ביטוח נזקים לרכב בגין דריסת בעל חיים

במהלך נסיעה בדרך צפת הגיחה פרה מצד הדרך, פגעה ברכב והסבה לו נזקים. התובעת טוענת כי חזקה על הנתבע שידע כי הפרה המשוטטת עשויה לעלות על הכביש וכי על הנתבע נטל הראייה להוכיח שלא היתה לגביו התרשלות, וזאת לאור סעיף 40 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח-1968 הקובע כי חובת הראייה ברשלנות לגבי חיה בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה, הינה על בעל הפרה להלן פסק דין בנושא דריסת בעל חיים - ביטוח נזקים לרכב: פסק דין 1. התובעת הינה חברת ביטוח העוסקת בין היתר בביטוחי רכב מנועי. במהלך עסקיה הוציאה התובעת פוליסה לבטוח רכב מסוג מקיף לרכב מספר 18-011-18 (להלן: "הרכב"), אשר היתה בתוקף בתאריך הרלבנטי לאירוע התאונה נשוא תביעה זו. 2. ביום 23.12.01 בערך בשעה 18:30 בדרך צפת לכיוון בר יוחאי הגיחה פרה מצד הדרך, פגעה ברכב והסבה לו נזקים בסך 30,860 ₪ נכון ליום 8.1.02 אותם שילמה התובעת למבוטח וכן שכ"ט שמאי בסך 560 ₪ בו נשאה, כמפורט בכתב התביעה. הפרה עצמה נהרגה בתאונה. תוית האוזן של הפרה, שהינה תג הזיהוי של הפרה, נלקחה במקום התאונה על ידי שוטר. אין חולק, כפי שעולה מתיק המשטרה, כי על פי רישומי משרד החקלאות רשומה הפרה בעת התאונה על שמו של הנתבע. התובעת טוענת כי חזקה על הנתבע שידע כי הפרה המשוטטת עשויה לעלות על הכביש וכי על הנתבע נטל הראייה להוכיח שלא היתה לגביו התרשלות, וזאת לאור סעיף 40 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") הקובע כי חובת הראייה ברשלנות לגבי חיה בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה, הינה על בעל הפרה וזאת אם: (1) הנזק נגרם על ידי חיית בר או על ידי חיה שאינה חיית בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק. (2) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה. בנוסף טוענת התובעת כי יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" וכי על הנתבע להוכיח כי לא היה בהתנהגותו ו/או מי מטעמו משום התרשלות שיחוב עליה וזאת משום שהפרה היתה בחזקתו ובשליטתו. בנוסף טוענת התובעת כי התאונה ארעה בשל רשלנותו ו/או חוסר זהירותו בכך שלא מנע בריחת הפרה, לא דאג לגידור הרפת או שטח המרעה כפי שראוי היה לעשות כך, לא נהג כפי שבעל רפת סביר היה נוהג בנסיבות העניין. התובעת מוסיפה וטוענת גם להפרת חובה חקוקה - תקנה 2(ב) לתקנות מחלות בעלי החיים (רישום, סימון והובלה של בקר), תשל"ו 1976. באשר לסכום הנזקים התובעת טוענת כי בהתאם לחובתה על פי הפוליסה שילמה למבוטח את דמי הנזק וכן נשאה בשכר טרחת השמאי-סך של 30,860 ₪-נכון ליום 8.1.02 + שכ"ט שמאי -560 ₪. סך כל תשלומי התובעת הינם בסך - 31,985 ₪) 3. הנתבע טוען כי אין כל קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין המעשים או המחדלים המיוחסים לנתבע לבין התאונה וכן מכחיש את הנזק שנגרם לרכב. לחילופין, טוען הנתבע כי בהתאם לפוליסת הביטוח שהוציאה עבורו איילון חברה לביטוח בע"מ, הוא זכאי להשתתפות או לשיפוי בשל כל סעד שייפסק נגדו בתובענה זו. לפיכך הגיש הנתבע הודעה לצד שלישי כנגד חברת הביטוח איילון. הנתבע טוען כי שטח המרעה והרפת בבעלותו מרוחקים מאוד מאזור אירוע התאונה. כי הוא נקט בכל האמצעים הדרושים למניעת תנועה חופשית ובלתי מבוקרת של מי מפרותיו מחוץ לשטח המרעה או הרפת. כמו כן טען כי שטח המרעה היה מגודר בגדר המחוזקת על ידי עמודי "בזמת" (זוויתן ברזל) . טענתו העיקרית של הנתבע כי אותה פרה המעורבת בתאונה לא היתה בבעלותו בעת התאונה וכי כנראה מכר אותה באחת העיסקאות של מכירה וקניית פרות, ולכן אין בנסיבות העניין כדי להעביר את נטל הראיה ו/או נטל השכנוע עליו. בין היתר טען שנהג הרכב לא הקפיד על חובת הזהירות כנדרש, לא נהג במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה. 4. בכתב הגנה להודעת צד שלישי ששלח הנתבע, טוענת חברת הביטוח איילון כי הפוליסה לא מכסה את המקרה נשוא התביעה בשל אי קיום תנאי הפוליסה בידי הנתבע ולפיכך דוחה את התביעה של המבוטח. 5. מהעדויות שנשמעו בפני בית המשפט עולה כי הפרה ממנה הוסרה התוית גרמה לתאונה. אין חולק כי הנתבע רשום כבעלים של הפרה במשרד החקלאות, ובהנחה שהפרה של הנתבע, הרי שהאירוע התאונה נופל לגדר סעיף 40 לפקודת הנזיקין - חובת הראייה ברשלנות לגבי חיה - ונטל הראייה עובר לנתבע . בהתאם לע"א 801/89 כהן אהרון נ' שבאם יוסף פ"ד מו (2) 136 נקבע לעניין סעיף 40 כי יש להוכיח מספר תנאים מצטברים, שהראשון בהם הוא בעלות הנתבע בחיה המזיקה. הרישום במשרד החקלאות מצביע כי הפרה שייכת לנתבע, והנתבע לא הצליח לסתור טענה זו. תנאי נוסף: מועדתה של החיה וידיעתו של הנתבע כי חזקה עליו שידע שהחיה מועדת: בעברו של הנתבע היו מקרים נוספים של פרות שברחו מהעדר, לדוגמא חודש וחצי לפני אירוע זה, היתה תאונה שבה היתה מעורבת פרה של הנתבע (בתאריך 7.11.2001). הנתבע העיד כי כל הפרות בבעלותו הינן במכלאות ואינן מסתובבות בחופשיות, אך לא הביא ראייה כלשהי לתמוך בעדות זו. כך לדוגמא הנתבע לא העיד את השומר שהעסיק. אי הבאת עדים רלבנטיים יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להעיד מטעמו. כך בע"א 27/91 קבלו נ' ק. שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457, וכן ע"א 2275/90 לימה חב' ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג פ"ד מ"ז (2) 605. היו מקרים דומים בעבר בהם היו מעורבות פרות של הנתבע בשוטטות מחוץ לתחום מגודר ולכן לא ניתן לומר כי העדרים בשטחי המרעה היו מגודרים כהלכה. עצם הימצאותה של פרה על הכביש מוכיחה כי השטח לא היה מגודר היטב. הנתבע לא נקט באמצעי הזהירות המספיקים, וכן לאור מקרים דומים בעבר היה עליו כאדם סביר לצפות מקרה כדוגמת מקרה נשוא התביעה שהינו כמעט זהה למקרים קודמים שהתרחשו. לא הוכחה טענת הנתבע בדבר מכירת הפרה על ידי הנתבע, ועל הנתבע, כמי שרשום כבעלים של הפרה, הנטל להוכיח כי מכר את הפרה וכי מסר את החזקה בה לקונה. נטל זה לא הורם. הנתבע לא צירף את חוזה מכירת הפרה או חשבונית מס בדבר מכירתה. כן לא צירף שום תיעוד המצביע על עסקאות במכירה וקנייה של פרה זו וזאת למרות שהנתבע העיד בבית המשפט כי ברשותו מצויים חוזה מכירת הפרה, תיעוד של עסקאות קנייה ומכירה שהוא מבצע, לרבות בגין פרה נשוא התיק, חשבונית מכירה בה רשום שם הקונה. למרות כל אלה לא צירף הנתבע כל ראיות התומכות בגרסתו. הנתבע הסביר בעדותו "(עמ' 9 לפרוטוקול) "יש לי חשבונית שאני מוכר, על החשבונית לא רושמים את מס' הפרה. אני לא רושם את מס' הפרה בכלל. אף אחד לא רושם..." הנתבע הציג את העתק תעודת רישום הבקר בלבד, אומר כי המקור איננו מצוי ברשותו אלא נמסר ללשכה הוטרינרית בעת שדיווח על המכירה. על בעל דין להציג את הראיות הטובות ביותר שברשותו, הנתבע הציג העתק מסמך אחד בלבד שגם איכותו גרועה והוא אינו המסמך המקורי. במסמך לא מצוינים פרטי המוכר, אין פרטים לגבי סכום המכירה ולא ניתן ללמוד ממנו על זהות רוכש הפרה. אמנם הרישום במשרד החקלאות, אינו קונסטיטוטיבי, (השווה ע"א 5379/95 סהר חברה לבטוח נ. בנק דיסקונט, פ"ד נ"א (4) 464, 472 - 473) אולם בהעדר ראיה אמינה אחרת רישום זה מהווה ראיה לכאורה לבעלותו של הנתבע, שלא נסתרה על ידו. אוסיף ואציין כי אם טענתו של הנתבע כי מכר את הפרה לפני התאונה מדוע לא שלח הנתבע הודעת צד ג' ל"בעל הפרה החדש" לטענתו. לפי תקנה 2 (ב) לתקנות מחלות בעלי חיים (רישום, סימון והובלה של בקר), תשל"ו 1976, הקובעת כי "לא יעביר אדם את הבעלות על בקר מכל גיל, אלא אם נרשם וסומן הבקר לפי תקנות אלה" היה על הנתבע לדווח ולדאוג לרשום הפרה על שם הרוכש. טענתו של הנתבע כי לתובע רשלנות תורמת בשל נסיעה במהירות מופרזת ו/או נסיעה שלא בהתאם לתנאי הדרך לא הוכחה כליל בידי הנתבע, וכמו כן לא סתר הנתבע את סכום הנזק שהוכח בבית המשפט. לאור האמור חב הנתבע בסכום התביעה. 6. חברת הביטוח הנפיקה לנתבע פוליסה לביטוח שכללה כיסוי עבור ענף הבקר ואשר היתה בתוקף מתאריך: 1.9.2001 עד 30.11.2002. חברת הביטוח דחתה את התביעה למרות העובדה שקבלה תביעה כמעט זהה חודש וחצי קודם. חברת הביטוח טוענת כי הפוליסה מתייחסת למרעה במושב דלתון בלבד ואם הפרה הגיעה מהעדר שבדלתון עד לצומת מירון, שם גרמה לתאונה, הרי הדבר מצביע כי מקום המרעה היה פרוץ ולא קוימו תנאי המיגון שנדרשו בפוליסה. הנתבע הצהיר בפוליסה כי "לא הוגשו תביעות בשנתיים האחרונות" אך לפי פרוטוקול דיון בת.א. 3073/02 בבית משפט בעפולה שעניינו מקרה מיום 30.8.01 הנתבע נחקר ואישר כי ידע על אירוע מקרה הביטוח באותו יום. בסעיף 6 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א-1981 נכללות שתי חובות גילוי: חובת הגילוי בכלל, הכוללת בחובה חובה לענות תשובות מלאות וכנות על שאלות בכתב שהוצגו למבוטח בעניין מהותי (ס' 6 (א) לחוק) וכן חובת הגילוי היזום, החובה שלא להעלים בכוונה מרמה עניין מהותי. (ראה ע"א 282/89 רוטנברג ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו (2) 339. החובה להשיב תשובות מלאות וכנות אינה דורשת אלמנט נפשי של כוונת מרמה (ראה ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מב (2) 201,210). בע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונל פ"ד נ (3) 77 83 מציין כב' השופט טירקל "המטרה הבסיסית של סעיף 6 : לצמצם את פערי המידע בין המבטח לבין המבוטח, העלולים לגרום להקצאה בלתי יעילה של משאבים ואף לפגוע במנגנון הביטוחי כולו". מתן תשובות חלקיות על ידי הנתבע לשאלות, המגלות חלק מן העובדות אך מסתירות עובדות רלוונטיות אחרות, מהווה מצג שווא המהווה הפרה של סעיף 6 א לחוק לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. הנתבע נשאל על אירועים במשך שלוש שנים קודמות והשיב על שנתיים , כפי שנראה בפרוטוקול בית המשפט השלום בעפולה, שנה קודם לכן חתם הוא על הצעה בה הצהיר כי שנה קודם ארע לו מקרה ביטוח. מכאן שהנתבע אכן העלים הנתבע מידע על מקרים קודמים. מכאן שיש לדחות את ההודעה לצד שלישי ששלח הנתבע לחברת הביטוח. תצהירי התובעת על נספחיהם לעניין שיעור הנזק והתשלומים ששילמה לא נסתרו ולאור האמור מתקבלת התביעה והנתבע ישלם לתובעת את הסך 31,171 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 8.1.02 ועד התשלום המלא בפועל. ההודעה לצד שלישי נדחית. הנתבע יוסיף וישלם את הוצאות בית המשפט לרבות שכ"ט עדי התובעת, אגרת בית המשפט וכן שכ"ט עו"ד התובעת בסך של 5,000 ₪ בצרוף מע"מ ושכ"ט עו"ד הצד השלישי בסך 3,000 ₪ בצרוף מע"מ, והכל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.בעלי חייםדריסהמשפט תעבורהרכבתאונת דרכיםביטוח רכבנזק לרכב