חברת הביטוח סירבה לכסות את הוצאות הטיפול הרפואי של התובע (הפינוי באמבולנס והטיפול בבית החולים), על אף פניית התובע אליה בענין, וזאת בנימוק שהתובע לא צלל צלילה ספורטיבית אלא צלל למטרות דיג, כביכול. ##להלן פסק דין בנושא ביטוח צלילה ספורטיבית:## בפני תביעה על סך של 30,000 ש"ח של מבוטח כנגד חברת הביטוח לשלם לו תגמולי ביטוח בגין נזקי צלילה. טענות הצדדים טיעוני התובע התובע עוסק בצלילה ספורטיבית כתחביב, והיה מבוטח, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, אצל הנתבעת, בפוליסה מסוג "דרכון לצולל" (להלן: הפוליסה"). ביום 27.7.2002 צלל התובע במרינה שבחוף הים של העיר הרצליה, כאשר במהלך הצלילה אזל מלאי תערובת הנשימה אשר נושא הצולל במיכל על גבו, והתובע נאלץ לעלות אל מעל פני המים במהירות רבה מדי, ללא עצירה ל"תחנות דקומפרסיה". כתוצאה מכך חש התובע כאבים ונוקשות של שרירי הכתפיים, וזאת כ- 15 דקות לאחר הצלילה. לאחר שעתיים של מנוחה ואכילה צלל התובע שוב, והפעם עלה אל מעל פני המים בצורה תקינה, עם "תחנות דקומפרסיה". לאחר הצלילה השניה התגברו אצל התובע הכאבים והנוקשות בשרירים, והוא פונה באמבולנס (ניידת טיפול נמרץ) של "מגן דוד אדום" אל בית החולים "אסף הרופא" בצריפין. בבית החולים "אסף הרופא" אובחן התובע כסובל מ"מחלת דקומפרסיה דרגה ראשונה", וטופל בתא הלחץ שבבית החולים. כתוצאה מכך חל שיפור ניכר במצבו של התובע, ולאחר אישפוז קצר שוחרר מבית החולים במצב טוב. הנתבעת סירבה לכסות את הוצאות הטיפול הרפואי של התובע, כאמור לעיל (הפינוי באמבולנס והטיפול בבית החולים), על אף פניית התובע אליה בענין, וזאת בנימוק שהתובע לא צלל צלילה ספורטיבית אלא צלל למטרות דיג, כביכול. לטענת התובע הנתבעת חייבת לפצות את התובע ו/או לשפותו, ולשאת בכל הוצאות הטיפול הרפואי בהן נשא, בין ששולמו על ידיו ובין שייאלץ ו/או יחויב לשלם בעתיד, חובתה זו של הנתבעת נובעת מהפוליסה, ועליה אין הנתבעת חולקת למעשה, כאשר הנימוק היחיד אותו הביאה הנתבעת לסירובה לקיים את חובתה והתחייבותה זו, קרי כי הצולל, כביכול, צלל למטרת דיג ולא צלילה ספורטיבית, הינו נימוק שאינו נכון והמוכחש על ידי התובע מכל וכל, כנזכר לעיל. התובע שילם למגן דוד אדום סך של 870.63 ש"ח, אשר הנתבעת חייבת לשפותו ולפצותו בגינו, ולהחזירו לו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הנתבעת גם חייבת לפרוע את הוצאות הטיפול הרפואי שקיבל התובע בבית החולים "אסף הרופא" בצריפין, הן בגין קבלתו והטיפול בו בחדר המיון, הן בגין הטיפול בתא הלחץ והן בגין כל טיפול אחר בבית החולים, בסך המוערך על ידי התובע בכ- 29,000 ש"ח. יצוין, כי עד ליום הגשת התביעה לא הגיעה אל התובע דרישת תשלום מפורטת, שבה נקוב סכום מסוים ומדויק, מבית החולים. טענות הנתבעת אין מחלוקת בין הצדדים כי היה לתובע כיסוי ביטוחי יחד עם זאת הנתבעת טוענת שהכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה הינו בהתאם לחוק הצלילה הספורטיבית (הטלת חובת ביטוח על צוללים), תש"ם 1980- ועל פי חוק הצלילה הספורטיבית, התשל"ט 1979 - (להלן "חוק הצלילה"). צלילה ספורטיבית מוגדרת בסעיף 2.6 לפוליסה כ"צלילה בעזרת מכשיר צלילה אישי שלא לשם ביצוע עבודה או פעילות צבא או משטרה או דיג". כן קובע סעיף 6.1 לפרק החריגים בפוליסה כי מגדר הכיסוי הביטוחי מוחרגת כל תביעה הנובעת ו/או הקשורה ב : "צלילה שאינה צלילה ספורטיבית המהווה צלילה לשם ביצוע עבודה או צלילה במסגרת פעילות צבא או משטרה ו/או דיג". הנתבעת טוענת כי התובע נפגע במהלך צלילה אשר ביצע לצרכי דיג וכי הצלילה השנייה אשר ביצע נועדה לשם חיפוש רובה דיג תת מימי אשר נשמט מידיו בעת צלילת הדיג הראשונה. לפיכך, שעה שארעה התאונה בעת צלילת דיג, אין אירוע התאונה נופל לגדרו של הכיסוי הביטוחי על פי תנאי הפוליסה ודין התביעה להדחות. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע ביצע צלילה ראשונה חריגה, התעלם מחריגה זו וירד לצלילה שנייה, חריגה אף היא וכי דין תביעתו להדחות אף מטעם זה. בגדר הכיסוי הביטוחי נכללות אך ורק צלילות המוכרות והמאושרות על פי דרגת הצלילה של הצוללן ועל פי חוק וכללי הצלילה וכי התובע ביצע את הצלילה הראשונה תוך חריגה מוחלטת מהמוכתב בכללים ובחוקים של צולל באוויר דחוס ולמשתמש בתערובת נייטרוקס, וכי חרף העובדה שחרג ביודעין מהכללים במהלך הצלילה הראשונה, החליט לרדת מייד לצלילה שנייה, חריגה אף היא, על אף שחש לאחר הצלילה הראשונה בכאבים ובסימנים האופייניים לצלילה חריגה ועל אף שכל ההוראות במקרה כזה מחייבות הימנעות מצלילה למשך 24 שעות נוספות. דיון המחלוקת בתיק זה תיגזר מהתשובה לשאלה האם התובע צלל למטרת דיג או למטרת צלילה ספורטיבית. הצדדים התמקדו בשאלה זו בלבד בסיכומיהם לפיכך, בהתאם להלכה, טענה שנטענה בכתבי הטענות אך לא הועלתה בסיכומים דינה כטענה שנזנחה (ר' ע"א 447/92 רוט נגד אינטרקונטיננטל פ"ד מט (2) 102 107 ד-ה). ביום 27.7.2002 , יצאו לצלילה בסירה שבבעלות התובע מר יצחק כהן ורוני כהן, שני זוגות צוללנים: זוג אחד - התובע ובן זוגו לצלילה מר מיכה וינר. לפי גרסת התובע ועדיו יצא זוג זה, כמנהגו, לצלילה ספורטיבית. זוג שני - מר יעקב כהן ומר רוני כהן. לפי גרסת התובע ועדיו, יצא זוג זה לצלילת דייג, כאשר רובה הדייג של מר יעקב כהן יוזכר בהמשך. העד היחיד מטעמה של התובעת היה מר נוני שחף שעובד כמנהל ונציג הדרכה רשמי בחברת NAUI שירותי הדרכת צלילה בע"מ ונציגה המקצועי של הנתבעת אל מול הצוללים אשר מבוטחים דרכה, כן מדריך צלילה בכיר ומסמיך מדריכים במשך שנים וכן צולל משנת 1977. מתצהירו של מר שחף עולה כי על פי ממצאי תחקור נסיבות האירוע שביצע בזמן אמת, תוך תשאול התובע ושותפו לצלילה מיכה וינר, צללו התובע ושותפו לצלילה למטרות דיג באמצעות רובה דייג, (להלן: "הצלילה הראשונה"). על פי תצהירו של מר שחף התובע מוכר כצולל למטרות דיג באופן קבוע ושגרתי יחד עם קבוצת צוללים קבועה ובהם מר מיכה וינר. מר מיכה וינר דיווח למר שחף כי פרופיל הצלילה הראשונה היתה למטרות דיג ואילו הצלילה השנייה הייתה למטרות חיפוש של רובה דייג אשר אבד לאחד הצוללים במהלך הצלילה הראשונה. בחקירה הנגדית נשאל מר וינר בדבר דבריו של מר שחף וענה: "ש. יש תצהיר של נוני שחף שאומר שאמרת לו שיצאת באותו יום לדוג. ת. אני מכיר אותו מהכרות שטחית מאוד, כשהוא היה בהתאחדות הישראלית לצלילה, ולא מעבר לזה. כעבור מספר חודשים הוא צלצל אלי ושאל אותי שאלות, עניתי לו ולא אמרתי לו ולו אפילו ברמז שצללנו צלילת דייג." (ר' פרוטוקול מיום 3/1/05 ע' 5 ש 17 -21). מר וינר מכחיש אפוא את דבריו של מר שחף מיניה וביה. יש זיקה בין מר שחף לחברת הביטוח מתצהירו עולה כי הוא משמש כנציגה המקצועי של הנתבעת אל מול הצוללים אשר מבוטחים באמצעותה, ומחקירתו הנגדית עלה כי הוא חקר את האירוע מטעמה של חברת הביטוח ובלשונו: ש. התבקשת לתת חו"ד מומחה בתיק זה? ת. התבקשתי לבדוק את המקרה, ולתת חו"ד לחב' הביטוח מה היה ומה קרה. אחר כך משרד עוה"ד ביקשו ממני הבהרות. ש. נתת לחב' ביטוח חו"ד מומחה שלך? ת. לא חתמתי על שום דו"ח של חו"ד מומחה, אלא חו"ד מקצועית על מה שקרה, שלושה חודשים או חודשיים לאחר המקרה. העברתי פעמיים לחב' הביטוח מסמכים. מהחקירה הנגדית עולה כי היו שתי שיחות אחת סמוך לאירוע והשנייה ביום 26/11/02 כארבעה חודשים לאחר האירוע מיוזמתו של מר שחף ולבקשת חברת הביטוח ורק לאחר השיחה הזו הגיע מר שחף למסקנה כי מדובר בצלילה למטרות דיג: "ש. מפנה לס' 10 לתצהירך - כשעשית את השיחה ב- 26.11.02, עם התובע, לאיזה מטרה ? ת. למטרת בדיקה מה היה בדיוק בצלילה. ש. אבל דיברת איתו בתחילת אוגוסט, מה השתנה ב- 4 החודשים ששאלת שוב מה קרה בצלילה? ת. בשיחה הראשונה באוגוסט קיבלתי דיווח על תאונת צלילה ושאלתי מה היה באופן יזמתי שלי ולא של חב' הביטוח. בפעם השניה זה היה אחרי שהתחילו להתאגד מסמכים של תביעה. ש. כלומר את שיחת הטלפון ב- 26.11 יזמת בעקבות פניה של חב' הביטוח? ת. כן." (פרוטוקול 3/1/03 ע' 18-19). לא ראיתי להעדיף את עדותו של מר שחף על עדותו של מר וינר לעניין אופי הצלילה דיג/ספורטיבית. מטעמו של התובע העידו הוא עצמו, מר מיכה וינר, ומר יעקב כהן. מתצהירו של מר יעקב כהן עולה כי ביום 27.2.2002 צלל עם מר רוני כהן אל מול חופי המרינה בהרצליה, צלילה למטרות דיג. כפי שנהגו גם קודם לצלילות אלה, את הירידה אל מתחת לפני המים עשו מתוך סירתו של התובע, אשר צלל באותה עת יחד עם חברו מר מיכה וינר, צלילה ספורטיבית. לאחר הצלילה הראשונה של מר יעקב כהן ומר רוני כהן, במהלך המנוחה, נפל למר יעקב כהן רובה הדיג עמו צלל. הצוללים החליטו לחפשו בצלילה שלאחר מכן. רמי ומיכה הסכימו לבקשת מר כהן "לפקוח עיניים" במהלך צלילתם השניה, ואם ימצאו במקרה את רובה הדיג, יביאו לו אותו לסירה. ואכן, התובע מצא, במהלך צלילתו השניה עם מיכה, את רובה הדיג של מר יעקב כהן והחזירו לסירה. מתצהירו של מר וינר אשר צלל כבן זוג של התובע עולה תמונה דומה. לרבות הכחשה בחקירה נגדית של דברים שאמר לכאורה למר שחף בדבר הצלילה למטרות דיג. בסיכומיה מלינה הנתבעת כי התובע בחר לנצל זכותו להיות נוכח באולם בעת שהעדים מטעמו העידו ואף העיד אחרון בין עדיו. אינני סבור כי העובדה שבעל דין עושה שימוש בזכותו להיות נוכח במשפטו ולהעיד כאחרון בין עדיו צריכה להיות לו לרועץ. מהחקירה הנגדית של עדי התביעה עלה כי בעניינים שוליים התגלו סתירות עובדתיות בקשר לעונת השנה טעות שאפשר שנבעה מטעות בתאריך שנכתב בתצהיר. יחד עם זאת בקשר לאירועים עצמם עדי התביעה הצליחו לצייר תמונה ברורה לפיה היו שני זוגות צוללים ה"ה כהן אשר צללו למטרת דיג והתובע ומר וינר אשר צללו צלילה ספורטיבית. הצלילות נעשו כשבמיכלים תערובת ניטרוקס המאפשרת הארכת זמן הצלילה ואין בה כשלעצמה כדי ללמד על מטרת הצלילה. בוצעו שתי צלילות בהפרש של כשעתיים בין צלילה לצלילה. בצלילה הראשונה נגמר האוויר לתובע והוא עלה מהר ללא עצירות בדרך (תחנות דקומפרסיה) על פי כתב התביעה כ- 15 דקות לאחר הצלילה חש התובע כאבים ונוקשות של שרירי הכתפיים הרגשה שחלפה לאחר מנוחה בת שעתיים לפני הצלילה השניה. בעת המנוחה נפל רובה הציד של מר כהן מהסירה למים. והתובע ובן זוגו לצלילה התבקשו לפקוח עיניים בצלילה השנייה שמא ימצאו את הרובה ואכן הרובה נמצא. רק לאחר הצלילה השנייה הרגיש התובע לא טוב כאשר הוא מיחס את ההרגשה הלא טובה לעליה המהירה בצלילה הראשונה ללא תחנות דקומפרסיה. הנתבעת ניסתה להתייחס למסמכי בית החולים שיחסו את התאונה לצלילה הראשונה ובהם נכתב שהתובע ביצע את הצלילה השנייה כדי להשתחרר מכאבים שהרגיש עקב הצלילה הראשונה. נוכח הסתירה בין מסמכי בית החולים והכחשתם על ידי התובע ובאין עדות של מי שערך את המסמכים (ד"ר פישלב גרגורי) ראיתי להעדיף לעניין זה את עדותו של התובע. ככלל, חובת ההוכחה מוטלת על התובע. חובה זו מורכבת מנטל השכנוע ומנטל הבאת הראיות. על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכיביה העובדתיים. נטל השכנוע הוא הנטל הכללי, ולעד הוא רובץ על כתפיו של התובע. כך חיווה דעתו כבוד הנשיא אגרנט בד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן ואח', פד"י כד(2) 229, עמוד 290 (להלן: עניין נוימן): "אמנם בדרך רגילה לא יעבור נטל השכנוע, במשך המשפט, מצד לצד והוא יישאר מונח, עד הסוף, על שכמו של מי שנושא בו בתחילה. אולם כפי שיתבהר להלן, יכול שבמהלך הדיון, תקום בנוגע לעובדה שיש עליה מחלוקת, חזקה מן הדין, הפועלת לטובת הצד שנשא קודם לכן בנטל השכנוע לגביה ואשר כוחה הוא להעביר את הנטל הזה ליריבו..." נטל הבאת הראיות הוא הנטל הנלווה לנטל השכנוע. כאשר עובר הנטל אל הנתבע, עובר הוא במשקל אשר תלוי בטיב ההוכחה הלכאורית שהביא התובע. ככל שההוכחה הייתה משכנעת יותר, ירבוץ נטל כבד יותר על כתפיו של הנתבע: "התובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו הוכחה לכאורה. כזהו נטל הבאת ההוכחות מבחינתו של התובע וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט. השלב הבא הוא: אם הצליח התובע במשימה האמורה, כי אז עוברת החובה מספר 2 לנתבע." (שם, עניין נוימן בעמוד 291) אשר על כן, נוכח העובדה שאין מחלוקת על העובדה שארעה תאונת צלילה, כפי שנטען על ידי התובע הנטל מוטל על כתפי הנתבעת להראות שחל החריג לפוליסה לפיו הצלילה שבה מדובר הייתה צלילה למטרת דיג ולא צלילה ספורטיבית כטענת התובע. משלא הצליחה הנתבעת להראות בחקירה נגדית כי התובע צלל למטרת דיג ולאור העובדה שלא ראיתי להעדיף את עדותו של מר שחף על פני עדויות התובע ועדיו, התוצאה היא שהנתבעת לא הצליחה להוכיח כי התובע צלל למטרת דיג. ולכן אין להחיל את החריג של הפוליסה ועל התובעת לשאת בעליות הטיפול הרפואי. הסכום הנתבע בתביעה הוא של 30,000 ₪ וזאת מאחר שהתובע העריך את הוצאות הטיפול הרפואי בסך של 29,000 ₪ ובתוספת 870.63 ₪ ששילמן למגן דוד אדום בשל פינויו באמבולנס. אשר על כן תישא הנתבעת בעלות הפינוי באמבולנס ובמידה והנתבע יידרש לשלם עלות הטיפול הרפואי תישא בו הנתבעת עד לגבול של 29,000 ₪, אם על דרך תשלום ישיר לבית החולים אסף הרופא אם על דרך החזר לתובע, לאחר שיציג קבלות על ביצוע התשלום. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ + מע"מ סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. דיני ספורטתאונות ספורטצלילה