גדר המחלוקת העיקרי בין הצדדים הינה "השתתפות עצמית בהסכם פשרה", היינו הפרשנות הנכונה שיש לתת להסכם הפשרה להלן: הסכם פשרה נתבעים, הצדדים השלישיים והצדדים הרביעיים, מתכבדים להודיע לבית המשפט, בהמשך לפסק דין החלקי מיום 06/03/05 כי הצדדים הגיעו להסכם פשרה סופי כדלקמן: איילון חברה לביטוח בע"מ תשלם להדר חברה לביטוח בע"מ, סכום כולל של 30,000 ₪ לסיום המחלוקת בין הצדדים, וזאת בנוסף לסכום ששולם על ידה לתובע 55,000 ₪ בהתאם לפסק הדין החלקי כך שחלקה הסופי של איילון חברה לביטוח בפיצוי התובע הינו בסך של 85,000 ₪, ואילו חלקה הסופי של הדר חברה לביטוח בפיצוי התובע - סך כולל של 25,000 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 יום מקבלת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. תשלום סכום זה מהווה סילוק מלא סופי ומוחלט של כל התביעות בין הנתבעות הצדדים השלישיים והרביעיים, ובכלל זה בינם ובין עצמם. אין צו להוצאות." גדר המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה באשר לסעיף 3 להסכם הפשרה, בו נכתב בסיפא כי קיים סילוק סופי ומוחלט של תביעות גם "בינם לבין עצמם". לגישת התובעת אין הסכם הפשרה כולל את חיובי ההשתתפות העצמית. להלן פסק דין בנושא השתתפות עצמית בהסכם פשרה: פסק דין רקע מונחת בפני תביעה כספית בסך 4,411 ₪ בגין תשלום בעבור דמי השתתפות עצמית. הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התובעת"), הינה חברה הרשומה בישראל ועוסקת בעסקי ביטוח. לבקשתם של רוני שמעון בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"), רוני שמעון (להלן:"הנתבע 2") הנפיקה התובעת פוליסת ביטוח מעבידים מספר 97/16/61/000305. בהתאם לתנאי הפוליסה, בקרות מקרה ביטוח שבעקבותיו שילמה התובעת למבוטח או לצד שלישי תגמולי ביטוח מכל סוג שהוא, ישלמו הנתבעים לתובעת את סכום ההשתתפות העצמית הנקוב בפוליסה. ביום 25/05/98 התרחש מקרה ביטוחי בו נפגע עיסא חליל מושיה (להלן: "העובד") במהלך עבודתו אצל הנתבעים. העובד תבע את הנתבעת 1 אשר הוציא הודעת צד ג' לנתבעות 1. א. אהרונסון בע"מ 2. ג.מ.ח.ל בע"מ 3. איילון חברה לביטוח בע"מ 4. שמעון אוחנה 5. מסגריית שמעון אוחנה. צדדי ג' 1-3 שלחו הודעת צד ד' מטעמם לצד ג' 4-5 וכן לתובעת דכאן. בין הצדדים נוהל דיון בת.א 17934/00 בבית משפט השלום בירושלים. התובעת נאלצה לשלם תשלומים שונים בגובה 27,500 ₪, והוציאה הוצאות דין וטורח בסך 18,769 ₪ לצורך טיפול בתביעה (צורף כנספח ה' ל.ע.ר התובעת). לגישת התובעת לאור התשלומים ששולמו קמה החובה של הנתבעים לתשלום דמי ההשתתפות עצמית בהתאם לנקוב בפוליסה. לאחר שכל ניסיונות התובעת לגבות את החוב האמור עלו בתוהו, לא נותרה בידיה כל ברירה אלא להגיש תביעה זו כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשתה. הנתבעים הכחישו את טענות התובעת מכל וכל . הנתבע 2 הכחיש את טענת התובעת לפיה יש לחייבו אישית. לגישתו בינו ובין התובעת לא קיימת כל יריבות. יתירה מזו, התובעת בחרה להעלים את העובדה כי בין הצדדים נחתם הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית משפט השלום בירושלים (ת.א (י"ם) 17934/00). הנתבעים טוענים גם כי בעקבות האירוע האמור בו נפגע העובד, פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "מקסד" בירושלים, אולם הטיפול הותנה בקבלת שיק ביטחון בסך 5,000 ₪ לפקודת בית החולים ולאחר זמן התברר כי נפרע. סכום זה לא הושב על ידי התובעת לנתבעת 1 מעולם. הנתבעים אף הבהירו לנציגי משרד עו"ד כרמלי - ארנון, אשר שימש בזמנים האמורים ב"כ התובעת בתביעה אשר נוהלה בבית המשפט השלום בירושלים, את דרישותיהם להחזר הכספים ששולמו בשל האירוע הביטוחי וכן הפסד ימי העבודה של העובד. הנתבע 2 מלין על כך כי ב"כ התובעת כלל לא עדכן אותו בדבר תביעתו הנזיקית של העובד וכן על העובדה כי נחתם הסכם פשרה בין כל צדדי ג' וצדדי ד'. לטענת הנתבע 2 במידה והיה מודע לנוסח הסכם הפשרה לא היה מסכים לו, מאחר וב"כ התובעת ויתר על זכות הנתבעת 1 לקבל את החזר ההוצאות האמור. גם נוסח הסכם הפשרה (שכולל את הנתבעת 1 והתובעת) מעלה כי אין ולא יהיו תביעות נוספות בין הצדדים. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין ומהווה מעשה בית דין שלאחריו לא ניתן לשוב ולתבוע כספים בין הצדדים להסכם. התובעת דוחה את טענת הנתבעים לפיה סעיף 3 להסכם הפשרה פוטר אותם מכל תשלום וזאת לאור טענתם כי הדרישה לתשלום דמי השתתפות עצמית קמה רק לאחר שהתובעת שילמה תגמולי ביטוח והוציאה הוצאות לצורך הטיפול בתביעה, לגישתה הסכם הפשרה כלל לא עסק בשאלת תשלום דמי ההשתתפות העצמית ומשכך הנתבעים חייבים בתשלום מלא של דמי ההשתתפות העצמית. תביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מהיר'. משכך, פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. דיון לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן. גדר המחלוקת העיקרי בין הצדדים הינה הפרשנות הנכונה שיש לתת להסכם הפשרה אשר נחתם במסגרת ת.א (י"ם) 17934/00. לצורך הדיון יובא הסכם הפשרה כלשונו: "הסכם פשרה נתבעים, הצדדים השלישיים והצדדים הרביעיים, מתכבדים להודיע לבית המשפט, בהמשך לפסק דין החלקי מיום 06/03/05 כי הצדדים הגיעו להסכם פשרה סופי כדלקמן: 5. איילון חברה לביטוח בע"מ תשלם להדר חברה לביטוח בע"מ, סכום כולל של 30,000 ₪ לסיום המחלוקת בין הצדדים, וזאת בנוסף לסכום ששולם על ידה לתובע 55,000 ₪ בהתאם לפסק הדין החלקי כך שחלקה הסופי של איילון חברה לביטוח בפיצוי התובע הינו בסך של 85,000 ₪, ואילו חלקה הסופי של הדר חברה לביטוח בפיצוי התובע - סך כולל של 25,000 ₪. 6. התשלום יבוצע תוך 30 יום מקבלת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. 7. תשלום סכום זה מהווה סילוק מלא סופי ומוחלט של כל התביעות בין הנתבעות הצדדים השלישיים והרביעיים, ובכלל זה בינם ובין עצמם. 8. אין צו להוצאות." גדר המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה באשר לסעיף 3 להסכם הפשרה, בו נכתב בסיפא כי קיים סילוק סופי ומוחלט של תביעות גם "בינם לבין עצמם". לגישת התובעת אין הסכם הפשרה כולל את חיובי ההשתתפות העצמית וזאת לאור העובדה כי חיובים אילו נולדים רק לאחר העברת התשלום לצד ג'. בתגובה מטעם התובעת לטענה המקדמית מיום 22/10/06 טענה התובעת (בסעיף 6 לתגובה): " הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בתביעת הנזיקין, הביא לסיומה של תביעת הנזיקין ואת טענות הצדדים כפי שהן נתגבשו בכתבי הטענות שהוגשו ע"י הצדדים ביחס לתביעת הנזיקין, כאשר חובת הנתבעת לשלם השתתפות עצמית לא הייתה בכל שלב הפלוגתה מן הפלוגתאות שעמדו להכרעה בפני בית המשפט ולפיכן גם הסכם הפשרה לא עסק ולא יכול היה לעסוק בחובת הנתבעים לשלם לתובעת השתתפות עצמית, שכן עניין ההשתתפות העצמית כלל לא עמד לדיון במסגרת תביעת הנזיקין". לעמדתה זו של התובעת ניתן למצוא תימוכין מדברי כב' השופטת כרמלה רוטפלד- האפט בת.א(נצ') 3907/06 הראל בע"מ חברה לביטוח נ' נגידאת זכי: "כאן המקום להדגיש כי פסיקת בתי משפט השלום אינה עקבית בעניין זה, מחד ישנה פסיקה הגורסת כי ניתן לחייב בהשתתפות עצמית רק לאחר קבלת תביעתו של צד ג' ומאידך ישנה פסיקה הקובעת כי גם משנדחתה תביעתו של צד ג', ניתן לחייב בדמי ההשתתפות העצמית, וזאת בין היתר בשל ההוצאות שהוציאה חברת הביטוח בגין ההגנה המשפטית על המבוטח. לכשעצמי הנני סבורה כי יש ללכת בדרך הראשונה לפיה החיוב בתשלום השתתפות עצמית נולד רק כאשר ניתן פסק דין לטובת צד ג' ולא קודם לכן. כך על פי ההנחה שבאין תשלום, אין גם השתתפות בתשלום." מנגד טוען הנתבע 2 כי יש לקרוא את הסכם הפשרה כפשוטו וכלשונו דבר המוביל למסקנה כי קיים סילוק סופי ומוחלט של כל התביעות. בתשובת הנתבעים לתגובת התובעת לטענה מקדמית מיום 29/10/06 טענו הנתבעים בסעיף 9 לתשובה: " הגיוני, מקובל ויתכן בהחלט שהתובעת ו/או בא כוחה ויתרו בשעתו על התביעה לדמי ההשתתפות עצמית כנגד כך שהנתבעת תוותר על זכותה לתבוע החזר השתתפות עצמית ושאר הוצאות מהצד השלישי שגם הוא מבוטח של התובעת ו/או אולי התנה את הסכמתו לפשרה בכך שהנתבעת תוותר על זכותה לתבוע ממנו השבת הוצאותיה ו/או נזקיה". בהחלטתי מיום 12/06/07 קבעתי כדלהלן: " לאחר עיון בתגובת התובעת ובתשובת הנתבעים הגעתי לכלל מסקנה כי הפרשנות שנותנת התובעת להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בביהמ"ש בירושלים היא אפשרית ולכן לא ניתן לסלק את התביעה על הסף, אלא יש לשמוע עדויות סביב נסיבות החתימה על ההסדר." על אף החלטתי זו העדיפה התובעת שלא להביא לעדות מי מאלו שהיו צד לחתימה על הסכם הפשרה, כולל עורך דינה דאז. תחת זאת בחרה להעיד מטעמה את הגב' לימור בלול המועסקת במחלקת הגביה בתובעת. לשאלות נציג הנתבעת (דיון מיום 21/09/08 עמוד 2 שורות 20-25)ענתה: "ש.כל מה שאת מצהירה עליו בתצהיר אלו דברים שאת יודעת כיוון שטיפלת במקרה הזה. ת. מכל המסמכים שיש בתיק. ש. את לא מכירה את המקרה. ת. אני מטפלת בתביעת השתתפות עצמית. ש. את מצהירה שמקור הידיעה של הוא מהמסמכים שמצויים בתיק. ת. נכון. היה הסכם פשרה והיו הוצאות. מהמסמכים שבתיק אני מעידה." מעדותה של נציגת הנתבעת עולה כי אין היא הגורם הרלוונטי אשר יוכל להעיד ממקור ראשון באשר לאופיו של ההסכם, התנאים בהם נחתם וההסכמות אשר הושגו בטרם החתימה עליו. התובעת נמנעה מלהביא לעדות את עוה"ד ממשרד כרמלי אשר חתם על הסכם הפשרה והיה יכול להעיד מכלי ראשון באשר לנסיבות כריתת ההסכם האמור. על אי הבאת עד רלוונטי בר נאמר: "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד" וכן "... אבכן, ככלל, אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ראה: ע"א 641/87) קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655. ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח'. פד"י מה (4), 651, 654). בבואי לפרש את הסכם יש לבדוק את אומד דעתם של הצדדים מתוך לשון החוזה ומנסיבות חתימתו, כדברי בית המשפט " 4628/93 ' , " (2) 265, 311 (1995). "סיכומו של דבר: חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומר דעת זה הם המטרות, היעדים, האינטרסים, התכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו". יש לבחון את לשון הסכם בין הצדדים, בד בבד עם בחינת הנסיבות החיצוניות של חתימת ההסכם בכדי ללמוד על אומד דעת הצדדים. תכלית ההסכם היא זו העומדת במרכז ההליך הפרשני (ראו " 6518/98 " ' , " (4),28(2001) פיסקה 7). לאור העובדה כי התובעת נמנעה מהבאת עד רלוונטי נבצר מבית המשפט לרדת לעומקם של דברים ולהגיע לאומד דעת הצדדים בהתאם להחלטתי מיום 12/06/07 בה קבעתי כי "יש לשמוע עדויות סביב נסיבות החתימה על ההסדר." עדותה של הגב' בלול מבוססת ברובה על עדות שמיעה והיא לא יכולה להועיל לתובעת בניסיונה לשכנע את בית המשפט שפרשנותה להסכם היא הנכונה. לעניין זה יפים דבריו של פרופ' י.קדמי" על הראיות" (חלק ראשון) 481 "כידוע, הכלל הוא שעד מעיד בבית משפט על עובדות שהוא קלט בחושיו שלו; ואין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה, לאמור: מפיו של אחר אשר קלט אותן בחושיו שלו, או שמע אודותן מאחר." לאור כל האמור נראה כי תביעתה של התובעת לקבלת השתתפות עצמית לא הוכחה כראוי. טענות הנתבעים לפיה ההסכם שהושג בת.א (י"ם) 17934/00 "מהווה סילוק מלא סופי ומוחלט של כל התביעות בין הנתבעות הצדדים השלישיים והרביעיים, ובכלל זה בינם ובין עצמם" (סעיף 3 להסכם הפשרה), מאיין את האפשרות להגיש תביעה בגין השתתפות עצמית לאחר מכן, מקובלת עלי, הגיונית וקוהרנטית. עדותו של נציג הנתבעים הייתה אמינה בעיני והיא עדיפה מאשר ה"אין עדות" מצד התובעת. משכך, אינני דן כלל ביתר טענות הנתבעים, על אף שבניהם גם הטענה לפיה התובעת הפרה את סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, טענה כבדת משקל שלא הופרכה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל סבורני כי התובעת לא עמדה מנטל אשר הוטל עליה להוכחת התביעה כדבעי. התובעת נמנעה מהבאת עד רלוונטי אשר היה יכול לשפוך אור על נסיבות חתימת ההסכם ועל ההסכמות אשר הושגו בטרם החתימה עליו. שוכנעתי בנסיבות המקרה כי התובעת ויתרה על תביעות עתידיות כנגד הנתבעים. אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות משפט של הנתבעים בסך 1,800 ₪. המזכירות תשיב לנתבעים סך של 4,000 ₪ אשר הופקדו בקופת בית המשפט ביום 07/10/07 כתנאי לביטול פסה"ד.חוזההשתתפות עצמיתהסכם פשרהפשרה