החזר הטבה לעובד

להלן פסק דין בנושא החזר הטבה לעובד: פסק דין מבוא 1. בפניי תביעה להשבת תשלומי הטבה ששילמה התובעת לעובד שלה (להלן: "דוד"). התביעה הוגשה על פי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק ההטבה"). 2. ביום 1.2.1999 התרחשה תאונת דרכים בין רכב של התובעת, בו נהג דוד, לבין רכבו של צד ג'. על פי הטענה, מחמת התאונה נגרמו לדוד נזקי גוף והוא סבל מכאבים בגבו ובצווארו, ואף נעדר בשל כך מעבודתו כנהג אצל התובעת במשך 153 יום, החל מיום 1.3.1999 וכלה ביום 31.7.1999. בכל אותה תקופה המשיכה התובעת לשלם לדוד את שכרו, בעלות כוללת למעביד של 97,964 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "מל"ל") שילם לתובעת סך של 60,928 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. בתביעה שבפניי דורשת התובעת כי הנתבעות, שביטחו את הרכב בו נהג דוד, ישלמו לה את שווי ההטבה שהיטיבה את נזקו של דוד, קרי, סך של 37,036 ש"ח, המהווה את ההפרש בין עלות שכרו של דוד בתקופת העדרותו מן העבודה, לבין הסכום ששולם לתובעת על ידי המל"ל. בסיכומיה, מתקנת התובעת את סכום התביעה ומעמידה אותו על סך של 30,364 ש"ח, משום שבשלב שמיעת הראיות התברר כי חלק מהתשלומים שולמו לדוד בגין עבודה שעבד בפועל, ועל כן אין מדובר בהטבת שכר, ומשום שבטעות חושבו בסכום התביעה פעמיים דמי חג. 3. מטעם התובעת העיד אלי קרט, המשמש כחשב שכר בתובעת. הנתבעות לא הגישו ראיות כלשהן. 4. התובעת טוענת בסיכומיה מספר טענות מרכזיות כדלקמן: התביעה לפי חוק ההטבה היא תביעת שיפוי ולא תביעת נזיקין, וממילא מה שקובע לצרכי קביעת גובה השיפוי הוא סכום ההטבה ששולם לדוד, ולא סכום הנזק שנגרם לדוד; התובעת זכאית לשיפוי בגין מלוא הוצאותיה, לרבות עלויות מעביד, ולא רק עבור השכר נטו שקיבל דוד; אין הצדקה לנכות מסכום ההטבה מס הכנסה בשיעור של 25%, משום שהפיצויים ששולמו לדוד אינם פטורים ממס הכנסה, ועל כן לא חלה הוראת הניכוי לפי ס' 4(א)(2) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "הפלת"ד"); דינן של הנתבעות המבטחות כדינו של מזיק, ועל כן חלה עליהן חובת תשלום כלפי התובעת המיטיבה גם כאשר מדובר בנזק עצמי. 5. הנתבעות טוענות כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה, משום שלא הוכחה העדרותו בפועל של דוד במשך 153 ימי עבודה; כי התובעת לא הוכיחה נזק בתקופה בה נעדר דוד מעבודתו; כי התובעת לא הוכיחה את ההצדקה להעדרותו של דוד מעבודתו, דבר שהיה צריך לעשות באמצעות חוות דעת של מומחה רפואי; כי התובעת אינה זכאית להחזר של עלויות המעביד שהיו לה בקשר לדוד, אלא אך ורק להשבת השכר נטו ששולם לדוד לאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור של עד 25%; כי סך ההטבה נטו עמד על סך של 41,141 ש"ח, ואילו תשלומי המל"ל לתובעת בגין דמי הפגיעה המגיעים לדוד עמדו על סך של 42,143 ש"ח, כך שבפועל תשלומי המל"ל עולים על גובה ההטבה וממילא לא התובעת היא שהיטיבה את נזקו של דוד אלא המל"ל; כי התובעת אינה זכאית להפרשי הצמדה וריבית בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה. דיון 6. כמפורט לעיל, הצדדים העלו מספר רב של טענות עקרוניות, אך לצורך הכרעה בסכסוך המסויים שבפניי, אין צורך לדון בכולן, ודי להתמקד בחלק מהן. 7. מקובלת עליי עמדתה של התובעת לפיה אין היא נדרשת להוכיח נזק שנגרם לה בגין העדרותו של דוד מעבודתו, שכן אין עסקינן בתביעת נזיקין אלא בתביעה להטבת מה ששילמה לדוד. 8. הנתבעות זנחו בסיכומיהן את טענתן לפיה חוק ההטבה אינו חל במקרה של נזק עצמי שגרם הנפגע לעצמו, וכי הן אינן יכולות להחשב כ"מזיק" לצורך חוק ההטבה. ממילא אין צורך לדון בטענותיה של התובעת בענין זה. 9. טענות ההגנות המרכזיות המחייבות דיון, הן שתיים: הטענה לפיה התובעת לא הוכיחה את ההצדקה להעדרותו של דוד מעבודתו, והטענה לפיה בתביעת הטבה לא ניתן לתבוע את עלויות המעביד, אלא אך ורק את סכום ההטבה נטו ששולם לדוד. כל אחת מטענות אלה, אם תתקבל, תביא לדחייתה של התביעה. נדון בטענות אלה כסדרן. 10. ס' 2 לחוק ההטבה קובע: "גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב." סעיף זה מהווה למעשה את הבסיס הנורמטיבי לתביעה על פי חוק ההטבה. את ס' 2 לחוק ההטבה יש לקרוא לאורו של ס' 1 לחוק ההטבה, המגדיר מהי הטבת נזק: "הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן, אם מת הניזוק, תמיכה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק;" מכאן שנדרש קשר סיבתי בין מעשהו של המזיק, לבין ההטבה שמשלם המיטיב לניזוק. לא כל תשלום שמשלם המיטיב לניזוק הוא בבחינת הטבה המזכה בשיפוי לפי חוק ההטבה, אלא אך ורק תשלום שנועד להיטיב נזק שגרם הניזוק. ולעניננו: לא כל תשלום ששילמה התובעת לדוד הוא בר שיפוי לפי חוק ההטבה, אלא אך ורק תשלום שיש קשר סיבתי בינו לבין תאונת הדרכים בה נפגע דוד. אמור מעתה: תנאי מוקדם להוכחתה של עילת תביעה לפי חוק ההטבה, הוא שעל המיטיב להראות כי מה ששילם לנפגע נועד להיטיב את הנזק שנגרם לנפגע מחמת מעשיו של הנתבע, ולעניננו, על התובעת להוכיח כי התשלומים ששילמה לדוד שולמו בגין העדרות שנגרמה מחמת תאונת הדרכים בה נפגע דוד, ולא מחמת העדרות מסיבה אחרת. בס' 15 לסיכומיה, התובעת מסכימה כי היה עליה להוכיח כי שילמה לדוד את שכרו בגין העדרותו מן העבודה וכי העדרות זו נבעה מתאונת הדרכים, אך לטענתה היא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה בענין זה, בכך שהציגה את המסמכים הבאים: ההודעה שנמסרה למל"ל בגין פגיעה בעבודה, אישור משטרת ישראל בדבר קרות התאונה, אישור המל"ל בגין תשלום דמי פגיעה לדוד לפי תקופות אי הכושר לעבודה שאושרו על ידי המל"ל, תלושי המשכורת של דוד ואישור התובעת בדבר העדרותו של דוד מן העבודה. אין בידי לקבל טענות אלה של התובעת. כל שאישורים אלה מוכיחים הוא שהתרחשה תאונת דרכים בה נפגע דוד, וכי המל"ל שילם לדוד דמי פגיעה בגין 153 ימים שהמל"ל אישר בתור ימים בהם נגרם לדוד אי כושר לעבודה. משמע, המל"ל השתכנע כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין 153 ימי ההעדרות של דוד. דא עקא, עמדתו של המל"ל אינה ראיה לאמיתות תוכנה, קרי, שהעדרותו של דוד אכן נובעת מחמת התאונה שעבר. עסקינן בשאלה רפואית, של קיום קשר סיבתי בין התאונה לבין העדרותו של דוד, ולא ניתן להוכיח את סיבת ההעדרות רק בהסתמך על העובדה שהמל"ל סבר שקיים קשר סיבתי כזה ועל כן שילם דמי פגיעה לדוד. זכותן של הנתבעות היא שסיבת העדרותו של דוד מעבודתו תעמוד למבחן שיפוטי, על יסוד בחינת מצבו הרפואי, ולא תוך אימוץ עיוור ונטול שיקול דעת של עמדת פקיד תביעות נפגעי עבודה של המל"ל, שסבר כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין ההעדרות מן העבודה. התובעת צריכה היתה להכבד ולהוכיח בראיות של ממש את סיבת העדרותו של דוד מן העבודה, כאשר דרך המלך לעשות כן היא באמצעות הגשתה של חוות דעת רפואית, כפי שנהוג להוכיח כל ענין שברפואה. העובדה שאישור פקיד התביעות של המל"ל בדבר דמי הפגיעה ששולמו לדוד הוא בבחינת רשומה מוסדית, ייתרה אך ורק את הצורך בחקירתו של נציג המל"ל, ואיפשרה את הגשת מסמכי המל"ל שלא באמצעות עורכם כדי להוכיח שהמל"ל אכן שילם דמי פגיעה; אין בכך עדיין כדי להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין העדרותו של דוד מעבודתו, לבין תאונת הדרכים בה נפגע. עמדתו של המל"ל, שבאה לביטוי בתשלום דמי הפגיעה, אינה מחייבת את הנתבעות ואינה מהווה תחליף הולם לחוות דעת רפואית, מקום בו נדרשת הוכחה של קשר סיבתי בין התאונה לבין ההעדרות מן העבודה. בצדק מציין ב"כ הנתבעות בסיכומיו כי הצורך להוכיח קשר סיבתי כאמור מתחדד לנוכח העובדה שהתאונה התרחשה ביום 1.2.1999, אך ההעדרות מן העבודה החלה רק ביום 1.3.1999, בחלוף חודש ימים. מכאן שהתובעת לא הוכיחה כנדרש קיומו של קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין העדרותו של דוד מעבודתו, וממילא לא הוכחה העילה לדרוש שיפוי לפי ס' 2 לחוק ההטבה. התובעת מציינת בסיכומיה כי הנתבעות לא חלקו מעולם על עצם קרות התאונה ועל חובתן לפצות את דוד בגין נזקיו, אלא שטענה זו אינה מועילה לה בתביעת ההטבה, שכן הנתבעות כפרו בקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין העדרותו של דוד מעבודתו, וטענו באופן מפורש, עוד במסגרת בקשת הרשות להגן, כי מדובר בענין שברפואה ועל כן יש להוכיחו באמצעות חוות דעת רפואית (ס' 13 - 16 לבקשת הרשות להגן). די בכך כדי להביא לדחיית התביעה. 11. טענת ההגנה המרכזית השניה היא שבתביעת הטבה לא ניתן לתבוע את עלויות המעביד, אלא אך ורק את סכום ההטבה נטו ששולם לנפגע, לאחר ניכוי מס הכנסה. על כך משיבה התובעת בשלל טענות ונימוקים מדוע יש לאפשר לה לתבוע לא רק את השכר נטו ששילמה לדוד, אלא גם את עלויות המעביד בקשר לשכרו וכן את מס ההכנסה שהתובעת שילמה בגינו. בין השאר, טוענת התובעת כי הפיצויים להם זכאי דוד בגין תאונת הדרכים אינם פטורים ממס הכנסה, וממילא לא חלה הוראת ס' 4(א)(2) לפלת"ד הקובעת שהפיצוי ישולם לנפגע לאחר ניכוי מס הכנסה של עד 25% מהכנסתו. טענות דומות לאלה של התובעת נדונו ונדחו באופן מפורש על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 8/98 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח. וכך נפסק באותו ענין, מפיו של כב' השופט י' גרוס: "בסוגיה זו מקובלת עלי עמדת ב"כ המשיבות כי מאחר ומדובר בתביעת סוברוגציה-תחלוף עומד המיטיב בנעלי המוטב לכל דבר ... ולכן כשם שיש לנכות מס הכנסה עפ"י סעיף 4 לחוק הפלת"ד מהפיצוי המגיע לניזוק, כך הוא גם לגבי תביעת המיטיב ששילם את שכרו. סעיף 2 הנ"ל קובע תקרת על, אך אין הוא בא להקנות למיטיב את הזכות לתבוע סכום כלשהו שהמוטב לא היה זכאי לתבוע אלמלי ההטבה. בהקשר זה יש גם להיעזר בסעיף 5 לחוק הטבת נזקי גוף לפיו רואים כ"הוצאה סבירה" תשלומים המשולמים לנפגע בתור "משכורת או שכר עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף... אלא שאין להיפרע יותר מן המשכורת או שכר העבודה שהיה העובד מקבל אילו היה מסוגל לעבודה". כך, למשל, אם שילם המעביד לעובדו משכורת בתקופה בה היה מסוגל לעבוד ונמנע מלעבוד, לא יהא המעביד זכאי להחזר (השופט ד. קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהד' 4, עמ' 1997, 973, וכו עמ' 1016). שמע מיניה, הדברים אמורים בסכום הממשיך להשתלם בפועל לידי העובד. וכדאי להדגיש בסוגיה זו כי חוק הטבת נזקי גוף לא בא להגדיל את חובת המזיק (קציר, שם, עמ' 964). ... לאור העקרון שפורט לעיל, קרי כניסת המיטיב בנעלי המוטב-הנפגע, הרי שכשם שלגבי הנפגע היה מקום לנכות את ניכויי מס ההכנסה עד כדי %25, בהתאם לסעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד, הוא הדין לענין תביעת המערערת להחזר ההטבה. אין למיטיב עילת תביעה הנשענת על הטבת נזקי גוף, בכל הנוגע לניכויים שהוא מנכה משכר העובד. ואשר לטענה כי מדובר בהפסדי שכר בעבר שאינם פטורים ממס הכנסה והילכך לא חל עליהם סעיף 4(א)(2) הנ"ל, מקובלת עלי בסוגיה זו עמדת השופטת קמא המפורטת ומנומקת היטב בטיעוני המשיבות, קרי כי תשלומים אלה אכן פטורים ממס לנוכח הוראת סעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. זאת בעיקר על שום שאין בודקים במקרה כגון דא את הרכיבים השונים שלפיהם ניתן הפיצוי (בענין זה השוה ת.א. (ת"א) 2891/85; ת.א. (י-ם) 1855/87 וכן השופט ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שניה)." לדברים נכוחים אלה, אני מצטרף בכל הכבוד. ראה גם החלטתה של חברתי, כב' השופטת רחל ערקובי, בת.א. 63028/05 דן חברה לתחבורה נ' כלל ואבנר, שאף היא סברה כי יש לנכות 25% מגובה השכר ברוטו ששילם המיטיב לניזוק: "משפרשנותו זו של ביהמ"ש העליון תפסה אחיזה במקומותינו כדבריו של כב' השופט פרידמן לעיל, התוצאה הינה, כי בתביעת הניזוק מהמזיק, רואים בפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר כפטורים ממס, במובן זה שהוראת סעיף 9 (7) לפקודת מס הכנסה חלה על פיצוי זה, ולכן, משיעור הפיצוי בגין הפסדי העבר מופחת שיעור המס עד לתקרה של 25%, הרי המטיב שנכנס בנעלי הניזוק, הנפגע, אינו זכאי לקבל את מה שהניזוק בעצמו לא היה זכאי לו, לו הגיש תביעתו גם בגין רכיב זה. מסקנתי הינה לאור האמור לעיל, כי יש לקבל את טענת הנתבעות, ומתוך השכר ברוטו יש להפחית את שיעור מס ההכנסה ששולם עד לתקרה של 25%, כפי הוראות סעיף 4(א)(2) לפלת"ד." לפיכך, התובעת זכאית לתבוע על פי חוק ההטבה אך ורק את השכר ברוטו ששולם לדוד בניכוי של עד 25%. בשולי הדברים אציין כי לא ברורה לי הסתמכותה של התובעת על פסק הדין בע"א 66/81 פריד נ' בוכמן, שאף צורף לסיכומיה, באשר פסק דין זה אינו תומך כלל בעמדתה. 12. פשיטא שגם לא ניתן לתבוע במסגרת תביעה לפי חוק ההטבה, השבה של עלויות מעביד, שכן המבחן הוא מה היה זכאי הניזוק לדרוש כפיצוי מהמזיק. זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המיטיב. כשם שהניזוק אינו יכול לדרוש מן המזיק כי יפצה אותו גם בגין עלויות המעביד, כך גם המעביד, הבא מכח ההטבה בנעליו של הניזוק, אינו זכאי לדרוש מהמזיק את עלויותיו. כפי שצויין כבר קודם, חוק ההטבה לא בא להגדיל את חבותו של המזיק. וראה את דברי כב' השופט גרוס בע"א 8/98 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח הנ"ל: "לטענת המערערת הרי שמעבר להפרשות שונות לקרנות שהינן הפרשות לזכות הנפגע עצמו, זכאית היא להשבת תשלומים בגין מסים נוספים המוטלים מכח החוק על מעסיק, כגון מס מעסיקים, שכן במס זה נושא המעסיק בגין תשלום שכרו של העובד. כמו כן זכאית היא, לטענתה, להשבה בגין תשלומים שביצעה למוסד לביטוח לאומי. גם לגבי טענות אלה, יש להמשיך ולפסוע בנתיב שהותווה לעיל. כשם שהנפגע לא היה זכאי לתבוע פיצוי בגין תשלומים אלה, כך הוא לגבי המערערת הנכנסת בנעליו. ואף כאן יפה כוחו של סעיף 5לחוק הטבת נזקי גוף." פרשנות זו גם עולה בקנה אחד עם הוראת ס' 5 לחוק ההטבה, לפיה: "אין להיפרע לפי חוק זה אלא הוצאות, שכר שירות ודמי תמיכה סבירים;משכורת או שכר עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף, רואים לענין זה כהוצאה סבירה, אלא שאין להיפרע יותר מן המשכורת או שכר העבודה שהיה העובד מקבל אילו היה מסוגל לעבודה; כן רואים כהוצאה סבירה את הכלכלה הניתנת, והשכר המשתלם, על ידי המדינה לחייל בתקופה שלא היה מסוגל לשירות." משמע, המשכורת המשולמת לעובד, בשונה מעלויות המעביד, היא בבחינת הוצאה סבירה. כל הוצאה שהיא מעבר למשכורת גופא, ועלויות מעביד בכלל זה, היא מחוץ לחזקת הסבירות. יש לדחות את ההבחנה המוצעת בסיכומי התובעת בין שכר עבודה לבין משכורת, כאשר התובעת טוענת כי שכר עבודה הוא השכר שמשולם בפועל לעובד, ואילו המשכורת היא כעין מעטפת הכוללת את כל ההוצאות הנוספות שחלות על המעביד. סבורני כי המחוקק התכוון להסדיר הן את מעמדו של מיטיב המשלם משכורת חודשית, והן את מעמדו של מיטיב המשלם שכר יומי, ומכאן השימוש במינוחים השונים. לו היה ממש בטענתה של התובעת, היתה מתייתרת ההתייחסות הנפרדת לשכר עבודה, וניתן היה להסתפק בהתייחסות למשכורת, שהרי זו כוללת ממילא, לשיטתה של התובעת, גם את שכר העבודה. 13. התוצאה היא שהלכה למעשה התובעת זכאית לתבוע רק את שכר הנטו ששולם לדוד (בפועל, מס ההכנסה ששולם עבור דוד נמוך מ- 25% ועל כן יש להפחיתו בשלמות מסכום ההטבה). מכאן שסכום ההטבה שניתן להביא בחשבון לצורך תביעת השיפוי הינו 41,141 ₪, הוא השכר נטו ששולם לדוד בעת שנעדר מעבודתו, על פי התחשיב שהוצג בסיכומי הנתבעות. הואיל ואין חולק כי המל"ל שילם לתובעת סך של 42,143 ₪ עבור דמי הפגיעה המגיעים לדוד (ס' 6.6.1 לתצהירו של אלי קרט), יוצא כי בפועל לא התובעת היא שהיטיבה את נזקו של דוד, אלא המל"ל. על כן, וגם אם הייתי מגיע למסקנה כי התובעת הוכיחה שהעדרותו של דוד מעבודתו נבעה מחמת תאונת הדרכים שעבר, עדיין דין התביעה היה להדחות. 14. סוף דבר, מן הטעמים שפורטו לעיל, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.הטבה לעובד