התיישנות ביטוח נזקי צד ג

להלן פסק דין בנושא התיישנות ביטוח נזקי צד ג: פסק דין 1. קבלן בנין מבטח עצמו בפני סיכונים למקרה בו צד ג' ייפגע באתר הבניה, צד ג' נפגע בתאונה. עד מתי יוכל קבלן הבנין לתבוע את חברת הביטוח שלו ולחייבה לשלם לנפגע פיצוי מכח חוזה הביטוח. האם רק תוך 7 שנים מיום התאונה, האם תוך 7 שנים מיום שהוגשה נגד הקבלן תביעת הנפגע, האם 7 שנים מיום שניתן פסק דין כנגד הקבלן המורה לו לשלם כספים לנפגע והאם במקרה זה במקום מנין של 7 שנים תחול תקופת התיישנות של 3 שנים כפי שנקבע בחוק ספיציפי, חוק חוזה הביטוח. 2. ביום 3.7.91 ארעה תאונת עבודה בה נפגע מר רפיק איוב (להלן- "הנפגע"), המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לנפגע גמלאות. 3. ביום 1.7.98 הגיש המוסד לביטוח לאומי את התביעה שבפניי כנגד הנתבעת בטענה כי הנתבעת שימשה כקבלן ראשי במקום ביצוע העבודה והיא נדרשה לשפות את המל"ל בגין התשלומים הנ"ל. 4. בירור התביעה התעכב שנים רבות ולמעשה טרם החל בצורה מעשית. ביום 1.11.04 תוקן כתב התביעה בהסכמה ועודכנו הסכומים ששולמו במהלך השנים ע"י התובעת לנפגע. ביום 22.12.04 ניצלה הנתבעת זכותה להגיש כתב הגנה מתוקן ויחד עימו שלחה הודעה לצדדי ג' ובינהם צד ג' מס' 2 חברת הביטוח איילון אשר ביטחה לכאורה את הנתבעת בגין פגיעה אפשרית של צדדי ג' כמו הנפגע. 5. חברת הביטוח הגישה בקשה לדחיית ההודעה כנגדה מחמת התיישנות. דיון והכרעה 6. אקדים ואזכיר מושכלות ראשונים- המחוקק משיקולים כלכליים בחר לקצר תקופת ההתישנות בתביעות של מבוטח כנגד חברת הביטוח, אפנה למשל לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ' "אריה" חברה ישראלית פ"ד מח (3), 441, עמ' 447-448 בו הוא מנתח את מהותה של תקופת ההתישנות הקצרה הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח "בדברי ההסבר לסעיף 31 לחוק (הצעות חוק תשל"ו 22, בע' 29), נאמר:"תקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים אינה מתאימה לתביעות מבוטח או מוטב נגד מבטח. הסעיף בא להגן על המבטח מפני תביעות שהובאו זמן רב אחרי קרות מקרה הביטוח, אך הוא מגן גם על מבוטח שאיחר בתביעתו פחות משלוש שנים"...ועדת משנה של ועדת החוקה חוק ומשפט לעניין החוק דנה בהצעת החוק, בין היתר, בישיבה מיום 12.12.76. כשנשאל על ידי יושב ראש ועדת המשנה ד"ר ורהפטיג "מהי ההתיישנות בחוזה"? פרופסור א' ידין, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שנכח בישיבה, וליווה את החוק בשלבי החקיקה השונים, השיב: "שבע שנים. פה זה שלוש שנים כי חברות ביטוח לא צריכות להחזיק את הרזרבות שלהן בשביל קיום החיובים האלה. יש מקרים בהם ההתיישנות יותר קצרה". 7. תביעה בגין פגיעה מיום 3.7.91 אמורה להתיישן בחלוף 7 שנים דהיינו ביום 3.7.98. תביעה בגין מקרה ביטוח מיום 3.7.91 אמורה לכאורה להתיישן בחלוף 3 שנים דהיינו ביום 3.7.94, בשל ההתיישנות הספיציפית החלה בחוזי ביטוח. 8. על מנת למנוע את העדר הסימטריה בין שתי תקופות ההתיישנות במקרים של ביטוחי אחריות קבע המחוקק סייג להתיישנות ולפי סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח", או במילים פשוטות כל עוד יכול הנפגע לתבוע את המזיק יוכל המזיק שדאג לבטח עצמו בביטוח אחריות (המכונה ביטוח צד שלישי ומהותו מוסברת בסעיף 65 לחוק חוזה הביטוח) לתבוע שיפוי מהמבטח שלו. 9. פרשנות זו הינה הפרשנות שנקבעה ע"י בית המשפט העליון בע"א 6945/98 משמר חברה לשמירה בטחון ושירותים בע"מ נגד קלר קסטיאל ואח' בו קובע כב' הש' מצא כי "מסעיף 65 עולה, שמרוץ ההתיישנות של תביעת המבוטח נגד המבטח בביטוח אחריות מתחיל עם היוולד עילת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח. מכיוון שהמבוטח צפוי להיתבע על-ידי הצד השלישי במשך כל תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגדו ואורכה של זו במקרה הרגיל הוא שבע שנים, בא סעיף 70 וקובע לגבי ביטוח אחריות חריג לתקופת ההתיישנות הרגילה בת שלוש השנים של תביעת מבוטח נגד המבטח". 10. אמנם במקרה שבפניי לא עומדת תביעת הנפגע כנגד המבוטח, אלא תביעת המוסד לביטוח לאומי. אך אזכיר כי לא מדובר בתביעה עצמאית של המל"ל אלא תביעת שיבוב והוא למעשה בא "בנעליו" של הנזוק, או כפי שנקבע בע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית יצחק ואח' פ"ד נז(4), 433 ,עמ' 440-441 "זכות החזרה של המוסד לביטוח לאומי היא, איפוא, זכות של תחלוף. ....והתוצאה הרגילה המתבקשת מקיומה של הסוברוגציה, יוצרת זיקה וזהות במקרה זה בין טענת ההתיישנות העומדת למזיק כנגד הניזק, לבין הזכות העומדת לו, למזיק, בעניין זה, כנגד המוסד". 11. יישום שתי הלכות אלו ללוחות הזמנים אשר במקרה שבפניי משמעו כי ביום 3.7.91- יום התאונה נוצרה עילת התביעה, לנזוק, למוסד לביטוח לאומי ששילם או ישלם לו תגמולים ולקבלן אשר ביטח עצמו באמצעות חברת ביטוח למקרה של תאונה שכזו. המחוקק בסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח דאג להשוות את כל תקופות ההתישנות ולכן לכל שלושת התובעים הפוטנציאלים: הנזוק, המל"ל והמבוטח יש 7 שנים מיום התאונה להגיש תביעתם כל אחד כנגד הנתבע המתאים לעילתו או במילים אחרות לכאורה תביעת כל אחד מהם תתישן ביום 3.7.98. הנפגע יכול לתבוע המזיק תוך 7 שנים, המוסד לביטוח לאומי ששילם תגמולים יכול לתבוע את המזיק תוך 7 שנים והקבלן אשר דאג לבטח עצמו כנגד מקרה של פגיעת העובד יכול לתבוע את מבטחו גם בחלוף יותר מ-3 שנים מהתאונה אך לא לאחר 7 שנים מאותו יום. 12. לאור קביעה זו אכן התיישנה לכאורה התביעה שבחרה הנתבעת להגיש במסגרת הודעת צד ג' כנגד המבטחת, הודעה שהוגשה ביום 22.12.04, 13 שנה ויותר לאחר יום היווצרות העילה. 13. למרות האמור לעיל ישועתה של הנתבעת יכולה לבוא רק בהתקיים החריג המאפשר הארכת תקופת ההתישנות גם מעבר ל-7 שנים, חריג אשר מופיע בחוק ההתיישנות ואשר ניתן לו ביטוי בפסק דינו של כב' הש' מצא בע"א 6945/98 משמר הנ"ל "ובכן, סעיף 70 אכן מאריך ביחס לתביעת שיפוי של מבוטח בביטוח אחריות את תקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה בסעיף 31 לשאר תביעות של מבוטחים נגד מבטחיהם. ככלל, ואם אין מתקיימת עילה להארכה נוספת של תקופת ההתיישנות - כגון על-פי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בשל היעדר ידיעה או אפשרות ידיעה אודות קיומה של עילת הצד השלישי כנגדו - תקופת ההתיישנות לתביעת השיפוי של המבוטח נגד המבטח תחושב כחופפת את תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגד המבוטח". כלומר כמו כל תובע שלא יודע על קיום עילת התביעה, תעצר תחילת תקופת ההתישנות עד היום בו ידע או היה צריך לדעת התובע-שולחת ההודעה במקרה זה- על עילת תביעתו. 14. ואכן הנתבעת טוענת לחילופין כי היא לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת על קיומה של עילת המל"ל נגדה. שאלה ידיעתה או אי ידיעתה של הנתבעת הינה שאלה עובדתית שלא ניתן להכריע בה ללא שמיעת ראיות ואפנה למשל לסעיף 10 לכתב התביעה בו נאמר כי הנפגע הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה ת.א.513/93 כנגד הנתבעת, (בכתב התביעה המתוקן מוזכר משום מה תיק 49/95 בבית המשפט המחוזי בנצרת). הנתבעת בכתב הגנתה המקורי טענה כי "תביעת הנפגע נדחתה לפי בקשתו". לצורך הדיון בבקשה שבפניי אניח לזכותה של הנתבעת כי היא אכן לא ידעה על עילת התביעה בעת התרחשות אירוע התאונה ולראשונה נודע לה על תביעת המל"ל ביום קבלת התביעה בשנת 1998. 15. השאלה לפיה תוכרע הבקשה- האם משנת 98 מועד הגשת התביעה יש לצורך הגשת הודעת צד ג' למנות 7 שנים כמו בכל תביעה כספית או נזיקית או שמא חוזרת הנתבעת -שולחת ההודעה לחבוש כובעה כמבוטחת ויחולו עליה הכללים הספיצפים של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח ותביעתה תתישן בחלוף 3 שנים בשנת 2002, מאחר וההודעה לצד ג' הוגשה בשנת 2004 יש לשאלה זו משמעות מכרעת. 16. אזכיר כי בית המשפט העליון בהלכת משמר הנ"ל כמו גם המחוקק בסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, בחרו לאפשר למבוטח בחוזה אחריות להמתין 7 שנים עד להגשת תביעתו של הנפגע על מנת ליצור סימטריה בין תקופת ההתישנות שחלה עליו לבין התקופה שחלה על הנפגע עצמו. שכן המבוטח אינו יכול לשלוט על מועד הגשת התביעה ע"י הנפגע והוא אינו יכול לחייבו לתבוע תוך 3 שנים- תקופת ההתישנות המקוצרת החלה בדרך כלל במערכת יחסי מבטח מבוטח. נימוק זה מפסיק להיות בעל משמעות מיום הגשת תביעת הנפגע כנגד הקבלן המבוטח. שכן מיום הגשת התביעה ע"י הנפגע (או המטיב הבא בנעליו) כנגד הקבלן המבוטח, נסתיימה תקופת חוסר הוודאות ומתייתר הצורך ליצור סימטריה בין השניים. מיום 1.7.98 בו הוגשה תביעת המוסד לביטוח לאומי כנגד הנתבעת כבר לא היתה הנתבעת בחוסר וודאות. העדר הידיעה כטענתה בדבר קיום עילת תביעה הפך לידיעה מוחשית שכן מאותו יום בשנת 98 היא מצאה עצמה נדרשת לשלם פיצוי כספי בגין אותו ארוע. פיצוי אשר על מנת להמנע מתשלומו ביטחה עצמה הנתבעת אצל חברת הביטוח. באותו יום חזרה מערכת היחסים שבין שולחת ההודעה לבין צד ג' מס' 2 להיות מערכת יחסים חוזית רגילה בין מבוטח לבין מבטח, שמשמעה בין השאר מסירת הודעה מיידית על הסיכון שנוצר, שיתוף פעולה בין השניים ובכל מקרה של מחלוקת הגשת תביעה תוך 3 שנים. 17. לאור האמור לעיל חובה היה על הנתבעת לפנות לחברת הביטוח שלה, צד ג' מס' 2 ובהעדר הסכמה בינהם להגיש הודעת צד ג' כנגדה (או תביעה נפרדת) תוך 3 שנים לכל המאוחר מיום קבלת התביעה, דהיינו עד שנת 2002. 18. על הנתבעת היה לפעול לכל המאוחר בחלוף 3 שנים מיום קבלת כתב התביעה שהוגש כנגדה שהם כ- 10 שנים מיום הארוע. הנתבעת בחרה לשקוט על שמריה 6 שנים תמימות ולא לעשות דבר והמתינה עד שנת 2004 בטרם הגישה ההודעה מטעמה (אזכיר כי בשנת 2004 בו בחרה לפעול הנתבעת לראשונה לא חל שינוי מהותי בנסיבות כגון פסק דין לזכות הנפגע ולמעשה טרם התחיל להתקיים דיון עניני בתביעה). הנתבעת מבקשת להיבנות מיד המקרה, תיקון כתב התביעה בהסכמה בשנת 2004 ולהחזיר הגלגל 6 שנים לאחור ואזכיר כי כנראה שרק עקב טעות התיק לא נקבע לדיון במשך שנים, שנים בהם גם התובעת "שכחה" את תביעתה ולא בקשה לבצע פעולה כלשהי במשך 6 שנים. העובדה כי התובעת בקשה לתקן תביעתה בשנת 2004, תיקון שמשמעו רק עדכון הסכומים ששילמה, אינה יכולה לשמש הצדקה להארכת תקופת ההתיישנות למבוטח כלפי מבטחו. 19. המחוקק רצה לבוא לקראת חברות הביטוח וציבור המבוטחים המשלמים את הפרמיות בהתאם והגביל את התקופה בה יישמרו רזרבות לתשלום תגמולי ביטוח. חברת ביטוח שביטחה ארוע משנת 91, אינה צריכה להמתין לתביעה שייזכר להגיש כנגדה המבוטח בחודש 12/04. על הנתבעת היה להגיש ההודעה לצד ג' מיד עם הגשת כתב הגנתה המקורי בשנת 1998 ומשלא עשתה זאת גם בחלוף 3 שנים, עילת תביעתה התיישנה. 20. בטרם סיום אזכיר כי במערכת יחסי מבטח מבוטח קיימות אפשרויות נוספות מעבר להגשת תביעה למשל בדרך של הסכמה בכתב בדבר הארכת תקופת ההתישנות והנתבעת יכולה היתה להמנע מהגשת תביעה במקרה של הסכמה כזו. 21. לסיכום מבוטח בביטוח צד ג' חייב להגיש תביעתו כנגד המבטח תוך 7 שנים מיום היווצרות עילתו של הנפגע או בהעדר ידיעה על עילה שכזו תוך 3 שנים מיום שהוגשה כנגדו תביעת הנפגע. המבטח יוכל בדרך זו להערך בהשארת רזרבות כספיות לתקופה מקסימלית של 10 שנים. במקרה שבפניי התישנה התביעה כנגד המבטחת בשנת 2002. 22. אשר על כן הנני מורה על דחיית ההודעה כנגד צד ג' מס' 2 ומחייב את שולחת ההודעה בתשלום שכ"ט לצד ג' מס' 2 בגין ההודעה עצמה והבקשה בסך 5,000 ש"ח בצרוף מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. התיישנות תביעות ביטוחהתיישנות