התאבדות לאחר הלוואה מהבנק

המחלוקת בפסק הדין להלן הייתה בשאלה האם הוכח שהמנוח התאבד. בתביעה שהייתה לפני בית משפט קמא עתרו המשיבים לחייב את המבטחת לפרוע לבנק הלוואות שנטלו לצורך רכישת ביתם (ולהחזיר כספים שפרעו). המשיבים עיגנו את עילת התביעה בפוליסת ביטוח חיים קבוצתית שהוציאה המשיבה ושבנם המנוח הצטרף אליה. הקרן הבטיחה את פירעון ההלוואות לבנק במקרה מותו של הבן, ולמרבה הצער הוא אכן נפטר. המערערים טענו שהבן התאבד בתוך שנה ממועד הצטרפותו לביטוח ולפיכך, על פי הוראות הפוליסה, אין המבטחת חבה בתגמולים. להלן פסק דין בנושא התאבדות לאחר הלוואה מהבנק: פסק דין לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט א. קידר) מיום 27.1.04 (ת"א 20323/01) שבו קיבל בית המשפט את תביעת המשיבים וחייב את המערערת מס' 2 (להלן: "המבטחת") לשאת בתשלומים לפירעון הלוואות שהעמיד להם המערער מס' 1 (להלן: "הבנק") לצורך רכישת דירה. בהחלטה נוספת שניתנה, לבקשת המשיבים ובהסכמת המערערים, במסגרת בקשה להבהרת פסק הדין (בש"א 155954/04 החלטה מיום 2.5.04) הורה בית המשפט למבטחת להשיב למשיבים את הכספים ששילמו לפירעון שוטף של ההלוואות מאז חודש יוני 98'. בתביעה שהייתה לפני בית משפט קמא עתרו המשיבים לחייב את המבטחת לפרוע לבנק הלוואות שנטלו לצורך רכישת ביתם (ולהחזיר כספים שפרעו). המשיבים עיגנו את עילת התביעה בפוליסת ביטוח חיים קבוצתית שהוציאה המשיבה ושבנם המנוח הצטרף אליה. הקרן הבטיחה את פירעון ההלוואות לבנק במקרה מותו של הבן, ולמרבה הצער הוא אכן נפטר. המערערים טענו שהבן התאבד בתוך שנה ממועד הצטרפותו לביטוח ולפיכך, על פי הוראות הפוליסה, אין המבטחת חבה בתגמולים. בית משפט קמא מצא שלא הוכח כי בנם המנוח של המשיבים, שרכש עמם יחד את הדירה, אכן התאבד, ולפיכך אכף את פוליסת ביטוח החיים שהוציאה המבטחת להבטחת פירעון ההלוואות. להלן נפרט את הדברים: 1. הרקע: (א) המשיבים הם בני זוג שעלו ארצה בשנת 1995 עם בנם המנוח ליאוניד ז"ל (להלן: "המנוח" או "הבן"). המשיבים ובנם רכשו דירה למגוריהם, ולצורך רכישתה נטלו מהבנק, בחודש נובמבר 95', ארבע הלוואות בסכום כולל של 195,000 ₪. (ב) להבטחת פירעונן של ההלוואות נדרשו המשיבים ובנם לערוך חוזה ביטוח חיים אשר יבטיח את פירעון יתרת ההלוואות במקרה מוות. הואיל וגיל המשיבים היה גבוה מהגיל המקובל אצל המבטחת לעריכת ביטוח שכזה, הסתפק הבנק בביטוח חייו של המנוח. המבטחת היא שערכה את חוזה הביטוח. (ג) המשיבים טענו כי בשנת 98', אגב ביקור במשרדי הבנק, מצאו שנפלו טעויות אחדות ברישומי הבנק בקשר עם ההלוואות, וכמו כן גילו שחייו של המנוח בוטחו בקשר עם הלוואה אחת בלבד מתוך ארבע ההלוואות. הטעויות תוקנו במקום והמנוח חתם על טופסי הצטרפות לביטוח בקשר עם שלוש ההלוואות האחרות (להלן: "שלוש ההלוואות"). בעקבות הדברים האלה ביטחה המבטחת את חיי המנוח גם בקשר עם שלוש ההלוואות. תחילת הביטוח נקבעה ליום 2.7.98 הוא המועד שבו חתם המנוח על טופסי ההצטרפות לביטוח. פוליסת הביטוח כללה תנאי השולל את תגמולי הביטוח במקרה של התאבדות בתוך שנה אחת ממועד תחילתה. (ד) למרבה הצער ביום 8.6.99 נמצא הבן מת. נסיבות מותו של המנוח הן שהיו סלע המחלוקת בבית משפט קמא. המערערים שסירבו לפטור את המשיבים מפירעון שלוש ההלוואות טענו שלפי ממצאי החקירה שערכה משטרת ישראל "מותו נגרם ככל הנראה כתוצאה מהתאבדות" (ר' מכתב המבטחת לבנק מיום 18.4.00), ואילו המשיבים גרסו שסיבת המוות לא הוכחה. בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיבים ומכאן הערעור. 2. המחלוקת המחלוקת שלפנינו היא אותה מחלוקת שהונחה לפתחו של בית משפט קמא דהיינו אם הוכח שהמנוח התאבד. 3. נסיבות המוות - העדויות והראיות שהוצגו לבית משפט קמא להלן נפרט את הנסיבות הרלוונטיות לקביעת סיבת המוות ככל שהובאו לפני בית משפט קמא. (א) המנוח שהתגורר באשדוד נעדר מביתו מיום 27.5.99. ביום 8.6.99 הוא נמצא מת, יושב במכוניתו, והמכונית חונה ביער שליד בית שמש. צינור המפלט של המכונית נמצא מחובר באמצעות צינור אל תוך המכונית דרך החלון הימני, המכונית סגורה וסמרטוט אוטם את אזור הכניסה של הצינור למכונית. המנוח נמצא כשמכנסיו מופשלים עד לשליש העליון של הירכיים. ליד המכונית נמצא כיסא ולידו בדלים רבים של סיגריות. (ב) הפתולוג ד"ר חן קוגל מהמכון לרפואה משפטית ניתח את גופתו של המנוח וערך חוות דעת של מומחה שהוגשה לבית משפט קמא. ד"ר קוגל מצא את הגופה במצב של ריקבון מתקדם ולהערכתו המנוח נפטר סמוך לאחר שנעלם מביתו, דהיינו קרוב לשבועיים לפני שנמצאה גופתו. בחלק העליון של זרוע שמאל של המנוח נמצאו סימנים של דקירות מחט, וכן נמצאו סימנים לעקירה טרייה של שש שינים קדמיות - שתיים בלסת העליונה וארבע בלסת התחתונה. בסיכום חוות דעתו קבע ד"ר קוגל: "... בגלל הריקבון המתקדם לא ניתן לקבוע את סיבת המוות. בגף העליון השמאלי נמצאו סימני דקירת מחט מרובים לאורך וורידים תת עוריים. פרט לזה לא נמצאו סימני חבלה טריה. על פי הנסיבות סיבת המוות היא כנראה הרעלה חריפה על ידי פחמן חד חמצני בשל שאיפת אדי המפלט. יש לבצע בדיקת הרכב גזי הפליטה של הרכב כדי לבסס הנחה זו. אם תוצאות הבדיקה הטוקסיקולוגית תהיינה משמעותיות נמציא חוות דעת נוספת". חוות הדעת התקבלה בלי שמי מהפרקליטים ביקש לחקור את המומחה. בדוח שנערך בזמן הנתיחה (ומובא בחוות הדעת) צוין שנלקחו שריר ורקמות לבדיקה טוקסיקולוגית. כאן אולי המקום לציין שהטוקסיקולוגית, הגב' אילנה דורה, מצאה כמות קטנה של אלכוהול ותו לא; לא נמצאו סימנים של סמים או תרופות. (ג) המערערות העידו מטעמן את ניצב משנה שאול נעים, קצין אגף החקירות של משטרת מחוז ירושלים שהיה הקצין שהורה על סגירת תיק החקירה בנימוק שמממצאי החקירה עלה שהמנוח שם קץ לחייו וזאת על פי הנסיבות שבהן נמצא ועל פי דו"ח הפתולוג ד"ר קוגל. מר נעים לא טיפל בחקירה עצמה והממונה על החקירה היה ראש משרד החקירות במשטרת בית שמש שלא נקרא לעדות. ניצב משנה שאול נעים הסביר ששתי תחנות משטרה חקרו את עניינו של המנוח: תחנת אשדוד חקרה בגין תלונה שהגישו בני משפחתו על העדרו, ותחנת בית שמש חקרה מפני שהרכב וגופת המנוח התגלו בשטח שיפוטה. חקירת משטרת אשדוד לא העלתה דבר הנותן יסוד של חשד למעורבות פלילית. האופן שבו נמצאה הגופה כשהמפלט מחובר לתא המכונית ומסקנת המומחה ד"ר קוגל ש"על פי הנסיבות סיבת המוות היא כנראה הרעלה חריפה על ידי פחמן חד חמצני בשל שאיפת אדי המפלט" עמדו ביסוד הנחייתו של מר נעים לקצין החקירות בתחנת בית שמש לגנוז את תיק החקירה בנימוק "אין עבירה". כמו כן הביא מר נעים בחשבון שלא נמצאו סימנים של אלימות כגון סימני ירי, שברים או חתכי קריעה (פרוטוקול עמ' 28 שורות 20-22). בתשובות נוספות לשאלות בא כוחם של המשיבים השיב מר נעים שכיוון שהפתולוג לא התייחס לממצאים של אבדן השיניים הקדמיות אין הוא יכול לומר שהשיניים נעקרו במכת אגרוף, ויתרה מזו השיניים לא נמצאו במכונית. העד גם לא מצא נפקא מינה לדקירות שנמצאו בזרועו של המנוח, וכדבריו: "לא היה מקום לשבור את הראש או לייחס חשיבות יותר מאשר העובדה היא שיש לו דקירות" (עמ' 28 ש' 6). בקשר לבדלי הסיגריות שנמצאו סמוך למכונית אמר מר נעים שהמשטרה לא שאלה את בני המשפחה אם המנוח נהג לעשן ולא בדקה את הבדלים כדי לברר אם המנוח הוא שעישן את הסיגריות. משטרת אשדוד לא שאלה את בני המשפחה על המנוח כדי לברר אם נהג ליטול סמים או אם סבל מדיכאון, ומר נעים לא קיבל דוח כלשהו על נסיבות חייו של המנוח. למעשה אפשר לסכם את חקירת המשטרה בדבריו של מר נעים כי ניסיונו ומכלול שיקוליו הביאוהו למסקנה שהמנוח, שנמצא יושב במכוניתו חופשי, שם קץ לחייו, שאילו היה מדובר ברצח היו הרוצח או הרוצחים יורים בו ושורפים את המכונית או זורקים את הגופה ביער (עמ' 30 ש' 10-14). (ד) המשיב מס' 1 - אביו של המנוח (להלן: "המשיב") היה העד היחיד מטעם המשיבים. הוא הגיש תצהיר עדות ראשית שבו פירט עובדות וטענות שיש בהן כדי לעורר שאלות בדבר טיב החקירה המשטרתית והמסקנה שהמנוח התאבד. כך למשל עמד המשיב על מסקנתו של הפתולוג ש"לא ניתן לקבוע את סיבת המוות", על העדר ממצא בבדיקה הטוקסולוגית, על העדר חקירה באשר לעקירתן הטרייה של שש שיניים קדמיות - עקירה המתיישבת יותר עם מעשה אלימות מאשר עם התאבדות, ועל אי חקירת הדקירות בזרועו של המנוח - דקירות שאינן נובעות משימוש בסמים, שהרי המנוח לא השתמש בסמים, וכן לא נמצאו במכונית או בקרבתה שרידי סמים או מזרק. המשיב הסביר שלא הייתה למנוח סיבה ליטול את חייו שהרי הייתה לו "יתרת זכות גדולה בבנק", הוא רכש מכונית חדשה כשנה לפני מותו, סיים בהצלחה לימודי תעודה כחודשיים לפני מותו, עבד עד ללימודיו באתר בנייה, לא היה חולה במחלה קשה או במחלה כלשהי, לא היה אדם דכאוני ותפקודו היה נורמטיבי. המנוח לא השאיר מכתב התאבדות וחודשים אחדים לפני מותו ביטל פוליסת ביטוח חיים שהייתה לו. באת כוח המערערות שחקרה את המשיב בחקירה שכנגד ריכזה את החקירה בעיקר בנושא השתלשלות המגעים שבינו לבין הבנק בקשר עם חתימת הסכמי ההלוואות בשנת 95' ועריכת הביטוחים הנוספים בשנת 98'. השאלות היחידות שעסקו במנוח כוונו לעיסוקו לפני מותו ולאי המצאת מסמך בדבר הטענה לביטול פוליסת ביטוח החיים שהייתה למנוח. לפיכך היה מקום לקבל את עדותו של המשיב כעדות נכונה, וכך עשה בית משפט קמא. 4. פסק הדין של בית משפט קמא בפסק הדין ניתח בית משפט קמא את העדויות והראיות שהובאו לפניו ולאחר שציין שהנטל להוכיח את התקיימות החריג בפוליסה שאין היא מכסה מקרה של התאבדות בתוך שנה מיום עריכתה רובץ על המערערות, מצא השופט הנכבד "כי מידת הסבירות נוטה למסקנה כי אין המדובר בהתאבדות" (עמ' 8 לפסק-הדין שורה 24). 5. הערעור וההכרעה (א) לפנינו שבה באת כוחם של המערערים וטענה כי לנוכח ממצאי החקירה המשטרתית, חוות הדעת של ד"ר קוגל ועדותו של ניצב משנה נעים, המסקנה הנכונה שיש להסיק היא שהמנוח התאבד. הפרקליטה המלומדת פירטה והדגישה בעיקרי הטיעון מטעמה ובטיעוניה לפנינו את כל הסימנים המצביעים על התאבדות, ואין לכחד שאכן לא ניתן לטעון כי בסימנים אלו משקל לתמיכה במסקנה שהמנוח התאבד. ואולם יש מקום גם לתהיות שמשקלן אינו פחות באשר לממצאים המעלים חשד שאדם, אחד או יותר, הם שגרמו למותו של המנוח. פירטנו סימנים אלו לעיל ולא כאן המקום לשוב ולפרטם, אך נזכיר את הסימנים העיקריים והם עקירת שש שיניים קדמיות - עקירה המצביעה על מעשה אלימות חיצוני, הדקירות בזרועו של המנוח שלא ניתן להן הסבר מתקבל על הדעת כאשר מזרק או כלי דקירה אחר לא התגלו במכונית ובגופת המנוח לא נמצאו סמים, מציאת המנוח כאשר מכנסיו מופשלים עד לשליש העליון של הירכיים, וכן אי מציאת סיבה כלשהי להתאבדות. (ב) אנו סבורים שצדק השופט המלומד בקבעו, על יסוד הדברים שהבאנו לעיל, שהמערערים לא הרימו את הנטל להוכיח שנסיבות מותו של המנוח מתיישבות יותר עם התאבדותו מאשר עם פגיעה שפגע בו אדם אחר. לשון אחר: המערערים לא שכנעו את בית משפט קמא ולא שכנעו אותנו ברמה הנדרשת במשפט האזרחי שהמנוח התאבד. 6. סוף דבר אנו דוחים את הערעור. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪. הלוואה מהבנקבנקהלוואההתאבדות