בשאלה אם המחאה על דרך השעבוד טעונה רישום אם לאו - אין אחדות דעים בפסיקה. גישה אחידה קיימת רק ביחס להעדר אפשרות לתקוף המחאה כזו לאחר שהיא הושלמה והמשכון מומש למעשה, כשהתקיפה נשענת על הטענה שההמחאה הייתה טעונה רישום מלכתחילה, ולא נרשמה. אשר לדעת המלומדים, חלקם גורסים שהמחאה על דרך השעבוד אינה טעונה רישום, אך מלומדים אחרים מחזיקים בדעה שהמשטר של חוק המשכון חל גם על המחאה מסוג כזה. לדעתם אפוא, תוקפה של המחאה על דרך השעבוד כלפי נושים אחרים, מותנה ברישום השעבוד, כבמשכון רגיל. אשר לסוג הנכסים שמישכונם יכול שיהא פטור מרישום לפי סעיף 4 לחוק המשכון - אלה כוללים כזכור נכסים נדים וניירות ערך, ואין ספק שזכויות על פי פוליסת ביטוח אינן נמנות על סוג זה של נכסים. להלן פסק דין בנושא המחאה על דרך השעבוד: פסק-דין 1. בבקשה שהוגשה על דרך של טען ביניים במרץ 2005, התבקש בית המשפט על ידי מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"), להכריע בזכויות מספר טוענים ביחס לכספים המגיעים ממנה על פי פוליסה לביטוח חיים של מר בילדר (להלן: "בילדר"). הלה שיעבד את הפוליסה הזו ועוד שתיים נוספות לטובת המשיבה 1 (להלן: "ראיסה"), והבקשה כאן הוגשה על ידי מנורה לאחר ששנה קודם לכן הוגשה נגדה על ידי ראיסה תביעה בת.א. 31316/04 לתשלום הכספים בגין הפוליסה מכוח השעבוד שנוצר לטובתה. כפי שהתברר, ראיסה דרשה את כספי הפוליסה ממנורה עוד ב-18.11.2001, אך אלה עוכבו על ידי האחרונה מהטעם שעל הכספים הללו הוטלו עיקולים על ידי 3 גופים, ביניהם הטוענת 4. טוענת זו בקשה להצטרף לתביעה של ראיסה בת.א. 31316/04, ובדיון שהתקיים ב-31.10.2004 ניתנה החלטה (כב' השופט יפרח) לפיה, מנורה תגיש בקשה בדרך של טען ביניים שאליה יצורפו התובעת ו-3 המעקלים, וכך נעשה. אחד המעקלים, בנק דיסקונט לישראל בע"מ, לא הגיש הודעת פרטים ולא התייצב לאף אחד מהדיונים בבקשה זו. עיריית חולון הגישה הודעת פרטים אך הודיעה על הסתלקותה מההליך בנימוק שבילדר הופטר מחובו כלפיה על פי הפטר שקיבל במסגרת הליכי פשיטת רגל אשר נפתחו לבקשתו. הטוענת 4, שאף היא נכללה בין הנושים שבילדר נקב בהם בבקשה לפשיטת רגל ולמתן צו כינוס (טד/3), טענה בדיון שהתקיים ב-27.4.2006 שהיא לא הייתה מודעת כלל להליכי פשיטת הרגל; כי יש דרכים לתקוף את ההפטר שניתן לבילדר; אך לאחר שבא כוחה של ראיסה הודיע שהוא מסכים "לביטול ההפטר לצורך קידום התיק הזה" התרצתה, והתיק נקבע להוכחות לפני כשהשאלה העומדת להכרעה היא: זכותו של מי גוברת: זו של ראיסה בעלת השיעבוד על הפוליסה או זו של המעקלת, הטוענת 4. ואלה הן יתר העובדות הצריכות לעניין. 2. ראיסה ובילדר ידידים טובים מזה 17 שנים. עסקו של בילדר נקלע לקשיים והוא גייס הלוואות לצורכי העסק מחברים, ביניהם מראיסה. ב-22.2.2001 התייצבו השניים אצל מנורה כדי להסדיר את שיעבוד 3 הפוליסות של בילדר, לטובת ראיסה. הפקיד במנורה כתב עבור בילדר את המסמך הבא: "לכבוד מנורה חברה לביטוח, הנדון: שעבוד פוליסת הביטוח על שמי בילדר ליאוניד אני המבוטח בילדר ליאוניד ת.ז. .. מבקש בזאת לשעבד את סכומי הביטוח בפוליסות הביטוח מספר ... לטובת וקסמן ראיסה ת.ז. ..." (נספח א' לכתב התביעה). בו ביום הלוותה ראיסה לבילדר 18,000$ במזומן, מכסף השייך לאמה ואשר נמצא בביתה. סכום זה היה שווה אז ל-75,000$. בנוסף כתב בילדר באותו יום מכתב המאשר שהוא לווה מראיסה 75,000 ₪ וכי הוא מתחייב להחזירם תוך שנה "עם הריבית שמקובל בבנק בישראל - 10% לשנה". ראיסה אמרה בעדותה שמכתב זה נכתב בנוכחותה, ובמה שנוגע לריבית -בילדר הוא זה שקבע את תנאי הריבית. היא עצמה הייתה מוכנה להלוות את הכסף ללא ריבית מאחר שהיה מדובר בהלוואה לשנה. עוד אמרה שהיא ידעה שעסקו של בילדר נתון בקשיים אבל לא ידעה "שהוא מסובך" (פרוטוקול מ-8.6.2006, עמ' 8, 9). ב-20.3.2001 הופקו על ידי מנורה 3 תעודות של פוליסות לביטוח חיים המאשרות כי הפוליסות משועבדות לטובת וקסמן ראיסה החל מ-20.3.2001 (מב/1-מב/3). ראיסה אשרה בעדותה כי שעבוד הפוליסות לא נרשם אצל רשם המשכונות (פרוטוקול 8.6.06 ע' 16) ואין חולק על כך שזה אכן המצב ביחס לשעבודים אלה. הפוליסה נשוא ההליכים כאן, מספרה 317959-5; תקופת הביטוח תחילתה ב-1.11.1986 וסיומה ב-1.11.02; סכום הביטוח משולם במקרה של פטירה או בתום תקופת הביטוח (בסמוך לאחר גיל 65), ובמועד זה עמד סכום הביטוח על 56,566 ₪. 3. ב-2.1.2001 חתמו בילדר ושותפו גדעון טל על ערבות לטובת הטוענת 4 לתשלום כל הכספים המגיעים ושיגיעו לה מהחברה שבבעלותם (טד/2). באותו חודש רכשה חברה זו מהטוענת 4 מוצרים בסכום כולל של 21,394 ₪. סכום זה לא שולם, וביולי 2001 קיבלה הטוענת 4 פסק דין לטובתה נגד החברה וערביה, בהעדר התייצבות של מי מטעמם. מיד לאחר מכן פתחה הטוענת 4 בהליכי גבייה בהוצאה לפועל. לפי הרישומים מתיק ההוצאה לפועל, העיקול אצל מנורה התבקש בספטמבר 2001 וצו העיקול (שלא הוצג כאן), נמסר למנורה ב-7.11.2001. העיקולים לטובת 2 המעקלים האחרים הוטלו ביוני ובאוגוסט 2002 (ראה: הסיכומים מטעם ראיסה, סעיף 14). 4. כאמור, ראיסה דרשה את כספי הפוליסות ממנורה לראשונה ב-18.11.01 - עוד לפני שהסתיימה תקופת הביטוח - ככל הנראה משום שנודע לה מבילדר על דבר העיקול שהוטל על ידי הטוענת 4. בא כוחה של ראיסה חזר ודרש את הכספים, ומנורה שלא מיהרה להשיב התנתה את שחרור הכספים לידי ראיסה בהסרת העיקולים (מכתב מנורה מנובמבר 2002, נספח ד' לכתב התביעה). עוד לפני שהוגשה התביעה כאן, הגישה ראיסה נגד מנורה תביעה בגין אחת משתי הפוליסות האחרות שתקופתה הסתיימה, ובהעדר התייצבות מטעם מנורה, זכתה בפסק דין לטובתה. בגין הפוליסה נשוא הליך זה קבלה ראיסה 9,200 ₪ (נספח ה' לכתב התביעה). לאחר שהוגשה התביעה האמורה פנתה מנורה אל המעקלים; הודיעה להם כי השיעבוד לטובת ראיסה קודם בזמן ולכן גובר על העיקולים, אך עדיין בקשה את הסכמתם לשחרור הכספים (מכתב מנורה מה-14.5.03 סומן ט/2). את הבקשה לפשיטת רגל הגיש בילדר ביוני 2002, כשנה ומחצה לאחר שהפוליסות שועבדו לטובת לאריסה. לפי הבקשה הזו, חובותיו של בילדר הסתכמו אז בסכום של 6,187,000 ₪. סכום זה אינו כולל את החוב לראיסה שאינו נזכר בבקשה, כשם שגם דבר קיומן של הפוליסות לביטוח חיים ושעבודן לטובת ראיסה - לא נזכרו בה. ומכאן לשאלה המרכזית בהליך טען הביניים. 5. שעבוד הפוליסות לטובת ראיסה נוצר בהסכם בינה לבין בילדר בינואר 2001, ואילו צו העיקול לטובת הטוענת 4 השיג את מנורה רק בנובמבר 2001 - מספר ימים לפני שראיסה דרשה לראשונה את כספי הפוליסה ממנורה. העיקול מאוחר אפוא בזמן למועד השיעבוד, אך השעבוד לא השתכלל ברישום, והדרישה למימושו באה לאחר שכבר הוטל העיקול. ב"כ ראיסה טוען: השעבוד גובר על העיקול לפי שהוא קודם בזמן וראיסה הסתמכה על כך שהפוליסות נקיות וחופשיות מכל חוב; שאלת רישומו או אי רישומו של השעבוד כלל אינה רלבנטית לאור הפסיקה; מה שלמעשה נעשה הוא המחאה לטובת ראיסה וזו אינה מותנית ברישום. הטוענת 4 סומכת את טיעוניה על הוראות סעיף 4 לחוק המשכון תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק המשכון"). לפי סעיף 4 הנ"ל, משכון יהא תקף כלפי נושים אחרים של החייב עם רישומו בהתאם לתקנות שלפי חוק המשכון, אלא אם כן: מדובר במישכון נכסים שלגביהם קיים הסדר ספיציפי בחוק אחר; הנכסים שמושכנו הם נכסים נדים או ניירות ערך שהופקדו בידי הנושה או בידי שומר מטעמו שאינו החייב. בכל מקרה אחר, תוקפו של המשכון מותנה ברישומו למעט "כלפי נושה שידע או היה עליו לדעת על המישכון" שאז כוחו של המשכון יפה כלפי נושה כזה, גם ללא רישום. 6. בענייננו, מדובר בכספים המגיעים על פי פוליסת ביטוח; החוק הרלבנטי על כן הוא חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981; אין בחוק זה הוראות מיוחדות לעניין מישכון זכויות על פי פוליסות ביטוח לכן, על משכון זכויות כאלה חלות הוראות חוק המשכון. אלא שב"כ ראיסה טוען לראשונה בסיכומיו - תחילה בהיסוס מה: "ספק בכלל אם במקרה שבפנינו מדובר במישכון" (סעיף 34) ורק בסיכומי התשובה ביתר תוקף - כי הדין החל הוא חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המחאת חיובים") לפי שמדובר בהמחאה - טענה שלדעת ב"כ הטוענת 4 פורצת את חזית המחלוקת ומהווה הרחבת חזית אסורה. כפי שאני רואה את הדברים - הטענה שלא חל בענייננו חוק המשכון אלא חוק המחאת חיובים לפי שמדובר בהמחאה, דינה להידחות מהטעם שלאורך כל הדרך תארו הצדדים את העסקה שביניהם כשעבוד גרידא ולא כהמחאת חיוב, אף לא כהמחאה על דרך השעבוד. על כך שהצדדים כוונו לשעבוד "רגיל" מעיד קודם כל המסמך שהופנה למנורה ב-22.2.2001 ואשר בעקבותיו הופקו על ידה תעודות חדשות של הפוליסות. אומנם המסמך הזה, שכבר צוטט לעיל, נרשם על ידי פקיד של מנורה ויש להניח שהוא משקף את ההבנה שלו מהדברים ששמע מפי בילדר, אבל מר בילדר חזר והבהיר את כוונתו במסמך ט/1 שנכתב עוד באותו יום בנוכחות ראיסה ושזו לשונו: "אני עשיתי שעבוד כל הפוליסות של הביטוח חיים שעל שמי בחברת ביטוח, מנורה"(מספרי הפוליסות הם - 3179595, 3905650 ,6178032) לטובת וקסמן ראיסה כאבטחה לאחזר ההלוואה הנ"ל. במקרה שאני לא מחזיר את ההלוואה תוך שנה, כל הכסף שמונחים בפוליסות החיים הנ"ל בחברת "מנורה" מהעוברים לוקסמן ראיסה" (כל שגיאות הכתיב והסגנון - במקור). על המחאת זכות נאמר שהיא "יכולה להעשות בכל לשון ובכל צורה ואפילו בעל-פה ואף בהתנהגות ובלבד שהכוונה להעברה מידית של הקנין תעלה בצורה ברורה..." (ע"א 599/89, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' חגי פאר רו"ח, כונס נכסים ומנהל של גרילוז מפעלי טקסטיל בע"מ (בכינוס נכסים), פ"ד מה(4), 870). מהמכתב ט/1 אין עולה כוונה להעברה מידית של הקנין לראיסה, להיפך. יתר על כן, כל מכתביו של ב"כ ראיסה למנורה בעניין הפוליסות, שלא לדבר על כתבי הטענות שהוגשו, מתארים את ההסדר שנעשה כשעבוד גרידא (ראה: נספחים א-ז' לכתב התביעה), וכך גם תוארו הדברים מפי ראיסה בעדותה (פרוטוקול מיום 8.6.06 ע' 16). המסקנה המתבקשת על כן היא שאומד דעת הצדדים היה שהזכויות לקבלת כספים על פי הפוליסה ישועבדו לטובת ראיסה ולא - יומחו לה, ככל הנראה משום שכך שמר עדיין בילדר על שליטה מסוימת בזכויות הללו. אני רואה להוסיף כאן: אם בכלל ניתן היה לטעון לתחולת חוק המחאת חיובים במקרה הזה ולא חוק המשכון, הרי זה על בסיס הטענה שההסדר שנעשה הוא המחאת חיוב על דרך השעבוד - מה שלא נטען. ב"כ התובעת מדבר כאמור על המחאה "גמורה". מכל מקום, נראה שבשאלה אם המחאה על דרך השעבוד טעונה רישום אם לאו - אין אחדות דעים בפסיקה. גישה אחידה קיימת רק ביחס להעדר אפשרות לתקוף המחאה כזו לאחר שהיא הושלמה והמשכון מומש למעשה, כשהתקיפה נשענת על הטענה שההמחאה הייתה טעונה רישום מלכתחילה, ולא נרשמה. (ראה: ע"א 3966/01, יהושע TBWA פרסום ושיווק בע"מ נ' בון מארט מילניום בע"מ (בפירוק) ואח', פ"ד נז (4), 952). אשר לדעת המלומדים, חלקם גורסים שהמחאה על דרך השעבוד אינה טעונה רישום, אך מלומדים כ- י. ויסמן (חוק המשכון תשכ"ז-1967, פרוש לחוק החוזים בעריכת ג. טדסקי (תשל"ה) עמ' 104), ש. לרנר (המחאת חיובים, דיני חיובים חלק כללי,ד. פרידמן עורך (תשמ"ד) עמ' 103), ו-מ.דויטש, קניין, כרך ב' (1999), עמ' 72), מחזיקים בדעה שהמשטר של חוק המשכון חל גם על המחאה מסוג כזה. לדעתם אפוא, תוקפה של המחאה על דרך השעבוד כלפי נושים אחרים, מותנה ברישום השעבוד, כבמשכון רגיל, ונראה שגישה זו היא שנבחרה על ידי מנסחי הקודכס האזרחי המוצע שבסעיף 132 שלו קובע: "על המחאה על דרך השעבוד יחולו הוראות פרק המשכון" (מיגל דויטש, פרשנות הקודכס האזרחי, כרך א' (2005) עמ' 380). 7. אשר לסוג הנכסים שמישכונם יכול שיהא פטור מרישום לפי סעיף 4 לחוק המשכון - אלה כוללים כזכור נכסים נדים וניירות ערך, ואין ספק שזכויות על פי פוליסת ביטוח אינן נמנות על סוג זה של נכסים. (לעניין פרשנות המונחים "נכס נד" ו-"ניירות ערך" כמשמעם בסעיף 24 לחוק המשכון ראה: דיני בנקאות: ערבות לטובת תאגיד בנקאי ומשכון של נכסים נדים וניירות ערך, (2002) עמ' 133 - 128 וכן, בספרו של י. ויסמן חוק המשכון ע' 104). 8. לפני בעל משכון עומדת אפשרות נוספת לזכות בעדיפות על פני נושים אחרים גם ללא רישום המשכון, והוא כאשר הנושה האחר ידע או היה עליו לדעת על דבר המשכון. הטעם לסייג הזה כהסברו של י. ויסמן הוא, שאם הנושה האחר בחר להתקשר עם החייב חרף הידיעה שנכס שלו מושכן לטובת אחר - אין מקום ליתן לנושה כזה עדיפות על פני בעל השעבוד הבלתי רשום, שהרי הוא נטל על עצמו את הסיכון שבהתקשרות ביודעו את מצב החייב לאשורו (ראה לעניין זה: י.ויסמן, חוק המשכון, עמ' 146, 147). ככל שהדברים אמורים במועד בו נוצרה הנשייה של הטוענת 4 - אין ספק שלא הייתה לה אז ידיעה בפועל ולא היה עליה לדעת על דבר השעבוד, שהרי הסחורה סופקה לחברה שבבעלות בילדר במהלך חודש ינואר 2001 שאז הוא גם חתם על הערבות לטובת הטוענת 4, ואילו השעבוד לטובת ראיסה נעשה רק ב-22 לחודש פברואר אותה שנה. אבל גם אם "המועד הקובע" לעניין הידיעה חל בסמוך לפני שהוטל העיקול - לא ניתן להגיע למסקנה שונה. מנכ"ל הטוענת 4 הצהיר שלא הייתה לו כל ידיעה על קיום המשכון לפני הטלת העיקול (סעיף 14 לתצהירו) ואילו מצד ראיסה לא נעשה כל ניסיון להפריך הצהרה זו. לא הונחה על ידה כל תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק שהטוענת 4 ידעה על המשכון או יכלה לחשוד בקיומו, וטענה כזו אף לא נטענה על ידה. 9. ואולם, ב"כ ראיסה טוען כי עדיפות השעבוד שנעשה לטובת ראיסה, על פני העיקול המאוחר ממנו, היא בגדר פועל יוצא מההלכה הפסוקה. הוא נסמך בעניין זה על ההלכה שנפסקה בע"א 7901/97, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אברהם גדי, פ"ד נט(3), 697. באותו מקרה הוכרה זכותו העדיפה של קונה דירה, על פני זכותו של מעקל מאוחר - נושהו של מי שמכר את הדירה לאותו קונה - הגם שבפנקסי המקרקעין לא נרשמה הערת אזהרה בקשר לרכישת הדירה על ידי הקונה. אלא שאין הנדון דומה לראיה. בענייננו, שני נושים כספיים מתחרים ביניהם על הזכות להיפרע מכספי הפוליסות בגין חובו של בעל הפוליסה, ואילו בע"א 7901/97 הנ"ל דובר בעימות שבין נושה למי שרכש נכס מקרקעין בתמורה מלאה; קיבל את החזקה בנכס; התגורר בו עם משפחתו במשך מספר שנים, ובכך בין היתר "נתן ביטוי פומבי לזכויותיו בנכס, הגם שמרשם הזכויות לא שיקף זאת". מה גם שביחס למשכון, קיימת הוראת חוק מפורשת הדורשת רישום השעבוד, לשם מתן תוקף לשעבוד כלפי נושים אחרים. הדין בענייננו אפוא הוא כפי שנפסק ברע"א 4522/97, ראובן כהן נ' מרדכי זר ואח' (תק-על 98(1), 518). שם, במחלוקת שבין נושה בעל שעבוד שטרם נרשם לבין מעקל, נפסק בהסתמך על סעיף 4(3) לחוק המשכון כי, הגם שהעיקול הוטל לאחר שנעשה הסכם המשכון, הרי מאחר שהמשכון נרשם רק לאחר שצו העיקול ניתן - טענת בעל השעבוד "לזכות קדימה נדחית". 10. פועל יוצא מכל האמור הוא שהשעבוד של הפוליסות לטובת ראיסה תקף לכל עניין ודבר ביחסים שבינה לבין בילדר, אך לפי שלא נרשם בהתאם להוראות חוק המשכון - אין הוא תקף כלפי הטוענת 4 שהטילה עיקול על הכספים המגיעים ממנורה בגין הפוליסות הללו. השעבוד, יש לציין נרשם אצל מנורה - ראינו שהונפקו על ידה פוליסות חדשות (מב/1-מב/3) המאשרות את שעבודן - אולם רישום כזה אינו עונה על דרישת הפומביות ובכל מקרה ברור שאין הוא הרישום הנדרש כאמור בחוק המשכון והתקנות שלפיו. יצויין כי ראיסה טוענת שלא ידעה על האפשרות לרשום את השעבוד, אבל אף שהיא מעלה שורה ארוכה של טענות כנגד התנהלותה של מנורה אין בפיה טענה שהיא לא הונחתה על ידי מנורה כראוי בעניין ההסדר הרצוי והנכון ליצירת שעבוד תקף כלפי נושים אחרים. משהגעתי למסקנה שאליה הגעתי, איני צריכה להידרש ליתר הטענות של הטוענת 4 בעניין שעבוד הפוליסות לטובת ראיסה. אציין רק, שהטענות שהועלו על ידי הטוענת 4 בעניין זה - ההלוואה הנטענת והשעבוד שנעשה להבטחתה אינם אלא פיקציה ותרמית, וכיוצא באלה הטענות - לא הוכחו ברמה הדרושה לטעמי, ובכל מקרה אין מקומן להתברר בהליך שלפני, במיוחד כך בנסיבות המקרה הזה. להזכיר, הטוענת 4 בחרה שלא לתקוף את ההפטר שניתן לבילדר במסגרת הליכי פשיטת הרגל, ולהסתפק בהסכמה "דיונית" עם בא כוחה של ראיסה לפיה האחרונה מוותרת על טענה זו כלפי הטוענת 4, וניתן לומר שהיו לטוענת זו טעמים משלה להסכים לכך. אחרי הכל, הטוענת 4 היא אחד הנושים שכן נמנו בבקשה לפשיטת רגל של בילדר, וזכותה לחלק מהכספים המגיעים ממנורה על פי הפוליסות, אינה טובה מזו של נושים בלתי מובטחים אחרים. 11. התוצאה מכל האמור היא: התביעה נגד מנורה בת.א. 31316/04 מתקבלת בחלקה, בהתאם לתוצאות ההליך של טען הביניים בת.א. 22398/05, כך שהכספים המגיעים ממנורה על פי הפוליסה מס' 3179595 בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מתום תקופת הביטוח ועד התשלום בפועל, יחולקו כדקלמן: הטוענת 4 שלא הציגה את צו העיקול אלא דו"ח מרישומי ההוצאה לפועל לפיו סכום העיקול שהוטל הוא 31,813 ₪ - זכאית לקבל את סכום העיקול בצירוף הפרשי הצמדה למדד ממועד מסירת צו העיקול למנורה (7.11.2001). יתרת הכספים המגיעים ממנורה כאמור, ישולמו על ידה לראיסה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.שעבודשיקים