להלן פסק דין בנושא סעיף 119(א) לחוק יישום תכנית ההתנתקות: פסק דין בקשת רשות ערעור לפי סעיף 119(א) לחוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן - החוק), על החלטת ביניים שניתנה ביום 12.6.06 על ידי המפרק המסדיר שנתמנה לפי סעיף 116 לחוק למועצה האזורית חוף עזה ולגופים הקשורים אליה. סעיף 119(א) לחוק קובע: "לענין ערעור... דין החלטה אחרת של מפרק מסדיר כדין החלטה אחרת של בית משפט שלום". בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט שלום מתבררת בהתאם לתקנות 403-411 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. המשיבים הגישו תשובות בכתב לבקשה, בעקבות החלטת בית המשפט שניתנה לפי תקנה 406(ב). בהתאם לתקנה 410 ולהסכמת המשיבים, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. המבקשת הגישה למפרק תביעת חוב בגין שיק בסך של 137,475 ₪ שזמן פרעונו היה 15.8.05 ונמשך לפקודתה על ידי החברה המרכזית לפיתוח חוף הנגב בע"מ, שהנה תאגיד קשור למועצה האזורית חוף עזה. השיק נמסר למבקשת תמורת יתרת התשלום שהגיעה לה עבור התקנת גדר התראה חשמלית בתחומי המועצה ועבורה, אך בוטל כתוצאה מהפסקת פעילותן של המועצה והתאגידים הקשורים אליה ביום הפינוי (15.8.05) כמצוות סעיף 115(ב) לחוק. ביום 22.11.05 החליט המפרק לאשר את תביעת החוב במלואה. סעיף 118(א) לחוק מחייב את המפרק להגיש למנהלת סל"ע "בתום בירור כל תביעות החוב נגד הרשות המקומית על ידי המפרק המסדיר, לאחר המצאת החלטותיו לנושי הרשות המקומית הנוגעים בדבר אך לפני התשלום לנושים... דוח אודות נכסי הרשות המקומית, בצירוף כל החלטותיו בדבר החובות שהכיר בהם, ריכוז החובות האמורים והערכה של יתרת החוב שלא ניתן יהיה לפרוע מקופת הפירוק של הרשות המקומית" (ההדגשה הוספה). מאחר שהליכים אלה טרם הסתיימו, לא הגיע מועד תשלום החוב למבקשת על פי סעיף 118(א). יחד עם זאת, סעיף 118(ב) מקנה למפרק סמכות לבקש ממנהלת סל"ע "לשלם חוב שהכיר בו לפני הגשת הדוח כאמור בסעיף קטן (א)". המבקשת ביקשה מהמפרק שיעשה שימוש בסמכות זאת, ונימקה את בקשתה במצוקת האשראי הקשה אליה נקלעה כתוצאה מאי-כיבוד השיק, שהיווה רכיב משמעותי בתזרים המזומנים שלה, באופן המעמיד בסכנה את המשך פעילותה. בהחלטתו הנ"ל מיום 22.11.05 התייחס המפרק גם לבקשה זאת ואמר כך: "הואיל ומדובר בתשלום שיק אשר מועד פירעונו נקבע ליום הפירוק ולנוכח מצבה הקשה של המבקשת החלטתי הינה לשלם את החוב בתשלום מוקדם גם לפני גמר כל תביעות החוב כאמור בסעיף 118(א) לחוק ישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: "החוק") בכפוף להעדר התנגדות של המנהלת כאמור בסעיף 118(ג) לחוק. לאור האמור ובהתאם להוראות סעיף 118(ב) לחוק אני מגיש את בקשתי לאישור המנהלת לתשלום מוקדם של חוב אשר הוכר על ידי לפני הגשת הדו"ח כאמור בסעיף 118(א) לחוק". וזו היא לשון סעיף 118(ג) הנזכר בהחלטת המפרק: "המינהלה רשאית להודיע למפרק המסדיר, בתוך 14 ימים מיום קבלת בקשתו, על התנגדותה לתשלום המוקדם המבוקש, בצירוף נימוקיה; הודיעה כאמור, ישלח המפרק המסדיר העתק מהודעתה ומנימוקיה לנושה הנוגע בדבר, והנושה רשאי לערער על החלטתה כאמור בסעיף 119 כאילו היתה החלטה סופית של המפרק המסדיר, וכן רשאי המפרק המסדיר לערער עליה כאמור". חובת משלוח "העתק מהודעתה ומנימוקיה" של המינהלה לנושה, הרשאי לערער על ההודעה בזכות, מלמדת כי מדובר בהודעת התנגדות מנומקת בכתב אותה על המינהלה למסור למפרק בתוך 14 ימים מיום קבלת בקשתו. הודעה שכזו לא נמסרה במקרה שלפנינו על ידי המינהלה; ולפחות לא נטען כי נמסרה או כי המפרק שלה העתק ממנה למבקשת. במקרה כזה על המפרק לפעול בהתאם לסעיף 118(ד) לפיו: "לא הודיעה המינהלה על התנגדותה לתשלום מוקדם בתוך התקופה האמורה בסעיף קטן (ג), יודיע המפרק המסדיר לנושים ולמינהלה על החלטתו בדבר התשלום המוקדם, כאמור בבקשתו". בפועל לא פעל המפרק באופן הזה, אלא העביר למבקשת מקדמה בסך של 50,000 ₪, המהווה כ-37% מהתשלום המגיע לה. משבוששה להגיע יתרת התשלום פנה ביום 15.2.06 ב"כ המבקשת אל המפרק בדרישה להשלמתו. המפרק השיב (ביום 23.3.06) כי בשלב זה אין באפשרותו לשלם מעבר למקדמה שניתנה, מאחר שקופת הפירוק מוגבלת ואינה מספיקה לפרוע מתוכה את כל תביעות החוב המאושרות. בנסיבות אלה, הוסיף המפרק, העברת התשלום המלא למבקשת בטרם הושלם ברור כל התביעות ובטרם הועבר הדו"ח המסכם למינהלה, תפגע בעקרון השוויון כלפי יתר הנושים. המבקשת השיבה (ביום 26.3.06) כי אינה מקבלת את עמדת המפרק. המפרק, שנותר בדעתו, העלה אותה ביום 12.6.06 על הכתב במתכונת של החלטה, כדי לאפשר למבקשת להשיג עליה בפני בית המשפט. בבקשת רשות הערעור (שהוגשה מלכתחילה בטעות כבקשה למתן הוראות) מוצגים שני טעמים לחיוב המפרק לשלם למבקשת את מלוא תביעת החוב ללא דיחוי: ראשית, משרד הביטחון העביר למועצה האזורית את מלוא הסכום שהיה עליה לשלם למבקשת עבור התקנת הגדר. לפיכך, טוענת המבקשת, בקופת הפירוק מצויים כספים "צבועים" לטובתה בגובה מלוא יתרת תביעת החוב שאושרה. אותם כספים אינם שייכים למסה הכללית של הכספים העומדים לחלוקה במסגרת הפירוק, ואין רשות להשתמש בהם אלא לשם תשלום התמורה עבור התקנת הגדר. שנית, אין לפנינו פירוק רגיל של גוף חדל פירעון, בו היקף הכספים המשולמים לנושים מוגבל להיקף הרכוש של החייב, אלא פירוק סטטוטורי כפוי של גוף סולבנטי, במסגרתו מוטל על המינהלה בסעיף 120(ה) לחוק להשלים מקופת המדינה את הסכום הנדרש לתשלום יתרת החובות שלא נפרעה מקופת הפירוק. המבקשת מוסיפה וטוענת כי לפני שהועברה אליה המקדמה היא נתבקשה להוציא חשבונית מס על מלוא סכום העסקה, תוך הבטחה שיתרת החוב תשולם לה כעבור מספר ימים, וכך עשתה. כתוצאה מכך היא נשאה בתשלומי מס הכנסה ומס ערך מוסף כאילו קיבלה את כל התמורה, שעה שבפועל התמורה ששולמה לה כיסתה בקושי את חבויות המס. על טענות אלה משיבים המפרק והמינהלה כי המפרק היה מנוע מלבצע את החלטתו מיום 22.11.05 בדבר התשלום המוקדם לאחר שהתברר לו כי לעת הזאת - בטרם הגיש את הדו"ח המסכם ובטרם הועברו הכספים מהמדינה אל קופת הפירוק - אין בקופת הפירוק די כסף לשלם לכל הנושים שתביעות החוב שלהם אושרו. לפיכך החליטו המינהלה והמפרק לאמץ מדיניות כוללת בנוגע להקדמת התשלום, ועל פי אותה מדיניות שולמה למבקשת המקדמה. תוכן המדיניות אינו מוצג באותו אופן על ידי המינהלה והמפרק. בתשובת המינהלה נאמר כי המדיניות הנה לשלם לנושים שתביעתם הוכרה מקדמה בשיעור של 20% מהתביעה, תוך שמירת שיקול הדעת של המפרק להגדיל את שיעור המקדמה בהתקיים טעמים חריגים המצדיקים זאת. המפרק, לעומת זאת, מתייחס בהחלטתו מיום 12.6.06 למדיניות בדבר תשלום חלקי מוקדם השמור ל"תביעות חוב מסויימות" ולאותם נושים "שעברו את המשוכה הראשונה, היינו מעבר מהוראת סעיף 118א' ל-118ב'" (סעיף 8). בין כך ובין אחרת, נסיבותיה המיוחדות של המבקשת הניעו את המפרק לעשות שימוש בשיקול דעתו ולראות בה מקרה מיוחד המצדיק תשלום מקדמה בשיעור של 37%. המשיבים טוענים כי מאחר שהחוב למבקשת אושר כחוב רגיל ולא כחוב מובטח, לא ניתן להגדיל את היתרון המוענק לה על פני נושים אחרים, שתביעת חובם אושרה אף היא ושאף הם מצויים במצוקה כלכלית שאינה נופלת משלה. יתרון שכזה יפגע בכלל היסודי בהליכי פירוק המחייב לחלק באופן שוויוני את הכספים בין נושים הנמנים על אותו סוג. לענין זה גם לא ייתכן קיומו של כסף "צבוע", ואין נפקות לייעוד המקורי אשר לשמו הכסף הועבר לקופת הפירוק. עמדת המשיבים עשויה הייתה להתקבל אילו המינהלה הייתה מעבירה אל המפרק תוך 14 ימים מיום קבלת בקשתו מיום 22.11.05 הודעת התנגדות מנומקת לתשלום המוקדם, ואילו המפרק היה שולח העתק מהודעה זו למבקשת, הכול כהוראת סעיף 118(ג) לחוק. במקרה כזה הייתה נפתחת בפני המבקשת ובפני המפרק אפשרות לערער בזכות לבית המשפט המחוזי על החלטת המינהלה, כאמור באותו סעיף, ובהעדר ערעור או במקרה של דחייתו הייתה החלטת המינהלה נעשית חלוטה. לא כן משעה שהמינהלה לא העבירה הודעת התנגדות כאמור. אי-העברת ההודעה הטילה על המפרק, בהתאם להוראת סעיף 118(ד), לדבוק בהחלטתו מיום 22.11.05 בדבר התשלום המוקדם ולהודיע על כך למבקשת ולמינהלה. אלה רשאיות לערער עליה בפני בית המשפט המחוזי, כאמור בסעיפים 118(ה) ו-119(ב) לחוק; ומכוח הוראת סעיפים 120(ב) ו-(ג) לחוק אמור המפרק לעכב את ביצוע התשלום המוקדם עד לתום התקופה להגשת הערעור או עד להכרעה בו ככל שהוגש. באופן מעשי, המבקשת לא הייתה מערערת על החלטה התואמת את החלטת המפרק מיום 22.11.05, לפיה החוב ישולם לה באופן מוקדם, ואילו המינהלה הייתה נתקלת בקושי רב בבואה לערער לנוכח החמצת האפשרות שעמדה לה להגיש למפרק הודעת התנגדות על פי סעיף 118(ג). המפרק לא נהג באופן הזה, אלא לאחר מתן החלטתו והעברת בקשתו למינהלה לשלם למבקשת את החוב קודם הזמן, שינה מן העמדה אותה הביע בהחלטה ובבקשה, והחליט להחיל על המבקשת מדיניות - שהתגבשה ככל הנראה לאחר העברת הבקשה (אחרת ההחלטה הראשונה והבקשה אינן מובנות) - בדבר תשלום מקדמה על חשבון החוב. הליך זה אינו תואם את החלטת המפרק מיום 22.11.05 לפיה החוב ישולם למבקשת בתשלום מוקדם "בכפוף להעדר התנגדות של המנהלת כאמור בסעיף 118(ג) לחוק", שהרי התנגדות כזאת לא הוגשה. ההליך גם אינו תואם את הוראות החוק, באשר יש בו לאפשר למינהלה לגרום לשינוי עמדת המפרק כפי שהוצגה בבקשתו אליה, בלא שננקטה על ידי המינהלה הפעולה אותה עליה לנקוט על פי סעיף 118(ג) במקרה של התנגדות לבקשה. כתוצאה מכך נגרעה זכות הערעור שהייתה שמורה למבקשת על פי סעיף 118(ג) סיפא אילו המינהלה הייתה מעלה את עמדתה במסגרת הודעת התנגדות מנומקת כנדרש, ולא מיישמת את עמדתה בדרך עקיפין של סיכום מדיניות עם המפרק. צא וראה: בסוף החלטת המפרק מיום 12.6.06, היא ההחלטה העומדת לבחינה כעת, נאמר כי בהיותה "החלטה אחרת" יכולה המבקשת להגיש עליה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי על פי סעיף 119(א) לחוק. כדבר הזה לא ניתן היה לכתוב בהחלטה אילו המינהלה הייתה מגישה הודעת התנגדות כמצוות סעיף 118(ג). נכון הוא שנושא זכות הערעור אינו בעל משמעות מעשית בתיק זה, לאחר שבלאו הכי הוחלט, בהתאם להסכמת המשיבים, לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. לא הזכרתי נושא זה אלא על מנת להמחיש את חשיבות ההיצמדות להליכי ההתנגדות המותווים בחוק בכל הנוגע לתשלום מוקדם של תביעת חוב, וכן כדי להצביע על כך שהחוק מצפה מהמפרק המסדיר לדבוק בבקשתו לתשלום מוקדם ולא לסטות ממנה, אלא אם כן המינהלה מימשה את זכות ההתנגדות בהתאם לחוק. ייתכן אמנם מצב בו המפרק יגלה פנים חדשות בבקשה אותה העביר למינהלה, באופן שיצדיק בעיניו את שינויה גם בהעדר התנגדות המינהלה. מבלי לקבוע מסמרות לגבי הדין שיחול במצב כזה, קיימת בעייתיות מיוחדת בהתרת חזרה של מפרק מסדיר מבקשה לתשלום מוקדם ביוזמתו הוא ולא בשל התנגדות המינהלה, באותם מצבים בהם החזרה מהבקשה אינה נובעת משינוי בעובדות ששררו בעת הגשת הבקשה. סעיף 118(ב) לחוק דורש מהמפרק להגיש "למינהלה את בקשתו בפירוט נימוקיה". הווי אומר: אין מדובר בבקשה המוגשת כלאחר יד, אלא רק לאחר שהמפרק מגבש את נימוקיה ומעלה אותם בפירוט על הכתב. הרצינות והיסודיות הנדרשות מהבקשה, בשילוב עם המעמד המיוחד של המפרק המסדיר האוחז גם בסמכויות שיפוטיות המוקנות ברגיל בפקודת החברות לבית המשפט (סעיף 117(א) לחוק), דורשים ממנו לעמוד מאחורי נימוקי בקשתו ולא לסגת מהם, למצער כל עוד לא חל שינוי בנסיבות. יהא אשר יהא הדין החל בסוגיה זו, אין היא טעונה ליבון ממצה במקרה שלפנינו, בו המפרק לא יזם לבדו את שינוי החלטתו מיום 22.11.05, אלא המינהלה הייתה שותפה לשינוי שהתחולל בעמדת המפרק. שינוי זה נומק במגבלותיה של קופת הפירוק בטרם הועברו אליה הכספים המשלימים מטעם המינהלה. נתון זה אינו בגדר חידוש, שהרי כבר ביום 22.11.05 הייתה קיימת וידועה הוראת סעיף 120(ה) לחוק, לפיה העברת הכספים המשלימים מהמינהלה נעשית רק לאחר הגשת הדו"ח המפורט של המפרק. המפרק גם לא נזקק למינהלה כדי לדעת מהו היחס בין הכסף המצוי בקופת הפירוק לבין תביעות החוב שאושרו, שהרי הוא זה שחולש על אותם נתונים ואמור לדווח עליהם למינהלה. בנסיבות אלה, משהועברה הבקשה אל המינהלה, היא לא הייתה רשאית לפעול לשינוי דעתו של המפרק בדרך של גיבוש מדיניות כוללת יחד עמו (סעיף 5 לתשובה המינהלה). מהלך כזה היה יפה לגבי החלטות עתידיות של המפרק, שבהיותו נתון לפיקוח המינהלה (סעיף 116(ד) לחוק) רשאי להיוועץ עמה ולקבל ממנה הנחיות, אך לא לגבי החלטה שכבר ניתנה על ידי המפרק ואשר בעקבותיה יצאה ממנו בקשה אל המינהלה לפי סעיף 118(ב) לחוק. התערבות המינהלה בבקשה שכזו - המקימה זכות (מותנית) של הנושה לקבלת התשלום המוקדם - אפשרית רק בדרך של הגשת הודעת התנגדות מנומקת תוך 14 ימים. הודעה כזו מחליפה את העמדה המוצגת בבקשת המפרק, שהרי לפי סעיף 118(ג) רואים את ההודעה "כאילו היתה החלטה סופית של המפרק המסדיר" (כפוף לזכות הערעור עליה של הנושה ושל המפרק). הצד השני של המטבע - העולה גם מהוראת סעיף 118(ד) - הוא שבהעדר הודעת התנגדות מטעם המינהלה, בקשת המפרק היא זו שנעשית החלטה סופית. החלת המדיניות הכוללת בדבר תשלום מקדמות, כפי שאומצה על ידי המינהלה והמפרק, על החלטתו ובקשתו הקודמות בזמן של המפרק לביצוע תשלום מוקדם של חוב המבקשת שאושר, מהווה התערבות בלתי-אפשרית בהחלטה ובבקשה הנ"ל - שבינתיים הפכו להחלטה סופית - שלא בדרך של הגשת הודעת התנגדות במועד. שלא כפי שנטען בתשובת המפרק (בסעיף 6), בהחלטה ובבקשה הללו הוא לא רק "נטה להיענות לבקשה" לתשלום מוקדם, אלא החליט לבצע את התשלום המוקדם בתנאי שלא תועלה לכך התנגדות מצד המינהלה לפי סעיף 118(ג), ואף נתן ביטוי מפורש לכך שמדובר בהחלטה ולא בהצהרת כוונות, תוך הצגת נימוקי ההחלטה. המבקשת, שלא קיבלה הודעה על שינוי ההחלטה אלא לאחר ששולמה לה המקדמה, רשאית הייתה לסמוך על ניסוחה המחייב (אף כי באופן מותנה) ועל העדר הודעת התנגדות מטעם המינהלה, ובהתאם לכך להוציא חשבונית מס על מלוא סכום העסקה כפי שנצטוותה בסעיף 6 להחלטה. נמצא אפוא כי שינוי ההחלטה שלא בדרך המותווית בחוק, פגע גם באינטרס ההסתמכות של המבקשת וגרם לשינוי מצבה לרעה כתוצאה מתשלום מיסים על כספים שלא הגיעו אליה. יתירה מכך. תשלום המקדמה נעשה בלא שנלוותה לכך החלטה של המפרק. החלטת המפרק מיום 12.6.06 ניתנה, כאמור, על מנת לאפשר למבקשת לנקוט בהליך בבית המשפט. לעומת זאת, תשלום המקדמה לא התבצע על פי אותה החלטה אלא מספר חודשים קודם לכן, במועד כלשהו בין יום 22.11.05 (בו ניתנה החלטת המפרק על התשלום המוקדם) לבין יום 15.2.06 (בו נשלח מכתב ב"כ המבקשת המזכיר את תשלום המקדמה; ראו גם את מכתב המפרק מיום 23.3.06 המדבר, בלשון עבר, על כך ש"ניתנה" מקדמה). לפנינו אפוא תשלום מוקדם - אם כי חלקי - שבוצע בלא שננקטו לגביו ההליכים הנדרשים בחוק: מצד אחד, לא קדמה לתשלום בקשה מנומקת מצד המפרק כנדרש בסעיף 118(ב), שהרי החלטת ובקשת המפרק מיום 22.11.05 לא הזכירו תשלום מקדמה אלא התייחסו לכל תביעת החוב, ואילו ההנמקה הכלולה במכתב המפרק מיום 23.3.06 ניתנה לאחר תשלום המקדמה למבקשת. כל זאת בשעה שסעיף 120(ב) לחוק דורש לא רק מתן החלטה של המפרק קודם לביצוע התשלום אלא עיכוב התשלום אף לאחר ההחלטה למשך התקופה להגשת ערעור עליה. מצד שני, בעוד החלטה על תשלום מוקדם נחשבת להחלטה סופית לצורך הערעור, וכמוה התנגדות של המינהלה לתשלום המוקדם, הרי המבקשת לא זכתה לקבל לידיה החלטה סופית על התשלום המוקדם (החלקי) שניתן לה, אלא נאמר לה (בהחלטה מיום 12.6.06 סעיף 12) כי מדובר ב"החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות. באותה הזדמנות גם נאמר כי ההחלטה "הינה החלטה בדבר תשלום מקדמה כמשמעה בסעיף 118(ב) לחוק"; אך במציאות סעיף 118(ב), וכמוהו יתר סעיפי החוק העוסקים בפעילותו של המפרק המסדיר, אינם עושים כלל שימוש במונח "מקדמה", אלא מתייחסים לתשלום מוקדם של "חוב שהכיר בו", רוצה לומר: של החוב כמות שהוכר. האופן השונה בו המפרק והמינהלה מתארים את אותה מדיניות כוללת אשר מכוחה שולמה למבקשת המקדמה (ראו לעיל), מוכיח את חשיבות ההקפדה על ההליך הקבוע בחוק בנוגע לתשלום מוקדם. אי-ההקפדה על הליך זה לפני תשלום המקדמה בענייננו גרמה לכך שעד היום אין בנמצא החלטה על פי החוק - אם של המפרק (במתכונת של בקשה מנומקת המועברת למינהלה לפני התשלום המוקדם) ואם של המינהלה (במתכונת של הודעת התנגדות) - המאפשרת לעמוד על פרטיה המדויקים של אותה מדיניות וממילא על אופן השתלבותה עם המקדמה ששולמה. חסרונם של נתונים אלה פוגע, בין היתר, ביכולת של בית המשפט לבקר את ההחלטה. במצב דברים זה יש לחייב את המפרק לפעול בהתאם להחלטתו מיום 22.11.05 ולשלם למבקשת את יתרת תביעת חובה שאושרה (לא רק על ידו אלא גם על ידי המינהלה, כדבריו בסעיף 3 להחלטתו מיום 12.6.06) בלא להמתין להליכים המפורטים בסעיף 118(א) לחוק. אמנם תשלום מוקדם כזה ישפר את מצבה של המבקשת בהשוואה לנושים (רגילים) אחרים שתביעות החוב שלהם אושרו, הנאלצים להסתפק בינתיים (אם בכלל) במקדמה. אולם פער זה בין הנושים נלקח כבר בחשבון על ידי המפרק בהחלטתו מיום 22.11.05, בה מצא מקום לאבחן את המקרה של המבקשת בכך ש"מדובר בתשלום שיק אשר מועד פירעונו נקבע ליום הפירוק ולנוכח מצבה הקשה של המבקשת". שני הנימוקים הללו לא זכו להתייחסות במכתבו של המפרק מיום 23.3.06 ובהחלטתו מיום 12.6.06. ממילא ניתן להבין כי בעיני המפרק עדיין הם עומדים בתוקף ומבדילים את המבקשת מהנושים שלא אושר להם תשלום מוקדם מלא. בכל מקרה, גם החלטתו הנוכחית של המפרק אינה שומרת על שוויון מלא בין הנושים, שהרי בעוד שיעור המקדמה הרגיל הנו 20% מתביעת החוב, למבקשת שולמה מקדמה המגיעה כדי 37% מתביעתה שאושרה. משעה שהנתונים המיוחדים של המבקשת מצדיקים לדעת המפרק, גם היום, את פריצת סכום המקדמה המשולמת בדרך כלל לנושים רגילים, לא ניתן לבוא בשמו של עקרון השוויון - החל על בעלי נתונים שווים ולא על בעלי נתונים שונים - על מנת למנוע את יישום החלטתו המקורית של המפרק בה נמצאה המבקשת זכאית לתשלום מוקדם בשיעור גבוה יותר. המבקשת מוסיפה וטוענת כי זכאית היא לקבל מהמפרק ריבית בגין התקופה שמאז יום הפירעון המקורי של השיק ועד לתשלום תביעת החוב, בשיעור ריבית החובה הנהוגה בבנק מסד על חשבונות חח"ד. סוגיה זו לא נדונה בהחלטת המפרק מיום 12.6.06 עליה הוגש הערעור, וגם לא בהחלטות שקדמו לה. די בכך על מנת להותיר את ההכרעה בסוגיה לעת מצוא. מעבר לצורך אעיר כי על פני הדברים נראה כי יש ממש בטענות אותן העלה המפרק בנדון בתשובתו לבקשה. סעיף 117(א) לחוק קובע כי "על הליכי פירוק של רשות מקומית יחול הדין החל בפירוק בידי בית משפט לפי פקודת החברות, בשינויים המחויבים ובשינויים המפורטים בסימן זה". סעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, מחיל על פירוק מחמת חדלות פירעון את דיני פשיטת הרגל. ממילא מוסמך המפרק להוסיף על תביעות החוב המשולמות על ידו ריבית או הצמדה וריבית, בהתאם למגבלות ולמועדים הקבועים לענין זה בסעיפים הרלוונטיים של פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, והתקנות על פיה. סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שהמפרק מחויב לשלם למבקשת את יתרת תביעת חובה שאושרה, בהתאם להחלטתו מיום 22.11.05 ובלא להמתין להליכים המפורטים בסעיף 118(א) לחוק. המשיבים, יחד ולחוד, ישלמו למבקשת את אגרת המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪ ומע"מ. העירבון שהפקידה המבקשת יושב לה. תוכנית ההתנתקות / מפונים