התובע הבחין כי הנהגים סביבו צופרים ומאותתים לו ועל כן עצר בצד הדרך לבדוק במה מדובר. מייד לאחר מכן הבחין בעשן מתחת לרכב ומשהרים את מכסה המנוע פרץ עשן גם משם והרכב עלה בלהבות. להלן פסק דין בנושא ביטוח רכב שנשרף: יסודה של התביעה שבפניי בדליקה שאירעה ביום 20.10.2001 וכילתה את רכב התובע כליל. הרכב מסוג ג'יפ "סאנג יאנג" מוסו מ.ר. 28-126-27 (להלן: "הרכב") בוטח בפוליסת ביטוח מקיף אצל הנתבעת שמספרה 10447334-00 מיום 9.11.2000 ועד ליום 31.10.2001 (להלן: "הפוליסה"). העובדות, עליהן אין מחלוקת, הינן כי במהלך נסיעת התובע ביום 20.10.2001 בשעה 19:15 לערך מגן יבנה, בסביבות מחלף חולות, הבחין התובע כי הנהגים סביבו צופרים ומאותתים לו ועל כן עצר בצד הדרך לבדוק במה מדובר. מייד לאחר מכן הבחין בעשן מתחת לרכב ומשהרים את מכסה המנוע פרץ עשן גם משם והרכב עלה בלהבות. התובע התקשר להזעיק עזרה, ניסה לכבות את הדליקה בעזרת מטף שהיה ברשותו וברשות עובר אורח שניסה לעזור לו אולם הרכב נשרף כליל עד שמכבי האש הגיעו למקום. שמאי הנתבעת, מר נוריס זלמנוביץ', בדק את הרכב ביום 21.10.2001 וקבע כי הוא נשרף כליל ללא כל ניצולת והכריז עליו "אובדן כללי". לא נערכה כל חקירה של הדליקה על ידי גורם בלתי תלוי מטעם שירותי הכיבוי. כאשר פנה התובע אל המבטחת שלו, הנתבעת בבקשה לתשלום פיצויים על פי הפוליסה, סירבה האחרונה לשלם בטענה כי התובע גרם במזיד להצתת רכבו ולכן היא פטורה מתשלום. מכאן, שהשאלות המשפטיות שבמחלוקת בין הצדדים הינן כדלקמן: על מי מוטל נטל השכנוע, על התובע כי לא גרם לשריפה במתכוון או על הנתבעת הטוענת להצתה. האם המקרה הביטוחי מקורו בשריפה ספונטנית ולכן על הנתבעת לפצות את התובע, או שמא מדובר בהצתה במזיד על ידי התובע - ומשום כך פטורה היא. אדון איפה בשאלות שבפניי אחת לאחת - 1. נטל השכנוע על מי טוען התובע כי מקרה הביטוח שאירע הוגדר ונכנס בסעיף 1 לתנאי הפוליסה: 1. ...ארוע הגורם לאובדן או לנזק כתוצאה מאחד הסיכונים המפורטים להלן בתקופת הביטוח, לרכב הנקוב במפרט, לרבות מזגן אויר שבו ואביזריו הצמודים אליו או הנמצאים בו מכוח דין (להלן: "הרכב"): (1) אש, ברק, התפוצצות, התלקחות. (2) … (3) … (4) … (5) … (6) מעשה זדון, אולם אם נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי מי מטעמו במתכוון, פטור המבטח מחבותו." בהמשך לכך, גורס התובע כי משהוכיח שנגרם לו נזק ע"פ ס"ק (1) על הנתבעת, הטוענת לתחולת ס"ק (6) מוטל הנטל להוכיח את טענתה. לעומתו, סבורה הנתבעת כי יש להחיל את סעיף 26 לחוק חוזה הבטוח התשמ"א 1981 הנותן ביטוי מפורש לכך שהביטוח אינו מכסה את מי שגרם למקרה הביטוח במתכוון וגורסת היא כי על פי ההלכה, נטל השכנוע בדבר קרות "מקרה הביטוח" מכיל גם את הנטל להוכיח כי מדובר במקרה שלא המבוטח גרם לו "במתכוון ובזדון" ולכן די בכך שיש בידיה ראיות לכאורה כי לתובע יד בהצתת הרכב, ומשלא הרים הוא את נטל ההוכחה, דין התביעה להידחות. בסוקרי את ההלכה בנושא מצאתי כי בע"א 391/89 וייסנר ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (1) 837, הוציאה כב' השופטת נתניהו אשר כתבה את דעת הרוב את מקרה האש מכלל הסיכונים המכוסים על ידי פוליסות ביטוח וסברה כי "... די לו לכן למבוטח (בהעדר הוראה אחרת בפוליסה, וכזו אין בענייננו) להוכיח שפרצה אש. הוא אינו חייב להוכיח איך ומדוע פרצה. לא עליו הנטל לשלול שהאש נגרמה במתכוון על ידו או בקנוניה עמו, אלא על המבטח להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, שכך נגרמה". דיעה דומה הובעה גם בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (5) 661 בו נקבע כי כאשר המבטח טוען שאירוע הביטוח אירע לכאורה, אלא שקיים סייג לאחריותו, כמו במקרה בו עסקינן בו אין מחלוקת כי היתה שריפה אך הנתבעת טוענת כי היא נגרמה על ידי התובע, הרי שמדובר בטענת הודאה והדחה והנטל עובר למבטח להוכיח את הסייג לאחריותו. לאחר שעיינתי בהלכות בעניין, שוכנעתי כי במקרה דנן יש להטיל את נטל השכנוע על הנתבעת להוכיח את טענתה כי התובע עצמו אחראי למקרה השריפה. בעניין זה עוד אוסיף כי כפי שיפורט להלן, כי אני סבורה שהנתבעת אף לא הציגה ראיות לכאורה למעורבותו של התובע במקרה הביטוחי ולכן גם על פי משנתה שלה, נטל ההוכחה נותר אצלה. 2. שריפה או הצתה במזיד הנתבעת דחתה את תביעת המבוטח בטענה כי השריפה בוימה על ידו. כתמיכה לכך נשענת היא על העובדה כי על פי חוות הדעת של חוקר השריפות מטעמה, מר שלמה מאור, בעמ' 23 "...חיבור חוטי החשמל ממקור מתח לראש המצת, גרם ללהיטה רצופה של ראש המצת במהלך הנסיעה ברכב עד להתפתחותה של שריפה באזור זה. ממצאים אלו מצביעים באופן חד משמעי על ביום השריפה ברכב" ולטענתה, לתובע היה הידע, המניע וההזדמנות לעשות זאת. הידע - משום שהתובע היה מכונאי רכב בצבא ואישר בעדותו כי במהלך השנים האחרונות טיפל בעצמו ברכבו ולא ביקר במוסך, המניע - משום שמצבו הכלכלי של התובע אינו שפיר, ונסמכת היא בכך על עדותו בבית המשפט כי החברה שבבעלותו היתה ביתרת חובה של בין חצי מיליון למיליון שקלים ועל כך שעל הרכב היה שעבוד שהוסר וההזדמנות - בכך שבמהלך היממה שקדמה לאירוע השריפה לא נהג אחר ברכב ועל פי עדות התובע עצמו, הרכב לא נפרץ. לאור כל זאת ומכיון שהתובע לא סיפק הסבר להמצאותו של המצת בתא המנוע, מסיקה הנתבעת כי התובע אחראי. סבורה אני כי בטענות אלה, לא הצליחה הנתבעת לשכנע כנדרש ולו אף בקיומן של ראיות לכאורה לאחריותו של התובע. ראשית כל לא שוכנעתי באופן מוחלט כי הגורם לשריפה הינו אכן המצת, שהרי אפילו חוקר השריפות מטעם הנתבעת הודה בחקירתו הנגדית כי יכולים להיות כשלים אחרים שהביאו לשריפה ובמפורש אף אמר כי "בתמונה 20 רואים נתק בחוט חשמל או התכה שיכולים להיות כתוצאה מפגיעת אש אבל גם יכולים להיות מקור לפרוץ האש". (פרוטוקול מיום 9/3/05 עמ' 13 שורות 9-12). נוסף לכך אני שותפה לתהיותיו של עד ההזמה מר לוין כפי שבאו לידי ביטוי בחוות דעתו, בהן בין השאר - כיצד מצת המחובר בשני חוטים פעל כלל, כיצד אפשר להסביר את הפער בין העובדה כי נזקי השריפה הינם בצד השמאלי של תא המנוע בעוד מקור השריפה הוא במצת הממוקם במרכזו וכיצד נותרו המצת והחוטים שלמים לאחר השריפה בעוד גופים גדולים אחרים בתא המנוע נאכלו כליל. גם לחוקר מטעם הנתבעת לא היו הסברים לתהיות אלה. ויודגש, אף כי כמו הנתבעת אני מצרה על כך שמר לוין לא מצא לנכון לבדוק את הרכב בעצמו, סברתי כי יש לדחות את טענות הנתבעת באשר לקבילות חוות דעתו כולה בשל העובדה שעיין בפרוטוקול בו נחקר חוקר השריפות מטעם הנתבעת, וזאת משום שמדובר בעד שמטרת עדותו להזים את חוות הדעת של החוקר מטעם הנתבעת ולכן אין פסול בכך שחוות הדעת כולה, על חקירתו לגביה היו בפניו. אף לו שוכנעתי כי המצת הוא שגרם לאירוע, סבורה אני כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובע או מי מטעמו הוא האחראי להמצאותו של המצת ברכב. מקובלת עליי טענת התובע, כי ספק עם חוות הדעת של חוקר השריפות והמצת שנמצא ברכב נשוא חוות הדעת, קשורים שניהם לרכבו של התובע. שהרי המצאותו של הרכב במגרש, כאשר חוקר השריפות מזהה אותו רק על פי הסבר טלפוני מהשמאי אשר בדק אותו יום קודם לכן (פרוטוקול 9/3/05 עמ' 1 ו-2), אינה מהווה זיהוי כראוי ומערערת הן את הקרקע עליה נסמכת חוות דעתו והן את תיזת הביום על ידי התובע. כמו כן עולה מן הדברים כי הרכב היה נגיש לכל אדם אחר שיכול היה לעשות בו ככל העולה על רוחו. כך, מצאתי כי התובע סיפק הסבר חלופי ראוי להמצאותו של המצת ברכב בעת הבדיקה על ידי חוקר השריפות, ומשקיומו של המצת ואופן חיבורו הוא הראיה היחידה בידי הנתבעת לביום השריפה, הרי ששומט הסבר זה את הקרקע תחתיה ולכל הפחות, אין בה כדי להעיד על מעורבותו של התובע. גם חוקר השריפות מטעם הנתבעת, במענה לשאלת בית המשפט השיב ביושר בעמ' 4 לפרוטוקול מיום 9/3/05 כי הוא יכול רק לומר מה היה הטריגר לשריפה אבל לא יכול להגיד שהתובע עשה זאת. מלאכה זו מוטלת היתה על הנתבעת שלא עמדה בה כאמור. מצאתי גם כי התנהגותו של התובע לאחר האירוע לא עולה בקנה אחד עם טענת הצתה - הוא ישב ברכב כאשר נהגים אחרים אותתו לו על העשן היוצא מרכבו, הוא התקשר למכבי האש, למשטרה, ומשמכבי האש התמהמהו שב והתקשר אליהם וטרח להודיע לנתבעת בגמר האירוע על האירוע. הוא ניסה לכבות את האש באמצעות מטף שלו ושל עובר אורח. סבורני, כי לו היה התובע מעוניין בהרס רכבו כפי שגורסת הנתבעת, היה מסתפק בהרבה פחות, ובכל מקרה לא מביים את האירוע בכביש ראשי תוך סיכון חיים שלו ושל אחרים. לא זו אף זו, לא סביר בעיני, שהתובע, לו היה מתוחכם כפי שהנתבעת מנסה להציגו, בעל הידע הטכני לביים שריפה שכזאת תוך סיכון חייו וחיי אחרים בכביש ראשי, לא חשב לטרוח ולפרק את ה"הוכחות" לאשמתו מהרכב לאחר תום האירוע. בהתייחס לטענות הנתבעת באשר לידע, המניע וההזדמנות של התובע לביצוע האירוע, לא שוכנעתי כי יש בהם ממש ויתרה מכך, אני סבורה כי יש בהם מידה לא נאותה של ציניות. עצם העובדה כי לתובע ידע טכני, המאפשר לו לטפל ברכבו או כי החברה שלו נמצאת ביתרת חובה, אין בה די כדי להאשים אדם במעשה מרמה וראוי היה לה לנתבעת שתסמוך טענותיה על ראיות עובדתיות מוצקות לגבי הגורם לשריפה וקשר בינו לבין התובע ולא על תאוריות קונספירטיביות למינהן. הנתבעת טוענת כי עדותו של התובע לגבי נסיבות השריפה הינה עדות יחידה, החסרה תמיכה בראיות נוספות, כוללת סתירות ומעלה תהיות משמעותיות באשר למקום ממנו יצא העשן בתחילת האירוע, אופן השימוש במטפים לכיבוי האש ומועד ההתקשרות למשטרה. נוסף לכך, על מנת לערער את אמינות התובע טוענת הנתבעת כי סירובו של התובע לציין בפני החוקר וכן בבית המשפט את מטרת נסיעתו בעת קרות האירוע והימנעותו להביא את הגורם אליו נסע לעדות בבית המשפט, מעידים כולם כי סיפור הנסיעה לא היה אמיתי אלא נועד להצדיק את הנסיעה. טענה דומה מעלה היא לגבי אי הבאת ביתו של התובע לעדות על ידו, על מנת לאשש את סיפורו כי התקשר אליה במהלך האירוע. אני סבורה כי ציון נקודות אלה מהווה התרכזות בטפל ומעלה תהיות לגבי אופן התנהלותה של הנתבעת אשר נחזית כמי שחרצה את דינו של התובע ראשית כל, דחתה את תביעתו וכעת מטפסת על אילנות רעועים על מנת לתמוך בהחלטתה. ברי לי כי במהלך אירוע מלחיץ בו עולה עשן ממכונית במהלך נסיעה, באופן המסכן את חיי התובע עצמו, יתכן ומתבצעות מספר פעולות תחת לחץ, מבלי שניתן להסביר אותן באופן הגיוני לעיתים, או לשחזרם כראוי לאחר מכן. אין בכך וכן אין בעובדה כי התובע לא הביא את ביתו או הגורם אליו נסע כדי להחשידו בביום האירוע. עוד מתייחסת הנתבעת לחלקים בעדותו של התובע לפיהם הוא לא היה הנהג היחיד ברכב וטוענת שהדבר הוא בניגוד לפוליסה ומעיד על אמינותו - שוב, אין לי אלא להביע תמיהתי על אופן ניהול התיק על ידי הנתבעת, שבא לידי ביטוי בהעלאת טענה שאין לה כל רלוונטיות היות ובעת האירוע נהג התובע ברכב ואין על כך עוררין. בהמשך לכך, מצאתי לנכון לתת משקל גם להתנהלות הנתבעת, אשר לאחר שמצאה ממצא מחשיד אשר לטעמה מעיד על מרמה וביום אירוע תוך סיכון חיי אדם, נמנעה מלפנות למשטרה בתלונה (ובכך להרים את הכפפה שזרק התובע באשר לנכונותו לעבור בדיקת פוליגרף) או לכל הפחות להפסיק לבטח את התובע ולא רק שלא עשתה כן, אף נטלה לעצמה את הראיה ובכך פגעה בטוהר הראיות ובאפשרות של התובע להביא חוו"ד מהימנה משלו. סיכומו של דבר התוצאה הינה שאני מקבלת את תביעת התובע כנגד הנתבעת ומחייבת אותה לשלם סך של 79,542 ₪ כאשר סכום זה נושא ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום 20/10/01 ועד ליום התשלום המלא בפועל בצירוף %15 שכ"ט עו"ד ומע"מ וכן הוצאות המשפט לרבות סכומי האגרות בהם נשאה, צמוד ונושא ריבית כחוק מיום תשלומם ועד התשלום בפועל ושכר עדים כפי שנפסק.שריפהרכבביטוח רכב