חתימת מושך צ'ק

להלן פסק דין בנושא חתימת מושך צ'ק: פסק דין מנהל חברה משך שיק על סך מליון ₪ לפקודת ספק שירות של החברה, צירף חותם אך לא הוספה חתימה נוספת הדרושה לחיוב החברה. החברה נכנסה להליכי פירוק, השיק לא נפרע והשאלה הניצבת בפני היא האם יש לחייב את מנהל החברה בחוב נשוא השיק. העובדות הנדרשות לעניין. 1. הנתבע היה בעל שליטה, באמצעות חברות אחרות, וניהל את עסקיה של חברת פלייר פור לס בע"מ (להלן: "החברה"), שעסקה בשיווק שירותי תיירות לחו"ל. התובעת ספקה לחברה שירותי נופש וכרטיסי טיסה לחו"ל ובחודש ספטמבר 2002 הגיעה יתרת חובה של החברה לתובעת לסכום העולה על 1,000,000 ₪. 2. משלא נפרע החוב יזם מנכ"ל התובעת, זהר אנדלמן (להלן: "אנדלמן") פגישה עם הנתבע ביום 18.9.02, במשרדי החברה, בה הובהר לו מפי האחרון כי החברה נמצאת בקשיים אך כי החוב לתובעת יפרע. באותו מעמד משך הנתבע לתובעת שיק של החברה, על סך 1,000,000 ₪ כשהוא חתום על ידו בצירוף חותמת החברה מבלי שהוסיף חתימה של מורשה חתימה נוסף. מועד השיק נרשם מעותד לחודש, היינו ליום 15.10.02 (להלן: "השיק", נספח א' לתצהיר אנדלמן). על גבי ספח השיק רשם הנתבע; "17.9 ניתן ע"י רון גולן". 3. משהחלו פרסומים בעיתון בדבר קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה ביקש הנתבע מסמנכ"ל הכספים של התובעת, העד אחמד עלימי (להלן: "עלימי") להגיע להסדר לתשלום החוב. בפגישה שהתקיימה ביום 29.9.02 במשרדי החברה ובנוכחות עלימי, הנתבע, מנהל נוסף של החברה, דני בקנשטיין (להלן: "בקנשטיין") ומנהלת הגביה של התובעת חושב גובה חובה של החברה והוסכם כי הוא עומד על סך 226,030 $ . הנתבע ובקנשטיין חתמו על מסמך המאשר את גובה החוב (נספחים ו' (1) (2) לתצהיר עלימי). כן הגיעו הצדדים להסכמה בדבר הסדר תשלומים שתועד על גבי אותו מסמך. 4. השיק חולל, החברה לא פרעה חובה על פי הסדר התשלומים אליהם הגיעה עם התובעת, היא נכנסה להליכי פירוק ומכאן התביעה. עילות התביעה נחלקות לשני ראשים; האחד, העילה השיטרית מכוח חתימתו של הנתבע על השיק. השני, מכוח תפקידו של הנתבע כמנהל ונושא משרה בחברה, עילות התרמית, רשלנות, ניהול משא ומתן בחוסר תום לב והרמת מסך ההתאגדות. העילה השטרית. המסגרת הנורמטיבית לבחינת החבות השטרית נתונה בסעיף 25 לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת השטרות") הקובע לאמר; "25. (א) מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קבל והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית; אך תוספת מילים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורשה או פועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל שלא ברשות או שחרג מתחום רשותו יהא חב על פי השטר חבות אישית. (ב) כשבאים להכריע אם חתימה פלונית על שטר היא של מרשה או של המורשה שבידו נכתבה, הולכים אחר הפירוש המועיל ביותר לכשרותו של המסמך. א. טענת הנתבע הינה כי הוא חתם כמורשה חתימה של החברה, בבחינת שלוחה, ועל כן - כך נטען - אין לחייבו באופן אישי מכוח חתימתו על שיק. אכן מי שחותם על שיק כשלוח, ומבאר כי חתימתו היא מכוח השליחות, הרי שהחתימה תחייב את השולח ולא את השלוח. יחד עם זאת, סעיף 25 (א) סיפא לפקודת השטרות קובע כי חתימה בחריגה מהרשאה תחייב את השלוח. אם כן, שני תנאים מצטברים צריך שיתקיימו לצורך הפטרת המושך על פי חתימתו על גבי שיק; האחד, כי הוא חתם כשלוח והוסיף מילים מהן ניתן ללמוד על השליחות (שכן השיק "נוסע ללא מזוודות"). והשני, כי הוא פעל במסגרת ההרשאה שניתנה לו וללא חריגה ממנה. כבר מעיון בשיק שחולל ניתן להגיע למסקנה כי השיק נחתם על ידי הנתבע בחריגה מהרשאה. השיק הוחזר על ידי הבנק עם הערה; "א.כ.מ./ חתימת המושך לא בסדר" בהתאם לסעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע הרי שעל פי תקנותיה ניתן להחיבה על פי שיק רק כאשר מופיעות עליו שתי חתימות בצירוף חותמת החברה. לפיכך, משמשך הנתבע השיק לתובעת, כאשר מופיעה עליו חתימתו האחת, ללא צירוף חתימת מורשה החתימה השני, חרג מגדר ההרשאה שניתנה לו על ידי החברה למשוך שיקים שלה רק כאשר מופיעות שתי חתימות של שני מורשי חתימה בצירוף חותם החברה. אני דוחה את טענת הנתבע על כי השיק הוצא ממנו בכפיה ותחת לחץ תוך שהוא מבהיר לאנדלמן כי לחתימתו לבד אין תוקף מבלי שתצורף אליה חתימת בקנשטיין. טענת הכפייה והלחץ נטענה באופן סתמי. הפגישה, במהלכה הוצא השיק, התקיימה במשרדו של הנתבע בשעות אחר הצהריים המאוחרות, מחוץ למשרד שהו אנשים נוספים, בין היתר מנהל המכירות של התובעת, העד זאב יעקובי. דלת החדר לא ננעלה על ידי אנדלמן, הנתבע היה חפשי לצאת מהחדר ולהמנע ממשיכת השיק. זאת ועוד, אם היה ממש בטענת הנתבע כי השיק הוצא ממנו תוך כדי הפעלת לחץ הוא לא נתן הסבר כלשהו מדוע למחרת היום לא הורה לבנק שלא לכבדו. השיק היה שיק מעותד לחודש ימים ובמהלך כל אותה תקופה לא פנה הנתבע לבנק, כל שכן למשטרה, בנקיטת הליך כלשהו לביטול השיק (עמ' 19 לפרוטוקול). במהלך חקירתו הנגדית נשאל הנתבע על ידי בית המשפט מדוע לא ביטל את השיק למחרת משיכתו, ולהלן תשובתו; "מדוע לא הודעתי מיד למחרת מסירת השיק אני משיב שידעתי שחסרה חתימה של דני ומנהל התובעת היה אמור להחתים אותו על השיק הזה. לא הייתה לי סיבה להודיע לבנק שהשיק מבוטל." (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 22 - 24) תשובה זו אינה מניחה את דעתי, שכן אין זה סביר שאדם המנהל עסקים רחבי היקף, הן באמצעות החברה והן באמצעות חברות אחרות שהיו בשליטתו של הנתבע, ימשוך שיק החסר בחתימת מושך ויסמוך על כך שהנפרע ישלים את החתימה הנוספת. אם היה ממש בטענת הנתבע, הרי שהיה פונה לבקנשטיין במעמד משיכת השיק או מיד בסמוך למחרת ומורה לו לחתום על השיק לצד חתימתו. הנתבע נמנע מלפנות לבקנשטיין מה שמלמד על כך שהשיק נמשך על ידו בחריגה מהרשאה מבלי שהיתה לו כוונה לפרועו. למעשה, בהמשך חקירתו הנגדית הודה הנתבע כי; ש. זאת אומרת שהתכוונת לשלם לו את זה (את שיק ש.א.) ת. לא. הוא נכנס אלי תחת לחץ, לא הגשתי תלונה במשטרה". (עמ' 22 שורות 12-13 לפרוטוקול, הדגשה שלי ש.א.) הנה, כי כן, טוען הנתבע מחד כי אנדלמן היה אמור להחתים את בקנשטין על מנת ליתן לשיק תוקף ומאידך טוען הוא כי מעולם לא התכוון שהשיק יפרע. אלה הן שתי טענות עובדתיות סותרות, האחת אינה מתישבת עם רעותה והצגת גרסה כאמור מחזקת את המסקנה כי השיק נמשך על ידי הנתבע בחריגה מההרשאה לחתום על שיקים, כפי שניתנה לו על ידי החברה. זאת ועוד, הואיל ולא הנתבע ולא החברה חלקו על החוב הרי שאם הנתבע חתם, כטענתו, כמורשה מטעם החברה, מדוע לא הציג מסמך, או החלטה מחייבת של החברה לפיה השיק נמשך בהרשאתה וכי היא מחויבת על פיו מכוח היותה שולחת למשיכת השיק. הימנעות מהבאת אישור שליחות כאמור, מבסס עוד יותר את המסקנה כי חתימת הנתבע על גבי השיק נעשתה בחריגה מהרשאת החברה. טענת הנתבע, בהקשר לשליחות, כי העובדה שהתובעת פנתה למפרק להוכחת חוב החברה, בהסתמך על השיק, הינה ראיה להעדר חבות, אינה מצמיחה לה תועלת. שכן, התובעת רשאית לפעול בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה להוכחת חוב החברה לרבות הסתמכות על השיק, אולם בכך אין כדי להפקיע את חבותו האישית של הנתבע מכוח חתימתו על השיק, על פי ומכוח פקודת השטרות. ויודגש, ידיעת הנפרע בדבר חריגה מהרשאה, אין בה כדי להוסיף או לגרוע מחבות המושך על פי דיני השטרות. אולם ראוי לציין בהקשר זה כי לא הוכח שהתובעת ידעה כי חתימתו של הנתבע, כשלעצמה וללא תוספת חתימת מורשה חתימה נוסף, אינה מחייבת את החברה. ההיפך, הוכח כי שיקים קודמים שנמשכו מחשבון החברה בחתימתו של הנתבע, נפרעו על ידי הבנק (נספח ב' לתצהיר אנדלמן). יתר על כן, דין השטרות שונה מדין השליחות אשר לשאלת חבות השלוח והשולח בשליחות גלויה או נסתרת. בכל הקשור להסדר הקבוע בסעיף 25 לפקודת השטרות נקבע כדלקמן; "...על פי דין השטרות , אפילו פעל השלוח בהרשאה, ואפילו דבר ההרשאה ידוע לצד השני, השלוח יחוב (אישית) על השטר, אם הוא חתם חתימה "ערומה", כלומר חתם את שמו שלו בלבד ולא חתם "בתור" השלוח, ואילו השולח אינו אחראי על פי השטר. ביסוד תפיסה זו עומד העיקרון כי הזכויות על פי השטר צריכות להיקבע על פי חזות השטר. אין להפנות את האוחז לנתונים לבר - שיטריים כאשר חזות השטר מעידה על החתימה כי היא חתימת שמו של ראובן בלבד (חתימה "ערומה"), כל מי שאוחז בשטר מצפה כי ראובן והוא בלבד יחוב על פי השטר. ציפיה (סבירה) זו יש להגשים. כשלעצמי, מעלה אני שאלה, מדוע לא יחוב גם השולח במצב דברים זה. חבותו שלו נובעת מחוק השליחות, הקובע כי פעולתו המשפטית של השלוח בגדרי הרשאתו מחייבת את השולח (סעיפים 2 ו-7 לחוק השליחות). ודוק: החבות השטרית היא של השלוח, ומקורה בפקודת השטרות. בא חוק השליחות ומוסיף לחבותו של השלוח גם את חבותו של השולח. חבות זו אינה אך על פי עיסקת היסוד. זו חבות שטרית, המבוססת על חבותו השטרית של השלוח שעל פי חוק השליחות מוטלת על השולח. אמת, מדיניות דיני השטרות - ודין השטרות הנגזר ממנה - שולל שיחרור השלוח מאחריות שטרית. " (ע"א 4294/90 עזבון המנוחה חיה לאה נ' רחמני ושות מימון, פ"ד נ(1) 453 עמ' 468, הדגשה שלי ש.א.) סיכום ביניים של האמור לעיל מביא למסקנה כי מכוח סעיף 25 (א) סיפא לפקודת השטרות חב הנתבע מכוח חתימתו כמושך השיק, אשר חרג מההרשאה שניתנה לו על ידי החברה השולחת. ויודגש, גם אם הנתבע פעל כשלוח החברה, הרי שחבותו השטרית קמה כתוצאה מחתימתו בחריגה מהרשאה. בהקשר זה ראוי להביא מדבריו של השופט מ. אלון בע"א 695/79 מפעלי תורה למען הישיבות בארץ נ' מרים כהן ל"ז (2), 52 פסקה 13; "... בית המשפט חייב את הנתבע לשלם את סכום התביעה לתובעת בהסתמך על הסיפא של סעיף 25 (א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) ובקבעו שבחתימתו של הנתבע על השיקים פעל שלא ברשות הנתבעת. לקביעה זו היה יסוד על סמך זאת, שלפי תקנות הנתבעת אין בחתימות הנתבע, כשאחת מהן חתימת קשקוש לחייב את הנתבעת..." (הדגשה שלי ש.א.) ב. לאותה תוצאה ניתן להגיע גם מכוח ההלכה בדבר בחינת חתימתו של מנהל החברה כמושך שיק, והאם היא נועדה להוסיף על חתימת החברה באופן שתוטל עליו אחריות אישית. מבלי לפגוע בסחרותם של השטרות צעדה הפסיקה לעבר עמדה הנוטה לבחון שטרות לא רק בכלים טכניים נוקשים המתמקדים בלשונו המפורשת של השטר, אלא תוך ראיה כוללת שלו כמסמך משפטי הניתן לפרשנות, כמו כל מסמך אחר, בכפוף - כמובן - למסגרת הנתונה של פקודת השטרות. על פי השיטה המודרנית, כפי שאומצה על ידי בית משפט העליון בשורה של פסקי דין, נקבע כי חתימה על שיק או כל שטר אחר, תיבחן במסגרת הכוללת של השטר כפי העולה, מלשונו, חזותו ולעיתים אף תוך בחינת נסיבות חיצוניות המלמדות על כוונת הצדדים לשטר (ראה ע"א 4294/90 עזבון המנוחה לאה נ' רחמני ושות' מימון, נ (1), 453, רע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור (ירושלים) פ"ד נג (2), 274, דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי פ"ד נה (4), 193 ורע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נג (4), 804). וכך נאמר בפרשת עזבון המנוחה חיה לאה; "7. הגישה של 'פירוש המסמך בכללותו', המפנה את תשומת הלב למסמך כולו, ואינה מבודדת את החתימה בלבד, נראית לי ראויה. הטעמים לכך הם מספר. ראשית, גישה זו מגשימה את התכלית המונחת ביסוד ההוראה שבפקודת השטרות. תכלית זו הינה להגשים את הציפיות הסבירות של אוחז השטר. כאשר עיון בשטר מצביע על אופיה של החתימה כחתימה "אישית" או כחתימת "שלוח", יש לתת תוקף למובן זה, שכן זהו המובן שהאוחז בשטר נתן לשטר שעה שקיבל אותו. שנית, גישה זו תואמת את הדין הכללי. שטר הוא חוזה וחוזה יש לפרש מתוך עיון בכל חלקיו. אין מפרשים חוזה מתוך התמקדות בסעיף אחד או במילה אחת בלבד. המפרש חלק מהחוזה מפרש את החוזה כולו. הפרט החוזי משפיע על המכלול החוזי והמכלול החוזי משפיע על הפרט החוזי. על כן כאשר השאלה הינה אם שלוח חתם על חוזה באופן "אישי" או "בתור" שלוח, נתפסת שאלה זו מתוך בחינת החוזה כולו. אין מבודדים את חתימת השלוח ומתמקדים אך בה." (הדגשה שלי ש.א.) ובהמשך: "הגישה הראויה לפירוש חתימתו של אדם "בתור" מורשה היא זו הבוחנת את השטר בשלמותו. בהקשר זה מתעוררת השאלה, עד כמה ניתן להיזקק, בפרשנות השטר בכללותו, לנסיבות החיצוניות לשטר. כידוע, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות בפרשנות חוזה (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265). האם ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות אלה בפרשנות החתימה המצויה בשטר? בענין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדים קרובים - כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עיסקת יסוד - אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר. " (הדגשה שלי ש.א.) ומן הכלל אל הפרט; התביעה שבפני, מכוחו של השיק, הינה בין צדדים הסמוכים לו ולפיכך אין מניעה, במסגרת מסכת היחסים שבין אותם צדדים קרובים לשטר, להעלות טענות חוזיות (ראה פרשת ( Nordland Papier AG. מהעדויות שהונחו בפני מתבקשת המסקנה כי הנתבע ביקש בחתימתו להוסיף על התחייבות החברה את התחייבותו שלו. ואנמק; 1. בספח השיק רשם הנתבע "ניתן ע"י רון גולן". מה לו לנתבע כי יוסיף תוספת זו בכתב ידו, כאשר מדובר על צדדים סמוכים לשיק וכאשר הוא ממלא את פרטי השיק בכתב ידו וחותם עליו בנוכחות אנדלמן. אין זאת כי תוספת המילים באה להדגיש כי חתימתו של הנתבע כמושך השיק אינה רק כשלוח החברה וכמורשה חתימה, אלא הינה גם "בתור" מושך שיק, היינו התחייבות שטרית אישית על פיו. 2. הפירוש שיש ליתן לתוספת המילים האמורה מתישבת עם עדותו של אדלמן על כך שבפגישה עם הנתבע, שעה שמשך את שיק, אמר לו הנתבע; "... אני אחראי לכל, אני השקעתי בחברה ואני רוצה לדאוג שהחברה תמשיך להתקיים, אני אדאג ואני אחראי שהחברה תשלם ליונטל את כל חובה". (סעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית) באותה רוח העיד אנדלמן בחקירתו הנגדית: "אף אחד לא דיבר על ערבות בשיחה. רון אמר שהוא אחראי והוא השקיע בחברה הרבה כסף ויש לו אינטרס שהחברה תמשיך להתקיים. זה נשמע כמהלך עסקי הגיוני לחלוטין. לכן לא היה צריך אותו כערב אלא כמשלם. (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 9-11, הדגשה שלי ש.א) ודוק; אין המדובר בערבות הנתבע לחובות החברה, אלא בחתימתו כמושך, שהיא באה להוסיף על חבות החברה. אף עד התביעה עלימי העיד על כך שהנתבע, בשיחה עימו להגיע להסדר תשלומים לפרעון חובות החברה, נטל על עצמו את אותם חובות (סעיפים 16 ו- 18 סיפא לתצהיר עדותו הראשית). וכן העיד על כך עלימי בחקירתו הנגדית; "ש. התצהיר שלך מנוסח בדרך של יריות לכל הכיוונים. אם רון גולן התחייב באופן אישי למה לא דרשת ממנו מסמך בכתב. ת. זה לא יריות באוויר. זה תהליך שקרה עם מצב אינטימי עם אדם. הוא שידר אמינות כל הזמן. ש. בגלל שהוא שידר אמינות הוא צריך לשלם חוב של חברה ת. הוא לקח על עצמו את החוב. אני לקחתי את גולן על האופנוע שלו להתאחדות בתי המלון בישראל, בבית גיבור, שם על משמע שלפחות 12 איש האדם חזר והתחייב שהוא אחראי. יותר מזה? " ...... "ש. אתה אומר שהוא אחראי. למה לא החתמת אותו על ערבות אישית. ת. השיק היה מספיק. " (עמ' 15 שורות 6-13 ושורות 30-31 לפרוטוקול) 3. חיזוק לעדותם של עדי התביעה ועל מעורבותו האישית של הנתבע בניהול החברה מתוך נקודת מבט, שהוא והחברה חד המא, נמצא במהלך חקירתו הנגדית במעידות הלשון שלו, המצביעות על כך שאכן התחייב כלפי התובעת, באופן אישי, לפרוע חובות החברה. ואדגים; "...כיסיתי את כל החובות לבנק" .... שילמתי לשטיח המעופף..." (עמ' 26 לפרוטוקול, הדגשה שלי ש.א.) ובנקודה חשובה בכל הקשור לחבות האישית, משנשאל הנתבע על כך שהכריז בפני אנדלמן כי הוא אחראי באופן אישי לחובות החברה נזעק פרקליטו לעזרתו ואמר "מה הוא שואל" (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 11-14). השאלה הייתה ברורה, השאלה מאוד רלוונטית למחלוקת והואיל, וכנראה, הפרקליט חשש מהתשובה העומדת להגיע התערב באופן האמור בחקירה הנגדית. אכן תשובת הנתבע לשאלת החבות האישית לא אחרה לבוא; "ת. מה אתה שואל". ובהמשך, חרף טענת הנתבע כי הוא לא היה מעורב בניהול החברה וכי היה בבחינת משקיע בלבד, הרי שבתשובה לשאלה מדוע אחד בשם צליוק עזב את החברה, השיב לאחר היסוס; "...חשבנו שהוא מנהל לא טוב וביקשנו ממנו לעזוב" (עמ' 28 שורה 1, הדגשה שלי ש.א.) הנה, כי כן, הנתבע היה מעורב מאוד בניהול עסקי החברה, הוא ערב לחובותיה כלפי הנושים הגדולים - הבנק וחברת השטיח המעופף ועל כן אין זה מפתיע שבשיחותיו עם נציג התובעת וכן במועד משיכת השיק הכריז כי הוא אחראי באופן אישי לפרעונו. זאת ועוד, סעיף 25 (ב) לפקודת השטרות קובע כלל פרשנות לפיו; "כשבאים להכריע אם חתימת פלוני על שטר הוא של מרשה או של המורשה שבידו נכתבה, הולכים אחר הפירוש המועיל ביותר לכשרותו של המסמך". כלל פרשני זה תואם את הכלל הקבוע בסעיף 25 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 לפיו אם מסמך ניתן לשני פרושים אחד המקיים אותו ואחד המבטלו, יש להעדיף את הפירוש המקיים אותו. חזקה על הצדדים שערכו מסמך בעל תוקף משפטי מחייב ועל כן, במקרה של ספק, יש להעדיף את הפרוש המקיים. לפיכך במקום של ספק אם חתימת המושך השלוח באה להוסיף על חתימת החברה השולחת, ופירוש השיק אפשרי באופן שיחיל חיוב אישי על המושך, יש להעדיף חיובו האישי על פני פרוש המבטל את תוקפו של החיוב השטרי בהעדר חתימה של מורשה חתימה נוסף (ראה שלום לרנר, "דיני שטרות" עמ' 386). אשר על כן אני קובעת כי בחתימתו על גבי השיק כמושך התכוון הנתבע להוסיף חתימתו כחייב ומחוייב לפרעונו. לאור המסקנות אשר לחיוב השטרי מיותר לדון בעילות התביעה הנוגעות לחבותו של הנתבע כאורגן בחברה. יחד עם זאת אוסיף ואומר כי לסעיפים 98 (2) ו- 99 לפקודת החברות אין מקבילים בחוק החברות תשנ"ט - 1999, החל בענינינו (להלן: "חוק החברות"). בעוד שעל פי סעיף 99 (ב) לפקודת החברות שאלת תום ליבו של המנהל, וחתימתו על שטרות בהעדר חותמת החברה או בהעדר חתימה נוספת אינה רלוונטית וחבותו היא אבסולוטית, הרי שלא זה המצב המשפטי על פי חוק החברות. סעיף 6 (ב) לחוק החברות קובע כי הרמת מסך יכול שתעשה על ידי בית המשפט, בין היתר, כאשר בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן או אם התקיימו תנאי סעיף 6 (ג) לחוק זה. סעיף 6 (ג) (2) קובע כי הרמת מסך יכול שתעשה כאשר בניהול עסקי החברה היה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. סעיף 6 (ד) לחוק קובע את דוקטרינת ההדחיה כפי שבאה לידי ביטוי בע"א 2223/99 ויטלי קריספין נ' ח. אלקטרוניקה ואח' תק - על 2003 (2), 3246. הדחייה תעשה, בין היתר, כאשר התגלה חוסר תום לב בניהולה של החברה או כשניהולה היה כושל, או כאשר החברה ממומנת במימון דק (מעט הון עצמי ביחס להון חיצוני). מימון דק אינו מהווה, כשלעצמו, שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. אך יחד עם זאת אני סבורה כי ניתן לכלול בסעיף 6 (ב) לחוק מקרים קיצוניים של ניהול באמצעות מימון דק כאשר מתגלית דספרופורציה בולטת בין ההון העצמי של החברה לעומת ההון החיצוני ולעומת התחייבויותיה. במקרים שיהוו דוגמא להחצנת סיכונים בלתי ראויה יוכל בית המשפט לקבוע כי בנסיבות העניין ראוי וצודק להרים את מסך ההתאגדות (סעיף 6 (ב) לחוק) או כי ניהול החברה נעשה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים באשר ליכולת הפירעון שלה (סעיף 6 (ג) (2) לחוק). לא הובאו בפני ראיות מספיקות המובילות למסקנה כי הנתבע ניהל משא ומתן עם התובעת בחוסר תום לב, או כי נכון וראוי להרים את מסך ההתאגדות מפני שנטל סיכונים בלתי סבירים באופן ניהול החברה. לא הוכח מה היה ההון העצמי של החברה לעומת ההון החיצוני שלה ולעומת סך כל ההתחיבויותיה ועל כן לא ניתן להסיק כי הנתבע ניהל את החברה במימון דק. לאור כל האמור לעיל, ובשל חבותו השטרית של הנתבע אני מחייבת אותו לשלם לתובעת סך של 1,000,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 15.10.02 ועד למועד התשלום בפועל ובצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪ בצירוף מס ערך מוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. שיקיםמסמכים