אחריות לתאונת דרכים בהליך אזרחי על בסיס הליך פלילי

נהג הפורד הועמד לדין בעניין תאונת הדרכים בבית המשפט לתעבורה והורשע בעסקת טיעון. בית המשפט ציין כי האמור לעיל מהווה את הבסיס העובדתי אשר בעניינו חל סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971. בית המשפט לא התבקש להתיר הבאת ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי (לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות). להלן פסק דין בנושא אחריות לתאונת דרכים בהליך אזרחי על בסיס הליך פלילי: פסק דין כללי 1. לפני תביעה ותביעה שכנגד, בסדר דין מהיר, אשר ענינן נזקי רכוש שנגרמו עקב תאונה שהתרחשה סמוך לבסיס "שדה תימן" בדרום הארץ. התאונה התרחשה ביום 6.10.02 סמוך לשעה 19:00 והיו מעורבים בה שני כלי רכב: האחד מסוג מיצובישי סופר לנסר, והשני מסוג פורד פוקוס. התובעת בתביעה העיקרית היא מבטחת המיצובישי והנתבעים הם נהג הפורד (מר זיו) ובעלי הפורד. התובעת בתביעה שכנגד היא הבעלים של הפורד והנתבעים שכנגד הינם נהג המיצובישי (מר לויאשוילי), בעלי ומבטחת הפורד. למען הנוחות תהיה ההתייחסות לצדדים בשם סוג הרכב. 2. התובעת טוענת כי המיצובישי נסע בסמוך לצומת שדה תימן כאשר לפתע הבחין הנהג שהפורד מתקרב לצומת מימין. הנהג הבהב וצפר לפורד. הפורד עצר לפני הצומת והחל לגלוש לעבר הצומת. הנהג האט את מהירות נסיעתו אך לפתע התפרץ הפורד לצומת, חסם את נתיב נסיעת המיצובישי וגרם ברשלנותו לתאונה. 3. הנתבעים טוענים כי הפורד היה במהלך פנייה שמאלה לאחר שוודא כי נתיב הנסיעה משמאלו (ממנו הגיעה המיצובישי) פנוי מתנועה. הפורד סיים לחצות את נתיב נסיעת המיצובישי ועמד בעצירה מוחלטת באי תנועה המפריד בין שני הנתיבים עד אשר יתפנה נתיב הנסיעה אליו ביקש לפנות. ממשיכים הנתבעים וטוענים כי לפתע פתאם הגיח המיצובישי במהירות מופרזת ופגע בעוצמה בפורד בחלקו השמאלי האחורי. הנתבעים טוענים כי "כל הסיפור" של התפרצות לצומת וחסימת נתיב נסיעת המיצובישי, לא היה ולא נברא. 4. לתיק בית המשפט הוגשו בין השאר הודעות, העתק תיק המשטרה ותמונות מהאזור. כמו כן העידו לפני שני הנהגים. כמצוות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, ינומק פסק דין זה באופן תמציתי ככל הניתן. דיון 5. נהג הפורד הועמד לדין בענין תאונה זו בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע והורשע בעסקת טיעון שלא בנוכחותו ב"חוסר זהירות" (לפי תקנה 21 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961). נהיגה בחוסר זהירות היא עבירה כללית ואינה מלמדת אותנו הרבה מתוך עצמה, בפרט בענין הרשלנות הנטענת בתביעה זו, של הפורד כלפי המיצובישי. על מנת להווכח מהן העובדות הרלוונטיות אשר שימשו בסיס להרשעה יש לפנות לעובדות כתב האישום, שהפכו לחלק מפסק הדין. 6. עיקר חלק העובדות בכתב האישום הוא כדלקמן: "בתאריך 6/10/02 נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג פורד....מבסיס שדה תימן לכיוון כביש 25 אופקים ב"ש (להלן "הצומת"). ... הנאשם נכנס לצומת למרות שעצר לתת זכות קדימה המשיך בנסיעה עד לאי תנועה המפריד בין הנתיבים וחסם דרכה של פרטית מיצובישי ...שהגיע [כך במקור] משמאל לכיוון נסיעת הנאשם. ... הנאשם גרם לתאונה עקב נסיעתו הבלתי זהירה." ניתן לציין כי סעיף אישום נוסף, לגבי כניסה לצומת בחוסר זהירות, נמחק מכתב האישום ונהג הפורד לא הורשע בו. כמו כן נמחק מכתב האישום סעיף עובדתי ולפיו מוצב בכיוון נסיעת הנאשם תמרור ב-36 "תן זכות קדימה". גם נתון זה אינו חלק מהכרעת הדין. 7. האמור לעיל מהווה את הבסיס העובדתי אשר בענינו חל סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971. בית המשפט לא התבקש להתיר הבאת ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי (לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות). הנתבעים גם אינם טוענים כי אין כל אחריות על נהג הפורד. עם זאת, הובאו לפני בית המשפט ראיות והדיון התמקד למעשה בשאלת התנהגותו של נהג המיצובישי וברמת הרשלנות וחוסר הזהירות של נהג הפורד. 8. בכל הנוגע לנהיגת הפורד, אין מחלוקת כי זה עצר על מנת לתת זכות קדימה. הדבר עולה הן מפסק הדין בבית המשפט לתעבורה וכן מעדויות שני הנהגים וגם עדות רעיית נהג המיצובישי כפי שניתנה במשטרה. העובדה שנהג המיצובישי ורעייתו מצאו לנכון לציין בסמוך לאחר הארוע כי ראו שנהג הפורד עצר באופן שיש בו כדי ללמד על מתן זכות קדימה, והדבר תואם את גרסת נהג הפורד, תומכת בטענה כי המיצובישי והפורד היו בטווח ראייה זה של זה עת יצא הפורד אל הצומת. אף שאין הרשעה בענין זה בבית המשפט לתעבורה, לצרכי המשפט האזרחי הוכח לטעמי כי הפורד נכנס לצומת באופן בלתי זהיר. יחד עם זאת, איני סבורה כי נהג הפורד התפרץ באופן הנטען על ידי התובעת. אם אכן היתה התפרצות שארעה "לפתע", לא היה הפורד מגיע אל אי התנועה, והפגיעה בו לא היתה מתרחשת בחלק האחורי שמאלי כפי שארע. הפורד נכנס אל הצומת כאשר הוא יכול לראות את המיצובישי מצד שמאל (אם לא ראה אותה בפועל נבע הדבר מהתרכזות מרובה בכיוון ימין ואי שימת לב מספקת לצד שמאל), אך לא באופן קרוב ופתאומי כנטען. 9. מעדותו של נהג הפורד ברור כי הוא נכנס לצומת בדרך בה נכנס משום שלטענתו שדה ראייתו לכיוון ימין הינו מוגבל ולפי שרצה לבצע את הפנייה שמאלה ב"שלבים": לעבור את שני הנתיבים של כלי הרכב המגיעים משמאל, להגיע לאי התנועה, להמתין באי התנועה עד להתפנות התנועה המגיעה מצד ימין ואז לפנות שמאלה (ר' עמ' 2 לפרוטוקול וכן ר' עדותו בדיון בבית משפט לתביעות קטנות, נ/3). בדו"ח בוחן התנועה נזכר כי שדה הראייה (של הפורד) לכיוון שמאל חופשי. אין התייחסות לשדה הראייה של הפורד ימינה. עיון בתמונות האזור מלמד כי כאשר מגיעים מהכביש בו נסע הפורד, קיים לכיוון ימין עיקול אשר אכן מקשה על נהג לראות את התנועה המגיעה מכיוון זה (אף שאי התנועה נמוך ואין עליו צמחייה המסתירה את התנועה). נהג המיצובישי אישר בעדותו כי כאשר מביטים על הדרך מכיוון נסיעתו, לאחר הצומת קיים עיקול שמאלה (עמ' 13 ש' 13-14). 10. ב"כ התובעת טענה כי פנייה שמאלה שכזו, בשני שלבים, תוך עצירה באי תנועה, אסורה לפי הדין. בית המשפט לא הופנה להוראת דין כלשהיא או לפסיקה. תקנות התעבורה מתייחסות לחובה לבצע פנייה במהירות סבירה ולעשות כן רק כאשר הנהג יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש (תקנה 41). עוד נקבע בתקנות (ת' 65) כי נהג לא ייכנס לצומת אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת. מבלי להתייחס לטיעון הכללי לגבי איסור חצייה בשלבים, במקרה שלפנינו ברור כי אי התנועה הוא צר, וכי נהג העומד לרוחבו, בהמתנה, בולט לנתיב נסיעה כלשהוא וגורם להפרעה בתנועה. בנסיבות אלו אין לבצע את הפנייה בשלבים. 11. נראה כי בפני נהג המגיע מכיוון נסיעת הפורד קיים קושי. מחד גיסא, שדה הראייה שלו ימינה מוגבל ומאידך גיסא, חצייה בשלבים משמעה חסימה חלקית של חלק מנתיב נסיעה. פתרונות שונים אפשריים לדבר, כמו למשל הסתייעות בגורם מכוון או פנייה ימינה (במקום שמאלה) ואז מציאת מקום מתאים לשנות את כיוון הנסיעה. כמו כן על הרשויות לתת את הדעת לדבר ולפעול בדרך שתצמצם קושי זה. ברם, הדרך של חסימת נתיב, אינה דרך שניתן לקבלה ויש בה הפרת חובת זהירות כלפי נהגים אחרים בדרך, אשר יש קשר בינה לבין נזקי התאונה. 12. מה באשר לנהיגתו של נהג המיצובישי? נהג זה העיד כי נסע בנתיב הימני בכביש, הבחין בפורד מימין והאט ואז הפורד עצר. המיצובישי המשיך לנסוע "בנסיעה רגילה" ואז הפורד החל לגלוש לצומת, נהג המיצובישי הבהב וצפר לו והמשיך "בנסיעה רגילה" ועבר לנתיב השמאלי, ו"אז קרה הבום. זאת אומרת שקרתה התאונה. הוא פרץ לכביש." (עמ' 9 ש' 1-9 לפרוטוקול). בגירסה שנתן הנהג במשטרה בסמוך לארוע הוא ציין כי נסע בנתיב הימני ולא ציין דבר לגבי מעבר לנתיב השמאלי. ברם, התאונה התרחשה בנתיב השמאלי (עמ' 12 ש' 25-26) וסימני הבלימה של המיצובישי נמצאו בנתיב השמאלי דווקא. הנהג עומת עם הדבר במשטרה ואז אמר שיכול להיות שלאחר שצפר לפורד, ברח לנתיב השמאלי. בעדות בבית המשפט, שניתנה שנתיים וחצי מאוחר יותר, הפכה גרסת ה"אולי" לגרסה וודאית (היינו, הנהג טען שעבר מנתיב ימין לנתיב שמאל). לא נתתי בכך אמון. המיצובישי היה בנתיב השמאלי ואיני מקבלת את הטענה כי סמוך לכך היה בנתיב הימני. 13. בנוסף, נהג המיצובישי נסע במהירות העולה על המותר בכביש הרלוונטי, תהא מהירות זו 80 קמ"ש או 90 קמ"ש (הדבר לא הוברר עד תום). בעדותו אמר כי נסע 90-95 קמ"ש, וזאת כאשר הוא עצמו סבר כי מותר לנסוע בכביש 80 קמ"ש (ר' עדותו בבית המשפט לתביעות קטנות נ/3 אותה אני מעדיפה על העדות המאוחרת הרבה יותר שניתנה לפני ובה נטען 90 קמ"ש). העד טען כי גם באיילון מותר 90 ונוסעים 100 קמ"ש (עמ' 10 ש' 3). אני סבורה כי האומדן של 90-95 קמ"ש היה על הצד הנמוך ומעריכה כי המהירות בפועל היתה גבוהה אף יותר. מהירות נסיעתו של נהג המיצובישי גם לא היתה סבירה בהתחשב בנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה. הנסיעה היתה ב- 19:00 ולטעמו של נהג המיצובישי עצמו דובר בשעות חושך (עמ' 9 ש' 1 לפרוטוקול). הנהג מכיר את הכביש ויודע כי הוא מתקרב לצומת וכי שדה ראייה מוגבל ויש עיקול בדרך. 14. נהג המיצובישי נסע אפוא בשמאל הדרך ובמהירות. כמו כן, כפי שצוין לעיל, איני סבורה כי הפורד התפרץ באופן כה פתאומי לכביש. מהעדויות שהובאו לפני התרשמתי כי הפורד אמנם יצא באופן בלתי זהיר לצומת אך כבר הגיע לאי התנועה (דבר המתיישב עם פסק הדין המרשיע) ולא היה בנסיעה בזמן התאונה (אם כי איני סבורה שהגיע לאי התנועה רגעים ארוכים קודם לכן כטענתו). מהירות ונתיב נסיעת המיצובישי תרמו אף הם לתאונה. בנסיבות הענין ולאחר שהתרשמתי מהעדויות שהובאו לפני אני סבורה כי נהג המיצובישי נסע גם הוא באופן בלתי זהיר המהווה הפרה של חובת הזהירות כלפי נהגים אחרים בדרך וכן מקימה אשם תורם. את היקפה של התרשלות זו אני אומדת לשני הצרכים האמורים ב- 20%. 15. הערות: א. אין מחלוקת כי הפורד הגיע מימין למיצובישי. במהלך הדיון העלו הנתבעים טענה ולפיה תמרור "האט" שהיה בכיוון נסיעת הפורד לא היה חוקי ומשכך יש לומר כי לפנינו צומת לא מתומרר וזכות הקדימה בו נתונה לרכב המגיע מימין, הוא הפורד. טענה זו אין לקבל. אין מחלוקת כי במקום היה תמרור מתן זכות קדימה. כך ציין גם בוחן התנועה. הנהגים לא ידעו ולא סביר היה שידעו כי יש, ככל שיש, קושי חוקי עם התמרור. הם ראו עצמם מחוייבים לו. נהג הפורד אישר כי בכיוון נסיעתו היה תמרור האט ותן זכות קדימה וכי עצר עקב תמרור זה. גם נהג המיצובישי מאשר כי נהג הפורד עצר. עוד אין מחלוקת כי המיצובישי נסע בכביש בינעירוני וכי הפורד, שיצא מבסיס צבאי, הגיע לצומת מנתיב צדדי. התובענה שלפני הינה תובענה אזרחית שמתמקדת בציפיה סבירה של הנהגים. חוקיות התמרור אינה משנה לענין תוצאות הדיון. ב. ב"כ התובעת טענה כי נהג הפורד התחמק בעדותו שכן ענה על מספר שאלות שאינו זוכר או אינו יכול להגיד. איני סבורה כי היה זה נסיון להתחמק. מדובר בארוע שהתרחש לפני קרוב ל- 3 שנים. בניגוד לנהג המיצובישי, המקום אינו מוכר היטב לנהג הפורד שכן הוא מוכר לו רק משירות מילואים בבסיס. זכרון של מרחק, טווח ראייה וכיוצא באלו נתונים בנסיבות אלו, אינו דבר קל. לגבי חלק ניכר מהתשובות, בעיקר בתחילת העדות, מצאתי כי אי מתן תשובה מדויקת היה המענה המדויק ביותר שהעד יכול היה לתת וכי תשובה אחרת היתה הערכה כללית שלא ניתן היה ממילא לתת לה משקל של ממש. אמנם, בהמשך העדות ולאחר שהעד נחקר בצורה חריפה בענין זה, גישתו הלכה ונעשתה נוקשה יותר (וממילא, מהימנה פחות), אך לא היה בשלב זה של העדות כדי לשנות את תוצאות הדיון. ג. ע"א 3341/98 אליו הפנתה התובעת אינו זהה לעניננו ולו משום שכאן הוכח שההתפרצות לא היתה פתאומית וכן הוכח כי נהג המיצובישי נסע במהירות בלתי סבירה ובנתיב בו לא היה עליו לנסוע. 16. לא מצאתי בראיות ובטיעונים האחרים שהובאו לפני כדי לשנות מסקנותי ודיון בהם יחרוג מחובת הנמקתו התמציתית של פסק הדין. נזקים וסיכום 17. בענין הנזק המוכח בתביעה העיקרית: לא הובאה ראייה לראש הנזק בענין רכב חלופי והסכום המוכח הינו 30,703 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.10.02. הנתבעים ישאו ב- 80% מסכום זה וכן בהוצאות האגרה ששולמה ובשכ"ט עו"ד בשיעור 10% (בצרוף מע"מ). בענין הנזק המוכח בתביעה שכנגד: לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק בחלק הימני לבין התאונה (ר' עמ' 7 לפרוטוקול) ויש להפחית נזק זה וירידת הערך בענינו. כמו כן לא הובאה ראייה לנזקים בגין ימי השבתה. שכרו של השמאי נזכר בחשבונית בלבד ואין ראייה לתשלומו. משכך ולפי שהוא עולה באופן ניכר על שכ"ט שמאי מקובל, אני מעמידה ראש נזק זה על סכום זהה לשכ"ט השמאי מטעם התובעת שגם הוא גובה בחשבונית (423 ₪). סכום הנזק המוכח הוא 27,238 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 8.10.02. הנתבעים שכנגד ישאו ב- 20% מסכום זה וכן ישתתפו בהוצאות האגרה של התובעת שכנגד בסכום של 277 ₪ וישאו בשכ"ט עו"ד בסך 670 ₪ (בצרוף מע"מ).משפט פליליתאונת דרכים