להלן פסק דין בנושא שיפוי המל''ל בגין קצבאות תלויים: פסק דין 1. בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד: ע"א 11515/07 וע"א 2117/08. ע"א 1151/07 נסב על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 1885/04 (כב' השופט ר' וינוגרד), אשר דחה את תביעת המוסד לביטול לאומי (להלן: המל"ל) נגד המשיבות לתשלום שיפוי בגין הקצבאות שהוא שילם ועתיד לשלם לתלויי המנוח (להלן - המנוח) עקב פגיעתו בתאונת דרכים במהלך עבודתו. 2. אין חולק על כך שעל התביעה חל חוזה שנכרת בין המל"ל לבין חברות ביטוח שיוצגו על ידי "אבנר", אשר הסדיר את הפיצוי שישולם על ידי המבטחות למל"ל בגין קצבאות שזה משלם לנפגעים שנפגעו בתאונות דרכים בהם מעורבים כלי רכב המבוטחים על ידי המבטחות (להלן - החוזה). על פי אותו חוזה הוסכם שהמבטחות לא יהיו חייבות לפצות את המל"ל מקום בו נפגע עובד ב"רכב המעביד". על פי מכתב הבנות שנוסח על ידי עורך א' נוביק ז"ל, שייצג את המשיבות במשא ומתן על כריתת החוזה, שהיה חלק מהחוזה המוסכם (להלן- מכתב ההבנות), נקבע כי "בכל מקום בו מדובר במסמך זה לעיל ב'רכב המעביד' או ב'רכב מעבידו', ... פירושו - רכב בבעלות המעביד, או רכב שכור על ידי המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו. המחלוקת בין הצדדים נפלה באשר לפרשנותו של המונח "רכב בבעלות המעביד" כמשמעו במכתב ההבנות. בעוד שהמל"ל טען שהכוונה הייתה לרכב שהבעלות עליו רשומה במרשם שבמשרד הרישוי על שם המעביד, המשיבות טוענות כי הכוונה היא לרכב שהבעלות בו היא של המעביד, בהתאם לדיני הקניין, אף אם הרישום אינו משקף בעלות זו. 3. בית המשפט קמא דן בסוגיה זו באופן יסודי ומפורט במסגרת החלטת ביניים שנתן ביום 8.3.07, ומסקנתו הייתה "כי כוונת הצדדים בביטוי 'רכב בבעלות המעביד', כפי שהיא משתמעת מלשונו הפשוטה והמפורשת של החוזה, היא לרכב המצוי בבעלותו על פי דיני הקניין, ולא לרכב הרשום על שמו במשרד הרישוי" (סעיף 35 להחלטה הנ"ל). בכך, קבע בית המשפט קמא, אין כדי לשלול את המשמעות הראייתית לעניין הבעלות הנודעת לרישום במשרד הרישוי, אך ברישום זה אין כדי להכריע באופן בלעדי בשאלת הבעלות הקניינית. בהמשך, במסגרת פסק הדין הסופי, דן בית המשפט קמא בשאלה למי הייתה שייכת הבעלות ברכב, והגיעה למסקנה כי אף שהרכב היה רשום במשרד הרישוי על שם המעביד, בפועל הרכב היה שייך למנוח ולא היה שייך למעביד. מסקנה זו הביאה לדחיית התביעה. לעניין המשמעות הראייתי של הרישום, הדגיש בית המשפט קמא: כי "הרישום במשרד הרישוי הוא ראיה חזקה ביותר, ולעניין זה לתוקף הדקלרטיבי של הרישום נודעת משמעות רבה. ממילא יש להניח כי בקשות למתן רשות להתגונן להם לא יצורפו ראיות ממשיות (להבדיל מאמירות כלליות) המצביעות על בעלות קניינית של המעביד (ובכלל זה עצמאי) ברכב, יידחו ללא צורך בדיון בגוף התובענה. 4. המערער חוזר ומעלה בפנינו את כל הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא. לטענתו פסק דינו של בית המשפט קמא עומד בניגוד להלכת בית המשפט העליון כפי שנפסקה בדנ"א 10114/03 המל"ל נגד אררט ואבנר (לא פורסם), בו נקבע שיש לפרש את ההסכם נשוא הדיון על פי תכליתו וזו נועדה למנוע התדיינויות בין הצדדים ולהעדיף מתווה מוסכם וקבוע מראש על פני הכרעה פרטנית בכל מקרה. לאור תכלית זו, טוען המערער, יש לפרש את הביטוי "רכב בבעלות המעביד", כרכב שהבעלות הרשומה בו היא על שם המעביד, שכן פרשנות אחרת תפתח פתח להתדיינויות רבות באשר לשאלה מיהו הבעלים בפועל של הרכב וזאת גם במקרים שהבעלות הרשומה (במשרד הרישוי) היא על שם המעביד. המערער טוען שזו גם הייתה כוונת הצדדים בהסכם זה, והוא סומך טענה זו בעיקר על עדותה של עורכת דין טננהאוז, אשר ייצגה את המל"ל במו"מ בנוגע למסמך ההבנות. המערער מוסיף וטוען, שגם התנהגות המשיבות משך השנים שחלפו מיום החתימה על מסמך ההבנות מלמדת שכוונתם הייתה לבעלות רשומה, מה שעולה מכך שעד לפסק הדין בתיק עיזבון מנשה (שניתן בשנת 2001) חברות הביטוח שילמו תמיד את דרישות השיבוב של המל"ל בהתאם לרישום הבעלות במשרד הרישוי. לבסוף טוען המערער שבכל מקרה וגם אליבא פרשנותם (המוטעית לשיטתו) של המשיבים, לא הוכח שהמנוח היה הבעלים בפועל של הרכב. 5. נפתח בטענה האחרונה. עניינה של טענה זו טענה זו, המתייחסת לשאלה מי היה הבעלים בפועל של הרכב, בשאלה עובדתית, שבה הכריע בית משפט קמא על פי הראיות שהוצגו בפניו, ואיננו ראינו רואים סיבה להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא המבוססות היטב בראיות. 6. אשר לפרשנות המונח "רכב בבעלות המעביד", הניתוח המפורט שערך בית משפט קמא בסוגיה זו, על מסקנותיו, מקובל עלינו. לפיכך, נסתפק בשתי הערות. ראשית, אנו סבורים שמבחינה מילולית לשון מכתב ההבנות תומכת במובהק בפרשנותו של בית המשפט קמא. זאת, משום שמכתב ההבנות התייחס ל"רכב בבעלות המעביד", ולא התייחס לרכב הרשום על שם המעביד במשרד הרישוי, רישום שאינו קונסטיטוטיבי אלא בעל משמעות דקלרטיבית בלבד, ואינו משקף בהכרח את הבעלות ברכב. על רקע זה מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא, שקשה להניח כי עורכי הדין שערכו את מכתב ההבנות , "תוך שאינם מותירים אבן שאינה הפוכה", התכוונו, "באומרם 'בעלות', ... לדבר מה השונה בתכלית מ'בעלות' על פי דיני הקניין החלים בישראל, שחזקה כי היו ידועים להם" (סעיף 34 להחלטה). אכן, נכון הדבר שתכליתו של ההסכם הייתה למנוע התדיינויות, אך בעניין זה מקובלת עלינו מסקנתו של כב' השופט דראל בת"א (י-ם) 14118/04 המוסד לביטוח לאומי נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ואח', לא פורסם, 29.7.2007), כי "אף שזו מטרתו ותכליתו של ההסכם ועליה לשמש בסיס ונקודת מוצא לפרשנותו, אינני סבור כי התוצאה הנובעת היא כי בכל מקרה של שאלת פרשנותו יבחר הפתרון החוסך התדיינויות, אף אם אינו נכון ואינו תואם את דיני הקניין ואת ההלכות שנקבעו לעניין מעמדו של הרישום". שנית, מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט קמא, כי לאור עדותה של עו"ד טננהאוז כי לא דיברה עם עו"ד נוביק על נושא זה, עדותה בדבר כוונת הצדדים בעשותם שימוש בביטוי "רכב בבעלות המעביד" יכול ששיקפה את הבנתה שלה בלבד, ואינה יכולה לשקף את הבנתן של המשיבות. 7. הערעור האחר (ע"א 2117/08) הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 5107/04 (כב' השופט ג' ארנברג) אשר התייחס גם הוא לתביעת שבוב של המל"ל נגד מבטחת ולפרשנותו של מכתב ההבנות הנ"ל, אך הגיע למסקנה הפוכה. בפסק דין זה נקבע שהמשמעות שיש לתת למילים 'רכב בבעלות המעביד' היא רכב הרשום על שם המעביד. ביסודה של מסקנה זו עמדו שני נימוקים עיקריים. האחד הוא השיקול שפרשנות זו תחסוך בהתדיינויות. השיקול השני הוא ש"אין ספק שהמילים 'רכב בבעלות המעביד' נושאים את הפרשנות, שהיא גם הפרשנות שיתן האדם הסביר למילים אלה, בבעלות רשומה של המעביד. צא ושאל כל אדם בשוק כיצד יודעים אם רכב בבעלותו של פלוני אם לאו, והוא יאמר לך לגשת למשרד הרישוי ולבדוק שם". 8. פרשנות זו של בית המשפט קמא, כפי שהוסבר לעיל, אינה מקובלת עלינו. 9. לאור האמור עולה השאלה למי הייתה שייכת הבעלות (הקניינית) ברכב נשוא הדיון. מסתבר שהנפגע השתמש ברכב שהיה מעורב בתאונה לצורך עבודתו כסוכן ביטוח עצמאי, אך הרכב היה רשום על שם אביו שהוא גם היה זה שרכש את הרכב. על פי הראיות שבאו בפני בית המשפט, כשנה לאחר שהאב רכש את הרכב הוא העביר אותו לשימושו של הנפגע, מאז הוא לא נהג יותר ברכב. לאחר שאחיו הצעיר של הנפגע קיבל רישיון נהיגה, גם הוא היה עושה, לפעמים, שימוש ברכב. 10. בעניין זה מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא, כי אין די בראיות שהביאה המערערת כדי להוכיח שהבעלות ברכב עברה לידיו של הנפגע. כאמור לעיל, הרכב נרכש על ידי אביו של הנפגע ואף היה רשום על שמו במשרד הרישוי. האב אמנם נתן לנפגע להשתמש ברכב באופן בלעדי משך כשנתיים והנפגע אף היה רשום כמבוטח בפוליסת הביטוח שהוצאה על ידי המערערת, אך בכך בלבד אין כדי לסתור את חזקת הרישום. מה גם שהנפגע כלל לא טען בעדותו שאביו העביר לו את הבעלות ברכב. 11. התוצאה היא ששני הערעורים נדחים. המערערים בכל אחד מהערעורים ישלמו למשיבים בכל אחד מהערעורים שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.קצבת תלוייםשיפוי