עשיית עושר ולא במשפט - כפל ביטוח

בית המשפט פסק כי לא רק התחלוף והשיבוב, אלא גם הכללים בדבר "כפל ביטוח" מעוגנים בדיני היושר ובעקרונות של "עשיית עושר ולא במשפט". זכות ההשתתפות מבוססת על התפיסה שלפיה, מקום שבו אחדים צריכים לשאת בחיוב, יש לחלק את נטל החיוב ביניהם באופן צודק. להלן פסק דין בנושא עשיית עושר ולא במשפט - כפל ביטוח: פסק-דין מכונית שביטחה התובעת נגנבה ממוסך (של הנתבע 1) שהרכוש שנמצא בו, ובכללו אותה מכונית, בוטח מפני סיכוני גניבה ע"י הנתבעת 2. הצדדים הגיעו להסכמות דיוניות נרחבות וסיכמו בשאלה המשפטית שבה נחלקו: האם מתקיים בנסיבות אלה "כפל ביטוח" ומה היחס שבין זכות השיבוב שמכוחה תבעה התובעת לכללי ההשתתפות במקרה "כפל ביטוח"? סעיפים 68, 62 ו- 59 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח) נוגעים לענייננו: ס' 68 קובע שמבטח חייב לשלם לפי דרישה לצד שלישי תגמולי ביטוח שהמבטח חייב למבוטח. כך נוצרת עילת תביעה ישירה לניזוק נגד מבטחו של המזיק. המסד לדיני הנזיקין הוא - היש צורך להזכיר? - שניזוק זכאי לפיצוי מהמזיק בגין הנזקים שגרם לו. ביחסי הניזוק והמזיק (ומבטחו של המזיק) אין מקום ל"השתתפות" או ל"שוויון" ועל המזיק החובה לפצות את הניזוק. ס' 62 לחוק יוצר את זכות התחלוף (או ה"שיבוב") ומקנה למבטחו של ניזוק ששילם תגמולי ביטוח את עילות התביעה שעמדו לניזוק עצמו כנגד המזיק. חיבור ס' 62 עם ס' 68 מעניק למבטחו של הניזוק עילת תביעה ישירה נגד מבטחו של המזיק. הכללים החלים על תביעה כזו הם של דיני הנזיקין. על התובע בעילת תחלוף להוכיח "אשם" של "מזיק" כדי לזכות ב"פיצוי" לפי ראשי הנזק שבדיני הנזיקין. ס' 59 לחוק חוזה הביטוח עוסק ב"ביטוח כפל", דהיינו מצב שבו "בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות..." וקובע כללים לחלוקת חבות המבטחים כלפי המבוטח. טענת הנתבעים היא שהנתבעת 2 והתובעת ביטחו אותה מכונית מפני סיכון "גניבה", לכן חל ס' 59 ויש לחלק את חבותן לפי כלליו. טענת התובעת היא, שהיא ביטחה "ניזוק" ואילו הנתבעת 2 ביטחה "מזיק" ולכן לא קמה לנתבעת 2 זכות השתתפות לפי סעיף 59. נשוב לעובדות: מבוטח התובעת מסר מכונית למוסך כשחלונה פרוץ. המוסך נפרץ והמכונית נגנבה כשהגנב נטל את מפתחות המכונית שלא נשמרו כראוי יחד עם הקוד המאפשר את התנעתה. למבוטח התובעת עילות תביעה טובות המעוגנות בדיני הנזיקין, השומרים והחוזים. אילו התנהלו ההליכים במישרין בינו לבין הנתבע 1 היתה תביעתו מתקבלת במלואה. היתכן שהתדיינות בין מבטחיהם של הצדדים הקרובים לאירוע תסתיים בתוצאה שונה? לשיטת הנתבעות גובר הכלל של כפל ביטוח על זכות השיבוב ולכן התדיינות בין המבטחים תביא לחלוקת נטל הגניבה בין המבטחים במקום שבו תביעת נזיקין ישירה היתה מטילה את כל העול על הנתבע 1 להנאת הניזוק. התובעת חולקת עליה. הצדדים סיכמו טענותיהם בשאלה זו וגם בשאלה - שלא מצאתי להזקק לה - באשר לשיעורי חלוקת הנטל בין המבטחים. הנתבעות סבורות שברע"א 3948/97 מגדל נ' מנורה, פ"ד נה(3)769 (להלן: הלכת סיגנא) נקבע למעשה שעקרון ההשתתפות במקרי "כפל ביטוח" גובר על זכות השיבוב. הטעם לכך הוא, לדעתן, שבפועל זכתה מבטחת של מי שלפי עובדות המקרה הוא "ללא ספק" המזיק, לזכות השתתפות כנגד מי שהיתה המבטחת של הניזוק. כנגדה עומדים הדברים המפורשים שבהם דחה בית המשפט העליון טענה זהה, שבגללה התבקש דיון נוסף באותה פרשה. כך כתב השופט מצא (דנ"א 3964/01 סיגנא חברה לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה תק-על 2001(3), 735 בעמ' 736): "... אלא שפסק הדין שלערעור בענייננו אינו דן בשאלות אלה, וממילא התוצאה עליה מצביעה העותרת איננה מתחייבת ממנו. פסק הדין איננו קובע כי ההסדר הקבוע בסעיף 59 לחוק יחול גם במקרה בו נמצא מבטחו של המזיק אחראי בגין חבות המזיק כלפי צד שלישי (הניזוק). פסק הדין מציין, כי העותרת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בטענתה, כי הפוליסה שהוצאה על-ידי מגדל הייתה מסוג "ביטוח אחריות", היינו כי נועדה לכסות את אחריותו של המוביל לגרימת נזק לצד שלישי; וחיובה של העותרת להשתתף בכיסוי הנזק התבסס על ההנחה, כי הפוליסה שהוצאה על-ידי מגדל הייתה מסוג "ביטוח רכוש" גרידא, ובדומה לפוליסה שהוצאה על-ידי העותרת, אף היא נועדה לכסות רק את אינטרס הבעלים בנכס. יוצא, אפוא, שבפסק הדין לא נקבעה כל הלכה לגבי מקרה של מבוטחים אחדים, שבו הביטוח לטובת האחראי לנזק נועד לכסות את אחריותו לגרימת הנזק." הנתבעות טוענות שמן הראוי להתעלם מדברים אלה שאינם תקדים מחייב שכן הם שנקבעו בהחלטה הדוחה בקשה לדיון נוסף, אך דומני שהדברים גופם נכונים ומחייבים כאחד. לטענת הנתבעות נקבעה בהלכת סיגנא עדיפות של זכות ההשתתפות שבס' 59 על זכות השיבוב שבס' 62. לריק חיפשתי בפרקטיקה עקבות לשינוי כזה בדין הנוהג (שלטענת הנתבעים נקבע "על דרך ההתעלמות"). למשל: ב"ביטוח מקיף" לרכב נוטלת על עצמה המבטחת חבות הן כלפי הרכב המבוטח והן כלפי הרכב שבו הוא פוגע. כששתי מכוניות המבוטחות בביטוח מקיף מעורבות בתאונה כל אחת מהמבטחות "ביטחה אותו נכס" (המכוניות המעורבות) "מפני אותו סיכון" (נזקי התאונה). אלפי תביעות שיבוב מוגשות בישראל מדי שנה בגין נזקי רכוש בתאונות דרכים. כשלמכוניות המעורבות "ביטוח מקיף" מתייצבות משני צדי המתרס המבטחות שלהן. מאז שנקבעה הלכת סיגנא ביום 4.4.2001 לא חל כל שינוי דרמטי בדרך התנהלות תביעות אלה. בתי המשפט ממשיכים לברר מי אחראי לתאונה (ענין לא נחוץ להכרעה לפי ס' 59) ולא דנים ביחס הביטוחים (ענין נחוץ לבירור ההשתתפות לפי ס' 59). אם צודקים הנתבעים כל אותן תביעות שיבוב מתנהלות מזה 6 שנים "בניגוד להלכת סיגנא" ואין פוצה פה ומצפצף והרי הדבר אינו סביר. באסמכתאות הנתבעים אין אפילו אחת המתיימרת לנתח את הדין ולנמק כיצד ומדוע ראוי לתת למבטחו של מזיק זכות השתתפות כנגד מבטחו של ניזוק. הסתייגות ברורה מהפירוש שמציעים הנתבעים לדין עולה מהדברים שכתב כבוד השופט מצא, מעט לפני הקטע שצוטט קודם: "בחינת היחס שבין ביטוח כפל לטובת מבוטחים אחדים לבין דיני התחלוף הקבועים בסעיף 62 לחוק, אכן מעוררת שאלות כבדות-משקל; ואני נכון להסכים עם העותרת שהתוצאה המתוארת על-ידיה אינה רצויה. ראו לעניין זה את פסק הדין בעניין North British & Mercantile Insurance Co. v. London, Liverpool & Globe Insurance Co., (1877) 5 Ch.D. 569, בו נפסק כי למבטחי השומרת של נכס שניזוק, אשר נשאה באחריות לנזק, לא קמה זכות השתתפות כלפי מבטחיה של בעלת הנכס. גם המלומד ,Birds בספרו ,303, 316-317 ,(Modern Insurance Law (4th ed., 1997 מסייג את תחולתה של זכות ההשתתפות למקרים בהם אין אחד המבוטחים נושא באחריות לנזק שנגרם למבוטח האחר..." עיון בהלכת North British & Mercantile Insurance Co. v. London, Liverpool & Globe Insurance מראה, שלא רק שנשללה זכות ההשתתפות של מבטחי המזיק כלפי מבטחי הניזוק, אלא שבמפורש אושרה זכות השיבוב שלהם (שם, בעמ' 584 בשורה 7 ואילך): “The company which has insured the person who has the remedy over succeeds to his right of remedy over, and than it is a case of subrogation.” במהדורה החמישית של ספרו חוזר Birds על אותה דעה המופיעה גם אצלLawry& Rawlings Insurance Law: Doctrine and Principales (Hart 1999) p.190. עמדת הלורד Mackay לענין שיבוב ברורה (Halsbury`s Laws of England (4TH ed. Rep. 2003) 25, sec 196) : “if the third parties are insured, the ultimate liability for the loss falls on their insurer.” אכן, הפרקטיקה בישראל נוהגת בדיוק לפי הכלל שתיאר הלורד Mackay. בשנת 2002 חזר בית הלורדים ואישר הלכה זו תוך הבהרת היחסים שבין עילת התביעה של שיבוב לעילת התביעה של השתתפות. בפרשתCaledonia north sea Ltd. V. British telecommunications Plc, [2002]UKHL 4 (להלן: פס"ד Caledonia) שם דן בית הלורדים באסון שהתרחש על אסדת קידוח נפט בים הצפוני. לשם הבהרה נזכיר, שבסיס הדיון במשפט האנגלו-אמריקני היא האבחנה בין רמות חבות שונות: חבותם של "מעוול", "מפר חוזה", או של מי שחייב לשאת בנזקים מכח התחייבות חוזית לעשות כן היא "ראשונית", או "עיקרית". חבותו של מבטח של ניזוק מכח פוליסה היא "משנית" (בארה"ב נאמר לעתים שמבטחת יכולה לתבוע בעילת שיבוב רק נתבע שעמדתו האקוויטבילית "נחותה" משלה - ר' פס"ד משנת 1967 של השופט Hufstedler מבית המשפט לערעורים של קליפורניה Patent Scafolding Co. V. William Simpson Costruction Co.64 cal Rptr 187). בפסקה 62 לפס"ד Caledonia הסביר זאת הלורד Mackay במילים אלה: “These cases show that generally liabilities incurred in tort or delict or in contract will be primary while the liability of the indemnity insurer of the injured party will be secondary.” בפסיקה שנסקרה בפס"ד Caledonia מאז הניח הלורד מנספילד בסוף המאה ה-18 את הבסיס לתביעת השתתפות בשל כפל ביטוח, נקבע שוב ושוב שבמבטחת של ניזוק (שחבותה "מישנית") יכולה לתבוע בעילת שיבוב את מי שחב "בחבות ראשונית", או בעילת השתתפות את מי שחב "חבות משנית". מסקנה זאת מובאת בפסקה 92 לפס"ד Caledonia מפי הלורד Hoffman: “…there are different ways of giving effect to this principle. One is to say that the person who has paid is entitled to be subrogated to the rights against the other person liable. The other is to say that one payment discharges the liability. The authorities show that the law ordinarily adopts the first solution when the liability of the person who paid is secondary to the liability of the other party liable. It adopts the second solution when the liability of the party who paid was primary or the liabilities are equal and co-ordinate.” (דברים דומים נאמרו גם אצל ד.פרידמן (עורך) דיני חיובים - חלק כללי, אבירם, 1994, 4-213). משמע: שהזכות שעומדת למבטח של ניזוק כ"חייב משני" כנגד מעוול, מפר חוזה, או מי שנטל על עצמו חבות חוזית לשאת בנזק ("חייב ראשוני"), היא זכות לשיבוב ולא זכות להשתתפות. ביום 30.11.2004 חזר בית המשפט העליון לערעורים של דרום אפריקה על אותה הלכה, תוך שציטט בהסכמה את דברי הלורד Hoffman (פסקה 5 לפסה"ד), Samancor Ltd v Mutual and Federal Insurance Co Ltd (2003) CLR 349 ובאותה שנה הגיע בית משפט באילינוי למסקנה זהה Progressive ins. V Universal cas347 Ill App 3d 10, 807 NE2d 577 (1st Dist 2004). משמע: התקדימים הזרים תומכים בעמדת התובעת. הלכה ישראלית מפורשת לענין זה לא אוזכרה ע"י הצדדים, אך דומה שהעקרונות שהנחו את בתי המשפט הזרים יפים גם לדין הישראלי. בטרם נדון בטעמים לכך, ראוי להקדים ולומר, שהנתבעות שבפני - המעוול והמבטחת שלו - לא "תובעות" השתתפות, אלא "מתגוננות" בטענה שלתובעת זכות לתבוע מהן השתתפות בלבד. זוהי הבחנה טכנית לגמרי: בין אם כטענת הגנה ובין אם כטענת התקפה, מנסים המעוול ומבטחתו "לגלגל" חלק מנזקי העוולה לפתחם של הניזוק ומבטחתו. אילו תבע אותן מבוטח התובעת בעצמו (כתביעת נזיקין נגד המזיק וכתביעה לפי ס' 68 לחוק חוזה הביטוח נגד מבטחו של המזיק) עדיין יכולות היו, לשיטתן, לשלוח הודעת צד ג' לתובעת (מבטחתו של הניזוק) ולתבוע ממנה "השתתפות". אגב כך היו "כופות" על הניזוק הפעלת פוליסת הביטוח שלו. דיני הנזיקין ודיני הביטוח יוצרים מערכת של "כלים שלובים". אם למבטחו של מזיק "זכות השתתפות" נגד מבטחו של הניזוק, משמע שלמי ש"בא בנעלי המזיק" יש זכות להקטין את עלויותיו (ובעקיפין גם את עלויות המזיק עצמו) ולהתעשר על חשבון הניזוק! בדיוק כדי למנוע תוצאה זו באה לעולם עילת השיבוב: "עקרון התחלוף הוא עיקרון נזיקי שמקורותיו מצויים בדיני עשיית עושר ולא במשפט, תכליתו היא למנוע התעשרות שלא כדין מחייב אשר צד ג' פרע את חובו" (ע"א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרישמי, פ"ד לה(1) 393, 399 ורע"א 7817/99 אבנר נ' קופ"ח מכבי, פ"ד מ(3) 49 פסקה 11). לא נראה לי שיש מקום לספק באשר לכך שמדובר בהתעשרות ממש על חשבון הניזוק עצמו: ראשית, עצם קיומו של ביטוח לניזוק היא תוצאה של תשלום דמי ביטוח ע"י הניזוק לפני האירוע הביטוחי. אלה הם כספים שהוציא הניזוק וכעת מבקש המזיק להנות מפירותיהם. שנית, להפעלת פוליסה יש עלויות: השתתפות עצמית וייקור של פוליסות ביטוח עתידיות (ולעתים קושי להשיגן בכלל). שלישית, אפילו בחר המבוטח להפעיל את הפוליסה שלו ממילא (כפי שקרה בתביעה שבפני) ברור שעסקי ביטוח אינם מתנהלים בחלל ריק. אם תשלל מהתובעת עילת השיבוב והיא תאלץ "להשתתף" בחבות מבטחו של המזיק גם "בגין מבוטח שלא חטא", יבוא הדבר לידי ביטוי כלשהו בעלויות הביטוח ביום מן הימים. לא רק התחלוף והשיבוב, אלא גם הכללים בדבר "כפל ביטוח" מעוגנים בדיני היושר ובעקרונות של "עשיית עושר ולא במשפט". זכות ההשתתפות מבוססת על התפיסה שלפיה, מקום שבו אחדים צריכים לשאת בחיוב, יש לחלק את נטל החיוב ביניהם באופן צודק. די להזכיר שבמשפט האנגלי נקראת הזכות equitable contribution. ה"השתתפות" הוגנת כששני מבטחים ביטחו מבוטח אחד. אז, בא כל מבטח ב"נעליו" (ובאשמו) של אותו אדם עצמו - ואין כל הצדקה להניח למקרה העיוור, או להחלטה שרירותית של המבוטח (המפעיל פוליסה אחת ולא אחרת) להיטיב את מצבו של מבטח אחד לעומת מצבו של האחר. לא כן המצב, כאשר כל מבטח בא בנעליו (ובאשמו) של מבוטח אחר. אז מעמדם של המבטחים מבחינת דיני היושר נגזר ממעמדם של המבוטחים: כשמבוטח אחד הוא מעוול והאחר קורבנו, מצבם של המבטחים רחוק מ"שוויון" המצדיק "השתתפות". ראוי לזכור: הדין נוטה חיבה וחסד לניזוק ו"מעדיף" אותו על המזיק ואין מקום "לתקן" העדפה זו "מטעמי מוסר וצדק". ראוי להדגיש את האבסורד שבטיעון הנתבעות: הנתבעות טוענות - בשם המוסר והצדק - שיש להניח ל(מבטחו של ה)מזיק לכפות על הניזוק את מקצת העלויות שגרם מעשה העוולה. אף שהנייר סובל (כמעט) הכל, דומה שטיעון מעין זה נדחה כבר לפני אלפי שנים במילים "הרצחת וגם ירשת?" לאור האמור ובהתאם להסכמות הצדדים אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות לשלם לתובעת 90,000 ₪ הנושאים הפרשי הצמדה מיום 22.4.04 ועד התשלום המלא בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ והאגרה ששולמה.פוליסהביטוח כפלעשיית עושר ולא במשפט