##התנגדות לביצוע שטר טענת זיוף:## בהליכי התנגדות לבקשת ביצוע השיקים, טען הנתבע כי חתימתו כמושך השיקים זויפה וכי השיקים נגנבו ממנו או אבדו לו סמוך לתחילת חודש אפריל 2000. בסעיף 25 לפקודת השטרות, נקבע כי חתימה על שטר שהיא מזויפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כשלהוא ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה. הלכה פסוקה היא ואין עוררין עליה כי כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב באמיתות הוכחתה. ##להלן פסק דין בנושא התנגדות לביצוע שטר זיוף חתימה:## פסק דין א. עיקר העובדות וטענות בעלי הדין 1. בנק המזרחי המאוחד בע"מ סניף אזור התעשייה הרצליה (להלן: "הבנק" או "התובע"), אוחז בשני שיקים ע"ס 10,000 ש"ח כל אחד, הנחזים להיות חתומים על ידי הנתבע. השיקים הנ"ל הוצגו על ידי הבנק לפירעון, אך, חוללו על ידי הבנק הנמשך בציון "בוטל". הבנק נקט הליכי ביצוע נגד הנתבע לגבי השיקים הנ"ל בתיק הוצל"פ 8-01-59693-01. 2. בהליכי התנגדות לבקשת בצוע השיקים, טען הנתבע כי חתימתו כמושך השיקים זויפה וכי השיקים נגנבו ממנו או אבדו לו סמוך לתחילת חודש אפריל 2000. הנתבע צירף לתצהירו אישור הבנק הנמשך (בל"ל) לפיו ביום 2.4.00 הודיע לבל"ל כי השיקים אבדו. 3. הנתבע טען בתצהירו כי מעבר לעובדה כי חתימתו על השיקים זויפה, הרי שעה שנגנבו או אבדו הם היו בחזקת מסמכים בלתי שלמים ואין לראותם ככאלו שהוצאו ו/או נמסרו בבחינת מונחים אלו בפקודת השטרות. הגם שבתצהירו הנ"ל לא התייחס הנתבע לנסיבות שאפפו את רישום השיקים על ידו, הרי שבחקירתו, בשלב ברור ההתנגדות הוא טען כי השיקים נרשמו על ידו בבית והיו מיועדים לאחד עודד הבדלה כפירעון סכום הלוואה שנטל ממנו הנתבע. 4. אין חולק כי שמו של הבדלה אינו מופיע כנפרע על פני השיקים. בחקירתו, טען הנתבע כי יכול להיות שטעה באי רישום שמו של הבדלה (עמ' 4 לפרוטוקול בש"א 136779/01) אלא שמיד לאחר מכן, בהמשך עדותו הוא מציין: "התכוונתי לחתום בפניו כשאמסור לו את השיק ולציין את שם הנפרע שמא לא ירצה שאציין את שמו כנפרע ואז יבקש ממני שארשום את השיק לפקודת אחר...." (שם בעמ' 4). 5. התנגדותו של הנתבע נעתרה והותר לו להתגונן מפני התביעה בטענת זיוף החתימה והעדר מסירה. 6. לגרסת הבנק באמצעות משה גודינגר (מנהל הסניף), הופקדו השיקים האמורים בחשבון חברת מאגנום כוח סחר (1994) בע"מ (להלן: "מאגנום") בתמורה למתן אשראי למגנום ובטחון נוסף לחובותיה לבנק. הבנק הסתייע גם בעדותו של אלון גרנות, מנהלה של מאגנום, אשר בתצהיר עדותו טען כי השיקים האמורים נמסרו למאגנום ביום 28.2.00 על ידי לקוחה שלה בשם לירקו פבריק וכי מאגנום הוציאה ללירקו קבלה המעידה על כך. לתצהירו של גרנות צורף צילום קבלה מספר 1669, בלתי חתומה, מיום 28/2/00 המעידה על קבלת השיקים האמורים מלירקו פבריק. ב. מומחה לאימות חתימות וגרסת הנתבע 1. לאחר שמיעת טענות בעלי הדין, מיניתי את עו"ד יונתן נפתלי לצורך מתן חוו"ד בשאלה האם החתימות על פני השיקים הינן חתימות של הנתבע. מסקנתו של המומחה בחוו"ד הינה: "קיימת אפשרות סבירה שחתימות המחלוקת לא נחתמו על ידי חותם הדוגמאות". בעלי הדין נמנעו מחקירת המומחה. 2. בחקירתו, דבק הנתבע בטענתו לפיה לא חתם על השיקים, לגרסתו, כעניין של שיגרה "אני רושם את השיקים מראש אך לא חותם עליהם כך עשיתי מאות פעמים אני רושם זאת ביומן"(עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 19.5.03). אטעים כי היומן האמור לא הוצג וכי הנתבע הודה בעדותו כי אין לו כל מסמך המאמת את גרסתו באשר לעסקת ההלוואה עם הבדלה (שם בעמ' 11). אשר לפירעון ההלוואה, טען הנתבע: "כשהשיקים אבדו נתתי להבדלה שיקים אחרים" (שם בעמ' 11 מול שורה 1). גרסה זו אינה מתיישבת עם עדותו בשלב ההתנגדות, שם טען: "הבדלה קיבל כסף מזומן, לא רציתי להוציא שיקים על אותם סכומים" (עמ' 4 לפרוטוקול בש"א 136779/01). הבדלה הגיש תצהיר התומך בעיקרון בגרסת הנתבע, אך לא התייצב לחקירה על תצהירו ומטעם זה הוריתי כי אין תצהירו מהווה ראיה. ג. הבסיס הנורמטיבי 1. בסעיף 25 לפקודת השטרות, נקבע: "חתימה על שטר שהיא מזויפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כשלהוא ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה והכול בכפוף להוראות פקודה זו". 2. הלכה פסוקה היא ואין עוררין עליה כי כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב באמיתות הוכחתה (השוו: זוסמן דיני שטרות עמ' 50). ד. דיון וממצאים כאמור, חוו"ד של המומחה אינה מסייעת בידי הבנק: בהנחה המטיבה ביותר עם הבנק, משמעותה של קביעת המומחה הינה כי אין בידו לקבוע אם החתימות על פני השיקים הינם פרי זיוף, מכאן, שלא הוכח בפני כי הנתבע חתם על השיקים. האם די בכך כדי לקבוע כי דין תביעת הבנק להיכשל, סבורני כי התשובה לכך הינה בשלילה. מסקנה זו נלמדת על הוראת הסיפא של סעיף 23 לפקודת השטרות שעניינה מניעותו של הנתבע לטעון טענת זיוף. הבנק טען בפני כי אין לקבל את עדותו של הנתבע בהיותה תמוהה, בלתי סבירה ועל גבול האבסורד. בהערכה כוללת של גרסת הנתבע, אין ספק כי התנהלותו בעניין רישום השיקים הינה בלתי סבירה בעליל, יתר על כן, גם גרסתו באשר לעסקה עם הבדלה - אינה עקבית ונבעו בה פרצות. 3. חרף חולשות אלו, דרכי נפרדת מדרכו של הבנק: בעוד שזה טען כי די בגרסתו התמוהה של הנתבע ובממצאי חוו"ד כדי לקבל את התביעה, סבורני כי אין בגרסתו התמוהה של הנתבע לכשעצמה כדי לבסס ממצא חיובי בדבר דחיית טענת הזיוף, אלא שמסקירת חומר הראיות עולה כי הנסיבות האופפות את רישום השיקים על ידי הנתבע מעלות עליו רשלנות גבוהה שיש בה כדי להטיל עליו אחריות בנזיקין כלפי הבנק לאי פירעונם של השיקים כמפורט להלן. 4. בעדותו, נמנע הנתבע מליתן גרסה ברורה באשר למועד בו רשם את השיקים והפליג בעדותו גם לאפשרות לפיה השיקים אבדו כשבוע לאחר רישומם, סמוך לחודש אפריל 2000. אני דוחה גרסה זו כבלתי אמינה ופוסק כי מן הקבלה שצורפה לתצהירו של גרנות ועל פי הרישום בה עולה בבירור כי השיקים האמורים התגלגלו לידיה של מאגנום כבר ביום 28.2.00. 5. בעדותו, בשלב ברור ההתנגדות, טען הנתבע כי קיבל את ההלוואה מהבדלה כחודשיים או שלושה קודם לתאריכי הפירעון של השיקים (עמ' 2,3 לפרוטוקול בש"א 136779/01). ניתן להניח איפוא כי הנתבע רשם את השיקים בחודש פברואר 2000 וציין זאת ביומנו (בעדותו בעמ' 11 לפרוטוקול). אני דוחה את טענתו המרומזת והבלתי מנומקת של ב"כ הנתבע בסיכומיו לפיה אין ליתן אמון בגרסת גרנות ו/או באמיתות הקבלה שצורפה לתצהירו. 6. מחומר הראיות עולה איפוא כי הנתבע רשם עוד בחודש פברואר 2000 את השיקים ובסמוך לכך התכוון למוסרם להבדלה וכי עובדת היעלמותם או גניבתם הייתה ידועה לו כבר בחודש פברואר 2000. חרף עובדה זו, הלין הנתבע על גניבת השיקים רק בחודש אפריל 2000. 7. אני פוסק כי בנסיבות אלו נהג הנתבע ברשלנות, בכך שלא פעל בדרכים המקובלות (כגון: פרסום בעיתון) להודיע ברבים על אובדן השיקים וביטולם, התנהגות מרושלת זו הביאה לידי כך שמאן דהוא אליו התגלגלו השיקים - זייפם, והבנק אשר לא היה מודע לזיוף חתימתו של הנתבע - נתן תמורה בגינם למאגנום. 8. בעלי הדין התייחסו בסיכום טענותיהם זה בכה וזה בכה לסוגיית הרשלנות. הנתבע טען כי בידי הבנק אמצעים נגישים לבדוק את כשרות חתימת המושך וכי הבנק לא יישם אמצעים אלו. הבנק, לעומת זאת, טען כי הנתבע התרשל בכך שלא שמר על השיקים. 9. הסוגיה בדבר התרשלות שגורמת לזיוף חתימה נידונה זה מכבר בפסיקה: ב-ע.א. 542/87 קופת אשראי וחסכון נ. מוסטפא בן אחמד (פד"י מד(1) 422), דן בית המשפט באחריותו של הבנק המערער לכך ששיקים בנקאיים בלתי חתומים שנגנבו על ידי מאן דהוא וחתימת הבנק עליהם (כמושך) זויפה - כלפי חלפני כספים שנטלו את השיקים האמורים בתמורה ובתום לב, אך, השיקים חוללו. 10. הגם שבאותה פרשה התמקד בית המשפט בשיקים בנקאיים הזוכים בדרך כלל לאמינות שוות משקל לכסף מזומן, נראה בעיני כי ההלכה באותה פרשה מציבה אבן בוחן גם להתייחסות כלפי שיק של אדם פרטי, מסקנה זו מתחייבת מן המסר שעל בית המשפט להעביר - מניעת זילותו של שיק "רגיל". בית המשפט החיל את הדוקטרינה בדבר השתק מכוח רשלנות (פיסקה 17 לפסה"ד), אשר בבסיסה "הזהירות המיוחדת הנדרשת לטיפול בשטרות שעיקר כוחם וחשיבותם המהותית בכלכלה המודרנית הוא בהיותו אמצעי תשלום יעיל ונוח הקרוב לכסף מזומן ממש" (שם פיסקה 18). אין לכחד כי בפרשה האמורה הבחין בית המשפט בין שיק פרטי ובין שיק בנקאי לעניין חובת הזהירות, אולם, הדברים אמורים בעיקר על רקע "ייחוסו" של שיק בנקאי בהשוואה לשיק "רגיל", בעוד שברמה העקרונית, וכמוסבר לעיל, סבורני כי אין לחלוק על התובנה, גם אדם פרטי צריך לצפות כי התרשלות בטיפול ובשמירה של שיקים יכולה להביא לידי זיופם. 11. בנסיבות שלפנינו ניתן להתייחס לשני מקטעים שונים של סטייה מחובת הזהירות, האחד, עניינו בעצם רישומם של "שיקים" כמסמכים בלתי שלמים, ללא סיבה עניינית וסבירה והנחתם בכיס המכנסיים למשך תקופה בלתי מוגדרת, כיצירת קרקע נוחה לאבדנם או גניבתם. 12. המקטע השני של הסטייה מחובת הזהירות המאפיינת את התנהגותו של הנתבע (והיא העיקרית בעיני), עניינה בחוסר המעש ובאיחור המופלג שחל עד למועד שביקש לבטל את השיקים ויותר מכך, בדרך בה נקט - הימנעות מפרסום פומבי לציבור על אובדן השיקים. על כך עמד בית המשפט בפרשת קופת אשראי הנ"ל (סעיף 23 לפסה"ד), תוך שקבע כי הימנעותו של הבנק שם בפרסום הולם בפני כלל הציבור לגבי זיוף השיקים עולה כדי רשלנות (שם בפסקה 24). 13. חרף האמור עד כאן לא ניתן להתעלם מן העובדה שלא הוכח בפני כי הבנק יישם את כללי הזהירות המנחים אותו בעת קבלת שיקים להפקדה. בעדותו הודה גרנות כי שעה שקיבל את השיקים לא היה רשום בהם שמו של הנפרע וכי הסתמך על כך שהבנק יבצע בדיקה (עמ' 7 לפרוטוקול). גודינגר אישר בעדותו כי שעה שהבנק מקבל שיק להפקדה "בודקים איתנות פיננסית של בעל השיק, מתקשרים לבנק שממנו נמשך השיק... פעולות אלו ננקטות הן לניכיון או לקבלת שיקים כבטחון ולעיתים אף להפקדת שיקים למשמרת" (עמ' 8 לפרוטוקול). עם זאת, לא היה ביד גודינגר לאשר אם אמנם בפועל נקט הבנק בבדיקה המקובלת עליה עמד(עמ' 8 שורות 18-16). אני קובע איפוא כממצא כי לא הוכח בפני שהבנק יישם את נוהלי הבדיקה אשר כמפורט לעיל, היה בהם לו ננקטו - כדי למנוע את עצם קבלתם של השיקים כבסיס למתן אשראי נוסף למאגנום. ממצא זה מלמד כי גם הבנק לקה ברשלנות. ה. סוף דבר: על יסוד הממצאים שקבעתי לעיל ובבחינת מבחן האשמה המוסרית אותו אימץ בית המשפט בפרשת קופת אשראי (פיסקה 26 לפסה"ד), אני קובע כי יש לייחס לנתבע אחריות בשיעור של 50% לנזק שנגרם לבנק, בכך שנתן למאגנום אשראי בגובה השיקים (20,000 ₪). חלוקת אחריות כזו נקבעה בפרשת קופת אשראי וכן, ב-ת.א. (ת"א) 2771/00 אקיטה סנטר נגד הבנק הבינלאומי (דינים מחוזי לה(2) 414). אשר על כן, אני פוסק כי הבנק רשאי להמשיך בפעולות הוצל"פ נגד הנתבע בתיק הוצל"פ הנ"ל זאת לגבי סך 10,000 ₪. הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד והוצאות (כולל) בסך 3,000 ₪. הודעה זכות הערעור. בן חיים מרדכי, שופט שטרביצוע שטרהתנגדות לביצוע שטרמסמכיםזיוףזיוף חתימה