דרישה לפתוח חיסכון כתנאי לקבלת אשראי

טענת ההגנה של הנתבע היתה שהבנק גרם לו נזק בכך שהתנה עימו שרות בשרות. בתצהירו טען הנתבע כי סגנית מנהל סניף הבנק דרשה ממנו לפתוח תוכניות חסכון בחשבונו הפרטי, כתנאי לקבלת מסגרת אשראי בחשבון הפרטי. להלן פסק דין בנושא חיוב לפתוח חיסכון כתנאי לקבלת אשראי: פסק דין 1. בפניי תביעה לתשלום חוב בסך של 71,320 ₪ שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") היה בעל ענין בנתבעת וערב לחובותיה. 2. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. היא נמחקה ביחס לנתבעת, לאחר שהתברר כי הנתבעת נמחקה מרישומי רשם החברות. הנתבע ביקש וקיבל רשות להתגונן במספר טענות הגנה. הוא בחר שלא להגיש תצהיר עדות ראשית אלא הסתמך על התצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן. 3. טענת ההגנה הראשונה של הנתבע היא שהתביעה נגדו נגועה בשיהוי ולכן יש לדחותה. טעמו של דבר הוא שהבנק התובע (להלן: "הבנק"), שלח אליו מכתב התראה לפני הגשת תביעה עוד ביום 27.4.1999, אך בפועל הגיש את התביעה הנוכחית רק ביום 31.8.2005. אכן, בין לבין, ביום 21.1.2001 הוגשה התביעה בפעם הראשונה, בבית משפט השלום בחדרה (ת.א. 1272/01) (להלן: "התביעה הראשונה"), אך היא נמחקה מחמת חוסר מעש ביום 30.6.2002, לאחר שהבנק לא ביצע מסירה אישית של כתב התביעה לנתבע. חיים זילבר, עובד המחלקה לטיפול משפטי של הבנק, הסביר בתצהירו כי התביעה הראשונה טופלה מטעם הבנק על ידי עו"ד אשר בז'רנו, אשר דיווח לבנק כי ישנם קשיים במסירת כתב התביעה לנתבע, הואיל וזה התגורר בישוב חרמש שבשטחי יהודה ושומרון, ולכן בסופו של דבר נמחקה התביעה הראשונה מחמת חוסר מעש. בעדותו הסביר זילבר כי לפחות ארבעה חוקרים פרטיים סירבו בשעתו להגיע לחרמש לצורך ביצוע המסירה. לדבריו, לא ניתן היה לבצע מסירה בדואר רשום, שכן בית המשפט חייב את הבנק לבצע מסירה אישית. בין אם ניתן היה לבצע את מסירת התביעה הראשונה ובין אם לאו, יש לדחות את טענת השיהוי. לא מדובר בנתבע שכלל אינו יודע על קיומו של חוב לבנק, ולכן השיהוי בהגשת התביעה גורם לו נזק. הנתבע ידע היטב כי הבנק מתכוון להגיש נגדו תביעה אם לא יפרע את החוב הנערב, לאחר שקיבל הודעה על כך מאת ב"כ הבנק. לא היתה כל סיבה שבעולם שהנתבע יניח כי הבנק ויתר כך סתם על החוב. הנתבע העדיף לטמון את ראשו בחול ולעצום את עיניו, אך התנהגות כזו אינה יכולה ליצור לו זכויות יש מאין. יתר על כן, הנתבע ידע היטב כי הבנק הגיש נגדו את התביעה הראשונה, שכן ההחלטה להאריך את המועד למסירת כתב התביעה, כמו גם ההחלטה למחוק בסופו של דבר את התביעה הראשונה מחמת חוסר מעש, נשלחו לנתבע על ידי בית המשפט, וצורפו על ידו כנספחים ב-1 וב-2 לתצהירו. מכאן שהנתבע ידע היטב, ובזמן אמת, כי הסיבה היחידה שבגינה התביעה הראשונה אינה מתבררת היא הקושי של הבנק לבצע לו מסירה אישית של התביעה. לפיכך, הנתבע לא יכול היה לפתח ציפיה לגיטימית שלא להתבע בשנית, ולא ניתן לומר כי טעמים של צדק והגינות מחייבים את סילוק התביעה או חלק ממנה. אין ספק כי התנהלותו של הבנק בתביעה הראשונה היתה שלומיאלית, שהרי ניתן היה לבקש מבית המשפט היתר לתחליף המצאה, למשל, באמצעות משלוח כתב התביעה בדואר רשום, דבר שהבנק לא עשה. יחד עם זאת, אין עסקינן בהענשתו של הבנק, אלא בברור השאלה האם היה לנתבע יסוד סביר להניח שחובו לבנק נמחק, רק משום שהבנק כשל בביצוע המסירה של התביעה הראשונה. התשובה לכך היא שלילית. 4. טענת ההגנה הבאה של הנתבע היא שהבנק גרם לו נזק בכך שהתנה עימו שרות בשרות. בתצהירו טען הנתבע כי סגנית מנהל הסניף, גב' מירה מאירוביץ, דרשה ממנו לפתוח תוכניות חסכון בחשבונו הפרטי, כתנאי לקבלת מסגרת אשראי בחשבון הפרטי, שנפתח ביום 13.4.1997. ביום 18.5.1997 פתחה הנתבעת את החשבון נשוא התביעה, ושוב הופעל על הנתבע לחץ מצידה של גב' מאירוביץ לפתוח תוכנית חסכון כתנאי להעמדת מסגרת אשראי לצורך שימוש בכרטיס האשראי בחשבון הנתבעת. בנוסף, הבנק דרש כי בנו של אשת הנתבע מנישואים קודמים, אילן אלטר, יפתח חשבון על שמו (להלן: "חשבון אלטר") ובגדרו נפתחו תוכניות חסכון ששועבדו להבטחת החוב בחשבון הנתבעת וכן ניתנה ערבות להבטחת החוב בחשבון הפרטי. לדברי הנתבע, אלמלא נפתחו תוכניות החסכון בחשבון אלטר, היה החשבון נשוא התביעה נמצא ביתרת זכות. הבנק זימן לעדות את גב' מאירוביץ, שהכחישה מכל וכל את הטענה כי התנתה את מתן האשראי בפתיחת תוכניות חסכון. יתר על כן, היא הסבירה כי חלק ניכר מבקשות האשראי נעשו בין החודשים אוקטובר 1997 ופברואר 1998, כאשר היא היתה בחופשת לידה. כאשר חקר הנתבע את גב' מאירוביץ, הוא הודה כי לא שוחח עימה מעולם, וכי ככל הנראה טעה בשמה של עובדת הבנק עימה שוחח: "אני רואה אותך לראשונה עכשיו, אני חושב שטעיתי בשם. איתך לא ישבתי אף פעם מול קבלת אשראי, הפעם אני רואה אותך לראשונה." (ע' 4 לפרוטוקול). הודאה זו של הנתבע שומטת את הקרקע מתחת לטענת ההתניה האסורה, שכן בכך שנקב הנתבע בשם בלתי נכון של פקידת הבנק, הוא שלל מהבנק את היכולת להפריך את טענתו באמצעות הבאת אותה פקידה עימה שוחח הנתבע בנושא האשראי. הדבר גם מעמיד בספק רב את נכונות גרסתו של הנתבע, משום שאם טעה בפרט כה קרדינלי כמו זהותו של עובד הבנק עימו ניהל דין ודברים, מי לידינו יתקע שלא טעה גם בהצגת העובדות לגופו של ענין? 5. זאת ועוד, לשיטתו של הנתבע עצמו, אילן אלטר נדרש לפתוח תוכנית חסכון בחשבון אלטר בסך 5,000 ₪, כנגד העמדת מסגרת אשראי בחשבונו הפרטי של הנתבע בסך 10,000 ₪, כך שאין קורלציה בין סכום תוכנית החסכון לבין סכום מסגרת האשראי. יתר על כן, אחת מאמות המידה ההכרחיות לשם קביעת קיומה של התנייה אסורה, היא קיומה של התאמה (קורלציה) בין מועד פתיחת תוכנית החסכון לבין מועד העמדת האשראי. והנה, הנתבע טוען כי נדרש לפתוח תוכניות חסכון בחשבון אלטר כתנאי להעמדת מסגרת אשראי בסך 15,000 ₪ בחשבון הנתבעת בחודש דצמבר 1997, אך לטענתו שלו, תוכנית חסכון בסך 6,000 ₪ נפתחה עוד ביום 10.8.1997 בחשבון אלטר, וביום 28.8.1997 נפתחה בחשבון אלטר תוכנית חסכון נוספת בסך 10,000 ₪. שתי תוכניות חסכון נוספות בסך 10,000 ₪ כל אחת, נפתחו בחשבון אלטר בחודש ספטמבר 1997. מנגד, מסגרת האשראי הועמדה רק בחודש דצמבר 1997, כך שלא קיימת כל התאמה בין מועד פתיחת תוכניות החסכון בחשבון אלטר, לבין מועד העמדת האשראי בחשבון הנתבעת. בנוסף, אין כל הגיון בטענתו של הנתבע כאילו נדרש בחודשים מרץ- אפריל 1998 לפתוח בחשבון אלטר שתי תוכניות חסכון בסכום כולל של 18,000 ₪, רק כדי לקבל הלוואה בסך 22,000 ₪ בחשבון הנתבעת. הנתבע טוען כי הכסף למימון תוכניות החסכון הועבר מחשבונו הפרטי שהיה ביתרת זכות, ואם כך הוא הדבר, אין כל הגיון שהנתבע יטול הלוואה אם עיקר הכסף ממילא מצוי בחשבונו. ודוק: אין מדובר בפתיחת תוכניות חסכון על יסוד האשראי שהועמד בחשבון, אלא בפתיחת תוכניות חסכון מתוך מקורות עצמיים של הנתבע. 6. הבנק טוען בסיכומיו, ובצדק, כי תנאי נוסף לקיומה של התנייה אסורה הוא העדר כדאיות כלכלית בפתיחת תוכניות החסכון. הדבר מתרחש בדרך כלל כאשר המקור הכספי לאותן תוכניות חסכון הוא אשראי בנקאי יקר. במקרה דנן, כל תוכניות החסכון לגביהן מועלית טענת ההתנייה האסורה, למעט תוכנית אחת שנפתחה ביום 17.9.1997, נפתחו ממקורות עצמיים של הנתבע, כך שלא מתקיים התנאי של העדר כדאיות כלכלית. גם אותה תוכנית חסכון בודדת שמומנה מחשבונה של הנתבעת, נפתחה בעת שחשבון הנתבעת היה מצוי ביתרת זכות (ראה דף החשבון מס' 11, נספח ג' לתצהיר הבנק), כך שאין מדובר בתוכנית שמומנה מאשראי בנקאי. 7. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שלא כל התניית שרות בשרות היא אסורה. ס' 7(א) ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981 (להלן: " חוק הבנקאות"), קובע: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי." המלומד ריקרדו בן אוליאל מציין בספרו דיני בנקאות: "החוק אינו מונע באופן מוחלט התניית מתן שירות בקבלת שירות אחר. החוק רק אוסר את ההתנייה במקרה של העדר קשר סביר בין השירותים. אין להרחיק לכת ולשלול סבירות בכל התניית שירות בשירות" (ע' 85) הנה כי כן, אין המדובר באיסור מוחלט להתנות שירות בשירות. אם קיים קשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש לשירות הנוסף, רשאי הבנק לקיים את ההתנייה. לפיכך, אין כל פסול בכך שהבנק דרש פתיחתן של תוכניות החסכון להבטחת האשראי בחשבונה של הנתבעת ובחשבונו הפרטי של הנתבע (שאינו נשוא התביעה הנוכחית), שכן הבנק אינו חייב כלל להעמיד אשראי ללקוח, ואם החליט להעמיד אשראי, הוא רשאי להתנות זאת בהעמדת בטחונות מתאימים. הסייג לכך הוא שאסור כמובן שהמימון לתוכניות החסכון יבוא מתוך אותו אשראי בנקאי שביקש הלקוח. ראה ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ תק-על 2002(3), 1336 ,עמ' 1343: "האינטרס של הבנק לביטחון הנו אינטרס לגיטימי ומוצדק, ולמעשה, הוא זה אשר מאפשר את מתן האשראי ללקוח, ובגינו יכולים הלקוחות לנהל את עסקיהם. קיום ערובות להבטחת פירעונו של חוב, הנו גורם מרכזי ביציבות המערכת הבנקאית ובאיתנותה הפיננסית. יותר מכך, האינטרס לדאוג לבטוחות אינו אינטרס של הבנק בלבד, הואיל והמשק כולו נהנה מיציבותה של המערכת הבנקאית. במצב זה נכון לומר, כי קיים קשר עסקי סביר בין מתן האשראי לדרישת הביטחונות, הואיל והבנק אינו חייב להעמיד ללקוחותיו אשראי (ראה סעיף 2(א ) סיפא ל חוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א-1981), ואם החליט לעשות זאת, אך טבעי הוא שידרוש ביטחונות מתאימים. לפיכך, נכון יהיה להוסיף ולומר, כי הדרישה לפתיחת תכנית חסכון נובעת לעתים ממניע שחשיבותו חורגת מרצונו של הבנק להגדיל את רווחיו, ועל כן היא עונה על דרישת הקשר העסקי הסביר, המבחין בין התניה מותרת לאסורה." במקרה דנן, בהחלט קיים קשר עסקי סביר בין הדרישה להעמדת בטחונות לבין הנכונות להעמיד אשראי, שכן מטרת הדרישה היא להבטיח את כספו של הבנק: "... כאשר הבנק מתבקש לתת אשראי ומתנה זאת בהמצאת בטחונות, אין המדובר בהתנייה אסורה אלא בדרישה לגיטימית של הבנק להבטיח את כספו" (א' וינרוט, התניית שירות בשירות, ע' 130). סיכומו של דבר, יש לדחות את הטענה בדבר קיומה של התנייה אסורה. 8. הנתבע טען בתצהירו כי החוב נשוא התביעה נפרע הלכה למעשה באמצעות מימושן של תוכניות החסכון שהיו משועבדות לטובת החשבון. טענה זו לא היתה נכונה מבחינה עובדתית, והנתבע נטש אותה בסיכומיו. למעלה מהצורך יצויין כי בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי כל תוכניות החסכון שהועברו מחשבון אלטר לחשבון נשוא התביעה, אכן משתקפות בדפי החשבון (ע' 11 לפרוטוקול), כך שברור שיתרת החוב שנותרה בחשבון משקפת את מצב החשבון לאחר שכבר הופחתו מהחוב סכומי תוכניות החסכון. 9. הנתבע טען כי יש לקזז מחובו לבנק סך של 1,758 ₪, הואיל והבנק החליט על דעת עצמו להעביר סכום זה מחשבון הנתבעת ביום 4.5.1999. יש לדחות טענה זו בשתי ידיים, באשר הכסף הועבר לחשבונו הפרטי של הנתבע (ראה הודאתו, בע' 11 לפרוטוקול), לצורך איפוס החוב בו (ראה ס' 26 לסיכומי הנתבע), כך שהנתבע לא ניזוק כלל מהעברה זו. 10. הנתבע טען בתצהירו כי הבנק הכריז על חובו כעל חוב אבוד. טענה זו נזנחה בסיכומיו, וטוב שכך, שכן לא היה בה כל ממש. הבנק מעולם לא הכריז על החוב כחוב אבוד (ראה ס' 8 לתצהירו של חיים זילבר), וגם אם היה החוב מוכרז ככזה, אין פירושו של דבר שהבנק איבד את הזכות לדרוש מהנתבע לפרוע את החוב. 11. הנתבע טוען כי כתב הערבות עליו חתם איננו תקף, משום שהבנק צריך היה להסתפק בבטחונות שהועמדו לטובת חשבון הנתבעת, ולא היתה כל הצדקה כלכלית לדרוש בנוסף להם גם ערבות אישית. לדבריו, הבנק כפה עליו חתימה על הערבות כתנאי להעמדת הלוואה לנתבעת בסך 22,000 ₪ למרות שהיקף הבטחונות עמד על 18,000 ₪. יש לדחות טענה זו מכל וכל. ראשית, לא ניתנה לגביה רשות להתגונן, כך שהנתבע לא היה רשאי לשוב ולהעלותה כעת. שנית, לגופו של ענין, מדובר בטענת סרק. איש לא אילץ את הנתבעת ליטול הלוואה מהבנק, וממילא איש לא כפה על הנתבע לחתום על ערבות. הנתבע יכול היה לסרב לחתום על הערבות, ובמקרה כזה מן הסתם הבנק היה מסרב להעמיד את ההלוואה. לפי ס' 2(א) ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981, אין על הבנק חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח. על כן, אם הבנק החליט ליתן אשראי, הוא רשאי להתנות את מתן האשראי בתנאים, לרבות העמדת ערבות אישית של בעל הענין בתאגיד. אגב כך, הבנק רשאי לדרוש כי הערבות תשתרע על פני כל חוב שיצטבר בחשבון, ולא רק ביחס להלוואה שבעקבות נטילתה דרש הבנק את העמדת הערבות. כפיה מתקיימת כאשר צד לחוזה כופה את ההתקשרות על הצד האחר בכח או באיום (ס' 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973). במקרה דנן אין כל טענה בדבר הפעלת כח או איום, ועל כן אין עסקינן בכפייה. למעלה מהצורך יצויין כי גם אם אניח שמדובר במקרה של כפיה, הרי שלפי ס' 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, הזכות לבטל חוזה שנכרת תחת כפיה מותנית בכך שהודעת הביטול תינתן תוך זמן סביר לאחר שפסקה הכפיה. במקרה דנן, אם היתה כפיה, זו פסקה לכאורה מיד לאחר שהועמדה ההלוואה המבוקשת ביום 3.4.1998, אך הנתבע לא טרח מעולם להודיע על ביטול ערבותו, גם לא במכתבים ששלח לבנק ביום 8.9.1998 (נספח ל"ו לתצהירו), וביום 1.6.1999 (נספח מ"ט לתצהירו), למרות שבמכתבים אלה שטח את טענותיו נגד הבנק. ברי איפוא כי טענת הכפיה לא באה לעולם אלא לצורך יצירת טענת הגנה מלאכותית מפני התביעה. 12. סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לבנק סך של 71,320 ₪ בצירוף ריבית שנתית מצטברת כל שלושה חודשים בשיעור של 14.5%, החל מיום 1.8.2005. בנוסף ישלם הנתבע לבנק הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. כמו כן ישלם הנתבע לבנק את הוצאות בקשת הרשות להתגונן בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, כאמור בהחלטתי מיום 5.6.2006.אשראי