חובת הודעה לערב

כאשר טוען ערב שנגרם לו נזק בגובה הריבית שהצטברה על החוב עד שהבנק המציא לו התראה, אזי הוא נדרש לגבות את טענתו בחישוב מפורט של הנזק. סעיף 26 לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 קובע כי אם לא קיים החייב את חיובו יודיע על כך כל הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך. ערב לא יופטר אוטומטית מערבותו בכל מקרה שבו הבנק הפר את חובתו להתריע על כך שהחייב איננו פורע את חובו. אלא, על הערב מוטל הנטל להוכיח מה הנזק שנגרם לו עקב מחדל הבנק, והוא יופטר מערבותו כדי הנזק בלבד. בתי המשפט פסקו כי אין להסתפק בהשערות לגבי האפשרות שהערב היה מצליח לגרום לחייב לפרוע את החוב. ערב הטוען שנגרם לו נזק עקב מחדלו של הבנק חייב אם כן לפרט כיצד היה מצליח לאלץ את החייב לשלם את חובו. להלן פסק דין בנושא חובת הודעה לערב: פסק דין 1. העובדות החייב ניהל חשבון בנק אצל התובע (להלן - "הבנק"), ובמהלך עסקיו עם הבנק הוא גם קיבל הלוואה בסך של 30,000 ₪, אשר לה ערבו אביו - אלי הרוש ז"ל, והגב' מיכל פיאר (להלן - "הערבים"). בשנת 1999 נקלע החייב לקשיים ועקב כך לא פרע את ההלוואה. ביום 30/01/00 שלח הבנק מכתב התראה לחייב ולערבים (נספח ו' לתצהיר הבנק), לפיו עליהם לפרוע את החוב שהגיע באותה עת לסכום של 25,854 ₪. ביום 16/07/00 שלח הבנק מכתב התראה נוסף לערבים (נספח ז' לתצהיר). חרף מכתבי ההתראה החוב לא שולם, ולכן פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגד החייב. הליכים אלו לא הועילו, וביום 10/08/03 ביקש הבנק מראש ההוצאה לפועל אישור בדבר מיצוי ההליכים נגד החייב, על מנת שיוכל לפתוח בהליכים נגד הערבים. עותק מהבקשה הומצא על ידי הבנק לערב אלי הרוש ז"ל (להלן - "הערב"), ביום 10/12/03 (נספח י' לתצהיר הבנק). ראש ההוצאה לפועל נעתר לבקשת הבנק, ואז הגיש הבנק את התביעה שלפניי נגד שני הערבים. במהלך הדיונים ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד הערבה. אשר לערב, הוא נפטר למרבה הצער, ולפיכך צורפה במקומו כנתבעת בתו - פנינה סער - שהיא היורשת היחידה של עזבונו. ונזכיר, החייב הינו בנו של הערב ואחיה של הנתבעת. 2. טענות הצדדים בטרם פטירתו עוד הספיק מר הרוש ז"ל להגיש בקשת רשות להגן אשר נדחתה. על החלטת הדחייה הגיש מר הרוש ערעור אשר התקבל בחלקו, במובן זה שניתנה לו רשות להגן אך ורק בטענה המפורטת בסעיף 6 לתצהירו, לפיה: "לא קיבלתי מעולם הודעה כלשהי על כך שהחייב אינו מקיים את חיוביו, ולפיכך לאור הוראות סעיף 26 לחוק הערבות, מופטר אני ממילא לאור אי הגילוי לגבי כל נזקי. נזקי במקרה דנן הוא מלוא הסכום הנתבע לפחות, שכן אין ספק כי לו היה המשיב טורח ומודיע במועד על הפיגור בתשלום, ניתן היה לכסות את הסך של 15,000 ₪ בניכוי כספים ששולמו בגין ההלוואה (חלקי בהלוואה) וכיום הדבר בלתי אפשרי לאור מצבו הכלכלי הרעוע של החייב ושלי..." בהמשך הדרך הוסיף מר הרוש ז"ל וטען כי את שתי ההתראות שלח הבנק לכתובת לא נכונה, ולכן נודע לו לראשונה אודות החוב של בנו רק בסוף שנת 2003, עם קבלת הבקשה לקבלת אישור בדבר מיצוי ההליכים. הרוש טען שאילו הוא היה מקבל את ההתראה הראשונה משנת 2000, אזי הוא היה דואג מיידית לפרעון החוב. כאמור, מר הרוש נפטר במהלך ההליך ולכן המצהיר מטעם הנתבעת הוא החייב עצמו, אשר טוען בתצהירו כי בעת שנשלחה ההתראה הראשונה היה מצבו הכלכלי טוב יותר מאשר בסוף שנת 2003, ומכאן שאם אביו היה פונה אליו בשנת 2000 בבקשה לפרוע את החוב הוא היה מגייס כסף ופורע את החוב. 3. הבנק טוען שיש לדחות את טענותיו של מר הרוש ושל החייב, כיוון שהחייב לא הציג ראיות המלמדות על כך שבשנת 2000 הוא היה משלם את החוב אילו אביו היה מבקש זאת ממנו. הבנק טוען כי החייב ידע על החוב בשנת 2000 ולא פרע אותו ישירות לבנק, ולכן יש להניח שגם אם אביו היה פונה אליו הוא לא היה פורע את החוב. 4. דיון והכרעה כתב הערבות נחתם בנובמבר 1997, (ראו - נספח ה' לתצהיר הבנק), ולפיכך לא חל עליו תיקון תשנ"ח לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967, אשר הוסיף את סעיף 26 שקובע כי: "לא קיים החייב את חיובו יודיע עך כל הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". ואולם, בפרשת ליברמן נפסק כי הכלל הגלום בסעיף 26 חל, מכוח עקרון תום הלב, גם על ערבויות שנכרתו לפני תיקון תשנ"ח (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל פ"ד נג(4) 804). בפרשת ליברמן עמד בית המשפט על כך, שערב לא יופטר אוטומטית מערבותו בכל מקרה שבו הבנק הפר את חובתו להתריע על כך שהחייב איננו פורע את חובו. אלא, על הערב מוטל הנטל להוכיח מה הנזק שנגרם לו עקב מחדל הבנק, והוא יופטר מערבותו כדי הנזק בלבד. כך נקבע בעקביות גם בפסקי הדין אשר יישמו את הלכת ליברמן (ראו - ת.א. (שלום י-ם) 6121/05 בנק דיסקונט נ. יוני ינוקא עצים והאסמכתאות . בתי המשפט פסקו כי אין להסתפק בהשערות לגבי האפשרות שהערב היה מצליח לגרום לחייב לפרוע את החוב (ראו - ע"א (מחוזי חיפה) 2454/01 בנק דיסקונט נ' רוחמה עמר). ועוד נפסק, כי כאשר טוען ערב שנגרם לו נזק בגובה הריבית שהצטברה על החוב עד שהבנק המציא לו התראה, אזי הוא נדרש לגבות את טענתו בחישוב מפורט של הנזק (ראו - ת.א. (מחוזי ת"א) 19325/01 בנק המזרחי נ' פלוטניק - תק-מח 2004(1) 3375). ערב הטוען שנגרם לו נזק עקב מחדלו של הבנק חייב אם כן לפרט כיצד היה מצליח לאלץ את החייב לשלם את חובו (בש"א (שלום באר שבע) 5721/04 פולוליאה נ' בנק אוצר החייל), וגם אם קיבל הערב רשות להגן על סמך טענה כללית בדבר הנזק שנגרם לו, הרי שככל שמתקדם ההליך חייב הערב לבסס את טענתו כדבעי ולמלאה תוכן ממשי (ראו - ע"א (מחוזי ת"א) 1564/02 בנק המזרחי נ' ר.ע.מ.; וכן בש"א (מחוזי י-ם) 8113/01 בלוריאן נ' בנק לאומי). 5. מן הכלל אל הפרט. נקודת המוצא בענייננו הינה, העובדה ששתי ההתראות ששלח הבנק למר הרוש ז"ל בשנת 2000 נשלחו לכתובת שגויה. מכאן, שרק בשנת 2003 מילא הבנק את החובה המוטלת עליו להודיע לערב על כך שהחייב מפגר בפרעון החוב, בכך שהמציא לערב את הבקשה למיצוי הליכים. במצב דברים זה, נשאלת השאלה האם הוכיח הערב כי נגרם לו נזק עקב העיכוב בקבלת ההודעה. לעניין זה מצוי בפניי תצהירו של הערב שצורף לבקשת הרשות להגן, ברם מאחר והוא לא נחקר עליו בשל פטירתו, הוא איננו קביל כראיה, ונותר אם כן רק תצהירו של החייב. כאמור, החייב טוען שאם הבנק היה מודיע במועד על הפיגור, אזי הוא - החייב - היה פורע את החוב כיוון שבשנת 2000 המצב הכלכלי שלו ושל הערב היה מאפשר להם לשלם את החוב. 6. טענת החייב איננה משכנעת מכמה וכמה טעמים; ראשית, בעת שהחייב נחקר בישיבת ההוכחות הוא לא מסר גרסה עקבית וסדורה לגבי מצבו הכלכלי בשנת 2000 בהשוואה לשנת 2003. בראשית החקירה החייב טען כי החל משנת 1999 הוא עבד בעבודות מזדמנות, וכי הוא היה שקוע כבר באותה תקופה בענייני ההוצאה לפועל ונזקק לעזרת קרובים ומכרים (עמ' 5 ש' 9-16). משמע מכאן, שכבר אז היה מצבו של החייב בכי רע. ברם, כאשר עימת ב"כ הבנק את החייב עם טענתו בתצהיר לפיו מצבו הכלכלי בשנת 2000 היה טוב, חזר בו החייב מעדותו בעל פה וטען שמצבו היה סביר (ש' 18). שנית, גרסתו של החייב לפיה בשנת 1999-2000 מצבו היה עדיין סביר אינה משכנעת, כיוון שמעדותו עולה שהקריסה הכלכלית שלו היתה פתאומית, לאחר שבשנת 1999 שותפו גנב ממנו מליון וחצי ₪ (עמ' 6 ש' 6-7). ואכן, במהלך הדיון הציג ב"כ הנתבעת את רשימת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגד החייב, והצהיר שחלק ניכר מהם נפתחו כבר בשנת 1999. מעדותו של החייב גם עולה שבאותה תקופה לא היה לו כסף כדי להגיש תביעה נגד שותפו (עמ' 6 ש' 9-10). שלישית, החייב טען בעדותו כי בשנת 2000 יכלו אחותו הנתבעת וחמו לסייע לו בפרעון החוב. דא עקא, שהחם והאחות לא העידו, למרות שהאחות נכחה בדיון. כמו כן, לא הובאו שום ראיות אחרות לגבי מצבם הכלכלי של האחות והחם, ולגבי מידת נכונותם לסייע לחייב בשנת 2000 לכסות את החוב. רביעית, החייב לא הציג ראיות או מסמכים לתמיכה בטענתו לפיה בשנת 2000 הוא היה יכול לשלם את החוב אילו ידע שהבנק פנה לאביו. כך, למשל, החייב טען שהיה בבעלותו כלי רכב יוקרתי שהוא יכול היה למכור (עמ' 7 ש' 21-22), ברם הוא לא הציג שום ראיה לכך. וחמישית, החייב לא הביא שום ראיה לכך שבמהלך השנים מאז קריסתו הכלכלית בשנת 1999 הוא שילם סכום כלשהו לנושיו. כך למשל, אם החייב היה מראה כי בשנת 2000 הוא שילם בעצמו או בעזרת קרוביו ומכריו אפילו חלק מהחובות, אזי הייתי משתכנע שחל שינוי מהותי לרעה במצבו הכלכלי בין שנת 2000 לשנת 2003, אך החייב לא עשה כן. 7. טענה נוספת בפי ב"כ הנתבעת, לפיה אילו היה מקבל מר הרוש ז"ל את ההתראה עוד בשנת 2000, אזי הוא היה משלם בעצמו את החוב במקום בנו החייב, וחוסך בכך את כל הריבית שנצברה על החוב מאז ועד היום. טענה זו אפשרית מבחינה משפטית, שכן הצטברות הריבית הינה נזק שנגרם לערב, ברם גם טענה כזו יש לבסס בראיות. מר הרוש לא טען בתצהירו כי בשנת 2003 הוא נדהם לגלות לראשונה שבנו ירד מנכסיו, ואינני מאמין לחייב שטען כי לא סיפר לאביו על קשייו הכלכליים. כפי שעולה מעדות החייב לא מדובר במשבר כלכלי הדרגתי, אלא בקריסה מוחלטת שנבעה מכך ששותפו גנב את כספו. החייב העיד כי ירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, וכך למשל, בעוד שבעבר הוא נהג ברכב מפואר הרי שאחרי הקריסה הוא הפך לחסר כל ונרדף על ידי נושיו. קשה לי להאמין שאירוע דרמטי כל כך התרחש בלי שאביו של החייב היה מודע לכך. קשה לי להאמין שמר הרוש לא שם לב שבנו אשר התפרנס בכבוד למחייתו הפך לפתע לאדם הנרדף על ידי נושים. כמו כן, קשה לי להאמין שהנתבעת, אשר לפי הנטען תמכה בחייב בסכום של 200,000 ₪, לא סיפרה על כך לאביה. סביר יותר בעיני שמר הרוש ז"ל ידע בזמן אמת על ההסתבכות הכלכלית של בנו, ולכן לא אוכל לקבל את הטענה שהוא לא כיסה את החוב בשנת 2000 כיוון שלא ידע עליו. 8. אשר על כן התביעה מתקבלת, ולפיכך אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע מתוך עזבונו של הערב סך של 34,282 ₪ בצירוף ריבית בשיעור של 18.3% לשנה אשר תחושב כאמור בסעיף 18 לכתב התביעה. הנתבעת תישא בהוצאות התובע וכמו כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל. ערבים (ערבות)