי החברה, ולמערער אין כל אפשרות להשיגו. הימנעות החברה מלהציג את מחירי הניתוחים אשר נתקבלו בפועל, פועלת לרעתה. המערער עוד הוסיף, כי לכל הפחות היה על בית הדין האזורי לחייב את החברה לשלם לו עבור אותם ניתוחים בהם מודה החברה כי המערער השתתף בהם. החברה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. 19. ביום 24.5.2006 הצענו לחברה להמציא לבית הדין פירוט הסכומים אשר שילמו לה החולים בפועל, בגין אותם 30 ניתוחים מוסכמים. החברה הגיבה על הצעה זו, כי המסמכים המפרטים סכומים אלה אינם קיימים עוד, שכן מדובר במסמכים מלפני כ-17 שנה, וכי נטל הראיה להוכחת סכומים אלו מוטל על כתפי המערער, והוא לא הרימו. הכרעה: 20. נקדים ונציין, כי לאחר שעיינו בכלל החומר שבפנינו, ותוך שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, לא מצאנו לנכון להתערב בפסק הדין קמא הראוי להתאשר מטעמיו, בהתאם לתקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי הדין), תשנ"ב - 1991, למעט פסיקתו של בית הדין האזורי, לפיה דחה את תביעת המערער לתשלום עבור 30 הניתוחים אשר נכללו במסגרת תביעתו השנייה, ואשר השתתפותו בהם לא הייתה שנויה במחלוקת (ראה פרוטוקול הדיון מיום 9.12.2003). 21. אנו סבורים כי דין תביעתו זו של המערער להתקבל מן הנימוקים הבאים: א. מן המפורסמות הוא, כי נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע להוכיח את תביעתו, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". אולם, הפסיקה קבעה, כי בנסיבות מסוימות, נטל זה יכול ויעבור לכתפי הנתבע. ב. לדידנו, במקרה שבפנינו, הרים המערער את הנטל הראשוני להוכחת תביעתו לתשלום עבור אותם 30 ניתוחים בהם השתתף, ועבורם לא קיבל כל תמורה. המערער הראה, כי השתתף באותם 30 ניתוחים, עובדה אשר החברה לא הכחישה. החברה אף לא הכחישה, כי לא שילמה למערער עבור ביצוע אותם ניתוחים. המערער הציג בפני בית הדין האזורי את מחירי המחירון לחולה נכון לתקופת עבודתו בחברה, בו נקבעו המחירים אותם יש לגבות מן החולים עבור הטיפולים והניתוחים בהם השתתף. ג. החברה טענה, כי עבור חלק גדול מן הניתוחים לא גבתה מן הלקוחות את מחיר המחירון המלא, אלא מחיר מופחת שנקבע ב"ניתוחי עסקאות" במסגרתם של הסדרים בין החברה לבין קופות החולים וחברות הביטוח. מסיבה זו לטענתה, יש לשלם למערער לפי המחיר שגבתה בפועל מלקוחותיה. דא עקא, המידע הרלבנטי לעניין זה מצוי היה באופן בלעדי בידי החברה, ולמערער אין ולא הייתה, כל אפשרות להשיג את החשבוניות והקבלות המעידות על המחיר אשר נגבה בפועל בגין הניתוחים בהם השתתף. ד. הימנעותה של החברה מלהציג אותן חשבוניות פועלת לרעתה, משום שנטל השכנוע להוכחת המחיר שנגבה בפועל, או לכל הפחות נטל הבאת הראיות, עבר לכתפיה של החברה. כך פסקנו לעניין הימנעותו של צד מלהביא ראיות בעניין המבסס טענת הגנה מרכזית שלו: "...העמימות פועלת לרעת מי שהמידע מצוי באופן בלעדי אצלו והוא נמנע מלהציגו בפני בית הדין". ה. החברה הודתה, כאמור, כי המערער אכן השתתף באותם 30 הניתוחים, וכי לא שולמה לו כל תמורה בגינם, אך טענה, כי התמורה הצריכה להשתלם למערער בגין אותם 30 ניתוחים צריכה להיות לפי המחיר שנתקבל עבורם בפועל. זו טענת "הודאה והדחה", אשר מעבירה את נטל ההוכחה למי שמודה במקצת הטענה. ו. החברה טענה גם, כי המסמכים הרלבנטיים הושמדו זה מכבר, לאור העובדה שמדובר בניתוחים אשר נערכו לפני כ-17 שנה. אולם, טענה זו פועלת לרעתה של החברה, שכן מסמכים אלו נוגעים לתקופת עבודתו של המערער, אשר לגביה מתנהלים הליכים משפטיים עוד משנת 1992, דהיינו- טרם חלוף תקופת ההתיישנות. יתר על כן, עוד בשנת 1994 קבעה הרשמת דייגי את חובת החברה להמציא את רשימת הניתוחים שלגישתה בוצעו על ידי המערער, כמה שילמו החולים לחברה עבורם, כמה שולם למערער ומתי. רשימה זו הייתה צריכה להיות מלווה באסמכתאות, חשבוניות וכיו"ב. החברה המציאה רק בחודש אוגוסט 1996 את ספר הניתוחים הכולל את המחירון ותו לא. בנסיבות אלה היה על החברה לשמור מסמכים אלו, ומשלא עשתה כן והשמידה מסמכים חשובים האמורים לתמוך, לטענתה, בטיעונה, אין לה להלין אלא על עצמה. ז. מכל האמור לעיל עולה, כי נטל הבאת הראיות ואף נטל השכנוע להוכחת גובה הסכום, אותו יש לשלם למערער בגין 30 הניתוחים, מוטל היה על כתפיה של החברה, וכי החברה לא הרימה נטל זה. ח. יחד עם זה, אין לתמוה על בית הדין האזורי שלא השתכנע מחומר הראיות על מה מבסס המערער את חישוב מחירי הניתוחים. בחומר הראיות תמצא חישובים שונים זה מזה שנעשו על ידי המערער, נתון שמקשה על קביעה ודאית של מחירי הניתוחים. לא ניתן גם לדלות את מחירי הניתוחים מספר הניתוחים, ולא ברור כמה שעות עמד המערער לרשות הניתוח. קשה גם להשוות בין מספרי הניתוחים המוסכמים לבין המספרים בספר הניתוחים, כפי שמצוי בפנינו. ט. בנסיבות אלה, התלבטנו לא מעט, האם יש כלל מקום בשדה עמום זה לפסוק סכום כלשהו לזכות המערער. מאידך, אין מחלוקת שהמערער השתתף ב - 30 ניתוחים שלא קיבל עבורם כל תמורה. י. המערער פירט בתצהירו, מהי התמורה עליה הוא מבסס את תביעתו. על נתונים אלה לא נחקר, והחברה לא הציגה נתונים משלה הסותרים נתונים אלה. בנסיבות אלה, מבחינה משפטית, הוכחו סכומים אלה, ולכן יעשה החישוב של 30 הניתוחים, שלגביהם אין מחלוקת, על בסיס חישובי המערער בתצהירו. על פי חישוביו זכאי המערער לסך של 18,159 ש"ח לא כולל מע"מ עבור 30 הניתוחים, נכון למועדי השתתפותו בניתוחים. יא. המערער מבקש שנפסוק לו הפרשי הצמדה וריבית ממועד ביצוע הניתוחים. בנושא זה ציין בית הדין האזורי, כי לא השתכנע שהמערער לא ידע על קיום אותם ניתוחים עוד לפני הגשת התביעה השנייה. יב. שקלנו ממתי לחשב את הפרשי ההצמדה והריבית במקרה הנוכחי והגענו למסקנה, כי בנסיבות הקיימות, בשל כל הנתונים שציין בית הדין האזורי הקשורים לעניין זה, יתווספו הפרשי ההצמדה והריבית כחוק, רק החל ממועד הגשת התביעה השנייה, דהיינו מתאריך 3.12.1998. 22. סוף דבר- לאור האמור לעיל, מתקבל ערעורו של המערער באשר לתשלום עבור 30 הניתוחים המוסכמים בלבד. החברה תשלם למערער סך של 18,159 ש"ח בתוספת מע"מ, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה השנייה, 3.12.1998, ועד למועד תשלומם המלא בפועל. יודגש, כי יתר רכיבי ערעורו של המערער נדחים, מטעמיו של בית הדין האזורי, ובהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי הדין), תשנ"ב -1991. החברה תשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ש"ח שישולמו לו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד תשלומם המלא בפועל. רפואהמשכורת