להלן פסק דין בנושא נזק לרכב מפגיעת ברד: פסק דין 1. עניינה של התביעה בפיצוי על פי פוליסת ביטוח בגין נזק שנגרם לרכב מסוג טויוטה אשר היה בזמנים הרלוונטים בבעלות התובע. 2. על פי הנטען בכתב התביעה, בעת שהרכב היה בבעלות התובע, ביום 15.10.02, ניזוק הרכב מפגיעת ברד. על פי חוו"ד שמאי שהוגשה מטעם התובע, הוערך הנזק לרכב בסך של 3,400 ₪ כנזק ישיר וסך של 3,809 ₪ כנזק בגין ירידת ערך. 3. במהלך חודש מאי שנת 2004, מכר התובע את הרכב למר רישרד מרואני. לאחר קניית הרכב, הבחין מר מרוואני כי לרכב נזק מפגיעת הברד. הוא שב ופנה לתובע ודרש השבה ממחיר הרכב בגין נזקי הברד. בעקבות זאת, פנה התובע אל המבטחת, איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), ודרש את תגמולי הביטוח. 3. הנתבעת דחתה את דרישתו של התובע. הטעמים לדחיית התביעה היו, בעיקר, העובדה שהרכב כבר נמכר ואינו מצוי יותר בבעלות התובע וכן השיהוי בו הוגשה הדרישה לפיצוי. במסגרת כתב הגנתה הוסיפה הנתבעת וטענה, שהתובע מסר יפוי כוח לרוכש בשל תביעת תגמולי הביטוח ועל כן נחשב כמי שוויתר על תגמולי הביטוח. 4. בדיון שנערך בפניי העידו: מטעם התובע העיד מר מרוואני (רוכש הרכב), השמאי מר אורן יעקב והתובע בעצמו. מטעם הנתבעת העיד החוקר מר אייל קלדס. ב"כ התובע לא עמד על חקירת השמאי מטעם הנתבעת. דיון: 5. התובע העיד לפניי שהרכב היה בבעלותו, אולם רוב הזמן היה בשימוש בתו. לאחר המכירה ורק לאחר שמר מרוואני הסב את תשומת ליבו לנזקי הברד, הבחין התובע בנזקי הברד ועל כן פנה אל הנתבעת. 6. לחוות דעת השמאי מטעם התובע צורפו תמונות צבעוניות של נזק הברד. עיינתי בתמונות אלה ואכן מדובר בנזק שאיננו בולט לעין. בנסיבות אלה, אני מקבל את גרסת התובע שהוא לא הבחין ב"זמן אמת" בנזק שנגרם לרכב כתוצאה מן הברד. הנני קובע, איפוא, שהמועד הראשון בו הבחין התובע בנזק היה, לאחר שמר מרוואני הסב את תשומת ליבו לנזק זה, בחודש מאי 2004. 6. הנתבעת טענה, שהשיהוי הרב בהגשת התביעה גרם לה לנזק ראייתי והוא משמיט את זכותו של התובע לקבל את תגמולי הביטוח. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, התרשמתי מעדותו של התובע ואני מקבל את גרסתו כי לא הבחין בזמן אמת בנזק שנגרם. שנית, דרישת התובע אל הנתבעת הוגשה בסמוך לאחר שנודע לו על הנזק. בנסיבות אלה לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת שהיה שיהוי בהגשת הדרישה. 7. הנתבעת טענה לנזק ראייתי, בעקבות השיהוי בדרישה לתגמולי ביטוח. בישיבה המקדמית, שנערכה לפניי ביום 3.1.06, הבהיר ב"כ התובע כי אין מניעה מלבדוק את הרכב וכי הרכב עומד לרשות הנתבעת לצורך בדיקת אנשי המקצוע שלה. הנתבעת בחרה, מטעמיה, שלא לבדוק את הרכב: לא בעת הגשת הדרישה לקבלת הפיצוי במהלך שנת 2004, ואף לא בעת התנהלות המשפט שלפניי. בנסיבות אלה אני סבור, שהנתבעת מושתקת מלטעון כי נגרם לה נזק ראייתי. 8. הנתבעת הוסיפה וטענה שמכירת הרכב למר מרוואני מפקיעה את זכותו של התובע לתגמולי ביטוח. אינני סבור שיש למכירת הרכב נפקות המפקיעה את זכותו של מבוטח לקבל תגמולי ביטוח. בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן:"החוק"), אין כל מגבלה ממנה עולה שמכירת נכס מפקיעה את זכותו של המבוטח לקבלת פיצוי כל עוד מקרה הביטוח אירע לפני המכירה. 9. הנתבעת צירפה את "הרשימה" לפוליסה לכתב הגנתה. גם בתנאי הרשימה אין כל התניה השוללת את הזכות לפיצוי מאת המבוטח לגבי נזקים שאירעו בטרם מכר את הרכב. משכך, הריני דוחה את טענת הנתבעת לפיה מכירת הרכב לאחר קרות מקרה הביטוח מפקיעה את זכותו של המבוטח לקבלת פיצוי מאת המבטחת של הרכב. 10. טענה חלופית שהעלתה הנתבעת, הינה שהתובע מסר יפוי כוח לרוכש הרכב לצורך קבלת תגמולי הביטוח בשמו, על כן אין הוא זכאי יותר לקבל פיצוי מאת הנתבעת. עיון בנוסח אותו יפוי כוח מלמד, כי אינו יפוי כוח בלתי חוזר ואין בו כל ויתור על זכותו של התובע, זולת הרשאה למר מרוואני לתבוע בשמו של התובע את תגמולי הביטוח. 11. בעת חקירתו הנגדית של התובע הציגה לפניו הנתבעת "הודעה" שנגבתה ממנו על ידי חוקר מטעם הנתבעת. על פי אותה הודעה ויתר התובע על זכותו לתגמולי הביטוח. בהקשר זה טענה הנתבעת כי התובע וויתר על תביעתו ואינו זכאי לכל פיצוי לנוכח ההודעה החתומה על ידו "מרצונו הטוב והחופשי". ראשית, מדובר בטענת הגנה מהותית ביותר אשר לא נזכרה כלל בכתבי הטענות. באת כוח הנתבעת הפנתה את בית המשפט בסיכומיה לסעיף 4 ד' לכתב ההגנה. דא עקא שעיון באותו סעיף מלמד שטענת הוויתור נומקה בכך שהתובע נתן יפוי כוח לקונה לתבוע את נזקי הברד. אין באותו סעיף כל איזכור לכתב הוויתור שנחתם בפני החוקר מטעם חברת הביטוח. מן הראוי היה, שטענה מסוג זה תועלה באופן מפורש בכתב ההגנה ולא תוצג אך ורק במהלך דיון הראיות, כאשר הנתבעת נהנית מזכותה שהוכרה בפסיקה, להגיש את דו"ח החוקר ותצהירו בשלב הראיות במשפט. מדובר בהרחבת חזית אסורה, לה התנגדו הצדדים הן במהלך הדיון והן בשלב הסיכומים. די בכך כדי לדחות טענה זו על הסף. 13. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך אתייחס גם לגוף הטענה, שהתובע ויתר על תגמולי הביטוח בחקירתו על ידי חוקר חברת הביטוח. התובע בחקירתו הנגדית העיד שהחוקר מטעם חברת הביטוח: "הוא איים עליי שהוא יתבע אותי למשפט, הוא הבהיל אותי" (פר' עמ' 5 ש' 22). בחקירתו החוזרת הבהיר התובע: "החוקר אמר לי תשמע זה לא יעבור בשקט התביעה שלך, אנחנו נזמין אותך לבית המשפט ותצטרך לבוא כמה פעמים וזה יפריע לך בעבודתך, הוא אמר בית המשפט יקבע עונש או משהו כזה" (פר' עמ' 6 ש' 4-6). 14. החוקר שלל הפעלת את טענת התובע כאילו הפעיל עליו מסכת של איומים. יחד עם זאת לא היה בידו להסביר כיצד פעולת חקירה של בירור מידע הופכת לפעולת "סילוק תביעות". הוגשה לפניי ההודעה המלאה שנגבתה מאת התובע בכתב ידו של החוקר (נת/3). עיון באותה הודעה אינו מסביר כיצד עבר התובע תפנית כה חדה, משלב של ריאיון עם החוקר, ופירוט נזקים לצעד של ויתור על התביעה. בחקירתו הנגדית של החוקר, התברר שלא נרשמו כל השאלות ולא נרשמו כל התשובות, כלשונו של החוקר: "חלק מהדברים נרשם וחלק לא. לא הכל נרשם בעדות" (פר' עמ' 14 ש' 23). בהמשך הסביר החוקר: "אני מחליט מה אני רושם איך שאלה שאני שואל נרשמת..." (פר' עמ' 14 ש' 27). המסקנה העולה מעדותו של החוקר הינה שטופס ההודעה עליו הוחתם התובע אינו משקף את מלוא התיחקור ואת מלוא השיחה שנערכה בינו לבין החוקר. 15. כאשר מובאת בפני בית המשפט הודעת ויתור, ישנה חשיבות מהותית לפרישת מלוא הנסיבות שהביאו את המבוטח לוותר על תביעתו. לנוכח העדויות שנשמעו לפניי, אני מעדיף את גרסתו של התובע, המתיישבת יותר עם כך, שהתובע הינו אדם מבוגר מאוד, בא בימים, שנאלץ להתעמת עם חוקר מטעם חברת הביטוח, אשר לא מילא את כל פרטי השיחה ב"הודעה" עליה החתים את התובע. אני סבור, כי התובע ניאות לחתום על ויתור התביעה רק נוכח חרדתו מקיומם של הליכים משפטיים ועונשיים, כפי שתיאר לו החוקר. בהקשר דומה קבע ביהמ"ש העליון בע"א 784/81 ישראל שפיר נ' מרטין אפל לט (4) 149 כי, הסכם הנחתם תחת הרושם המצטבר של איומי המערער, המנצל את חוסר נסיונם של המשיבים וחרדתם מפני הצפוי, אינו הסכם מקובל. "בית-משפט זה בדונו בסוגיית האילוץ, בהקשר לאיום בנקיטה בהליכים פליליים, קבע לא אחת, כי איום כזה יש בו משום כפייה והוא נותן בידי מי שהתקשר עקב האיום זכות לבטל התחייבותו" [שם, מפי כב' הש' שטרסברג -כהן, עמ' 155] 16. לפיכך, הנני קובע שהסכמתו של התובע לוותר על תביעתו בטלה מכוח הוראת סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. 17. מהטעמים המפורטים לעיל אני קובע שעל הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לרכבו כתוצאה מהברד. 18. בשאלת הנזק, הוגשה חוות דעת שמאי מטעם התובע. הנתבעת לא ראתה לנכון להגיש חוות דעת נגדית, אולם צירפה חוות דעת קודמות המעידות על תאונות ופגיעות שנגרמו לרכב והביאו לירידת הערך שלו. מדובר בתאונות שהינן מאוחרות לנזק הברד ועל כן טענה הנתבעת כי תיקון אותן תאונות חיסל ממילא את נזקי הברד. 19. לאחר שבחנתי את חוות הדעת מצד הנתבעת אליה צורפו תמונות הפגיעות ברכב בתאריכים המאוחרים לאירוע הברד ולאחר שבחנתי את חוות הדעת מצד התובע ואת התמונות הצבעוניות שצורפו לה, הגעתי למסקנה שאף אם תוקנו אותן תאונות מאוחרות לא היה בכך כדי לתקן את נזק הברד. מעיון בתמונות שצורפו לחוות-דעת התובע אני למד, שמרבית הנזק כתוצאה מן הברד נגרם לאזור מכסה תא המטען וגג הרכב. לעומת זאת התאונה שאירעה לרכב ביום 16.10.02 היתה פגיעת גחון וחזית ולא נגעה כלל לחלקים אלה. התאונה מיום 20.12.03 נגעה בעיקר לנזק בצד השמאלי של הרכב, בצד הימני ונזק זניח בחלק האחורי. גם פגיעות אלה לא נגעו לחלקים העקריים שנפגעו כתוצאה מהברד. 19. אשר לירידת הערך, זו הוערכה על ידי השמאי מטעם התובע בסך של 3,808 ₪. אין בידי לקבל ראש נזק זה. ראשית לא הובאה לפניי כל ראיה שהרכב נמכר במחיר הנמוך ממחיר המחירון שלו, היינו לא הוכחה ירידת ערך בפועל, למעט דרישת מר מראוני לקבל בחזרה חלק ממחיר הרכב. יתירה מכך, שמאי התובע לא התייחס בחוות דעתו לתאונות הקודמות שאירעו לרכב וגם בכך יש כדי להשמיט רכיב זה. 20. לא מצאתי ממש ביתרת טעות הצדדים והן נדחות. 21. סוף דבר - הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. מסכום זה יש לנכות השתתפות עצמית בה מחוייב התובע מכוח הפוליסה. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות משפט: שכר טרחת השמאי ושכר עדותו ואגרת בית משפט. כן הנני מחייב את הנתבעת בשכר טרחת ב"כ התובע, בהתחשב בכך שהתקיימו שלושה דיונים בתביעה זו, בסכום של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. רכבנזק לרכב