הדין הנוכחי החל בישראל, מאפשר אך ורק לבעליה בפועל של זכות היוצרים וזכויות דומות לה (במובנה הקנייני) להגיש תביעה בגין הפרה. להלן החלטה בנושא תביעת הפרת זכויות יוצרים ע''י מי שאינו הבעלים: החלטה מונח בפני ערעורה של AGICOA -Association for the international Collective management of audiovisual works (להלן: "אג'יקואה", או "המערערת"), על החלטת הנאמן להסדר הנושים של קבוצת תבל (להלן: "הנאמן" ו"קבוצת תבל", בהתאמה), לדחות על הסף את תביעת החוב שהגישה, בשמם של 7 מפיקים גדולים מחו"ל, המבוססת על הטענה כי קבוצת תבל הפרה באופן מתמשך את זכויות המפיקים, על-ידי שידור התכנים בלוויין. עיקר המחלוקת בין הצדדים נטושה בשאלה, האם יש למערערת, להבדיל מן המפיקים עצמם, מעמד וזכות לתבוע בשל ההפרה. זאת, כאשר אין מחלוקת כי המפיקים עצמם לא צורפו כצד להליכים; במצב זה, מתבסס הנאמן על המצב המשפטי נשוא הדין הקיים במדינת ישראל, לפיה אך ורק בעל זכות היוצרים רשאי לתבוע בגין ההפרה. המערערת תוקפת עמדה זו כחוסר תום-לב לשמו, ומבקשת לדחותה הן על הסף - בשל שיהוי בהעלאתה, והעלאת טענות סותרות כביכול על-ידי חברות הכבלים בהליכים אחרים, והן לגופו של ענין. בעניין זה, נטושה בין הצדדים מחלוקת בדבר נפקותם של "כתבי ההעברה" שחתמו המפיקים לטובת אג'יקואה, והאם די בהם בכדי לבסס זכות תביעה לפי הדין דהיום (להבדיל מן הדין הרצוי או הצעות חקיקה שטרם בשלו לכדי חוק חרוט). בנוסף לכך, בין הצדדים מחלוקת נוספת האם "ניפחה" המערערת את תביעת חובה שלא כדין, תחת לצמצמה כפי שהורה לה בית משפט זה בהחלטה קודמת. כמו גם בדבר נפקותן של הראיות בהן תמכה המערערת את תביעת החוב, אשר היו ברובן ראיות "מדגמיות", אשר לטענת הנאמן ניסו "להנחותו" ללכת בעצמו לארכיון תבל ולמצוא שם ראיות למידת ומספר ההפרות. כונס הנכסים הרשמי, בתגובתו המפורטת והמנומקת אשר הונחה בפני, תומך בעמדת הנאמן. המערערת, לעומת זאת, טוענת כי קבלת עמדת הנאמן תהווה גושפנקא ו"מתן פרס" להפרה נמשכת של זכויות יוצרים מטעם תבל והחברות הקשורות בה, ולשיטתה, תנציח עוול מסיבות טכניות בעיקרן. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות המפורטים שהניחו הצדדים בפני, ניתנת החלטתי זו. 1. בסיסה של המחלוקת המונחת בפני הינה הדרך בה, לפי הנטען, עשו תבל וחברות אחרות שימוש בלתי-מורשה ביצירות מוגנות אשר שודרו בערוצי טלויזיה ברחבי העולם, על-ידי קליטתן ושידורן למנויים ברחבי הארץ. לשון אחר; עניין לנו במצב מן הסוג אותו מכנה כונס הנכסים הרשמי "הפרה משנית", קרי - מפיקי היצירות המוגנות זכו לתשלום שכרם על-ידי המשדר הראשוני (ערוץ טלוויזיה זר אותו קלטה תבל ושידרה למנויה), אולם לא לתשלום נוסף עבור קליטת אותו ערוץ על-ידי תבל ושידורו למנויה בארץ. בין הצדדים התנהלה, החל משנת 2000, מערכה משפטית סבוכה; במסגרת זו הוגשה תביעה בסכום עתק לבית המשפט המחוזי כנגד תבל וחברות שידור אחרות; הסוגיה העקרונית - האם זכאים המפיקים לגבות תשלום נוסף על שידורי משנה, נידונה בבית המשפט העליון ולאחר מכן בדיון נוסף, והוכרעה לטובת המערערת (ותאגידי ההפקה הגדולים העומדים מאחוריה). המערערת מלינה, כי במסגרת ההליכים האזרחיים לא טרחו החברות בקבוצת תבל להעלות את טענת הסף בעניין מעמדה וזכותה לתבוע, אלא העלו דווקא את הטענה הסותרת (כך לשיטת המערערת) כי חיוב בתשלום עבור שידורי משנה יטיל עליהן מעמסה בלתי נסבלת בדמות חובה להתדיין עם כל מפיק ומפיק מחו"ל על התעריף הנדרש ליצירותיו. לאור קריסתה של חברת תבל והקלעותה להקפאת הליכים, עוכב ההליך האזרחי כנגד הקבוצה; בקשתה של המערערת להמשיך ולנהלו בערכאה אזרחית לפי סעיף 350(ב) לחוק החברות נדחתה, ונפסק כי תביעת החוב תידון בפני הנאמן, וכמו כן הוער למערערת, כי תטיב לעשות אם תצמצם את תביעת החוב ותתאים אותה לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בדיני זכויות היוצרים. בסופו של יום, דחה הנאמן את תביעת החוב, ומכאן הערעור אשר בפני. 2. הצדדים הרלוונטיים ומעמדם: טרם אגש להכריע בסוגיה לגופה, מן הראוי להעיר הערות מספר בדבר מהותה של המחלוקת והצדדים המעורבים בה. לאחר שהוכרע הדיון הנוסף בבית המשפט העליון לטובת המערערת, הרי שלא ניתן עוד לחלוק על המושכלה העקרונית, כי שידורי משנה חבים בתשלום לבעל היצירות המוגנות. במילים אחרות: קבוצת תבל (כמו גם חברות ישראליות אחרות שעניינן אינו נידון בפני) פעלו למעשה, ובמשך זמן ממושך, בצורה אשר הפרה את זכויות היוצרים; נקודה עקרונית זו (להבדיל מכמות השידורים המפרים וסוגיות נוספות הכרוכות בכך) אינה ולא יכולה להיות שנויה במחלוקת אמיתית. לאור עובדה זו, טענה המערערת באריכות, כי כל תוצאה שאינה קבלת תביעת חובה במלואה, משמעה הנצחת העוול ו"גזל זכויות היוצרים" שנעשה לחבריה, אשר לטענתה מונים אלפים רבים של מפיקים, מהם מפיקים קטנים הנדרשים לתשלומים אלו לפרנסתם (אף כי כאמור, העומדים מאחורי תביעתה הנוכחית הם שבעה תאגידי ענק, ולא אותם מפיקים קטנים), ולמעשה מתן רשות למפר לעשות עושר ולא במשפט ולצאת מורווח מהתנהגותו הפסולה. אלא, שבטענתה זו נקלעה המערערת לכלל טעות יסודית. טענות כשל המערערת היו אכן הולמות מצב בו היתה זו ניצבת אל מול מפר שהוא חברה סולבנטית, קרי; מצב בו דחיית התביעה היתה משאירה את הכספים שבמחלוקת בידיהם של בעלי המניות העומדים מאחורי החברה המפרה, שולטים בפעילותה (כולל הפעילות המפרה) ונהנים מרווחיה. אלא, שמצב זה השתנה באופן מהותי, כאשר נכנסה תבל להליכי חדלות פרעון. שינוי זה עולה בהרבה על אוסף של בעיות טכניות ודיונית גרידא, אלא יורד לשורשו של עניין. במה דברים אמורים? ההבדל המרכזי, ככל שאמורים הדברים בענייננו, כי בעלי המניות המקוריים הודחו, ואילו המערערת אינה מתחרה עוד באותם מפרים ומעוולים, אלא בנושים בלתי מובטחים אחרים של החברה, אשר אין ספק כי איש מהם לא היה שותף לעוולה או להתנהגות שלא כדין. דבר זה מקבל משנה תוקף לאור העובדה הברורה (בנסיבות המקרה דנן), כי התחרות בין הצדדים הינה, במובהק, על סכום מוגבל השייך לקופת הסדר נושים, כאשר אחת מן השתיים - או שישולם למערערת, או שיחולק בין הנושים הבלתי-מובטחים האחרים. תבל עצמה, אף במתכונתה החדשה שלאחר הקפאת ההליכים, אינה מועמדת כלל ועיקר לקבלת הכספים נשוא הבקשה דנן. 3. המסקנה המתבקשת היא, כי אף אם ניתן וראוי לראות בתבל של ערב הקריסה כמעוול לכל דבר ועניין, הרי שאותו מעוול קרס, והותיר את המבקשת להתמודד מול צדדי ג' תמי-לב על כמות נכסים מוגבלת. מצב זה דומה, במידה רבה, למצבים הידועים מן המשפט האזרחי על "משולש יחסים", כגון מצב בו מוכר פלוני נכס אחד לשני קונים תמי-לב, ומותיר אותם להתחרות זה בזה (כאשר המפסיד "זוכה" בזכות לחזור אל המעוול, אשר פעמים רבות היא ריקה מתוכן ממשי, באופן דומה למקרה שבפני). לסיכומה של נקודה זו; טענתה העקרונית של המערערת, כי מצב בו לא תזכה בדינה אינו נסבל מוסרית ומשפטית, דינה, למגינת הלב, להדחות, באשר אין היא עומדת כיום אל מול המעוול, אלא אל מול נושים אחרים, אשר ניזוקו גם הם מהפרות ומחסרון-כיס הקשורים בדרך כזו או אחרת להתנהלות תבל ולקריסתה. זאת ועוד; אם בסוגיות ערכיות לבר-משפטיות עסקינן, אזי יתכן מאד, כי דווקא זכותם של הנושים האחרים עדיפה על זכותה של המערערת. זאת מדוע? תביעת חובם של נושים בלתי מובטחים "רגילים", כגון ספקים ומתקשרים בחוזים שנפגעו, מוגשת בגין זכויות שהופרו והפסדים עליהם לא קיבלו אותם נושים ולא יקבלו מאומה, מלבד הדיבדנד החלקי לו יזכו מכספי ההסדר. תאגידי הענק הניצבים מאחורי המערערת (וגם מפיקים אחרים, לו היו צד רלוונטי לתביעה), קיבלו גם קיבלו שכר בעבור הקניין הרוחני, וזאת מן המשדר הראשוני ממנו נטלה תבל את התכנים; אכן, לפי פסיקתו של בית המשפט העליון, הם זכאים לתשלום ולעשיית רווח נוסף, וזה נשלל מהם בשל הקריסה. אלא, שאין דינה של הפחתת רווחים מסויימת כדין הפסדיהם המוחשיים והכבדים של הספקים ושאר הנושים הבלתי-מובטחים - הפסדים אשר במקרים רבים יכולים להביא את הספקים עצמם לסכנת קריסה. מובן, כי אין באמור לעיל, לכשעצמו, כדי לחרוץ את גורלו של הערעור, שכן מקום בו קיימת למערערת זכות לפי הדין, אין הספקים ושאר הנושים יכולים לשלול אותה בטענה (הנכונה לשכעצמה) כי נזקם כבד וחמור יותר. אלא, שדי בכך בכדי לקבוע, חד-משמעית, כי אין לתביעת המערערת כל "ערך מוסרי עודף" על יתרת התביעות מול קופת ההסדר, והיה וימצא כי התביעה לוקה בפגם המצדיק את דחייתה, לא תהיה זו תוצאה בלתי-צודקת של מתן רשות למעוול להנות מפירות עוולתו. 4. עתה, מן הראוי לעבור ולדון בסוגיה המרכזית בה חלוקים הצדדים, והיא מעמדה של המערערת. ראשית אעיר, כי בנסיבות המקרה, אין המערערת יכולה להבנות מטענות הסף שלה; אם וכאשר תובע הינו חסר מעמד להגיש את תביעתו, הרי שתביעה כזו היא בגדר Void, ואין התובע מחוסר המעמד או העילה יכול להבנות, ברובם המוחלט של המקרים, מטענות כגון שיהוי. זאת, להבדיל מפגמים מהותיים פחות, כגון העדר סמכות מקומית וכיוצא באלו, אשר אינם משמיטים את הקרקע מתחת לעצם מהותה של התביעה. לא זאת בלבד, אלא שבנסיבות המקרה, ספק גדול אם יכולות טענות הסף לעמוד אף לגופן: מרבית הטיעונים וההנמקות אותן מביאה המערערת, הועלו על-ידי החברה והעומדים מאחוריה טרם הקפאת ההליכים, ולא על-ידי הנאמן. יתר על-כן, טיעון בדבר הקושי לנהל משא ומתן מול כל אחד מהמפיקים אינו סותר בהכרח טענה לפיה המבקשת אינה מוסמכת להגיש תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים, חרף ניסיונה לדבר בשם המפיקים. בעניין זה, צודק כונס הנכסים הרשמי בהעירו, כי הסוגיה כולה היתה מתייתרת, לו טרחה המבקשת וצירפה את המפיקים הטוענים להפרת זכויות כצדדים לתביעה, דבר המתחייב גם לפי פסיקותיו של בית המשפט העליון. זאת ועוד; ההליכים הקודמים בין הנאמן לבין המבקשת, נסבו בעיקרם על שאלת אופן ומקום הבירור של תביעת המבקשת מקופת ההסדר. טרם הוכרעה סוגיה זו, הרי שלא היה מקום לקבוע מסמרות בעניין תוצאת תביעת החוב לגופה, והדברים שנאמרו באותו עניין נשאו בעיקרם אופי של אמרת-אגב; ראוי להעיר, כי בנקודה מסויימת, עומד דבר זה לרועץ גם לנאמן - באשר המסקנה המתבקשת מכאן הינה כי כשם שלא ניתן לחסום אותו מהעלאת טענת סף בדבר מעמד המבקשת לתבוע, כך אין הוא יכול לחסום את המבקשת (להבדיל, מלבקש את דחיית או צמצום תביעת החוב לגופה) בטענה כי תביעת החוב הוגשה בסכום מופרז, ובניגוד להנחיותיו הקודמות של בית המשפט בדבר אופן חישוב הפיצויים. 5. הסוגיה המשפטית לגופה. אין ספק, כי הדין הנוכחי החל בישראל, מאפשר אך ורק לבעליה בפועל של זכות היוצרים ו זכויות דומות לה (במובנה הקנייני) להגיש תביעה בגין הפרה; יתכן דין זה יעבור שינויים בעתיד, אולם לעת עתה, זהו הדין ומן הראוי לפסוק על-פיו. אוסיף ואעיר, כי הרציונל מאחורי הדין דנן אינו טכני גרידא, ואף לא נועד בהכרח אך ורק לתכלית המצומצמת של מניעת כפל-תביעות (סכנה שניתן לטפל בה אף בעזרת מנגונונים משפטיים אחרים השייכים לדין הכללי); דומה, כי יחוד זכות התביעה אך לאלו האוחזים בידם זכות קניינית על הקניין הרוחני, משרתת גם מספר מטרות ערכיות יסודיות, הקשורות בטבורן לאיזון האינטרסים העומד בבסיס דיני הקניין הרוחני: נסיון לאזן ו"לפשר" בעימות המתמיד בין האינטרס לעודד יצירה על-ידי הבטחת תגמול הולם ליוצרים על יצירתם, לבין האינטרס לשמור על זרימה חופשית וניצול אינטנסיבי של רעיונות ותכנים על-ידי הציבור. על רקע זה, מצא המחוקק לנכון להגביל את השימוש בזכויות תביעה, וככל הנראה, להסתייג מתופעות של "סחר בזכויות תביעה". בין היתר, יתכן ואותה הגבלה מיועדת לדאוג לכך, כי רק יוצר או בעל-זכויות החש כי זכותו נפגעה באורח מוחשי וניכר די הצורך, יטרח ויגיש תביעה כנגד המפר הנטען - דבר אשר עשוי לחסוך למערכת המשפט ולציבור שטף של תביעות בגין הפרות קלות ערך. אין ספק, כי ניתן להעלות טיעונים משפטיים כנגד איזון ערכי שכזה, ולטעון כי הדבר מקשה (אף כי לא מסכל בהכרח) על פעולתם של ארגוני יוצרים - אלא שלסוגיה זו פנים לכאן ולכאן, והדין דהיום הינו ברור וחד-משמעי. מכאן, שאין המערערת יכולה להבנות מן הטענה מרחיקת הלכת, כי מקום בו אין חשש לכפל-תביעות, אין הדין הבסיסי של הגבלת זכות התביעה חל; פרשנות זו, אין לה כל בסיס בדין, אשר מגביל את זכות התביעה באורח חד-משמעי, ובאופן הקשור באורח מובהק לאיזון האינטרסים המתנגשים העומדים בבסיס דיני זכויות היוצרים (אף כי, כאמור, יתכנו גם פרשנויות ואיזונים אחרים). יגעתי ולא מצאתי, מהיכן נוטלת המערערת את הסימוכין לקיומו של חריג שלא בא זכרו בדין ובפסיקה, לפיו במקום בו אין חשש לכפל-תביעה, אין זכות התביעה מוגבלת אך ורק לבעל הזכות הקניינית. בעניין זה, צודק כונס הנכסים הרשמי בטענתו, כי לא ניתן ללמוד את הדברים דנן מפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין Tele-Event, אלא נהפוך הוא: לא בכדי קבע כב' השופט מצא, כי זכותו של בעל רשיון שנרכש בתמורה לתבוע בגין הפרה אינה מוטלת בספק, אם גם בעליה החוקיים של זכות היוצרים צורף כצד לתביעתו. מכאן, שעלינו לבדוק ולמצוא, האם המבקשת אוחזת בזכות קניינית על היצירות נשוא התביעה. אין ספק, כי התשובה לכך צריכה להמצא במסמך הכתוב והמחייב שנחתם בינה לבין בעליהן המקוריים של היצירות, והוא "כתב ההעברה"; הצדדים אינם חלוקים ביניהם, כי כתבי ההעברה שהוצגו בפני נחתמו כדין, ומייצגים באורח נאמן וברור את דפוס פעולתה של המערערת. בעניין זה, טוענת המערערת כי כתב ההעברה אכן מעביר לה את הזכויות המספיקות לשם תביעה, ומסתמכת על המונח "Assigned” שמופיע בהקשר זה בכתב ההעברה; כמו כן, מסתמכת היא על הכתוב בחוק זכויות היוצרים, לפיו רשאי בעל זכות היוצרים להעביר את זכותו, כולה או מקצתה. לעומת זאת, מסתמכים הנאמן וכונס הנכסים הרשמי על אמירה ברורה המופיעה בכתב ההעברה עצמו, כי בעלי הזכויות המקוריים מדגישים כי הם ורק הם נותרים בעלי זכויות הקניין הרוחניות. 6. משדנים אנו בשאלת נפקויותיו השונות של כתב-העברה, ראוי להפריד בין שני אלה: מחד גיסא, קיימת הכוונה הסובייקטיבית ואומד-הדעת בין שני הצדדים לכתב ההעברה; אלו מעצבים למעשה חוזה ביניהם, ומחלקים ביניהם זכויות וחובות, לפי הדרך שנראית להם נכונה וראויה. מאידך גיסא, קיימות דרישותיו הברורות של החוק, אשר דורש תנאים מסויימים וברורים בכדי שפלוני יוכל לתבוע בגין הפרת זכויות יוצרים. פירושם של דברים הוא, כי יתכן מצב בו התכוונו הצדדים לחוזה, סובייקטיבית, לאפשר לפלוני להגיש תביעה בגין הפרת זכויות היוצרים של אלמוני; אלא מאי? אם לפי דיני מדינת ישראל, לא זיכה כתב ההעברה את אלמוני בזכות מספיקה בכדי להקים לו מעמד לתבוע, הרי שדרישת הדין גוברת על אומד-הדעת החוזי, והמסקנה המתבקשת היא כי על פלוני בעל הזכויות להתכבד ולתבוע בעצמו (חרף רצונו להעביר או לסחור בזכות התביעה), או לשנות את החוזה (מקום בו הדבר אפשרי בדיעבד) כדי להקנות לאלמוני את מעמד התביעה המבוקש. לענייננו, נקל להווכח כי מתן זכות לתבוע, אין בה לכשעצמה כל העברה של זכות קניינית על היצירה המוגנת; יתכן מאד ולפי דינים אחרים, אין כל צורך בכך בכדי להגיש תביעה בשם בעל הזכויות, אלא שהמצב לפי הדין הישראלי דהיום הינו שונה. העברת זכויות יוצרים, אמנם אינה מצריכה "מגילה" או "מגנה קרתה" (כלשון המערערת), אולם היא נדרשת אף נדרשת למסמך בכתב, ממנו יעלה באורח חד-משמעי אומד-דעת להעברת זכות קניינית ביצירה, כולה או חלקה. לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני, הגעתי למסקנה ברורה, כי צודק כונס הנכסים הרשמי בטענתו כי כתבי ההעברה נועדו לכל היותר ליתן רשיון שאינו חורג ממסגרת זכויות חוזיות כאלו ואחרות, כולל זכות לגבות תמלוגים. בעניין זה, אשוב ואזכיר כי גם אם התכוונו הצדדים, סובייקטיבית, להעביר זכות תביעה בלא זכות קניינית על היצירה עצמה, הרי שאין הם יכולים לגבור בכך על דרישתו המפורשת של הדין, כי תובע נדרש לאחוז בזכות קניינית. דומה, כי די בהצהרתם המפורשת של בעלי הזכויות, כי הם שומרים בידיהם את מלוא הזכויות, בכדי לסתום את הגולל על טענות המערערת בעניין זה. אני מתחזקת בדעתי זו, אף נוכח האסמכתאות שהונחו בפני, הן מן הפסיקה והן מן הספרות המשפטית, אשר קו משותף לכולן - הינה הקפדה חד-משמעית, כי תובע יאחז בידו זכות קניינית על היצירה, ומבלעדיה, אין די במעמדו כארגון לניהול משותף בכדי להקנות לו זכות לתבוע בלא לצרף את התובעים. בקצירת האומר אוסיף ואעיר; לא מצאתי רבותא בטענותיה הנוספות של המערערת המבקשות "לעקוף" את המכשלה דנן, ארוכות ותקיפות ככל שיהיו; די אם אעיר, כי ארגון אקו"ם והחוזים שחתם עם בעלי-הזכויות שהתקשרו עימו אינם חלק מהדיון המונח בפני, ולא זו בלבד, אלא שספק גדול אם ניתן לגזור גזירה שווה, משום שעל פניו (ובלא שאקבע מסמרות בעניין זה), דומה כי החוזים דנן אכן מעבירים זכויות קנייניות מסויימות לארגון היציג, ולו באורח חלקי (וזאת להבדיל מזכויות גביית תמלוגים ותביעה גרידא). גם ביתר טענותיה של המבקשת בדבר שליחות, נאמנות וכיוצא באלו, לא מצאתי ממש בנסיבות העניין, ואין בהן בכדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי. 7. דומה, כי די באמור לעיל בכדי לדחות את תביעת החוב, וזאת בלא להדרש לשאלה, האם צמצמה המערערת את תביעת החוב כנדרש, אם לאו; בנסיבות המקרה ומעבר לדרוש, די אם אחזור על הערתי, שאין באי-עמידה בדרישה זו בכדי להוות עילה לדחיה על הסף של התביעה, אלא לכל היותר יכול היה הנאמן להביא לקבלתה אך באופן חלקי, ולהגן על עמדה זו בערכאת הערעור, תוך דרישה לחייב את המערערת בהוצאות בשל הגשת תביעת חוב מופרזת. לגופו של עניין אעיר, כי בנסיבות המקרה, הרי שאם היתה המערערת צולחת את המכשול של העדר זכות יוצרים, הרי סביר להניח, כי הפיצוי שהיה נפסק לה בסופו של יום היה נמוך באורח ניכר מהנתבע על-ידה. בעניין זה, צודק כונס הנכסים הרשמי בטענתו, כי בקביעת גובה הפיצוי, ראוי להבדיל בין מפר ראשוני, לבין מפר "משני" (קרי, מקום בו המפיקים זכו לתשלום ראוי על השימוש ביצירתם מן המשדר הראשוני, הגם שאין בכך בכדי להכשיר שידור משני בלא תשלום). שנית, וחשוב לא פחות, הרי שעצם העובדה כי המערערת אינה מתחרה עוד על כספים המגיעים למפר, אלא על כספי הסדר המיועדים לצדדי ג' תמי-לב (נושיו האחרים של המפר) אשר נפגעו מניה וביה מקריסתו - יש לה חשיבות לא מעטה בשיקולי בית המשפט, בעת קביעת גובה הפיצוי; יתכן מאד, כי בנסיבות מסויימות די בצירוף עובדות אלו בכדי להקים נסיבות מיוחדות, המצדיקות הורדת הפיצוי אף מתחת לסף ה-10,000 ₪ לכל הפרה והפרה (מה גם, שספק גדול הוא, אם היתה המבקשת יכולה לזכות בסופו של יום בפיצוי נפרד מחברת תבל ומחברת גוונים, בעיקר נוכח מהותו וקביעותיו של הסדר הנושים, אשר הינן חלוטות ומחייבות את כל נושי החברה). הערה אחרונה ראויה טרם אניח את עטי; אף אם וכאשר היתה מגיעה העת לבדוק את התביעה לגופה, הרי ספק גדול בעיני, אם יכולה היתה המערערת לצאת ידי חובתה בהבאת "ראיות מדגמיות", תוך שהיא "מבקשת" מן הנאמן לסור אל ארכיון תבל ולבדוק את מידתה המדוייקת של ההפרה (קרי; אלו תוכניות שודרו ומתי, של אלו מפיקים, וכיוצא באלו). בעניין זה, חובתה של המערערת היתה להביא ראיה ברורה לקיומה של כל הפרה והפרה עליה היא תובעת פיצוי, ואין די בטענה בעלמא, ו"שילוח" הנאמן למצוא את יתרת הראיות בעצמו בארכיון תבל, או לחקור את מנהל המערערת בחקירה נגדית. בעניין זה, חלה ההלכה הידועה והברורה, כי נאמן או מפרק הדנים בתביעת חוב, אינם נדרשים בדרך-כלל למצוא או להמציא את הראיות עבור מגיש תביעת חוב, וחובתו של האחרון הינה להמציא ראיות להוכחת תביעתו (הן מהותית, והן כמותית), כשם שנדרש כל בעל דין לעשות כן. העובדה כי תבל הפרה את זכויותיהם של מפיקים כאלו ואחרים (תהיה ההפרה בוטה וגלויה כאשר תהיה), אין די בכך בכדי לקבל כל נתון מספרי שהגישה המערערת, משל היה "תורה מסיני"; יוצא מכך, כי אף אם היתה המערערת צולחת את מבחן המעמד, הרי שעדיין היה ניצבת בפניה מכשלה ראייתית לא פשוטה, אשר עשויה היתה, למצער, להביא לצמצום ניכר בסכום תביעת החוב אשר תתקבל בסופו של יום; טוב היתה עושה המערערת, לו לקחה דברים אלו לתשומת ליבה. 8. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להדחות; בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ונוכח השתלשלות העניינים שקדמה להחלטתי זו, החלטתי לנהוג במערערת לפנים משורת הדין, ולא לעשות צו להוצאות.תביעת חובחובזכויות יוצרים (הפרת)