תוספת הצלה

לידתה של "תוספת ההצלה" בהסכם הקיבוצי שנחתם ביום 14.5.1982 בין מרכז השלטון המקומי לבין הסתדרות הפקידים והארגון הארצי של מצילי הים העוסק בתנאי עבודתם של מצילי הים בו נקבע כי מצילים יהיו זכאים לתוספת הצלה בשיעורים משתנים. בית הדין ציין כי ההסכם הקיבוצי אינו חל על המערער במישרין, שכן המערער הועסק כמציל בבריכה ולא כמציל בחוף הים. להלן פסק דין בנושא תוספת הצלה: פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. שלוש הן השאלות העומדות להכרעתנו בערעור זה : האחת, מהי תקופת העבודה בגינה מוטלת על המשיבה - עיריית לוד (להלן - העירייה) - החובה לשלם למערער פיצויי פיטורים ; השנייה, האם זכאי המערער לתשלום "תוספת הצלה" בשיעור שתבע, והאם יש לכלול תוספת זו בחישוב פיצויי הפיטורים להם זכאי המערער והשלישית, האם קיבל המערער מלוא הגמול לו הוא זכאי בשל עבודה בימי המנוחה השבועית. הרקע העובדתי 2. המערער עבד כמציל בבריכה העירונית שבעירייה החל מחודש מאי 1992 ועד לפיטוריו על ידי העירייה מפאת צמצומים ביום 31.3.1999. במהלך השנים לבשה העסקתו של המערער צורות שונות, הכל כמפורט להלן : א. בעונות הרחצה (חודשים מאי - ספטמבר) במהלך השנים 1992-1993 הועסק המערער כמציל בבריכה העירונית באמצעות "העמותה לפתוח שרותי רווחה בלוד" (להלן - העמותה). אין חולק, כי העסקתו במסגרת העמותה הסתיימה ביום 15.9.1993 עם סיום עונת רחצה (ראו מוצג נ/6 - מכתבו של מנכ"ל העמותה למערער מיום 4.11.1993). ב. בעונות הרחצה בשנים 1994 - 1996 הועסק המערער על ידי העירייה. העסקתו של המערער בתקופה זו הופסקה מדי שנה בתום עונת הרחצה (ראה לדוגמא נ/7 - מכתב מהעירייה לשירות התעסוקה). בחודש ספטמבר 1996 עם סיום עונת הרחצה כתבה העירייה מכתב לקרן הפנסיה "מבטחים" (להלן - הקרן או מבטחים), בה מסרה כי אין לה התנגדות לשחרור הכספים שנצברו על שם המערער בקרן. לאור האמור, משך המערער את הכספים שהיו צבורים על שמו בקרן. ג. החל מחודש אוקטובר 1996 ועד למועד בו פוטר המערער מעבודתו הועסק המערער באופן רציף על ידי העירייה. בעונות הרחצה עבד המערער כמציל ואילו ביתר עונות השנה הועסק כעובד כללי. 3. ביום 31.3.1999, פוטר, כאמור, המערער מעבודתו. עם סיום עבודתו שילמה לו העירייה פיצויי פיטורים בסך 9,225 ש"ח וכן סכום של 4,936 ש"ח השווה לשני חודשי שכר. הבסיס לחישוב פיצויי הפיטורים היה תקופת העבודה האחרונה של המערער, שהחלה, כאמור, בחודש אוקטובר 1996 והסתיימה ביום 31.3.1999. להשלמת התמונה יצויין כי פיצויי הפיטורים ששולמו עבור תקופה זו על ידי העירייה עמדו על 150%. 4. לא נחה דעתו של המערער מדרך החישוב בה נקטה העירייה, ולכן פנה לבית הדין האזורי בתל אביב (עב 914066/99 ; השופטת חנה בן יוסף ונציגי הציבור מר פטל ומר בר-אור) בתביעה כנגד העירייה. בכתב התביעה המתוקן עתר המערער, בין היתר, לסעדים הבאים : תשלום פיצויי פיטורים עבור מלוא התקופה בה עבד כמציל בבריכה העירונית, היינו החל משנת 1992 ועד לשנת 1999, תשלום גמול בגין עבודה בימי המנוחה השבועית בשיעור 275%, תשלום בגין אי הענקת יום מנוחה חלופי תחת יום המנוחה השבועי בו עבד המערער. עוד טען המערער כי לאור ההסכמים הקיבוציים בענף ההצלה זכאי הוא לתוספת הצלה חודשית וכן להכללת תוספת זו בחישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לו. פסק דינו של בית הדין האזורי 5. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער כולה. פסיקתו של בית הדין האזורי נומקה בנימוקים הבאים : א. המערער אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בגין עבודתו במסגרת העמותה בעונות הרחצה בשנים 1992-1993, כיוון שהעמותה הינה גוף נפרד מהעירייה וכפי שעולה מחומר הראיות פוטר המערער מהעמותה בשנת 1993. זאת ועוד. במקרה הנוכחי לא היה רצף בתקופת עבודתו של המערער מהמועד בו הועסק על ידי העמותה ועד המועד בו החל להיות מועסק על ידי העירייה. ב. המערער אינו זכאי לתשלום תוספת הצלה, שכן תנאי עבודתו של המערער עוגנו בחוזה עבודה אישי. המערער אף אינו זכאי להכללת התוספת האמורה בחישוב פיצויי הפיטורים, שכן המערער לא עתר לסעד זה במסגרת כתב התביעה אלא העלה אותו אך ורק במסגרת הסיכומים. ג. מחומר הראיות עולה כי המערער קיבל יום חופשה בגין העבודה ביום המנוחה השבועי ומכל מקום עסקינן בזכות שאינה ניתנת לפדיון. ד. המערער אינו זכאי לגמול נוסף בגין העבודה בשעות נוספות ביום המנוחה השבועי. טענות הצדדים בפנינו 6. עיקר טענותיו של המערער בערעור לפנינו התמצה באלה : המערער עבד שלוש עונות רצופות באותו מקום עבודה, ולכן מכוח ההוראה הקבועה בסעיף 11(ב) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) זכאי הוא לתשלום פיצויי פיטורים בגין התקופה 1992 - 1999 ; המערער עבד בעירייה כמציל ולכן חלים עליו הסכמי השכר של המצילים. יתרה מכך, העירייה הודיעה למערער בשנים 1997-1998 כי הוא יהא זכאי לתוספת הצלה. בנסיבות אלה, מן הראוי היה לפסוק כי המערער זכאי לתוספת זו בשיעורים שנתבעו על ידו ; מאחר שתוספת ההצלה היא בבחינת "תוספת מקצועית" יש לכלול אותה בחישוב פיצויי הפיטורים המגיעים למערער ; המערער זכאי גם לגמול נוסף בגין עבודה ביום המנוחה השבועית וכן למנוחת פיצוי. 7. העירייה תמכה, בעיקרו של דבר, בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו והדגישה אלה : המערער החל עבודתו בעירייה רק בשנת 1994, ולכן אין מקום לפסוק לזכותו פיצויי פיטורים החל משנת 1992 ; העירייה לא התחייבה לשלם למערער תוספות מכוח ההסכמים הקיבוציים החלים על מצילים, לרבות תוספת הצלה ; המערער קיבל ימי חופשה חלופיים תחת העבודה ביום המנוחה השבועית וכן קיבל גמול מלא עבור העבודה ביום המנוחה השבועית. נדון אחת לאחת בטענות המערער תקופת עבודתו של המערער 8. אין חולק, כי המערער הועסק בעונות הרחצה בשנים 1992 -1993 על ידי העמותה. בעונות הרחצה בין שנים 1994 - 1996 הועסק המערער במתכונת דומה על ידי העירייה. לאור העובדה כי עבודתו במסגרת העמותה והעירייה במהלך שנים אלה לא נמשכה לאורך של השנה, אלא הייתה מצומצמת לעונות הרחצה בלבד, סבורים אנו כי מעמדו של המערער במסגרת עבודתו בעמותה היה כשל "עובד עונתי". משכך, נפנה לבחון את הוראות החוק העוסקות בזכאותו של עובד עונתי לתשלום פיצויי פיטורים. סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים העוסק בזכאות עובד לתשלום פיצויי פיטורים קובע בהקשר זה את הדברים הבאים: "1(א) מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים. 'עונה' לענין חוק זה - שלושה חדשים רצופים בשנה שבהם עבד לפחות 60 יום". 9. לשונו של סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים ברורה ולפיה מקום בו מועסק עובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות במקום עבודה אחד, על המעביד האחרון שפיטרו לשלם לו פיצויי פיטורים בגין כל התקופה בה עבד במקום עבודה אחד. 10. במקרה שלפנינו, הועסק המערער על ידי העמותה בבריכה העירונית משך שתי עונות רחצה בשתי שנים רצופות. לאחר מכן הועסק על ידי העירייה משך שלוש עונות רחצה בשלוש שנים רצופות. מעמדו של המערער בשנים אלה היה כשל "עובד עונתי". עם תום עונת הרחצה עבד בעירייה באופן רציף כשנתיים וחצי עד שפוטר מעבודתו. במהלך תקופה זו לא היה המערער במעמד של עובד עונתי. הנה כי כן, לפנינו עובד שמעמדו השתנה במהלך השנים ממעמד של "עובד עונתי" לעובד שאינו עונתי. בנסיבות אלה, נשאלת השאלה, האם ההוראה הקבועה בסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים חלה על המקרה שלפנינו. 11. סבורים אנו, כי במקרה הנוכחי השינוי במעמדו של המערער אינו שולל ממנו את הזכאות לפיצויי פיטורים בגין כל תקופת העסקתו במקום עבודה אחד - הבריכה העירונית. בהקשר זה יש לציין החל משנת 1992 ועד לשנת 1996 הועסק המערער כעובד זמני משך כל עונת הרחצה מדי שנה. כפי שעולה מחומר הראיות, המערער לא פוטר בתקופה זו מעבודתו, אלא המשיך בעבודתו מדי שנה באותו מקום עבודה. בסופה של עונת הרחצה בשנת 1996 ובלי שפוטר המערער על ידי העירייה השתנתה מתכונת העסקתו והוא החל להיות מועסק משך כל השנה בעירייה. לאור האמור, ומשתכליתו של סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים היא שמירת זכויותיו של עובד המועסק באותו "מקום עבודה" סבורים אנו כי על העירייה לשלם למערער פיצוי פיטורים עבור כל התקופה בה הועסק בבריכה העירונית (1992 - 1999) (לעניין תכליתו של סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים ראה : דבע מא/127- 3 נפתלי ווהל - אבשלום אנצלביץ פד"ע י"ג, 248 ; דב"ע שן/105-3 ת.ד.ל שירותים טכניים בע"מ - אהרון בביאן פד"ע כב, 102) . 12. עוד נציין, כי לא נעלמה מעיננו העובדה כי בתום עונת הרחצה בשנת 1996, טרם החל המערער לעבוד בהיקף מלא בעירייה משך המערער את הכספים שנצברו לזכותו מבטחים עבור השנים 1994 - 1996. יחד עם זה, משיכת הכספים ממבטחים נעשתה מבלי שלווה לה אקט של פיטורים. יתרה מכך, מחומר הראיות לא ברור האם משיכת הכספים שנצברו על שם המערער כיסו את המגיע לו באותה עת עבור פיצויי פיטורים. בנסיבות אלה וכאשר המערער הועסק ברציפות החל ממועד זה ועד למועד בו פוטר מעבודתו, סבורים אנו, כי עובדה זו אינה שוללת את זכאותו של המערער לפיצוי פיטורים עבור התקופה 1992 - 1996. 13. אשר על כן, תשלם העירייה למערער השלמת פיצויי פיטורים עבור התקופה 5.1992 - 9.1996. מכיוון שבתקופה זה הועסק המערער כ"עובד עונתי" תשלם העירייה פיצויי פיטורים באופן יחסי לתקופת עבודתו באותה שנה. מהסכום הכולל של פיצויי הפיטורים יש לקזז את הסכומים ששוחררו למערער ממבטחים עבור רכיב פיצויי פיטורים. ההפרש ככל שיוותר ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.3.1999 ועד התשלום בפועל. זכאותו של המערער לתוספת הצלה 14. לידתה של "תוספת ההצלה" בהסכם הקיבוצי שנחתם ביום 14.5.1982 בין מרכז השלטון המקומי לבין הסתדרות הפקידים והארגון הארצי של מצילי הים העוסק בתנאי עבודתם של מצילי הים (להלן - ההסכם הקיבוצי), בו נקבע כי מצילים יהיו זכאים לתוספת הצלה בשיעורים משתנים. מן הראוי לציין כי ההסכם הקיבוצי אינו חל על המערער במישרין, שכן המערער הועסק כמציל בבריכה ולא כמציל בחוף הים. 15. ביום 16.6.1997 שלח מנכ"ל העירייה מכתב למערער (מכתב זה יקרא להלן - מכתב 97). מפאת חשיבותו של מכתב 97 לענייננו נביאו כלשונו : "לכבוד מר חלו מנשה שלום רב, הנדון : שכר ותנאי עבודה של מצילים בבריכת שחייה לשנת 1997 מסתמך על הסכם תנאי עבודתם של מצילי הים מתאריך 23.5.82 עונת הרחצה תיפתח מתאריך 28.5.1997 עד גמר העונה או לפי החלטת העירייה מאוחר יותר. להלן עיקרי עבודה, שכר ותוספות נלוות כפי שסוכמו עם המצילים, מנהל אגף נוער וספורט, מנהל הבריכה והמנכ"ל. א. על המצילים לעבוד כל יום החל מפתיחת הבריכה ועד לסגירתה לרבות שעות נוספות בהתאם לקביעת הנהלת העיריה ב. המצילים מתחייבים כי בתקופת תוקפו של הסכם זה לא ינקטו באמצעי שביתה, השבתה מלאה או חלקית, עיצומים או כל פגיעה מאורגנת בהליכי העבודה או סדריה. ג. המצילים יקבלו תוספות מיוחדות בעונת הרחצה כפי שתקבע עירית לוד ובהסתמך על הסכם תנאי עבודתם של מצילים מתאריך 23 במאי 1982. ד. להלן פרוט התוספות: 1. תוספת מקצועית הצלה (הסכומים יעודכנו לתחילת העונה 28.5.1997) 2. כלכלה - 30 ארוחות צהריים בעלות חודשית כוללת __ ₪ 3. דמי שתיה 10 בקבוקי שתיה ליום לפי עבודה בפועל. 3.30 ₪ לבקבוק סה"כ - 33 ₪ נטו ליום עבודה בפועל. 4. נסיעות בשבת וחג סך של -35 ₪ נטו לשבוע. 5. שעות נוספות בשבתות וחגים לפי 175% + יום חופש....." (ההדגשות במקור - ע.ר). יש לציין כי מכתב דומה נשלח למערער ביום 24.9.1998 ועניינו תנאי העבודה לעונת הרחצה בשנת 1998 (מכתב זה יקרא להלן - מכתב 98). 16. ממכתב 97 שצוטט לעיל ניתן ללמוד כי העירייה ביקשה לאמץ חלק מההוראות הקבועות בהסכם הקיבוצי. כוונה זו משתקפת בין היתר בכותרת מכתב 97 המפנה במישרין להוראות ההסכם הקיבוצי וכן מסעיף ג למכתב 97הקובע כי "המצילים יקבלו תוספות מיוחדות בעונת הרחצה כפי שתקבע עירית לוד ובהסתמך על הסכם תנאי עבודתם של מצילים מתאריך 23 במאי 1982". עוד עולה ממכתב 97 כי תוספת ההצלה הקבועה אף היא בהסכם הקיבוצי היא חלק מהתוספות להם זכאי המערער. לא זו אף זו. כפי שעולה מתלושי השכר של המערער אף הלכה למעשה נהגה העירייה לשלם למערער את "תוספת ההצלה", אם כי בשיעורים מופחתים מאלה המגיעים לו, לטענתו. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי המערער זכאי לתשלום תוספת ההצלה. 17. משכך, נשאלת השאלה, האם עלה בידי המערער להוכיח את השיעורים שעל העירייה לשלם לו עבור תוספת ההצלה. מעיון במכתב 97 ומכתב 98 עולה כי הסכומים שעל העירייה לשלם למערער עבור תוספת הצלה הינם שיעורים מעודכנים. במכתבים לא מפורטים סכומים מדוייקים. בכתב התביעה המתוקן נטען כי עבור שנת 1997 היה על העירייה לשלם תוספת הצלה בסכום של 9478 ש"ח ואילו עבור שנת 1998 מוטלת חובה על העירייה לשלם סכום של 9426 ש"ח. ואולם, כפי העולה מחומר הראיות, הסכומים שננקבו בכתב התביעה המתוקן נלקחו מתוך "הודעה בענייני עובדים מס' 751/97" העוסקת בעדכון "תוספת מצילים" (ההודעה מתוייקת בתיק המוצגים של בית הדין האזורי). יש לציין, כי תוספת המצילים עליה מבוססת ההודעה האמורה אינה התוספת לה זכאי המערער אלא תוספת מאוחרת יותר שמקורה בהסכם הקיבוצי מיום 27.2.1989 שנחתם בין מרכז השלטון המקומי להסתדרות המעו"ף והארגון הארצי של מצילי הים (להלן - הסכם קיבוצי 1989) שאינו חל כלל ועיקר על מערכת היחסים בין הצדדים. 18. זאת ועוד. מעיון בהסכם קיבוצי 1989 עולה כי תוספת המצילים מורכבת מהתוספות הבאות : תוספת הצלה, תמורה עבור בקבוקי שתייה, תוספת איזון וקצובת ביגוד. אשר על כן אין חולק, כי שיעורה עולה על זה של "תוספת ההצלה" אותה הסכימה העירייה לשלם למערער. בנסיבות אלה, והגם שזכאי המערער ל"תוספת הצלה" סבורים אנו כי יש לקבוע שלא עלה בידי המערער להוכיח את שיעורה של אותה תוספת, ולכן דין תביעתו לתשלומה להידחות. כפועל יוצא מכך, נדחית התביעה להכללת התוספת בשיעורים שנתבעו על ידי המערער בתשלום פיצויי הפיטורים של המערער. 19. יחד עם זה, יצויין, כי סבורים אנו כי היה מקום לכלול את תוספת ההצלה בשיעורים ששולמו על ידי העירייה למערער בשנים 1997 - 1998 בחישוב פיצויי הפיטורים המגיעים למערער. ואולם, מכיוון שהשיעורים ששולמו למערער הינם קטנים (בין 20-70 ש"ח בחודש) ומכיוון שעבור תקופה זו ממילא קיבל המערער פיצויי פיטורים העולים על אלה הקבועים בחוק בגובה 150%, לא מצאנו לפסוק למערער סכומים נוספים עבור תקופה זו מעבר למה ששולם לו על ידי העירייה. זכאות המערער לגמול בגין עבודה בימי המנוחה השבועית ולמנוחת פיצוי 20. את תביעתו לגמול בגין עבודה בימי המנוחה השבועית ולמנוחת פיצוי השתית המערער בכתב התביעה המתוקן על הנימוק הבא : "לתובע לא ניתנה תוספת שבת בגובה 275% כדין, אלא רק 175%, לא ניתן לו יום מנוחה עבור שבת שעה תמורת שעה, לא ניתנה חופשה פנימית עבור שבת שעה תמורת שעה, בסעיף זה התובע מעריך כי שעות שבת בעונה היום לפי 3 חודשים לפי 4 שבתות בחודש, ולפי 10 שעות עבודה בשבת, סה"כ שעות לעונה 10X 4 X 3 = 120 X 3 = 360 שעות בכל עונה. התובע עבד משנת 1992 עד 1999 7 עונות, דהיינו חודשיים השתכרות בכל עונה. לכן התובע זכאי ל - 14 חודשי משכורת". 21. בתצהירו כתב המערער בעניין זה את הדברים הבאים : "בתאריך 16.7.1997 נחתם הסכם שכר ותנאי עבודה ביני לבין מנכ"ל העריה דאז [הכוונה למכתב 97 - ע.ר.]...בין היתר צוין בהסכם כי שעות נוספות בשבת יתוגמלו לפי 175% + יום חופש, הנני מצהיר כי אני עבדתי בכל עונת הרחיצה בכל השבתות ושולם לי רק 175% ולא ניתנה לי יום מנוחה עבור שבת שעה תמורת שעה, לא ניתנה לי חופשה פנימית עבור שבת שעה תמורת שעה. הינני מצהיר כי בעונת הרחצה 92-93 שילמה לי הנתבעת 150% עבור עבודה בשבתות, ולא ניתנה לי יום חופש עפ"י החוק, כמו כן בעונות 94-96 שילמה לי הנתבעת עבור עבודה בשבתות לפי תעריף רגיל ללא שום תוספות, ולא ניתנה לי יום חופש שעה תמורת שעה". 22. עיננו הרואות, על אף שבכתב התביעה המתוקן טען המערער כי הוא זכאי לגמול בשיעור 275%, בתצהירו חזר בו המערער מטענה זו וטען כי הוא זכאי לגמול בגובה 175%. עוד עולה מהתצהיר, כי העירייה שילמה למערער את הגמול לו הוא זכאי בשנים 1997 - 1998. משכך, נותרה להכרעתנו השאלה האם זכאי המערער לגמול כלשהוא בגין עבודה בימי המנוחה השבועית בשנים 1992 - 1996. סבורים אנו כי התשובה לשאלה זו שלילית היא מהטעמים המצטברים הבאים : ראשית, גם אם נכונה טענת המערער, לפיה לא שולם לו מלוא הגמול לו הוא זכאי בשנים 1992 - 1993 תביעה זו עליו להפנות לעמותה - מעסיקתו בשנים הרלוונטיות ולא לעירייה. אשר לזכאותו לגמול בשנים 1994 - 1996 - המערער טען כי היה על העירייה לשלם לו בשנים אלה גמול בגובה 175% עבור עבודה בימי המנוחה השבועית, ואולם המקור לגמול בגובה 175% מקורו במכתב 97 שאינו חל רטרואקטיבית על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים. מן הראוי לציין גם כי הטענה כי בשנים אלה שילמה לו העירייה גמול בגובה 100% בלבד עבור עבודתו בימי המנוחה השבועית נטענה בעלמא מבלי שננקבו סכומים מדוייקים בכתב התביעה או בתצהיר המערער שעל העירייה לשלם עבור תקופה זו. בנסיבות אלה, אין מקום לזכות את המערער בגמול נוסף עבור העבודה בימי המנוחה השבועית. 23. אשר לטענת המערער, לפיה לא ניתנה לו מנוחת פיצוי עבור ימים בהם עבד ביום המנוחה השבועי - טענה זו נסתרה בחקירתו הנגדית של מר אבי בוטרשווילי, העד מטעם העירייה על ידי בדיקה מדגמית של דו"ח החופשות (ראה עמוד 6 לפרוטוקול בית הדין האזורי, שורות 5-11). לא זו אף זו. כפי שנפסק בעבר, הענקת מנוחת הפיצוי היא במהותה זכות סוציאלית שאינה נתנת לפדיון במקרים בהם לא נתנה בעין בזמן אמת. בעניין זה נפסק כי : "המרת המנוחה בפועל בתמורה כספית מסכלת את התכלית החקיקתית העומדת בבסיס הענקת זכות סוציאלית זו ועלולה לעודד ויתור מרצון של זכות זו תוך העדפת תמורה כספית. הסדרים מעין אלה אין לעודד" (ע"ע 300175/97 דניאל כהן - עיריית נהריה פד"ע לז, 49). לפיכך, יש לדחות את תביעת המערער לפדיון מנוחת הפיצוי שלא הוענקה לו, לטענתו. סוף דבר 24. הערעור מתקבל בעניין אחד בלבד והוא זכאותו של המערער לתשלום השלמת פיצויי פיטורים עבור התקופה 5.1992 - 9.1996. מכיוון שבתקופה זה הועסק המערער כ"עובד עונתי" תשלם העירייה פיצויי פיטורים באופן יחסי לתקופת עבודתו באותה שנה. מהסכום הכולל של פיצויי הפיטורים יש לקזז את הסכומים ששוחררו למערער ממבטחים עבור רכיב פיצויי פיטורים. ההפרש ככל שיוותר ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.3.1999 ועד התשלום בפועל. ביתר העניינים הערעור נדחה. בנסיבות העניין ולאור תוצאת הערעור, ישא כל צד בהוצאותיו. למרבה הצער, התעכב מתן פסק דין זה מעבר למקובל בבית דין זה ועל כך שלוחה לצדדים התנצלותנו. תוספות שכר