להלן פסק דין בנושא ביטול פסק דין משוחזר: פסק דין 1. בפניי ערעור על החלטת כב' הרשמת פומרנץ מיום 2/3/05 (להלן: "ההחלטה"), לפיה נדחתה בקשת המערער לביטול פסק דין משוחזר שניתן ב-ת"א 4187/91 ביום 31/10/03 (להלן: "פסק הדין המשוחזר"). מבוא: 2. להלן העובדות הרלוונטיות לערעור: א. ביום 25/3/91 הגיש המשיב תביעה כספית על סך של 59,460 ₪ נגד המערער ואחרים (להלן: "התביעה") בה נטען כי, המערער נטל מהמשיב הלוואה שלא סולקה כמוסכם וכי יתר הנתבעים בתביעה ערבו להחזר אותה הלוואה (להלן: ''ההלוואה''). ב. בשנת 1992 חתמו המערער והמשיב על הסכם פשרה בו הוסדר חוב ההלוואה וכן חובות נוספים שהיו למערער כלפי המשיב (להלן: ''הסכם הפשרה''). בהסכם הפשרה אישר המערער את יתרת חובותיו למשיב, התחייב לסלק חלק מהחוב באמצעות הלוואה אותה יעמיד המשיב ותפרע במשך 20 שנה, שאם לא כן יהא עליו לסלק מלוא החוב בניכוי הסכומים אשר ששולמו בפועל (להן: ''ההלוואה''). בסעיף 11 להסכם הפשרה נקבע כדלקמן: "החייב (המערער-ר.ח) מסכים, כי הבנק יטול פסק דין על מלוא סכום התביעה בת.א. 4187/91 והבנק מתחייב שלא לבקש ביצוע פסה"ד כל זמן שהחייב יעמוד בתנאי הסדר זה ככתבם וכלשונם". ג. בשנת 2003 חדל המערער מפירעון ההלוואה והמשיב ביקש לנקוט נגדו הליכי הוצאה לפועל. הואיל ועד לאותו מועד תיק בית המשפט בוער ולא היה ברשות המשיב פסק דין המאשר את הסכם הפשרה, הוא הגיש בקשה לשיחזור התביעה (להלן: "בקשת השחזור") בה נטען כדלקמן: ''3. ע"פ המוסכם בסעיף 11 להסכם נספח ב', נטלה המבקשת נגד המשיב מס' 1 פסק דין על מלוא סכום התביעה, אולם לנוכח הזמן הרב שחלף מאז נחתם ההסכם הנ"ל לא עלה בידי המבקשת לאתר עותק מפסק הדין שניתן נגד המשיב בתיק זה ע"פ המוסכם בסעיף 11 להסכם" (ההדגשה שלי-ר.ח.). דא עקא, בקשת השחזור לא נתמכה בתצהיר מטעם המשיב. ד. ביום 19.10.03 ניתנה החלטה בדבר שחזור התביעה (להלן: ''החלטת השחזור'') וביום 30/10/03 ניתן פסק הדין המשוחזר אשר לצורך מימושו פתח המשיב נגד המערער תיק הוצאה לפועל (להלן: "תיק ההוצל"פ"). ה. המערער הגיש במסגרת תיק ההוצל''פ בקשה בטענת פרעתי בה הוחלט כי, תשלומים ששולמו על חשבון החוב לפני מתן פסק הדין המשוחזר לא ידונו במסגרת טענת פרעתי. על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (להלן: ''בקשת רשות ערעור''), הבקשה התקבלה והוחלט כי במסגרת טענת פרעתי יש לדון גם בתשלומים ששילם המערער בעבר בהתאם להסכם הפשרה (להלן: "החלטת הערעור''). ו. משנודע למערער כי פסק הדין משוחזר ולא מקורי, הוא עתר לביטולו, בקשתו נדחתה ומכאן הערעור. 3. בהחלטה נשוא הערעור שבפני נקבע כי, אף באם תאמר כי לא ניתן פסק דין מקורי המאשר את הסכם הפשרה, ממילא הוא היה צריך להינתן, כי היה על המערער לבסס טענתו בדבר סילוק החוב שנקבע בהסכם הפשרה באמצעות תצהיר וגרסה חשבונאית, כי החלטת המחיקה בטעות יסודה וזאת נוכח הסכמתו המפורשת של המבקש למתן פסק דין על מלוא סכום התביעה וכי לבקשה לא צורף תצהיר מטעם המערער. בנסיבות העניין, כב' הרשמת פומרנץ ביטלה החלטת המחיקה ודחתה את הבקשה לביטול פסק הדין המשוחזר. טענות הצדדים: 4. לטענת המערער, לראשונה נודע לו כי פסק הדין משוחזר ולא מקורי כאשר המשיב הודה בכך בתגובתו לבקשה למתן רשות ערעור. בעקבות זאת עיינה ב''כ המערער בספרי בית המשפט וגילתה כי לפ הרישום בהם, התביעה נמחקה מחוסר מעש לפי החלטת כב' הרשמת פריאל (כתוארה אז) (להלן: "החלטת המחיקה") וכי המשיב הטעה את בית המשפט קמא בבקשת השחזור. כן נטען כי על המשיב הנטל להוכיח שניתן פסק דין מקורי בתביעה בטרם מתן פסק דין משוחזר והוא לא עמד בנטל זה, לא היה כל מקום לדון בשאלה האם המערער סילק את חובותיו בהתאם להסכם הפשרה וכי לכב' הרשמת פומרנץ לא היתה סמכות להורות על ביטול החלטת המחיקה. 5. לטענת המשיב, החלטת השחזור אינה עומדת לערעור ועל-כן, הטענה בדבר העדר תצהיר תמיכה לבקשת השחזור אינה רלוונטית. מכל מקום, טענות המשיב במסגרת בקשת השחזור אינן מחייבות תמיכה בתצהיר ואין מקום לדון בטענת הטעיית בית המשפט קמא לאחר שהטענה נדחתה על ידו. כן נטען כי, פסק הדין המשוחזר נמסר לב''כ המערער, לדבריו, ביום 8.3.04 והבקשה לבטלו הוגשה ביום 19.8.04 מבלי לעתור להארכת מועד הגשת הבקשה, זאת בניגוד לתקנה 214 ו- 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, הבקשות בטענת פרעתי ולמתן רשות ערעור אשר הגיש המערער טומנים בחובם הודאה במתן פסק הדין ועל-כן כפירת המערער במקביל במתן פסק הדין נגדו, מהווה העדר תום לב ויוצר השתק. כן נטען, כי בהחלטה בערעור נקבע באופן חלוט כי פסק הדין הינו משוחזר, כי הנטל מוטל על המערער להוכיח כי התביעה נמחקה מחוסר מעש והוא לא עמד בנטל זה ומכל מקום, בהתאם לתקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט רשאי בנסיבות מקרה דנן, בהן נחתם הסכם פשרה בין הצדדים, לבטל מחיקה מחוסר מעש ובהתאם לפסק הדין שניתן בתיק בר''ע 2115/01, עמידה על טענה כי התביעה נמחקה מחוסר מעש על אף הסכמת הצדדים כי יינתן פסק דין בתביעה, הינה חסרת תום לב ובית המשפט רשאי להתעלם מהחלטת המחיקה ולתת פסק דין מחדש. דיון: 6. טענת המשיב כאילו החלטת השחזור אינה עומדת לערעור ועל כן העדר תצהיר תמיכה בבקשת השחזור אינו רלוונטי להליך זה, יוצרת הבחנה מלאכותית בין הליך השחזור לבין בקשת ביטול פסק הדין המשוחזר, אשר ההחלטה בה היא מושא הערעור בפני, ובה העלה המערער, בין היתר, את הטענה בדבר העדר תצהיר התומך בבקשת השחזור. בנסיבות העניין, טענת המשיב לעניין זה נדחית. 7. טענת המשיב בבקשת השחזור כאילו ניתן פסק דין בתביעה בהסתמך על הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, כמצוטט בסעיף 2(ג) לעיל, לא עולה מתיק בית המשפט ועל-כן מן הדין היה לתמוך אותה בתצהיר. מסקנה זו מתחייבת הן מתקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה יש לתמוך את הבקשה בתצהיר לאימות העובדות "המשמשות יסוד לבקשה" והן מתכלית הליך השחזור שנועד לאיסוף מסמכים שהיו קיימים במקור בתיק בית המשפט אך לא לצורך יצירת מסמכים, במיוחד פסק דין, שלא היו בעבר (ר' תקנה 2 לתקנות בית המשפט (סדרי דין לשחזור תיקים ומסמכים, התשמ"ד- 1984). 8. בנסיבות העניין, בהעדר תצהיר לתמיכה בטענת המשיב בדבר מתן פסק דין מקורי בתביעה או כל ראיה אחרת, לא היה מקום להורות על מתן פסק הדין המשוחזר. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי בתגובת המשיב לבקשת ביטול פסה''ד המשוחזר וכן בערעור שבפניי שינה המשיב טעמו וחזר בו מהטענה כאילו ניתן פסק דין מקורי בתביעה לפי הסכם הפשרה, וזאת באומרו: "ע"פ המסוכם בסעיף 11 להסכם (הפשרה-ר.ח.)... רשאית הייתה המשיבה ליטול כנגד המערער פסק דין על מלוא סכום התביעה" (ראה סעיף 3 בתגובה לבקשה לביטול פסק הדין וכן בעיקרי הטיעון של המשיב). 9. טענת המשיב לתחולת תקנה 214(א) לתקנות סדר הדין האזרחי לעניין מועד הגשת בקשה לביטול פסק דין תוך 30 יום ממועד המצאתו, אינה משכנעת בעיניי. בתקנה 214(א) הנ"ל נקבע כדלקמן: "ניתן פסק דין לפי פרק זה באין בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות רשות להתגונן שניתנה על-פי צד אחד או שניתנה בשל אי התייצבות מצהיר, והגיש בעל הדין שנגדו ניתן פסק הדין בקשת ביטול בתוך 30 ימים מיום שהומצא לו פסק הדין, רשאי בית המשפט או הרשם לבטל את פסק הדין לפי הוראות תקנה 201" (ההדגשה שלי-ר.ח). הנה אם כן, תקנה 214(א) הנ"ל כוחה יפה כאשר פסק הדין ניתן באחד המקרים המפורטים בה, כגון העדר בקשת רשות להתגונן או החלטה לדחות בקשה כאמור, בעוד כי כאן עסקינן בפסק דין משוחזר שלא ניתן כאמור בתקנה. אי לכך, אני דוחה טענת המשיב לעניין זה על הסף. 10. העובדה כי המערער הגיש בקשה בטענת פרעתי וכן בקשת רשות ערעור על ההחלטה שניתנה במסגרת טענת פרעתי, אינה יוצרת השתק ולא מהווה העדר תום לב בנסיבות מקרה דנן. אדרבא, יש לייחס העדר תום הלב למשיב אשר הזין את בית המשפט ואת המערער במידע שגוי והציג מצג שווא במסגרת בקשת השחזור, לפיו, כביכול, ניתן פסק דין מקורי בתביעה (טענה ממנה חזר בהמשך). כמו כן, המשיב, מצידו, לא טען כאילו המערער ידע מבעוד מועד שלא ניתן פסק דין מקורי בתביעה. בנסיבות העניין, כאשר המערער פעל על סמך המידע שקיבל מהמשיב, מידע הטומן בחובו הנחה כי ניתן פסק דין מקורי בתביעה, יהא זה מרחיק לכת, בלשון המעטה, לומר כי המערער מושתק או פעל בתום לב. 11. אף קביעת ביהמ"ש המחוזי במסגרת בקשת רשות הערעור כי עסקינן בפסק דין משוחזר אינה רלוונטית למקרה דנן, וזאת מהטעם הפשוט כי בפני אותה ערכאה כלל וכלל לא נדונה הסוגיה באם ניתן פסק דין מקורי בתביעה, אם לאו, אלא נקודת ההנחה שם הייתה, ואשר בדיעבד התגלתה כמוטעית, כי ניתן פסק דין בתביעה על סמך הסכם הפשרה, מידע, שכאמור, נמסר על-ידי המשיב אשר. 12. נסיונן המשיב להיתלות בתקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי ובהחלטת כב' השופטת גרסטל בתיק בר"ע (ת"א) 2115/01 כהן נ' רב חן ואח', נדון לכישלון. תקנה 524 הנ"ל מקנה סמכות לביהמ"ש לתקן "כל פגם או טעות בכל הליך" ,אולם, ככל שהדבר מתייחס להחלטה בדבר מחיקת התביעה על הסף, אליה מכוון המשיב טיעון זה, לא נטען, אף לא ברמז, באיזה נסיבות הייתה המחיקה ועל-כן אין לומר כי נפלה טעות או פגם בהליך, מכאן, קביעת כב' הרשמת פומרנץ כי נפלה טעות בפסק הדין לפיו נמחקה התביעה וביטול ההחלטה לעניין זה, בטעות יסודה. באשר להחלטת כב' השופטת גרסטל, אין המשל דומה לנמשל, שכן, שם ניתן פסק הדין בהעדר התייצבות הצדדים ובאותו יום, בשעה מאוחרת יותר, הם התייצבו בפני בית המשפט והודיעו כי הגיעו להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה. הטרוניה אשר העלתה המבקשת באותו עניין הייתה כי, פסק הדין המוחק את התביעה לא בוטל וביהמ"ש ראה בטיעון זה העדר תום לב מאחר וממילא הצדדים הגיעו להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה. הנה אם כן, עסקינן בעניין פרוצדורלי גרידא ואף באם תאמר כי נפל פגם או טעות משלא בוטל פסק הדין המוחק את התביעה בטרם מתן תוקף של החלטה להסכמה אליה הגיעו הצדדים, אזי בית המשפט רשאי לרפא פגם זה בהתאם לסמכות המוקנית לו בתקנה 524 הנ"ל. אולם, במקרה דנן , לאור הזמן הרב שעבר ממועד חתימת הסכם הפשרה והעובדה שאינה שנוייה במחלוקת כי המערער סילק לפחות חלק מהחוב נשוא התביעה, אין לומר כי ביטול פסק הדין המוחק את התביעה ומתן פסק דין על מלוא סכום התביעה בהתאם להסכם הפשרה, הינו צעד מובן מאליו. 13. במסגרת המחלוקת שעמדה להכרעה בפני כב' הרשמת פומרנץ בבקשה לביטול פסק הדין המשוחזר, לא היה כל מקום להעמיד את השאלה באם המערער טען והוכיח סילוק החוב בהתאם להסכם הפשרה ולעניין זה הדין עם המערער. 14. לסיכום כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ומורה על ביטול פסק הדין המשוחזר שניתן ביום 30/10/03. המשיב ישלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ עליו וזאת תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ביטול פסק דין