הקפאת הרשאה לביצוע עסקאות מט''ח - תביעה נגד בנק

הצדדים חלוקים בשאלת מהות ההוראה שהועברה מסניף הבנק בו התנהל חשבון התובעים לחדר העסקאות. לגרסת התובעים, נמסר להם בבוקר בשיחה טלפונית עם חדר העסקאות כי הסניף הורה על הקפאת הרשאתם לבצע עסקאות במט"ח: הכוונה לרכישת פוזיציות חדשות ולסגירת פוזיציות פתוחות. בית המשפט פסק כי הקפאת הפעילות בחשבון התובעים נעשתה שלא כדין. להלן פסק דין בנושא הקפאת הרשאה לביצוע עסקאות מט''ח: פסק דין רקע 1. התובעים הינם אחים, שבעת התרחשות מרבית האירועים נשוא תובענה זו היו אזרחים צרפתים. התובע 1 שהה בארץ כתייר והתובע 2 כתושב ארעי בישראל. בסטטוס זה ניהלו התובעים חשבון תושבי חוץ אצל הנתבע. עד למועד הגשת התביעה קיבל התובע 2 מעמד של אזרח ישראלי. משפחתם של התובעים ניהלה שנים ארוכות חשבונות בסניף אשדוד של הנתבע (להלן: "הסניף"). בשנת 1994 החליטו התובעים אף הם לפתוח חשבון בסניף ולהפקיד בו סכום של כ- 350 אלפי דולר ארה"ב. החל משנת 1995 החלו התובעים לבצע בחשבונם עסקאות מטבע-חוץ (ובקיצור: מט"ח) מסוג "פורוורד" ("עתידיות") ו- "ספוט" ("מיידיות"). מטבען של עסקאות אלו, בוצעה מרבית הפעילות ישירות מול "חדר העסקאות" של הנתבע בתל-אביב. מהות העסקאות שבצעו התובעים 2. בטרם אכנס לעובי הקורה בתיק זה, אציג בקצרה את מהות משלח ידם של התובעים: התובעים הינם סוחרים במטבע חוץ. פעילות זו היא בעיקרה רכישת מטבעות זרים ומכירתם. רווח נוצר כאשר נמכר נכס במחיר העולה על מחיר רכישתו, והפסד נוצר כאשר מחיר המכירה נופל מזה בו נרכש הנכס. הנכס הנסחר בעסקאות מסוג זה הוא "פוזיציה" של מטבע אחד כנגד מטבע אחר. המטבע הנרכש נקרא "LONG" והמטבע הנמכר נקרא "SHORT" (בעגה המקצועית מכנים עסקה מסוג זה "עסקת מט"ח-מט"ח"). ניתן להמחיש זאת באמצעות דוגמה שהביא מר שמואל ברגר, המומחה מטעם התובעים, בחוות דעתו: סוחר המט"ח רוכש במועד מסוים ין יפני בשווי של 100 אלפי דולר ארה"ב. במועד הרכישה שער ההמרה של שני המטבעות עומד על 100 ין לכל דולר. מכאן, שהסוחר רכש תמורת השקעתו בדולר ארה"ב 10 מליון ין. במידה וכעבור זמן משתנה שער ההמרה ל- 110 ין לכל דולר, הרי שהפוזיציה מגלמת הפסד של 9,091 דולר ארה"ב, שכן אם סוחר המט"ח יבקש למכור את היינים שברשותו יקבל עבורם רק 90,909 דולר ארה"ב, פחות מסכום השקעתו. בהתאם, יווצר לו רווח אם ירד שער ההמרה מתחת ל- 100 ין לדולר ארה"ב. בשלב זה ההפסד (או הרווח) הינו תיאורטי בלבד, שכן הפוזיציה עדיין לא נסגרה. את הפוזיציה ניתן לסגור בכל רגע נתון, ובמידה וחדר העסקאות דרכו מתבצעת הפעילות, מקבל הוראה מהלקוח לעשות כן. סגירת הפוזיציה יכולה להיעשות באחד משני האופנים הבאים שתוצאתם זהה: האחד- פתיחת פוזיציה חדשה, הפוכה. במקרה זה בו סוחר המט"ח רוצה לקבע את הרווח שנוצר לו (או את ההפסד במידה ואינו מעוניין לקחת את הסיכון להגדילו), ולכן עליו לרכוש פוזיציה הפוכה, בה נרכשים ונמכרים אותם המטבעות בדיוק אלא שבכיוונים הפוכים (לפי הדוגמה לעיל, הסוחר ימכור ינים וירכוש דולרים ארה"ב). דרך זו היא המקובלת בקרב סוחרי המט"ח. דרך שניה היא להמתין למועד מימוש הפוזיציה שנקבע בעת רכישתה. כאשר מועד מימוש הפוזיציה הינו עד שני ימי עסקים מיום ביצועה, נקראת עסקת המט"ח בשם "ספוט" ("SPOT"). כאשר מועד המימוש הוא עתידי- מעבר לשני ימי עסקים, תקרא העסקה "פורוורד" ("FORWARD"). רק בעת סגירת הפוזיציה הופך הרווח (או ההפסד) התיאורטי למעשי. 3. מר אילן רביב, מנהל חדר העסקאות של הנתבע בזמן הרלבנטי, הסביר בתצהירו כי בעסקה מסוג "פורוורד", מתחייב צד מסויים כלפי אחר, לרכוש במועד עתידי ומוסכם כמות נקובה של מטבע אחד תמורת כמות נקובה של מטבע אחר. שער ההמרה בין שני המטבעות שבו תבוצע העסקה ביום העתידי נקבע ביום קשירת העסקה ונשאר קבוע עד ליום ההמרה בפועל. בעת קביעת שער העסקה נלקחים בחשבון שיעורי הריבית של שני המטבעות ומשולמת עמלה בהתאם למוסכם בין הבנק לסוחר המט"ח. משמעות עסקה "פורוורד", ע"פ מר רביב, היא העמדת אשראי על ידי הבנק ללקוח, ודרישה מצד הבנק שהלקוח יעמיד לו בטוחות כנגד אשראי זה. מר רביב הביא דוגמה להמחשה ובסופה ציין: "אחוז הבטוחות משווי המטבע הנרכש נקבע בהתאם לנהוג בבנק. גובה הבטוחות, בהתאם לאחוז האמור, נבדק מפעם לפעם ולמעשה מדי יום, בתקופת העסקה וכל אימת ששערי ההמרה בין המטבעות הוא כזה שחלה שחיקה באחוז הבטוחות שנקבע- נדרש הלקוח להוסיף בטוחות- או לחילופין, לסגור את העסקה." (סעיף 23.1 לתצהיר). לעומת זאת, בעסקה מסוג "ספוט" הבנק לא מעמיד אשראי לסוחר המט"ח. הסיבה לכך היא שבעת ביצוע העסקה חשבון הלקוח מזוכה ומחוייב מיידית בגין סכומי המטבעות- הנרכש והנמכר, בהתאמה. אולם, במידה וכתוצאה מעסקת ספוט יהיה הלקוח ביתרת חובה של מטבע אחד העולה על יתרת זכות של מטבע אחר, יידרש הלקוח להמציא לבנק בטוחות מתאימות (סעיף 3.3 לתצהיר מר רביב). 4. הוראות סוחרי המט"ח לגבי הפוזיציות ניתנות באמצעות פקידי סניפים של הבנק המשמשים מעין מתווכים בינם לבין חדר העסקאות של הבנק. במקרה שלפניי, התברר כי לאור היקפה הרב של פעילות התובעים, התבצעה זו התבצעה במישרין מול חדר העסקאות. וכך העיד מר ברגר העיד בעמ' 7-8 לפרוטוקול יום 15/10/02: התובעים בקשו מאחד "הדילרים" בחדר העסקאות אצל הנתבע ציטוט לשער מטבע אחד מול שער מטבע אחר. הציטוט כלל שני שערים- האחד שער קנייה ("ASK") הגבוה מבין השניים, והשני-שער מכירה ("BID"). ציטוט השער שניתן ללקוח שונה מזה שמקבל הבנק באותה נקודת זמן, וההפרש משקף רווח לבנק. אם החליט סוחר המט"ח לרכוש את הפוזיציה, הוא יכול בנוסף לומר לדילר מהו שער ה-"STOP LOSS" בו הוא מעוניין, דהיינו השער בו אמור לסגור הבנק את הפוזיציה באופן אוטומטי, ללא הוראה מהלקוח. הדילר מזין את פרטי העסקה ואם בוצעה הוא מכריז "DEAL DONE", כלומר העסקה נחתמה (ראו עדות התובע 1 מיום 27/10/02, עמ' 49 לפרוטוקול). מס' ימים לאחר מכן היתה נשלחת לתובעים הודעה בפקס על ביצוע העסקה (עדות מר אטיאס מיום 16/10/02, עמ' 9 לפרוטוקול). מר רביב העיד בסעיף 4 לתצהירו כי מקובל להקליט את השיחות הטלפוניות המתבצעות בין חדר העסקאות לבין הלקוח. השיחות נשמרות לזמן מוגבל ולאחר מכן נמחקות. 5. חשוב לציין כי בעסקאות מט"ח ישנה חשיבות לניצול הזדמנויות בהפרשי שערים בין המטבעות השונים. לצורך כך נדרש סוחר המט"ח לעמוד בקשר רציף עם חדר העסקאות ולקבל מידע "בזמן אמת" על השינויים בשערי המטבעות, על מנת לכלכל צעדיו ולמכור או לקנות פוזיציות בהתאם. שינויים רגעיים של שער מטבע אחד עשויים להגדיל או להקטין את הרוח או ההפסד הגלומים בפוזיציה באופן מיידי. כפי שציין מר ברגר בחוות דעתו: "ידוע הוא כי היחס בין שערי מטבעות שונים משתנה מעת לעת ובתכיפות מסחררת, עפ"י המסחר הגלובלי. ומכאן שבכל רגע ובכל שעה ובכל יום, קיימות אין ספור אפשרויות ומגוון אין סופי של תרחישים. מכאן, שהפעילים בשוק המט"ח הבין מטבעי חייבים לעקוב בערנות אחר השינויים התכופים בשערי המטבעות, שכן נשמת אפו של מסחר בין מטבעי, הוא יכולת לממש רווח או לצמצם או לקבע הפסד, בכל רגע נתון. לשם כך, קשורים מרבית סוחרי המטבע למאגרי מידע בזמן אמת...". השינויים בשערי המטבעות תכופים. פועל יוצא מכך שזמינות המידע וכן חופש הפעולה לרכוש פוזיציות ולמכור אותן הן בעלות חשיבות גבוהה על-מנת שסוחר המט"ח ינצל את הפרשי השערים במטבעות לתועלתו. מאידך, שלילת האפשרות לפתוח פוזיציות חדשות וסגירת פוזיציות קיימות עשויה לגרום להפסדים קשים שכן נמנע מהסוחר לשלוט באופן הדוק ותדיר על פעילותו. ראו ע"א 4145/91 אסטגסי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים עליון, כרך לז, 447: "ויש לזכור, כפי שכותב בית משפט קמא, שמדובר בסוג של עסקות שיש בהן הימור לא קטן וההצלחה תלויה לעתים קרובות בהחלטות שיש לקבל תוך שעות או תוך יום. מי שאינו מצוי במקום ממנו הוא מסוגל לשלוט במערכת ההחלטות באופן שוטף, לא יעשה עסקות כאלה אלא אם כן יסמיך מישהו לפעול בשמו." (סעיף 4 לפסק-הדין). עד כאן בקליפת האגוז תיאור הפעילות בה עסקו התובעים בשוק מטבע החוץ. פעילות זו נוהלה במשך שלוש שנים אצל הנתבע והיקפה היה מעל ומעבר לזו של לקוחות אחרים הפועלים בתחום זה, כפי שאישר מר רביב בסעיף 33 לתצהירו. האירועים נשוא התובענה עסקת ין יפני/דולר ארה"ב (להלן: "ין/דולר") 6. ביום 18/08/97 נתנו התובעים הוראה למכור רבע מליון דולר ארה"ב ולרכוש בתמורה יינים יפניים בשער של 117.3 ין/דולר. במקביל ציינו כי שער ה"סטופ לוס" הוא 117.65, קרי: אם יגיע שער ההמרה ל-117.65 ין/דולר על התובע למכור את הינים ולקנות חזרה דולרים. הנתבע ביצע את ההוראה בשער ל 117.3, אולם במקום לסגור את הפוזיציה כאשר הגיע שער ההמרה ל- 117.65, רכש עבור התובעים פעם נוספת ינים תמורת רבע מליון דולר ארה"ב (נספחים ב'-ב'1 לכתב התביעה). התובעים מציינים כי למרות פניות לחדר העסקאות ולסניף והבטחה כי העניין ייבדק, לא נעשה דבר לתיקון הטעות. עסקת מרק גרמני/לירה סטרלינג 7. ביום 29/10/97 ביצעו התובעים עסקת "ספוט" במסגרתה רכשו מהתובע 290 אלפי מרק גרמני ומכרו לו 100 אלפי לירות סטרלינג. בתאריך 04/11/97 ביצעו עסקה בה רכשו מהנתבע בחזרה 100 אלפי לירות סטרלינג ומכרו לו 288,590 מרק גרמני. העסקה הותירה בידם עודף של 1410 מרק גרמני. הנתבע שלח לתובעים אישור על ביצוע שתי העסקאות ("ת/11" ו- "ת/12"). אלא, בגין העסקה השניה לא זוכו התובעים במטבע שרכשו מהנתבע (לירה סטרלינג). הטעות ברישום גרמה לכך שחשבון התובעים לא זוכה במלוא יתרות הזכות, וכך נמנע מהם לקבל את הריבית על יתרת הזכות שלא נרשמה. הקפאה של פוזיציות ועצירת הפעילות במט"ח 8. ביום 18/12/97 פתחו התובעים מספר פוזיציות כפי שנהגו לעשות מעת לעת. לטענתם, כאשר התקשרו לחדר העסקאות בשעה 11:00 על-מנת לבצע פעולות נוספות, נאמר להם כי לא ניתן לבצע הוראתם הואיל וחשבונם "הוקפא" ועליהם לפנות לסניפם על-מנת להסדיר את הענין. ביום 21/12/97 נערכה פגישה בין התובעים למר שאול עזרא, סגן מנהל הסניף באשדוד. מר עזרא הציג לפני התובעים מסמך שנערך על ידו לבקשת מנהל סניף הנתבע, על יסוד תרחיש שנקרא בעגה המקצועית "MARK TO MARKET" (או: "דו"ח מצבת היתרות והבטחונות" או "הדו"ח". צורף כנספח "ג" לכתב התביעה). מסמך זה הינו סיכום של מצבת הבטחונות והיתרות בחשבון בהנחה שכל הפוזיציות ממומשות נכון לרגע נתון. על-פי הנטען, מר עזרא הבהיר לתובעים שאם יחליטו התובעים לממש את כל הפוזיציות שברשותם לאלתר, יוותר חשבונם ביתרת חובה העולה על שווי הבטחונות שהעמידו, ולפיכך הם נדרשים מהם לעצור את כל העסקאות במט"ח ובאופן מיידי. 9. לטענת התובעים, יתרת החובה לה טוען התובע, נוצרה עקב טעויות בביצוע שתי העסקאות הנ"ל, כמו גם בייחוס שגוי של שערי מט"ח: כך במסמך נרשמה חשיפה של התובעים לעסקת "פורוורד" שביצעו בסך של 122 אלפי דולר, בעוד שהסכום הנכון עמד על 122 אלפי ₪. לכן, גם אם היו התובעים מממשים את כל הפוזיציות ביום זה, היה נזקף לתובעים רווח של כ- 10 אלפי דולר ולא הפסד כפי שטוען הבנק. עוד לגרסת התובעים, ביום בו הוקפאה הפעילות בחשבונם עמד עודף הבטחונות שהעמידו ביחס ההתחיבויות שנטלו על 19 אלפי דולר, ועל-כן לא היה מקום לעצור את פעילותם ולכפות עליהם סגירה של כל פוזיציות המט"ח שנותרו פתוחות. עצירה זו הסבה לתובעים נזקים כספיים כבדים. הוסיפו התובעים כי הסיבה להקפאת פעילותם במט"ח נעוצה במחדלי הנתבע ובטעויותיו: הנתבע לא זיכה את חשבונם בגין מלוא יתרות הזכות ("BID"), ומנגד חייב את חשבונם בריבית חובה העולה על הריבית שמקובל לזכות בעסקאות מט"ח בהיקפים גדולים ("LIBOR"). הנתבע טעה ברישומיו לגבי היתרות המעודכנות בחשבון התובעים בעת שהחליט על הקפאת הפעילות במט"ח, וסבר כי פער הבטחונות שהעמידו התובעים ביחס להתחיבויות שנטלו גבוה מהפער האמיתי שהנתבע היה עומד עליו אילו לא שגה ברישומיו. לפיכך, לא היתה כל מניעה לאפשר את המשך פעילות המבקשים בשוק המט"ח. כן נטען בסעיף 43(ב) לתצהיר כי עצירת פעילות התובעים בשוק המט"ח כמוה כהפרת חוזה- בין במפורש ובין מכללא- בינם לבין המשיב, שכל עוד קיימים בטחונות מספיקים לפעילות זו, נתאפשר להם ליטול אשראי מהנתבע ולבצע עסקאות "ספוט" ו -"פורוורד". מניעת סגירה של פוזיציה פתוחה- עסקת הין/דולר 10. לאחר הקפאת פעילותם, פנו התובעים בחודש פברואר 1998 לחדר העסקאות טלפונית ובקשו לרכוש 250 אלפי דולר ארה"ב באמצעות מכירת ינים יפניים בשער המרה של 123.64 ין לדולר. בכך ביקשו לסגור את הפוזיציה הפתוחה שרכשו ביום 18/08/97, לגביה נטען שהתובע טעה כאשר לא סגר אותה בשער ה"סטופ לוס" של 117.65 ין לדולר. לגרסתם, הדילר בחדר העסקאות-דני שמו, הכריז "DEAL DONE", קרי: העסקה סגורה. לאחר מספר דקות התקשר אותו דילר לתובעים וטען כי העסקה אינה יכולה להתבצע בשל ההקפאה בחשבונם. פניית התובעים למחרת לשם ביצוע עסקה זהה נענתה בשלילה ע"י עובדי חדר העסקאות. לטענת התובעים מר רביב אישר בפניהם כי הסניף שלח לחדר העסקאות הודעה בפקס המתירה לתובעים לרכוש דולרים על-אף ההקפאה, אך בשל אי ההבנה בחדר העסקאות העסקה לא בוצעה. אציין שטענה זו נוגעת לביצוע עסקה לאחר מועד הגבלת פעילותם של התובעים בחשבון, קרי: לאחר ה- 18/12/97. לפיכך, מוסכם על התובעים (סעיף 149 לסיכומים) כי אין בהעלאת טענה זו רלבנטיות להחלטת הנתבע להגביל את הפעילות בחשבון, וכן לסעד לו עתרו בתביעתם, כפי שיפורט בהמשך. 11. לאחר קיומן של מספר פגישות בין הצדדים ובאי-כוחם בנוגע שלח בא-כוח התובעים לבא-כוח הנתבע, ביום 29/03/98, מכתב ובו פירוט טענותיהם בנוגע לשגיאות הנתבע ומחדליו לכאורה בביצוע העסקאות כמפורט לעיל (נספח "ט" לכתב התביעה). ביום 06/04/98 עתרו התובעים לבית משפט זה בבקשה דחופה לצו מניעה זמני שיאסור על הנתבע לבצע כל פעולה כפויה בחשבונות המתנהלים אצלו עד למתן החלטה אחרת ו/או לקיומו של דיון במעמד הצדדים (נספח "י" לכתב התביעה). בית המשפט (כב' השופט שלו) לא נעתר לבקשה, בנימוק כי בהיעדר תביעה עיקרית לא ניתן לבחון את הקשר בין הסעדים הסופיים שיתבקשו בו לבין הסעד הזמני המבוקש. ביום 26/05/98 סגר הנתבע את כל הפוזיציות שברשות התובעים במט"ח שהיו פתוחות באותו מועד, באמצעות רכישת כל המטבעות שהיו ב"זכות" מידי המבקשים וקניית מטבעות ב"חובה" (העתקי העסקאות מסומנים "יד-1"- "יד-5" בנספחים לכתב התביעה). ביום 09/06/98 הודיע בא-כוח הנתבע במכתב לתובע 1 כי במידה ולא יפרע את החוב כלפיו, יקזז את יתרת הזכות העומדת לזכותו בחשבון 709794, וכן את יתרת הזכות בחשבון 417866 על-שם הורי התובעים (נספח "טז" לכתב התביעה). 12. התובעים עתרו ביום 05/07/98 לבית משפט נכבד זה בדרך של המרצת פתיחה (שעברה לפסים של תביעה רגילה לפי החלטת כב' השופטת שטיין ז"ל מיום 12/05/99), להצהיר כי הנתבע לא היה רשאי לעצור את פעילותם במט"ח ביום 18/12/97 ולכפות עליהם פעולות רכישה ומכירה של מט"ח ללא הסכמתם. כן ביקשו להשבת יתרות הזכות והחובה במט"ח בחשבונם נכון ליום 18/12/97, ולחילופין להצהיר כי חובם האמיתי כלפי הנתבע נכון ליום זה הינו הסך של 303,137$, בניכוי הסך של 31,122$ שהוא ההפסד עקב אי סגירת הפוזיציה ההפוכה על עסקת הין/דולר ובניכוי ההפסד שנגרם להם עקב מכירת פוזיציות ללא הסכמתם (סעיף 54 לכתב התביעה). דיון 13. בפתח סיכומיו, טען בא-כוח הנתבע כי התובע 2 - מר דניאל אטיאס, אינו צד לעתירה (ראו סעיף 78.1 לכתב ההגנה, סעיף 2.2 לסיכומי הנתבע). טענה זו נסמכת על-כך שהתובע 2 לא חתם על מסמכי ניהול חשבון הבנק. עיון ב- "נ/1", שהינו העתק מסמך פתיחת חשבון המט"ח מיום 12/09/93, מראה בבירור כי חתימתו של התובע 2 מתנוססת על-גבי המסמך. הגב' ג'נין ניסים, פקידת המט"ח בסניף, העידה בסעיף 7 לתצהיר כי החתימה של התובע 2 נוספה במועד מאוחר יותר ליום פתיחת החשבון- 18/02/94. כן ציינה בסעיף 10 לתצהירה שבהתאם להוראות הפיקוח על מטבע חוץ כפי שהיו בתוקף בעת פתיחת החשבון, לא ניתן היה לנהל חשבון משותף לתושב חוץ ולעולה חדש לתקופה העולה על 30 ימים. בשלב זה אינני רואה מקום להתייחס לשאלה המשפטית שמעוררים דברים אלו, ואדרש לכך מקום בו עשויה טענת בא-כוח הנתבע להשפיע על גדר המחלוקת- העובדתית והמשפטית, שבין הצדדים לתובענה. 14. בטרם אכנס לפן המשפטי של פסק-דין זה, יש לעמוד על המחלוקות העובדתיות הקיימות בין הצדדים. ואלו הן: · · מה היתה ההוראה שניתנה ע"י הסניף בו מתנהל חשבון המט"ח של התובעים לחדר העסקאות של הנתבע? · · כיצד יושמה הוראה זו בפועל ע"י חדר העסקאות לגבי המשך פעילותם של התובעים במסחר במט"ח החל מיום 18/12/97 ואילך? אילו פעולות נמנעו מהתובעים בשל הוראה זו? · · האם טרם ההוראה האמורה שגה הנתבע באופן בו ביצע את העסקאות עבור התובעים, או ברישום העסקאות הללו באופן שהשפיע על מצבת היתרות בחשבון התובעים? · · מהו הרקע והנסיבות לנתינת ההוראה לגבי הגבלת הפעילות בחשבון? האם ניתנה עקב חוסר בבטוחות לצורך הפעילות במט"ח, או שמא עקב טעויות רישומיות מצד הנתבע, חיובים שגויים והערכה לא אמיתית של הבטחונות שהעמידו? · · מהי הדרך בה הופסקה הפעילות בחשבון התובעים? האם התריע הנתבע על כוונתו להגביל את החשבון ואפשר לתובעים להימנע מכך? לאחר בירור השאלות העובדתיות, אבחן האם הפר הנתבע איזו מן החובות המוטלות עליו בהיותו מוסד בנקאי. ההוראה לגבי פעילות התובעים במט"ח 15. הצדדים חלוקים בשאלת מהות ההוראה שהועברה מהסניף בו התנהל חשבון התובעים לחדר העסקאות. לגרסת התובעים, נמסר להם בבוקר יום ה- 18/12/97 בשיחה טלפונית עם חדר העסקאות כי הסניף הורה על הקפאת הרשאתם לבצע עסקאות במט"ח: הכוונה לרכישת פוזיציות חדשות ולסגירת פוזיציות פתוחות (סעיף 11 לכתב התביעה). עוד הוסיפו כי ביקשו לברר מדוע הופסקה הפעילות בחשבון לחלוטין, ונענו ע"י מר עזרא כי קיים בחשבון מחסור בבטוחות העולה על יתרת הפוזיציות במט"ח נכון ליום מתן ההוראה. מאידך, טען הנתבע כי ההוראה שניתנה ע"י חדר העסקאות היתה למנוע פתיחת פוזיציות חדשות בלבד, שמשמעותה: מניעת המשך הענקת אשראי לתובעים היות שחשבונם נמצא ב"אובליגו" העולה על פוזיציות המט"ח שברשותם. לשאלת מהות ההוראה וכיצד יושמה הלכה למעשה, חשיבות יתרה בשל רמת החשיפה של התובעים לשינויים התכופים בשערי המטבעות השונים בהם סחרו. כפי שצוין לעיל בחוות-דעתו של מר ברגר, שערי המטבעות משתנים בקצב מהיר ביותר, ובכל רגע נוצרים תרחישים רבים ושונים לקיבוע רווח או הפסד מהסחר במטבעות. ככל שרמת החשיפה לשינויים בשערי המטבעות גבוהה יותר, גדלה, מצד אחד, הגמישות המוענקת לסוחר המט"ח לבצע שינוייים בפוזיציות ברשותו, ומאידך גובר הסיכון לכל שינוי מיידי בשערים. "התכיפות המסחררת" כלשון מר ברגר, בה משתנים השערים, מחייבת את סוחר המט"ח להגיב במהירות ובזמן אמת, על-מנת לקבע את הרווח או ההפסד על-ידי סגירת הפוזיציות הפתוחות ברשותו, ובכך הוא מקטין את רמת החשיפה לשינויים בשערי המטבעות. בענייננו טוענים התובעים כי הנתבע הקפיא את פעילותם בחשבון באופן כזה שסירב לסגור פוזיציות פתוחות שהיו ברשותם, ובכך נמנע מהם לקבע את הרווח או ההפסד והשאיר אותם חשופים לשינויי שערי המטבעות מבלי יכולת להגיב לשינויים הללו. 16. הנתבע היפנה בסיכומיו ל"ת/5" מיום 22/12/97, שהינו מסמך שנשלח אל מר רביב ממנהל הסניף בו התנהל חשבון התובעים. מן הראוי להביא את ההוראות כלשונן: "נא לא לבצע עסקות פורוורד מט"ח- מט"ח וכן עסקות SPOT רגיל מט"ח- מט"ח מרגע זה. נא להפסיק מייד את העסקות החדשות ורק לקבל הוראות לסגירת עסקות קיימות (ההדגשה במקור- ע' א')." מלשון ההוראה ברור כי ההוראה מתייחסת אך ורק למניעת פעולות של רכישת פוזיציות חדשות ולא לסגירת פוזיציות פתוחות, קרי: הפסקה חלקית של הזכות שניתנה לתובעים ליתן הוראות לביצוע פעולות "פורוורד" ו- "ספוט" ישירות לחדר העסקאות. 17. אך יותר משחשובה ההוראה שהועברה מהסניף לחדר העסקאות, חשוב לעמוד על היישום של הנחייה זו ע"י עובדי חדר העסקאות, שהיו מקבלים באופן תדיר הוראות לביצוע רכישת פוזיציות וסגירתן ע"י התובעים. האם נמנעה מהתובעים כלשון הוראת הסניף וכגרסת הנתבע ביצוען של עסקאות חדשות בלבד, או שמא גם סגירת פוזיציות קיימות, שלא על-פי ההנחייה לעיל. הנתבע טען לאי-קבילות עדותו של התובע 1 בסעיף 23 לתצהירו. בסעיף זה העיד התובע 1 כי בשיחה הטלפונית הובהר לו ולאחיו- הנתבע 2, שחשבונם הוקפא לחלוטין. אלא, שבחקירתו מיום 27/10/02 העיד התובע 1 כי: "אני, גד אטיאס, לא דיברתי באותו יום עם חדר עסקאות." (עמ' 29 לפרוטוקול). מכאן, שהתובע 1 לא היה שותף לשיחה עם חדר העסקאות- שיחה שהתקיימה עם אחיו, והיותו מעיד לגבי הדברים שנאמרו עומדת בניגוד לכלל הפוסל "עדות מפי השמועה". אולם, העדות הנ"ל אינה ניצבת לבדה, לעניין טענת התובעים כי הפעילות בחשבונם הוקפאה כליל ולא נתאפשר להם לסגור פוזיציות קיימות. תומכות בכך העדויות הבאות: בסעיף 25 לתצהיר תוארה שיחת התובעים עם מר עזרא מיום 21/12/97 שהבהיר להם לפי הנטען כי בטרם יוכלו לחדש את פעילותם בחשבון עליהם להסדיר את חוסר הבטחונות לעומת האובליגו. בנוסף, העדות בסעיפים 38-39, לפיה התובעים נפגשו בשנית עם מר עזרא ונדרשו לסגור באופן מיידי את כל פוזיציות הפורוורד הפתוחות, שלא כלשון הנחית הסניף. אין חולק כי התובע 1 נכח בפגישות המתוארות לעיל ועדותו על הפסקת הפעילות בחשבון אינה מפי השמועה. 18. בסוגיית הקפאת הפעילות בחשבון התובעים נשמעו מספר עדויות במשפט. התובע 1 העיד לעניין הקפאת הפעילות בחשבון החל מיום 18/12/97 ואילך: "ש. אני שואל אותך שאלה אם אתה נתת הוראות לסגירת פוזיציות. ת. כן. נתתי הוראות לסגירת פוזיציות. ש. אחרי ה- 18 (הכוונה ליום 18/12/97- ע' א')? ת. אחרי ה- 18. ש. למי נתת? ת. דוגמא, פוזיציה אחת נתתי לדילר, השם שלו זה דני." (עדות יום 27/10/02, עמ' 29 לפרוטוקול). הנתבע אישר כי הדילר- דני, הועסק בחדר העסקאות בתקופה הרלבנטית (ראות תשובת הנתבע לשאלה מס' 70 שנענתה בתצהיר תשובות לשאלון ביום 14/12/99, וכן תשובה מס' 71 לתצהיר התשובות לשאלון המשלים מיום 29/02/00). מר סול, סגן מנהל הסניף, נשאל לגבי ההוראות שהעביר הסניף לחדר העסקאות בנוגע לחשבון התובעים. בעדותו ציין כי בסביבות חודש דצמבר 1997 קיבל מנהל הסניף הוראה ממינהלת האיזור להפסיק את יכולתם של התובעים לפעול בחדר העסקאות. וכן הוסיף והעיד: "ש. זו לא היתה החלטה בסניף? ת. לא. המנהל (של הסניף- ע' א') קיבל הוראה שהם פתוחים והוא צריך לדאוג לזה שלא יעשו פעולות בינתים עד שיבררו את מצב החשבון שלהם. ... הוא קרא לנו ואמר לנו שצריך לדאוג שהפעילות שלהם, הם צריכים להוריד את הפעילות שלהם על מנת לבדוק את המצב של החשבון." (ישיבת יום 04/06/03, עמ' 143-144 לפרוטוקול). וכן אישר מר סול כי הפקידה בסניף- אדריאן, "אמרה להם (לתובעים- ע' א') שצריכים להפסיק את הפעולות." (עמ' 145 לפרוטוקול הנ"ל). ועל השאלה מהי מהותה של הפסקת הפעילות בחשבון- האם זו הסתכמה אך ורק בסירוב הנתבע לרכוש עבור התובעים פוזיציות מט"ח חדשות, או גם למנוע, ולו למספר ימים, קבלת הוראות לסגור פוזיציות פתוחות, השיבה גב' ג'נין ניסים, פקידת המט"ח בסניף: "ש. את יודעת שהם ניסו לסגור פוזיציות פתוחות ולא התאפשר להם? ת. כן. ש. איך נודע לך שהם ניסו לסגור פוזיציות פתוחות ולא התאפשר להם? ת. היינו בקשר. זאת אומרת היו מתקשרים אלי היו אומרים. אני לא יכולתי לעשות כלום." (חקירה נגדית גב' ג'נין מיום 04/06/03, עמ' 191 לפרוטוקול). תימוכין לעדות הגב' ג'נין נמצא בעדות מר רביב, הממונה על חדר העסקאות. מר רביב נשאל בחקירתו הנגדית מיום 11/11/02 האם הוא יכול לשלול לחלוטין את העובדה כי הנתבע הקפיא כל פעילות בחשבון התובעים ומנע מהם מלפעול בו. וכך השיב: "לא יכול לשלול." (עמ' 87 לפרוטוקול, בראש העמוד). כזכור, מר רביב העיד בתצהירו כי היקף פעילות התובעים היה חריג בגודלו לעומת לקוחות אחרים העוסקים ברכישת פוזיציות מט"ח, וההנחה כי בהיותו ממונה על חדר העסקאות, עקב אחר הנעשה בחשבון התובעים באופן שוטף והיה מודע להוראות שהתובעים יכלו ליתן לחדר העסקאות בתקופה הרלבנטית לתובענה זו. העובדה כי מר רביב לא שלל את האפשרות שחשבון התובעים הוקפא לחלוטין, מחזקת את הטענה כי הגם שלשון ההנחיה היתה להימנע מביצוע עסקאות "פורוורד" ו"ספוט" חדשות בלבד, הוקפא חשבון התובעים לחלוטין, ונמנע מהם לסגור גם פוזיציות פתוחות. בכך חשף אותם הנתבע לשינויים תכופים בשערי המטבעות ללא יכולת לבצע פעולות על-מנת להקטין חשיפה זו או לבטלה לחלוטין. 19. מאידך, לשם הוכחת גרסתו, לפיה נמסר לתובעים כי הם רשאים לסגור פוזיציות קיימות, היה על הנתבע להמציא לבית המשפט את השיחות המוקלטות החל מיום 18/12/97 ואילך. מר רביב העיד ביום 11/11/02 כי כל השיחות בחדר העסקאות מוקלטות (עמ' 102 לפרוטוקול. וראו גם נוהלי הקלטות השיחות בחדר העסקאות ב-"ת/1"). אך הנתבע בחר, מסיבותיו הוא, שלא להציג את השיחות המוקלטות בין עובדי חדר העסקאות לבין התובעים, קלטות כראיה במשפט זה. כלל ידוע הוא כי אם נמנע בעל דין להביא ראיה העשויה שיש בה כדי לברר את האמת העובדתית, והוא לא עשה כן- סביר כי אילו הובאה היתה פועלת נגד בעל דין זה. ראו ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736: "דרך זו שנקט בה המחוקק מקורה בכלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה." (סעיף 3 לפסק-דינה של כב' השופטת בן- עתו; וכן ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602-603). 20. הימנעותו של הנתבע מהצגת הקלטות האמורות הינה בעלת משקל ראייתי הפועלת נגד גרסתו לגבי משמעות הקפאת הפעילות בחשבון, ומאידך מחזקת את גרסת התובעים במחלוקת זו. מתווספת לכך עדות הגב' ג'נין ניסים שהובאה לעיל והעובדה כי מר רביב, בהיותו ממונה על חדר העסקאות ומעורב בנעשה בחשבונות לקוחות בעלי היקף פעילות רחב ביותר, לא שלל את האפשרות כי נמנע מהתובעים לסגור פוזיציות פתוחות ובכך להקטין את חשיפתם למט"ח. כל אלה עומדים לזכות התובעים בטענתם הנוגעת לאופן בו יושמה הוראת הסניף ע"י עובדי חדר העסקאות. הנסיבות בהן הוקפאה הפעילות בחשבון 21. לגורמים שהביאו את הנתבע להורות כפי שהורה ביום 18/12/97 השלכה בעלת משקל על השאלה האם יש לראותו כמי שהפר את חובותיו כלפי התובעים. טוען הנתבע כי ההחלטה להקפיא את פעילות התובעים נבעה מחוסר בבטוחות שבידי התובעים ביחס לאשראי שנטלו לצורך רכישת הפוזיציות במט"ח. ע"פ התובעים, במועד בו הוחלט להפסיק את הפעילות עמד חשבונם בעודף בטחונות לעומת פוזיציות המט"ח שברשותם. כן טענו שההחלטה להקפיא את הפעילות בחשבון נבעה מטעויות הנתבע ומחדליו שמקורם במספר גורמים: רישום שגוי של רמת החשיפה של עסקאות הפורוורד - 122,307$ במקום 122,307 ₪, טעות בביצוע עסקת הין/דולר מיום 18/08/97, הטעות ברישום עסקת מרק גרמני/לירה סטרלינג מיום 04/11/97, וכן העובדה שלא זוכו בריבית בגין מלוא יתרת הזכות בה עמד חשבונם ומנגד חויבו בריבית העולה על המקובל בגין יתרות חובה. עקב זאת, דו"ח הנתבע המתאר את מצב ההתחייבויות ביחס לבטחונות היה מבוסס על נתונים שגויים שגרמו להחלטה חפוזה ומוטעית להקפיא את הפעילות בחשבון והסבה להם נזקים כבדים. האם טעה הנתבע בביצוע עסקאות המט"ח ו/או ברישומן ? 22. בסעיף 13 לכתב התביעה ובסעיף 19 בו, נטען כי התובעים היפנו את תשומת ליבו של מר עזרא סול לכך שבמסמך המתאר את פוזיציות המט"ח מול ההתחיבויות של התובעים, נרשמה חשיפה בסך של 122,000$ במקום סכום זהה בשקלים. עובדה זו ע"פ הנטען יצרה פער לרעתם בחישוב ההפרש בין התחיבויות התובעים בפוזיציות המט"ח שברשותם מול ההתחיבויות אותם נטלו לצורך פעילות זו. על טענה זו חזר התובע 1 בסעיפים 27 ו- 38 לתצהירו, אך זו לא נזכרה בסיכומים. נקבע בפסיקה כי טענה שנטענה בכתבי הטענות אך לא הועלתה בסיכומים, נחשבת כאילו נזנחה ע"י הטוען לה. ראו דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מ(2) 102, סעיף 4 לפסק-הדין: "המערער היה מודע להלכה שיצאה שיצאה מלפני בית בית משפט זה, לפיה, דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים- אם בשל שגגה או במכוון- כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז(1) 311)." מכאן שאין לדון בטענה זו. 23. הנתבע אינו מכחיש כי קרתה טעות בעסקת הין/דולר מיום 18/08/97 (ראו סעיף 10.4.2 לסיכומים, תשובת הנתבע לשאלה מס' 42 לשאלון שהופנה אליו ע"י התובעים ונענה ביום 14/12/99 ע"י עו"ד זהר משעולי מהמחלקה המשפטית של הנתבע). המשמעות היא שבמקום לסגור פוזיציית "ספוט" פתוחה כאשר שער ההמרה הגיע לשער ה"סטופ לוס" בו נקבו התובעים, נרכשה פוזיצית ספוט נוספת: הנתבע פתח פוזיציה זהה נוספת ובמקום למכור את היינים שהחזיק ולרכוש במקומם דולרים ארה"ב, רכש יינים נוספחם עבור התובעים. מר רביב ציין בסעיף 11 תצהירו כי התובע 1 פנה אליו לבירור הטעות בעסקת הין/דולר רק למעלה מחודש ימים מביצוע העסקה. כן הוסיף בסעיף 13 לתצהיר כי הבהיר לתובע 1 באופן חד משמעי שאין זה מקובל לתקן טעות בעסקאות מהסוג אותן מבצעים התובעים כעבור פרק זמן כה ארוך וכי הוסכם ביניהם כי מעתה ואילך יערכו הם בסופו של כל יום עבודה בדיקת פרטי העסקאות למניעת הישנות מקרים דומים בעתיד. כדי להבהיר כי התובע 1 קיבל את העמדה, לפיה אין זה מקובל לתקן טעויות לאחר פרק זמן רב מיום ביצוע העסקה, היפנה בא- כוח הנתבע ל- "ת/29". מסמך זה הינו תרשומת פגישות מחודש אפריל 1998, בה נכחו נציגי הנתבע והתובעים. ע"פ התרשומת הוסבר להם ע"י מר רביב כי הנתבע אינו מתכוון לתקן את הטעות אך מוסכם כי יספוג את הנזקים שנגרמו להם בחלוקה שווה עימם. לטענת הנתבע העובדה כי התובע 1 צירף תרשומת פגישה זו לתצהירו מעידה כי קיבל את עמדת הבנק שלא מקובל לתקן את הטעות וכן לחלוקת הנזקים שווה בשווה. עוד ציין הנתבע בעמ' 45 לסיכומים כי החליט בסופו של דבר לבוא לקראת התובעים ולתקן את הטעות. ואכן, ביום 26/05/98, לאחר ההחלטה על הקפאת הפעילות בחשבון, ביצע שתי עסקאות: האחת כדי להפוך את הכיוון של העסקה השגויה שבוצעה ב- 18/08/97, והשניה- על-מנת ליצור את היתרה הנכונה בחשבון ("ת/21" ו- "ת/22"). 24. גם לגבי העסקה שבוצעה במרקים גרמניים מול הלירות סטרלינג, הודה הנתבע כי למרות ששלח לתובעים אישור על ביצועה, הרי שבספריו לא הופיעה ברישומי הנתבע המכירה האמורה (ראו תשובה לשאלה מס' 69 לתצהיר התשובות לשאלון שנענה ביום 14/12/99). אף מר רביב אישר עובדה זו בחקירתו מיום 28/10/02: "בדיעבד אני יודע שהייתה גם בעיה בעסקת שטרלינג מרק, בעיה טכנית שמה שמסופר פה שהיא לא הופיעה בספרי הבנק למרות שהיא נקשרה. וזה תוקן. ללא נזק. ללא שום בעיה." (עמ' 75 לפרוטוקול). הנתבע אישר בסעיף 10.4.3 לסיכומיו בסיכומים כי ביום 18/12/97- המועד בו ניתנה ההוראה על הפסקת הפעילות בחשבון, לא היה מודע לטעות האמורה ותיקן אותה רק לאחר מועד זה. 25. טוענים התובעים כי לאחר שקיבלו את פירוט העמלות בהן חויב חשבונם עבור התקופה אפריל- יוני 1997, נתברר להם כי בניגוד למוסכם בין הצדדים, וכן בניגוד למקובל בעסקאות מט"ח בהיקפים גדולים, חויבו בריבית העולה על ריבית ה"ליבור" בגין יתרות חובה, ומנגד זוכו בריבית הנמוכה מריבית ה"ביד" בגין יתרות זכות (סעיף 26(ב) לתובענה, סעיף 52(ב) לתצהיר). התובע 1 העיד כי הסיכום היה על-פה ועל-פיו נהג הנתבע: "ש. זה היה הסיכום עם הבנק? ת. כן. ש. זה היה הסיכום? ש. בלי נייר. ש. בלי נייר. זה היה הסיכום? ת. בלי נייר. סיכום על פה, בלי נייר. היה כל הזמן על האמונה, אחד על השני." (עמ' 42 לפרוטוקול ישיבת יום 27/10/02). התובעים ציינו כי חיובי היתר של ריבית בסך של 52,760$ במהלך שנת 1997 (סעיף 52(ב)(4) לתצהיר). התובעים מוסיפים שבשום שלב לא יידע אותם הנתבע באשר לשיעורי הריבית אותם גבה או זיכה בפועל, בניגוד לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים) התשנ"ב- 1992. אכן, כללי הבנקאות מטילים את חובת הפירוט של שעורי הריבית שגובה ומעניק תאגיד בנקאי עבור שירותים הניתנים על-ידו. ראו סעיף 7(א)(3) שעניינו הסכם להפקדת כספים, וכן סעיפים 15(2) ו- 18(א)(3) הדורשים פירוט שיעורי הריבית בגין מתן אשראים ללקוח. ומכוח החוזה שנערך בינו לבין הלקוח, נדרש בנק ליידע את לקוחו באשר לשיעורים הללו בטרם נקשרים הצדדים ביניהם. אך, באלה אין כדי להפוך את נטל השכנוע מקום בו פונה בעל דין וטוען כי הצד שכנגד אינו פועל לפי המוסכם בין הצדדים והמתחייב ממנו. כך גם באשר לטענות שמעלים התובעים, על-כך שהנתבע התחייב לשיעורי ריבית מסוימים, כאשר בפועל גבה או העניק שיעורים אחרים מבלי ליידע אותם ומבלי לקבל את הסכמתם. התובעים הם שצריכים לעמוד בחובת הפירוט הנדרשת ולהוכיח את טענתם לאור הכלל "המוציא מחברו- עליו הראייה". לעניין זה אפנה לע"א 7162/96 אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, דינים עליון, כרך נה, 56. בעניין זה קיבל כב' השופט אנגלרד את פסיקת בית המשפט קמא, לפיה משלא פירט בעל-דין את טענתו נגד הבנק כי מגיעות לו הנחות ספציפיות בשיעורי ריבית ואשר לטענתו לא הוענקו לו, לא עמד בנטל ההוכחה, ולפיכך- דין טענתו להידחות (סעיפים 7 ו - 18 לפסק-הדין). במקרה דנן לא הרימו התובעים את נטל ההוכחה בטענה כי הוסכם עם הנתבע, וכפי המקובל בעסקאות מט"ח בהיקפים גדולים, לחייב את החשבון בריבית בגובה ריבית ה"ליבור" בגין יתרות החובה ולזכות את החשבון בגובה ריבית ה"ביד" בגין יתרות הזכות. לא הוצגה חוות-דעת מומחה מהתחום הרלבנטי כי הדבר נהוג במערכת הבנקאית ובמיוחד בהיקפי העסקאות אותם בצעו התובעים. כמו-כן לא הוצג מסמך המעיד כי אכן נהג התובע לזכות את החשבון ולחייבו בשיעורי הריבית להם טוענים התובעים. נהפוך הוא. בא-כוח הנתבע היפנה בסעיף 10.4.4 לסיכומיו למספר מוצגים כדי לסתור את הטענה, מהם עולה שבמועדים שונים הסמוכים למועד בו הוגבלה הפעילות בחשבון, חויב החשבון בריבית העולה על ריבית ה"ליבור" וכן זוכה בריבית הנמוכה מריבית ה"ביד". כך היפנה ל- "נ/15" מיום 26/09/97, שהוא מזכר שנשלח מאת הגב' ג'נין ניסים מסניף אשדוד של הנתבע אל "מרכז המט"ח- מדור סניפים" של הנתבע. במזכר נקבע כי חשבון התובעים יזוכה בגין יתרות זכות בריבית בגובה BID-0.8125 בלבד, ואילו ריבית החובה תהיה בגובה LIBOR +1%, גבוה מזה שהיה מקובל ומוסכם לכאורה בינם לבין הנתבע. כן היפנה ל- "ת/13" ממנו עולה כי בתקופה מסויימת חויב החשבון בגין יתרות חובה בשיעור של LIBOR +3%, אך הנתבע החזיר חלק מהריבית שגבה לאחר שנענה לבקשת התובעים לאשר להם הקלה בשיעור הריבית. הריבית החדשה, ע"פ מוצג זה, עמדה על "ליבור" + 1.5%, ובשום מקרה לא ירדה לרמת ה"ליבור" בלבד, כפי שטוענים לו התובעים. וכן ראו - "נ/13", "נ/14", "נ/16" ו- "נ/17", הכוללים הוראות למרכז המט"ח ל"שדר" ריבית חובה העולה על ריבית ה- LIBOR במועדים שונים בשנת 1997, כאשר במועדים טרם הגבלת הפעילות בחשבון, לא באו התובעים בטרונייה כלשהיא כלפי הנתבע בעניין גובה הריבית בה הם מחויבים או מזוכים (פרט להקלה שביקשו ואשר ניתנה להם, כפי שצוין לעיל). ובאשר לחלק הטענה הנוגע לזיכוי החשבון בגובה ריבית הנמוכה מריבית ה"ביד", אין אלא לקבל את האמור בסעיף 24 לתצהירו של מר רביב: "במערכת הבנקאית ובכלל זה אצל הבנק, מקובל לשלם ריבית זכות עדיפה ללקוחות המחזיקים סכומים גבוהים בפקדונות לזמן קצוב (ההדגשה במקור- ע' א') לתקופה של שנה ויותר בבנק ולא בחשבון עובר ושב. בחשבון עובר ושב אין זה מקובל לשלם ריבית על יתרת זכות, אך מקובל לחייב בריבית על יתרת החובה. במקרה של החשבון נשוא התובענה, יתרות הזכות היו בחשבון עו"ש- שבגינן, כאמור, לא משולמת ריבית. עם זאת, לבקשה מיוחדת של התובע, מר גד אטיאס, אושרה לו ריבית על יתרות זכות כמפורט במוצג 15 בתיק מוצגי הבנק." וכפי האמור, ב"נ/15" נקבע כי ריבית הזכות בגין יתרות הזכות תעמוד על "ביד"- 0.8125 ולא השיעור לו טוענים התובעים. אוסיף ואומר כי אין בהפניית בא-כוח התובעים ל- "נ/11"ו- "נ/12" לשכנע בטענתם. כמפורט במסמכים הללו ביקשו התובעים לקבל הלוואת ביניים והוסכם כי הנתבע יחייבם בשיעור ריבית של LIBOR+ 0.6%, נמוך משיעורי הריבית בו חויב חשבונם בגין יתרות החובה בעסקאות המט"ח. בא-כוחם ציין כי במתן הלוואה לעסקאות מט"ח רגילות מגולם סיכון נמוך יותר מאשר בהעמדת אשראים להלוואה רגילה, ועל-כן ברי שהנתבע גבה ריבית נמוכה יותר בגין יתרת החובה בחשבון המט"ח מזו שנגבתה בשל מתן ההלוואה הרגילה. אלא, שכפי שציינו התובעים בסעיף 135 לסיכומים, כנגד העמדת האשראי הרגיל העמידו התובעים בטחונות בגובה 20% עבור כל סכום ההלוואה (ראו גם "נ/12"), וסביר שהנתבע הסתפק בריבית נמוכה מזו שהעניק לעסקאות המט"ח, לגביהן דרש הנתבע בטוחות בגובה 10% בלבד מסך נפח העסקאות הפתוחות (סעיף 9, פיסקה 3 לתצהיר מר רביב). הוסיף בא-כוח התובעים והיפנה ל"נ/20" ו- "נ/21". מהמסמכים עולה כי חשבון התובעים זוכה ביום 08/06/98 בגין ביצוע פעולות שגויות או אי-ביצוע פעולות, וביום 12/08/98 בגין תיקוני ריבית. בכך אין להצביע על חיובי ריבית שגויים כביכול במועדים טרם הגבלת חשבון התובעים. החוסר בבטוחות שהוצג בדו"ח ה- "MARK TO MARKET" 26. לאור המסקנות אליהן היגעתי בפרק זה של הדיון, עולה כי במועד בו ניתנה הוראת הנתבע על הגבלת הפעילות בחשבון התובעים, לא עמדה בפני הנתבע תמונה מדוייקת ועדכנית של מצבת הבטחונות והיתרות בחשבון התובעים. זאת עקב ביצוע הטעויות בעסקת הדולר/ין ועסקת המרק גרמני/לירה סטרלינג, שבמועד עריכת הדו"ח לא תוקנו עדיין. דו"ח ה- MARK TO MARKET"" העמיד, באופן שגוי, את יתרת חובות התובעים על סך גבוה יותר מזה שהיה צריך להיות בפועל, ולפיכך נדרש מהתובעים להעמיד בטחונות בשיעור גבוה יותר מאלו שהנתבע היה מסתפק בהם במידה והעסקאות היו מוצגות באופן תקין מבחינה רישומית. 27. הנתבע אישר בסעיפים 10.4.2 ו- 10.4.3 לסיכומים כי בשעה שבדק את מצבת הבטחונות של התובעים, לצורך ההחלטה אם להגביל את חשבונם עקב חוסר בבטוחות, לא נלקחו בחשבון הטעויות בשתי העסקאות הנ"ל. הסיבות לכך הן, שעקב חלוף הזמן סבר שאין לתקן את הטעות בעסקת הין/דולר, ושלא היה מודע במועד הגבלת החשבון לטעות בעסקה השניה. ברור, איפוא, שבעת ההחלטה להגביל את חשבון התובעים, היתה מונחת לפני מנהלי הנתבע תמונה מעוות של היחס בין ההתחיבויות בגין הפוזיציות במט"ח לבטחונות שהעמידו. התובעים היפנו לנתונים שנכתבו במסמך ה- "MARK TO MARKET" שהציג מר עזרא סול בפניהם ביום 21/12/97. במסמך, שמתאר את היחס בין ההתחיבויות לבטחונות בהנחת מימוש כל הפוזיציות שברשות התובעים, מצוין בתחתית כי סך כל הבטחונות הינו 649,328.40$ וסך כל הפקדונות הוא 630,727.63$. לפיכך, עמד החשבון במצב לכאורי של עודף בטחונות על התחיבויות, בסך של 18,600.77$. 28. לטענת הנתבע, מכיוון שנקבע לתובע 1 מרווח בטחון של 10% (סעיף 9 לתצהיר מר רביב), הרי שבמועד בו נתקבלה ההחלטה היה על התובעים להעמיד עודף בטחונות של כ- 63,000$ (10% מיתרת הפוזיציות בהנחת מימוש- 630,727.63$). ומכיוון שהעודף עמד על כ- 18,000$ בלבד, נוצר חוסר של כ- 45,000$ בהעמדת בטוחות, ולפיכך היה צורך להגביל את חשיפת התובעים לעסקאות המט"ח, והוקפא חשבונם. התובעים לא כפרו בחישוב זה, אולם, היפנו לכך שבעת עריכת מסמך ה- "MARK TO MARKET" לא ניתן ביטוי לתיקון הטעויות בשתי העסקאות בהן שגה הנתבע. התובעים ציינו כי אילו היה הנתבע מתקן הטעויות טרם עריכת מסמך זה, היתה גדלה מצבת יתרות הזכות בחשבונם ולפיכך היתה נדרשת מהם רמת בטחונות נמוכה יותר מזו שהצביע עליה הנתבע. לגבי עסקת הין/דולר ציינו התובעים, תוך הצגת חישוב מפורט שהנתבע לא חלק לגביו, כי אילו לא שגה הנתבע בביצוע העסקה, היה מתווסף לזכות החשבון הסך של 63,938$: כזכור, הטעות בעסקה היתה שבמקום לסגור פוזיציה פתוחה ע"י כך שהנתבע ירכוש יינים יפנים מהתובעים וימכור להם בחזרה דולרים, פתח הנתבע פוזיציה זהה נוספת בה רכש עבור התובעים שוב יינים תמורת רבע מיליון דולרים. כך שביום 18/12/97 היו בידי התובעים בגין עסקה זו 8,612,500 יינים שווי ערך ל- 63,938$, נכון ליום זה (אם העסקה היתה מתבצעת כראוי לא היו התובעים חשופים ביום 18/12/97 ליינים ודולרים בגין עסקה זו, היות שנתנו הוראה לסגור הפוזיציה הפתוחה בשער "סטופ לוס" של 117.65 ין לדולר). די בסכום של 63,938$ כדי להעמיד את יתרת הבטחונות בחשבון בעודף העולה על 10% לעומת יתרות החובה, כנדרש לשם המשך פעילות התובעים בביצוע עסקאות הפורוורד (שכפי שראינו טוען הנתבע כי היה קיים חוסר של כ- 45 אלפי דולרים בצד הזכות). 29. המסקנה, איפוא, שבמועד עריכת דו"ח מצבת היתרות והבטחונות, המצב האמיתי בחשבון לא כלל חוסר של כ- 45 אלפי דולרים ביתרת הבטחונות הנדרשים, אלא גובה הבטחונות היה ברמה מספקת לרמת החשיפה של עסקאות המט"ח (שכן לצד הזכות היה על עורך הדו"ח להוסיף את הסכום של 63,938$ וסכום נוסף בגין תיקון טעות בעסקת המרק גרמני/לירה סטרלינג). אילו היה הנתבע עורך את הדו"ח לאחר שתיקן את הטעויות בעסקת הדולר/ין ומרק גרמני/לירה סטרלינג, לא היתה מוצגת לפניו תמונה מעוותת של חוסר בטחונות לעומת יתרות החובה בחשבון, אלא עודף ברמה הנדרשת לעומת מצבת יתרות החובה בחשבון. ציין ב"כ הנתבע בסעיף 10.2 לסיכומים, כי סכום של 212 אלפי דולרים - פקדון בחשבון של אביו של התובע 1, שנכלל בצד הזכות בדו"ח הנ"ל, לא היה משועבד לנתבע. לפיכך, על-פי הנתבע יש צורך להפחית סכום זה ממצבת הבטחונות ולהעמידה על סך של 437,328$ בלבד, סכום המראה על חוסר בטחונות. אציין, כי מבלי לעמוד על מהות פקדון זה, די בכך שהנתבע עצמו כלל אותו בחישוביו- דו"ח ה- "MARK TO MARKET" נערך ע"י מר עזרא סול- כדי לדחות הטענה כי אין לכלול פקדון זה כחלק מהבטחונות שהעמידו התובעים. האם הפר הנתבע חובותיו ? 30. היחסים השוררים בין תאגיד בנקאי לבין לקוחותיו חורגים מאלו שבין צדדים רגילים לחוזה, באופן המטיל על הבנק חובות לנהוג בנאמנות ובזהירות הראויה כלפי לקוחותיו. עמד על כך כב' הנשיא שמגר בע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח ואח', פ"ד מח(2) 573 (להלן: "טפחות"): "יחסי בנק-לקוח הם יחסים מיוחדים החורגים באופיים מחוזה מסחרי רגיל. על כן נאמר לא אחת כי אומנם מערכת היחסים מושתתת על חוזה שנערך בין הלקוח לבנק, אך מלבד חוזה זה קיימים תנאים נוספים להם כפופים הן הלקוח והן הבנק, כפי שציין השופט חשין בדנ"א 1740/91 (בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. שרגא פרוסט קוסטמן כיורש - טרם פורסם): 'הקשר בין בנק ללקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין הבנק לבין הלקוח - על הרוב החוזה הוא אחיד... אך הכל מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים - בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25 ו-26 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג, בין אם בהוראת סעיף 39 לאותו חוק ובין בכל מקום אחר - ואלו מטילות חובות הן על הבנק הן על הלקוח'... לעניין החובות המוטלות על הבנק יש להוסיף ולמנות אף את החובות המוטלות עליו מכוחו של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, המטיל על הבנק חובות נוספות, שהן יחודיות למערכת יחסים זו. הפסיקה בארץ פרשה את מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח כמערכת שמטילה על הבנק חובות נאמנות ביחס ללקוחותיו. כך נפסק בע"א 122/84, (מנצור נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ח(4), 94), כי: 'הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, 'הנאמנות הכפולה', העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקוח ביעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להווצר זמינות למעשי שחיתות. בין בנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים והימנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות וכלפי הציבור בכללותו'. (שם, בעמ' 101)... כך נפסק גם בע"א 1/75 (בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ. יצחק ורחל הרשקו, פד"י כ"ט(2), 208, 211): 'אין חולק על כך שאדם קשור להסכם שהוא חותם עליו. אך נכון גם שבנק חב חובת אמונים מיוחדת ללקוחותיו...' (שם)." (סעיפים 16 ו- 17 לפסק-הדין). וכן עמד כב' הנשיא שמגר על-כך שחובת הזהירות המוטלת על בנקאי בפעולותיו עבור הלקוח טבועה בבסיס יחסי בנק-לקוח ועומדת ביסוד יחסי השליחות ביניהם (ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ז'אק סוראקי ואח', פ"ד מב(4) 811, סעיף 12 לפסק-הדין). 31. הגישה לפיה על הבנק חלות חובות אמון ביחסיו עם לקוחותיו מצאה ביטוי גם בספרות המשפטית. המלומד ד"ר ריקרדו בן אוליאל גורס כי לקוחות הבנק רואים בו כמי שיפעל ברמת מומחיות גבוהה וימלא תפקידו באופן מקצועי: "כוחו של הבנק מול הלקוח הרגיל, אשר תלוי בו במתן השירות (שירות שתנאיו נקבעים, בדרך כלל, מראש על ידי הבנק במסגרת חוזה אחיד), גורם ליצירת חובה מיוחדת של הבנק כלפי הלקוח, כלומר חובת אמונים. המטרה הסופית שבשבילה קיימת חובה זו היא מילוי תפקידו של הבנק בדרך המושלמת ביותר בנסיבות הקיימות... בהקשר לשירותי בנק נמצא הלקוח לעיתים קרובות בתלות כלפי הבנק, הן במתן השירות עצמו, והן בקביעת ההסדר המשפטי שחל עליו. בנוסף לכך מבוסס היחס בין הבנק ללקוחו, בראש ובראשונה על אמון שיש ללקוח במומחיות הבנק במתן השירות... במתן השירות מאמין הלקוח - ואמון זה הוא לגיטימי - כי למען הגשמת תפקידו יתנהג הבנק ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות מופרזת, כלומר שהוא ינקוט הסדרי עבודה וניהול אשר רמתם תהיה גבוהה מהרמה שאדם אחר היה נוקט בנסיבות דומות." (ד"ר ריקרדו בן אוליאל, "כספת בבנק: תפיסה חדשה להגדרת טיב העסקה ולקביעת מידת האחריות מצד הבנק", הפרקליט ל"ז, 76, בעמ' 83-84). וכן עמד פרופ' א' פורת במאמרו "אחריותם של בנקים בגין רשלנות- התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב, תשנ"ב- תשנ"ג, לשכת ועד מחוז ת"א, א' רוזן-צבי, התשנ"ד, כי החובות המיוחדות נובעות מתפיסת הלקוחות את הבנק ופקידיו כסמכות מקצועית העושה מלאכתה נאמנה וביושר: "לקוחות ושאינם לקוחות נוהגים לתת אמון מיוחד בבנקאי עימו הם באים במגע, כמו גם בכישוריו של הבנק ובאמצעיו הטכניים. במקרים רבים אין הם נדרשים לחוות דעה נוספת לפני שהם נוהגים על פי עצתו ואף אין הם בודקים בעין בוחנת את פעולותיו... זה האחרון (פקיד הבנק- ע' א') נתפס בעיני רבים כאיש אמון הבקיא במלאכתו ושעיקר יעודו ליתן שירות מקצועי לציבור. התפקידים הציבורים שממלאים הבנקים רק מחזקים רושם זה. הבנקים מצידם שוקדים על הגברת אמון הציבור בהם, ואך סביר שיוטלו עליהם חובות הבאות להגשים את הציפיות הסבירות שהם עצמם תורמים להיווצרותן." (עמ' 324). עוד נפסק שחובת הנאמנות של בנק כלפי לקוחותיו משתנה בהתאם לטיב השירות, מהות הקשר ומידת מעורבות הבנק במערכת יחסים זו (עניין טפחות לעיל, סעיף 18 לפסק-הדין). 32. החובות המוטלות על תאגידים בנקאיים מוצאות ביטוי גם בחקיקה ספציפית בתחום הבנקאות, כגון: חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981, וכן בכללים ובתקנות שהותקנו על-פיו. הבנקים נדרשים גם לעמוד בהוראות המפקח על הבנקים הדורשים, בין היתר, ניהול תקין של הרישום בחשבון הלקוחות. מערכת חובות זו נועדה למנוע מצב בו מוסד בנקאי ינצל את מעמדו המיוחד וכוחו הרב לפגיעה באופן הפוגע בציבור הלקוחות. כדברי כב' הנשיא שמגר בע"א 1304/91 טפחות- בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט, פ"ד מז(3) 309: "התכלית העיקרית אותה בא חוק הבנקאות (שירות ללקוח) להשיג היתה, כאמור לעיל, הגנה על הציבור הבא במגע עם המערכת הבנקאית. הדבר נעשה בדרך של קביעת חובות ונורמות התנהגות מפורטות (ראה סעיפים 3 ו- 4 לחוק), ועל ידי הסמכת הגורמים המקצועיים (כמו נגיד בנק ישראל) לקבוע כללי התנהגות במיגזרים מסויימים (ראה סעיפים 5 ו- 8 לחוק), כאשר הפרת החובות עשויה להצמיח חבות הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי. בכך ביקש המחוקק להבטיח כי הבנקים ינהגו בהגינות מירבית בפעולותיהם, וכי יכולתם לעשות שימוש לרעה בכוחות הניכרים המסורים להם - תרוסן ותוגבל." (סעיף 5(ב) לפסק-הדין). מן הכלל אל הפרט 33. החלטת הנתבע מיום 18/12/97 להגביל את פעילות התובעים בחשבונם נבעה, לטענתו, מחוסר בטוחות מספיקות ביחס ליתרות החובה במועד זה בחשבונם, בהנחה שכל הפוזיציות ממומשות בו זמנית. הנחה זו עמדה בבסיס דו"ח ה- "MARK TO MARKET", שערך הנתבע ושהוצגה ע"י מר עזרא סול בפגישה עם התובעים ביום 21/12/97. הוכח שבעת עריכת דו"ח זה לא עמדה בפני הנתבע התמונה "האמיתית" בנוגע למצבת היתרות בחשבון. כפי שהודה הנתבע, הוא שגה בביצוע עסקת הין/דולר וברישום עסקת המרק גרמני/לירה סטרלינג באופן שיתרות הזכות שהוצגו בדו"ח היו נמוכות מכפי שהיו צריכות להיות. כתוצאה מכך סבר הנתבע כי אין בידי התובעים מספיק בטחונות כדי להמשיך את הפעילות בחשבון. אלמלא הטעויות בביצוע העסקאות ו/או ברישומן, היתה מוצגת בפני הנתבע תמונה של מדוייקת של מצבת היתרות והבטחונות הנדרשים. ביום 18/12/97 עודף הבטחונות ביחס ליתרות החובה היה למעלה מ- 10%, כנדרש לפי התנאים שקיבלו התובעים. עודף זה לא לידי ביטוי עקב רישומים שגויים בספרי הנתבע. אלא שגם לבנק, ככל עסק פעיל שעורך רישומים רבים, בוודאי בסוג העסקאות בהן פעלו התובעים, קיים פתח לטעויות בביצוע עסקה זו או אחרת ורישומה כיאות בספרים. במצב דברים זה מוטל על הבנק לתקן את הטעויות בספריו בהקדם האפשרי על-מנת שלא למעול באמון שנתנו בו הלקוחות לפעול במקצועיות הנדרשת ועל-מנת שלא להרע את מצבם הכספי של הלקוחות. חובה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו עומדת על הפרק החלטה אם להגביל פעילות של בעלי החשבון מלפעול בחשבונם. 34. התנהלות הנתבע בנוגע לטענות התובע 2 על הטעויות ברישומי החשבון ובדו"ח מצבת היתרות והבטחונות, אינה עולה כדי המקצועיות הנדרשת ממוסד בנקאי ועובדיו. הטעות בעסקת הדולר/ין תוקנה ביום 26/05/98, כ- 9 חודשים לאחר ביצוע העסקה השגויה, וזמן רב לאחר ההחלטה להקפיא את הפעילות בחשבון (גם רישומי העסקה השנייה תוקנו לאחר ההקפאה). עיכוב זה חל חרף פניית התובע 1 למר רביב לתיקון הטעות כחודש לאחר ביצוע הטעות בעסקה וטרם המועד בו הוקפא החשבון (סעיף 11 לתצהיר מר רביב). פנייה זו נענתה בתשובה כי אין זה מקובל לתקן טעויות לאחר חלוף פרק זמן רב- כחודש (סעיף 13 לתצהיר מר רביב). בכך יש להצביע כי נציג הנתבע- מר רביב, ידע על הטעות, אך לא פעל בפרק זמן סביר לתקנה ולהעמיד את החשבון על יתרתו הנכונה. כן לא פנה להנהלת הסניף בו התנהל חשבון התובעים ויידע אותם לגבי האפשרות כי היתרות בחשבון אינן מדוייקות (בסופו של דבר תוקנה הטעות, אך זו בוצעה, כאמור, במועד שלאחר הקפאת הפעילות בחשבון). 35. לא זו בלבד שהנתבע לא טרח לתקן הטעות בעסקת דולר/ין במועד סביר לאחר פניות התובע 1 וטרם מועד ההקפאה, הוא אף התבסס עליה כשערך את הדו"ח, בידיעה שהנתונים בו אינם מלאים והדו"ח אינו משקף נכונה את הפעילות שהתבצעה עד למועד עריכתו. אי-דיוק זה השפיע לרעה על מצבת היתרות בחשבון ועל הבטוחות שנדרשו כדי להמשיך ולפעול בו. בדיקה מקצועית ומעמיקה יותר של הגורמים להם פנה התובע 1, או של אנשי מחלקת הביקורת הפנימית אצל הנתבע, טרם ההחלטה להגביל את הפעילות בחשבון, היתה מעלה כי הדו"ח אינו מדוייק ואינו משקף את המצב האמיתי בחשבון. במצב דברים רגיל, היה נוכח הנתבע כי אין חוסר בבטחונות ביחס ליתרות החובה ורמת החשיפה בעסקאות הפורוורד, ולפיכך לא היה פועל להגבלת הפעילות בחשבון. אולם, תמונה משקפת ומדוייקת לא עמדה במועד ההגבלה בפני הנתבע, והחשבון הוקפא בהסתמך על מסמך שהכיל נתונים שגויים ולא מלאים. 36. כפי שהוכח, הנחיית סניף אשדוד של הנתבע פורשה ע"י חדר העסקאות כך: לא רק שאין לאפשר לתובעים לפתוח פוזיציות מט"ח חדשות, אלא גם שאין לאפשר להם לסגור פוזיציות פורוורד פתוחות שהיו ברשותם ביום 18/12/97. התובעים ציינו כי מאותו יום ואילך, הוקפאו כל הפוזיציות הפתוחות בלא יכולת למוכרן או לרכוש אחרות כדי להגן עליהן. המשמעות לכך היא שהנתבע חדל מלהעמיד אשראים לצורך ביצוע העסקאות ע"י התובעים (כזכור, מר רביב ציין כי לצורך ביצוע עסקאות "פורוורד" מעמיד הבנק אשראי לסוחר המט"ח), חשף את התובעים לשינויים תכופים בשערי המטבעות, מבלי יכולת להגיב "בזמן אמת" ובמהירות האפשרית לשינויים הללו. בכך מנע מהם להקטין, במידת הצורך, את חשיפתם לשינויים בשערי מט"ח. 37. כפי שציין בא-כוח הנתבע בסעיף 8 לסיכומיו הפסיקה הכירה בזכותו של תאגיד בנקאי שלא להמשיך ולהעמיד אשראי ללקוחותיו (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, סעיף 9 לפסק-הדין, ע"א 1822/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יאיר ש. שיווק בע"מ, תקדין (עליון) 99(3) 270, סעיף 19 לפסק-הדין). לבנק זכות להגן על עצמו מפני אפשרות של הפסדים לא מובטחים של לקוחותיו שעשויים להשפיע לרעה על רווחיותו ורמת הנזילות לה הוא נדרש מתוקף הפרק התשיעי של חוק בנק ישראל, תשי"ד- 1954. מאידך, מחוייב הבנק לאור חובות האמון המוגברות החלות עליו, לדאוג גם לאינטרסים של לקוחותיו ולפעול כלפיהם בהגינות ובזהירות המירבית, לשקול את טובת הלקוחות ולהימנע מהכשלתם. סבורני כי איזון אינטרסים זה מחייב את הבנק לפעול בהתאם לעקרונות של הגינות וסבירות. על-פי עקרונות אלו, גם אם יש לבנק יסוד משפטי ועסקי להגן על עצמו ולחדול מלהעמיד אשראי ללקוחו, נדרש הוא לפעול בתום-לב, לנקוט בפעולות ענייניות ומדודות, תוך שהוא נותן התראה מוקדמת ללקוח על-מנת שזה יגן על עצמו. כאמור, חובות האמון משתנות בהתאם לנסיבות. אין דין הפסקת אשראי ללקוח שנהג משך שנים ליטול אשראי ולא חרג ממנהגו ומהסכומים המקובלים, כדין לקוח חדש שאינו עומד בתנאי מתן האשראי. מידת הסבירות וההגינות שעל הבנק להפעיל במקרה הראשון צריכה להיות גבוהה יותר. גם הסיכויים לעמוד בהחזר האשראי ע"י הלקוח באים בחשבון בעניין זה, כמו גם השיקול הכלכלי של הבנק. 38. מהעדויות שנשנמעו במשפט עולה כי טרם להקפאה, ידעו פקידי הבנק על טענות התובעים בדבר הטעויות שבוצעו בחשבונם. ראו עדות מר סול ביום 04/06/03: "ש. זה נכון שכשהחליטו או כשהוחלט להקפיא את האחים אטיאס אתה ידעת שיש להם טענות על כך שנפלו לפני ההקפאה טעויות בחדר העסקאות והוראות שהם נתנו לא בוצעו. ת. ההוראות לא בוצעו, זה חדר העסקאות ידעו את זה? ש. אתה גם ידעת את זה? ת. אנחנו ידענו וגם וזה לא היה קשור לזה..." (עמ' 149 לפרוטוקול). וכשנשאל מר סול מדוע לא היפנה את תשומת ליבו של מנהל חדר העסקאות- מר רביב, לטענות התובעים, השיב כי: "המנהל ידע על הטענות". למרות ידיעה זו, עולה כי מנהל הסניף- מר יעקבי, החליט להקפיא את הפעילות בחשבון התובעים באופן מיידי, בלא שבירר את הטענות לגופן- לא עם התובעים ולא עם גורמים אחרים בפניהם התריעו התובעים, ובלא שנתן לתובעים האפשרות להסביר את עמדתם בנוגע לחוסר כביכול של בטחונות בטרם ההקפאה. הגב' ג'נין העידה לגבי הנסיבות בהן הוקפא החשבון: "ת. כן, כי מנהל הסניף הרי נתן הוראה לחדר עסקאות. ש. לפני שבכלל דיבר עם האחים אטיאס? ת. אני חושבת שכן. ... ש. אבל האם את יודעת שהם אמרו שהיתרה שמופיעה בחשבון שלהם לא נכונה כי חדר עסקאות ביצע להם טעויות? ת. כן." (עמ' 189-190 לפרוטוקול יום 04/06/03). וכשנאלה הגב' ג'נין מדוע לא פנתה למנהל הסניף והפנתה את תשומת ליבו טרם ההקפאה לטענות התובעים שהיתרות בחשבונם אינן נכונות, השיבה: "ת. הוא לא נתן לי צ'אנס. הוא פשוט אמר וחתך. הוא לא נתן לי צ'אנס לדבר. הוא מנהל הסניף... הוא החליט וזהו. לא מעבר לזה." (עמ' 190 לפרוטוקול). גם מר רביב, שכפי שהעיד מר סול, ידע על טענות התובעים, אישר בעדותו 28/10/02, כי לא אמר דבר בעניין זה למנהל הסניף ולא וידא כי הוראת ההקפאה התקבלה לאחר שתוקנו ליקויים אלו או שנבדקו. באשר לשאלה האם מי מנציגי הנתבע הודיע לתובעים על הכוונה להקפיא את החשבון, השיב מר יעקבי, מנהל הסניף, כי הוא עצמו לא דיבר עם התובעים טרם הקפאת הפעילות בחשבון (עדות יום 26/11/02, עמ' 121 לפרוטוקול). מר סול העיד ביום 04/06/03 כי ביקש מגב' קנדאוטי להודיע לתובעים על ההקפאה (עמ' 144 לפרוטוקול), אלא שלדברי גב' קנדאוטי לא נעשתה אליה פנייה כזו (עמ' 111 לפרוטוקול הנ"ל). 39. מהעדויות הללו עולה כי החלטת הנתבע על הקפאת החשבון נעשתה ללא בדיקה מעמיקה של טענות התובע 1 לגבי הטעויות שבוצעו טרם ה- 18/12/97. נציגי הנתבע ידעו שלתובעים טענות על שגיאות במצבת היתרות בחשבון. למרות זאת, ההחלטה על הקפאת הפעילות בחשבון נעשתה ללא התייעצות מקדימה עם התובעים ומבלי שנשמעה עמדתם. בכך הפר הנתבע את חובת האמון כלפי התובעים, ולא פעל בהגינות כלפי התובעים. כמי שאחראי על הפעילות בסניף בו התנהל חשבון התובעים ועל האשראי שניתן לצורך פעילותם, היה על מר יעקבי, לאחר שקיבל את ממצאי מחלקת הביקורת הפנימית, לשוחח עם התובעים טרם ההחלטה להגביל את הפעילות בחשבון, להביא בפניהם את ממצאי הביקורת הפנימית ולנסות למצוא פתרון כדי שהפעילות בחשבון תמשיך להתנהל תוך העמדת בטחונות בגובה הנדרש. בירור כאמור לא נעשה עם התובעים, והם הופנו לממצאי דו"ח ה- "MARK TO MARKET" רק בפגישתם עם מר סול בסניף אשדוד ביום 21/12/97, לאחר שהפעילות בחשבון הוגבלה. בכך הפר הנתבע את חובת האמון כלפי התובעים בעת שהחליט על הגבלת הפעילותם בחשבון, ללא מתן אפשרות לתובעים לשנות את ההחלטה. לא נערכה בדיקה יסודית ומעמיקה הן של מצבת הבטחונות והיתרות בחשבון במועד ההקפאה, והן של הטענות לגבי הטעויות ברישומי החשבון, שהנתבע ידע על קיומן. אין אלא לומר כי הנתבע לא נקט בזהירות הדרושה בעת שהחליט להגביל את התובעים לפעול בחשבונם. 40. חוסר הזהירות בולט נוכח העובדה כי התובעים היו לקוחות ותיקים של הסניף וכי היקף הפעילות בחשבון היה גבוה בתחום המט"ח. התובעים היו בקשר רציף עם הסניף, עם חדר העסקאות, ולמרות זאת לא נועצו עימם טרם הקפאת החשבון. בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, היות שהתובעים היו עולים חדשים מצרפת, שבמועד האירועים נשוא התובענה השפה העברית לא היתה שגורה בפיהם, היה על הנתבע להבהיר להם הבהר היטב כי קיים חוסר בטחונות (שהתברר כחוסר לכאורה), ועל כוונתו להפסיק את הפעילות בחשבון. במקום זאת החליט הנתבע, על יסוד דו"ח שנתוניו אינם מדוייקים ולמרות שידע על טענות בדבר אי-הדיוקים, להקפיא את החשבון ולחדול מלהעמיד אשראים נוספים לתובעים. לאור זאת, לא נהג הנתבע כפי שמצופה ממוסד בנקאי בדרך התנהלותו כלפי לקוחותיו. 41. בתובענה זו הוכחה הפרת חוזה ורשלנות מצד הנתבע. לאורך שנים מספר בהן ניהלו התובעים פעילות מט"ח בחשבונם אצל הנתבע, היתה הסכמה מכללא כי אם יעמידו התובעים בטוחות מספיקות ביחס ליתרות החובה בחשבון, יעמיד הנתבע אשראי לצורך ביצוע עסקאות במט"ח. כך נהג הנתבע מיום פתיחת החשבון ועד ליום הגבלת הפעילות בו. החלטת הנתבע להקפיא את פעילות התובעים בחשבון התבססה על דו"ח שגוי, שכלל נתונים לא מדוייקים ומלאים לגבי היתרות, וכנגזר מזאת- לגבי הבטחונות שעל התובעים להעמיד. למעשה, במועד ההחלטה על הגבלת הפעילות, לא היה קיים חוסר בבטוחות. אלמלא הטעויות בביצוע עסקאות התובעים וברישומן בספרי הנתבע, לא היו מוצגים בדו"ח ה- "MARK TO MARKET" ערכים שגויים של היתרות והבטחונות, ולא היתה מוגבלת הפעילות בחשבון. לפיכך, פעילות התובעים בחשבון הוגבלה ללא הצדק. סוף דבר 42. הקפאת הפעילות בחשבון התובעים ע"י הנתבע ביום 18/12/97 נעשתה שלא כדין. יש להעמיד את היתרות בחשבון התובעים כפי שהיו ביום 18/12/97, טרם ההקפאה, כאילו כל הפוזיציות נסגרו באותו יום, ואלו תהיינה שייכות לנתבע, כמבוקש בעתירה ג' של המרצת הפתיחה המתוקנת. הנתבע יישא בהוצאות משפט בגין עד מומחה ואגרות, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 50 אלפי ₪ , כולל מע"מ בערכם להיום. פסיקתה תוגש לחתימה תוך 60 יום ממועד מתן פסק-הדין. בנק