באשר לאחריות לתאונה מודה חברת הביטוח שפגע רכבה מאחור ברכב התובעת, אך טוענת שהדבר נגרם ככול הנראה שלא באשמת המבוטח. מנגד טוענת התובעת, שמשלא הובאו ראיות נגדיות על ידי הנתבעת להפרכת אחריותו שהמלאה של הנתבע לתאונה, נושאת הנתבעת באחריות לתאונה. להלן פסק דין בנושא ביטוח אחריות פגיעה מאחור: פסק דין רקע עובדתי: עסקינן בתביעה בגין אירוע תאונה מיום 27/2/01, עת רכב הנתבעים פגע מאחור ברכב של מוסכי שיא, הוא מבוטח התובעת. התובעת היא מבטחת הרכב בעת קרות אירוע התאונה. הנתבע 1 הוא נהג רכב הנתבעים (להלן "הנתבע"). נתבעת 2 היא בעלת הרכב ומעבידו של הנתבע בעת קרות התאונה (להלן "הנתבעת"). צד ג' הוא אריה כהן, סוכן הביטוח של מבוטח התובעת. אין מחלוקת שסוכן הביטוח אינו עובד במחלקת תביעות אצל התובעת, אלא מנפיק פוליסות עבור התובעת. זמן מה לאחר התאונה פנה צד ג' אל הנתבעת על מנת לקבל פיצוי בגין התאונה, לאחר שחברת הביטוח של הנתבעת, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, דחתה את דרישתו של סוכן הביטוח לקבל פיצוי בגין התאונה עבור המבוטח מוסכי שיא, והפנתה אותו אל הנתבעת. לאחר הפעלת הפוליסה, בתאריך 8/8/01 שילמה התובעת למבוטח, סך של 1831 ₪ בגין אירוע התאונה (נספח ג' כתב התביעה). בהמשך פנה שוב צד ג' לנתבעת, לטענתו על מנת לקבל פיצוי בגין ההשתתפות העצמית של המבוטח. בתאריך 18/11/01 לאחר מו"מ בין צד ג' למנהלה של הנתבעת, מר עופר אהרון, שלח צד ג' מכתב לנתבעת (נספח א' לכתב ההגנה) בו נכתב : " בהמשך לשיחתנו אנו מצהירים בזאת כי עם קבלת התשלום בסך 2083 ₪ אין לנו או למבוטחנו תביעות נוספות לרכב.... בתאונה הנדונה מתאריך 27/2/01 ". ביום 5/12/01 שולם הסך הנ"ל למבוטח על ידי הנתבעת באמצעות שיק (נספח ב' לכתב ההגנה). אציין שהנתבעת טענה בכתב ההגנה שלא שולם הסכום הנ"ל למבוטח, אך בסיכומיה זנחה טענה זו, ומשכך אין צורך לדון בטענה. ביום 7/1/03 הגישה התובעת תביעתה, כתביעת שיבוב. ביום 4/9/03 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע. טענות הצדדים : באשר לאחריות לתאונה מודה הנתבעת שפגע רכבה מאחור ברכב התובעת, אך טוענת שהדבר נגרם ככול הנראה שלא באשמת הנתבע. מנגד טוענת התובעת, שמשלא הובאו ראיות נגדיות על ידי הנתבעת להפרכת אחריותו שהמלאה של הנתבע לתאונה, נושאת הנתבעת באחריות לתאונה. הנתבעת טוענת שהמכתב שנשלח אליה על ידי צד ג' (נספח א' לכתב ההגנה) מהווה כתב שחרור וסילוק, שניתן בתמורה לתשלום ששילמה האחרונה. לשיטתה כתב התחייבות זה מחייב לא רק את המבוטח אלא גם את התובעת מכוח אחריותה השילוחית, מאחר וצד ג' מהווה שלוח של התובעת. בהתאם, טוענת הנתבעת שעל מנת שהתובעת לא תהא אחראית למעשי סוכן הביטוח, על המבוטח לחתום על מסמך שמאשר שהסוכן הינו שלוח של המבוטח ולא של חברת הביטוח, ומשלא הובאה ראיה שכזו יש להסיק שסוכן הביטוח פועל כשלוח של התובעת לכל דבר ועניין. לחילופין טוענת הנתבעת שכשמבטח מתיר לסוכן להנפיק עבורו פוליסות ביטוח ולפעול כסוכן ביטוח, פעולות הסוכן מחייבות את המבטח. עוד טוענת הנתבעת שצד ג', הסוכן, מהווה שלוח של התובעת עקב המצג שיצרו צד ג' והתובעת על פיו צד ג' ייצג את התובעת עובר לחתימה על כתב הוויתור. לחיזוק טענות אלו מוסיפה הנתבעת שסעיף 35 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן "החוק") מחדד את עובדת היות סוכן הביטוח שלוח של המבטחת (התובעת), ושסעיף 33 לחוק אינו רלוונטי למקרה זה מכיוון שסוכן הביטוח לא ניהל מו"מ מול הנתבעת לצורך כריתת הסכם ביטוח, אלא לצורך קבלת תשלום בגין נזקי התאונה. לדעת הנתבעת היה ביכולתו של צד ג' כנציג המבוטח והתובעת לבצע פשרה בדמות כתב הויתור. בנוסף טוענת הנתבעת שמכוח סעיף 62(ג) לחוק יש לתובעת עילה כנגד צד ג' והמבוטח ולא כלפי הנתבעת. לשיטת התובעת לא היה בכוחו של צד ג' או המבוטח לוותר על זכות השיבוב של התובעת. לטעמה צד ג' אינו בגדר שלוח שלה לעניין מתן כתב הויתור, שכן על פי סעיף 33 לחוק סוכן ביטוח הינו בגדר שלוח של חברת הביטוח אך ורק לעניין המו"מ לצורך כריתת חוזה הביטוח. לטענתה משלא היה צד ג' שלוחה של התובעת ולא פעל בשמה או מטעמה הרי שלא היה בכוחו לוותר בשמה על זכות התביעה שלה. כמו כן טוענת התובעת שעל פי סעיף 62(א) לחוק, מרגע ששילמה התובעת למבוטח עברה לתובעת זכות השיפוי כלפי הנתבעת, כך שיכולתו של המבוטח לבצע ויתור או פשרה לאחר ששולמו התגמולים למבוטח על ידי התובעת, מוגבלת לזכות שנותרה בידיו לעניין הנזקים שאינם כלולים בתגמולי הביטוח. באשר לשאלת גובה הנזק לטענת התובעת משלא הובאה חוות דעת נגדית ולא נחקר שמאי התובעת יש לקבוע את גובה הנזק בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמה. לדעת הנתבעת אין להסתמך על חוות דעת השמאי מטעם התובעת שכן התובעת עצמה לא מסכימה לאמור בה, ולראיה תיקוני התובעת על גבי חוות הדעת לעניין שכר טרחת השמאי, ביטול פריט הנזק בגין ירידת ערך וסכום הנזק הכולל על פי חוות הדעת. כמו כן מציינת הנתבעת שעל פי החשבוניות שצורפו לכתב התביעה היה על התובעת לשלם למבוטחה סך של 4923 ₪ בניכוי השתתפות עצמית ולא 1831 ₪ כפי ששילמה. ביחס לצד ג' טוענת הנתבעת לאחריותו מכוח המצג שהציג בפניה על פיו הוא מייצג את התובעת ולא רק את המבוטח, ולחילופין מכוח התחייבותו כלפיה במסגרת כתב הויתור. צד ג' טוען להעדר יריבות בינו לבין הנתבעת. דיון: א. לעניין האחריות לתאונה, הודעתו של נהג רכב המבוטח (נספח ד' לכתב התביעה) בה נכתב: "עמדתי בתמרור עצור ורכב צד ג' פגע בי מאחור", תומכת בגרסת התובעת לתאונה ומעבירה את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת. הנתבעת לא הציגה כל ראיה באשר לנסיבות התאונה, ואף לא כפרה באחריותה השילוחית כמעבידתו של הנתבע לשאת באחריות לתאונה. משעמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה, לעניין האחריות לתאונה, ואילו הנתבעת לא הציגה כל ראיה שכנגד, מצאתי לקבוע שהנתבעת נושאת באחריות שילוחית לתאונה. ב. באשר לטענת הנתבעת שיש צורך באישור המבוטח בכתב המאשר שסוכן הביטוח הינו שלוח של המבוטח ולא של חברת הביטוח, על מנת שלא תהא אחראית חברת הביטוח למעשי סוכן הביטוח - טענה זו מוטב אלמלא נטענה. החוק אכן הגדיר את סוכן הביטוח כשלוח של חברת הביטוח כאשר הסוכן פועל במסגרת מו"מ לכריתת חוזה הביטוח (סעיף 33(א) לחוק), או כאשר משמש הסוכן כצינור לשליחת הודעות על ידי המבוטח או המוטב למבטח (סעיף 35 לחוק). אכן על פי סעיף 33(א) לחוק יחשב סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, אלא אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב, אך זאת רק לעניין המו"מ לקראת כריתתו של חוזה הביטוח. אין עסקינן בסיטואציות אלו במקרה דנן, אלא במתן כתב סילוק ושחרור על ידי סוכן הביטוח, מטעמו של המבוטח, לצד שלישי. גם טענתה השנייה של הנתבעת לעניין אחריותה השילוחית של התובעת, שכשמבטח בוחר לו סוכן ומתיר לו להנפיק מטעמו פוליסות ביטוח ולפעול כסוכן ביטוח, פעולות הסוכן מחייבות את המבטח - גם טענה זו מוטב אלמלא נטענה. פסק הדין אליו מפנה הנתבעת בסיכומיה (ע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פועלים ליסינג בע"מ פ"מ מו(1) 756 , עמוד 768) עוסק באחריותה השילוחית של חברת הביטוח לעניין פעולותיו של סוכן הביטוח בהנפקת פוליסות ביטוח, ולא במקרה בו ניתן כתב התחייבות על ידי סוכן הביטוח לצד שלישי. הכלל בדיני השליחות הוא שחריגה מהרשאה או פעולה בהעדר הרשאה איננה יכולה להקים חבות של השולח כלפי הצד השלישי ( ע"א 422/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח משנה בע"מ ואח' , פ"ד מה(5) 32 , פסקאות 8-9 לפסק הדין). סעיף 3(א) לחוק השליחות, תשכ"ה 1965 קובע : " השליחות מוקנית בהרשאה שבכתב או שבעל פה מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם" משנקבע שצד ג' לא פעל במסגרת הרשאה מאת התובעת, ומשלא הובאו ראיות למצג שיצרה חברת הביטוח שגרם לנתבעת לסבור שצד ג' יצג את התובעת במתן כתב הויתור, מלבד העובדה שהתירה האחרונה לצד ג' להנפיק פוליסות בשמה, לא נותר אלא לקבוע שסוכן הביטוח אינו בגדר שלוח של התובעת (לעניין שליחות נחזית ראה ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פנחס הספל, פ"ד נו(6) 529 פסקה 11 ואילך לפסק דינה של השופטת דורנר). אציין בנוסף שלאחר תשלום תגמולי הביטוח, יכולתו של מבוטח לבצע פשרה או ויתור מוגבלת לזכות שנותרה בידיו לעניין נזקים שאינם כלולים בתגמולי הביטוח, מכיוון שהזכות כבר עברה אל חברת הביטוח ( ראה ע"א 5/87 ליפשיץ נ' לוי, פ"ד מב (2) 177 191- 190, ת.א (ת"א) 68680/03 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רימנוב פבל ואח'). יוצא שבמקרה דנן לא היה ביכולתו של סוכן הביטוח (צד ג') כשליחו של המבוטח, לפגוע בזכות השיבוב של חברת הביטוח, ובנוסף כאמור לעיל אין הוא מהווה שליח של התובעת. בסופו של יום לאור אחריותה של הנתבעת לתאונה מכוח היותה מעבידתו של הנתבע, ומשנקבע שצד ג' לא ייצג ואף אינו בגדר שליח של התובעת, ושלא היה בכוחו לחייב התובעת מכוח היותו שליח המבוטח, מצאתי לקבל את התביעה. ג. באשר לגובה הנזק, טוענת הנתבעת שהתובעת עצמה לא קיבלה חוות דעת השמאי מטעמה, לאור התיקונים על גבי חוות הדעת שנעשו על ידי התובעת, ולכן אין להסתמך על חוות הדעת מטעם התובעת לצורך קביעת גובה הנזק. מעיון בחוות הדעת ( נספח ב' לכתב התביעה) עולה שהפחתת 20% מגובה הנזק נובעת מעובדת היות המבוטח מוסך שתיקן את רכבו בעצמו. בנוסף עולה שהורדת פריט הנזק בגין ירידת הערך נובעת מגיל הרכב העולה על 9 שנים. אכן לא ברור מדוע הופחת שכ"ט השמאי אך אין לכך חשיבות כזו העשויה לשלול קבלת חוות הדעת כראיה בעלת משקל מספיק. כך שבהעדרה של חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת, ולאור העובדה שאף לא נחקר שמאי התובעת, לא נותר אלא לקבוע את גובה הנזק בהתאם לחוות דעת שמאי התובעת, על התיקונים שהוכנסו בה. ד. במישור היחסים שבין הנתבעת לצד ג' טענה הנתבעת לאחריות צד ג' מכוח המצג שיצר כלפיה כאילו הוא שליחה של התובעת, ומכוח התחייבותו כלפיה. סעיף 6 ב() לחוק השליחות תשכ"ה- 1965 קובע : " לא ידע הצד השלישי שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו" (ההדגשה שלי). ראיית השלוח כבעל דברה של הנתבעת כאמור בחוק לא יועיל לה בנסיבות העניין. לחילופין לא הוכיחה הנתבעת את נזקה עקב החתימה על כתב הויתור ותשלום סכום ההשתתפות העצמית למבוטח. מנהל הנתבעת העיד שסכום ההשתתפות העצמית במסגרת הפוליסה שהייתה לרכבו במועד התאונה היה כ- 4000 ₪ , בעוד שסך הנזק שנדרשת הנתבעת לשלם כולל מה שכבר שולם למבוטח הינו פחות מ-4000 ₪. טענת הנתבעת שהייתה חולקת על האחריות על התאונה אילולא קיבלה את כתב הויתור, אינה בגדר נזק מוכח שנגרם לה. יוצא שגם בהנחה שמתקיימים כל שאר רכיבי הסעיף עדיין אין הוא מביא מזור לנתבעת. אציין מעבר לנצרך שסעיף 6(ב) אינו מהווה הסדר שלילי, קרי אינו שולל אחריות מכוח דינים אחרים (ראה פרופ' ברק , חוק השליחות, כרך א' ,תשנ"ו , עמוד 826-824 ). אך משלא הוכיחה הנתבעת את נזקה עקב פעולת צד ג' אין לה עילת תביעה כנגדו גם מכוח דינים אחרים. בסופו של יום משנדחו טענות הנתבעת כלפי צד ג', מצאתי לדחות את התביעה כנגד צד ג'. בהתאם לתוצאה אליה הגעתי אני מחייבת הנתבעת לשאת בסכום התביעה בצירוף הפרשים כדין וכן לשאת בהוצאות התובעת, לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל 5,000 ₪ בתוספת מע"מ ובהוצאות צד ג' בסך כולל של 800 ₪.תאונת דרכיםתאונה מאחורביטוח אחריותנזק לרכב