חריגה ממסגרת אשראי מאושרת

נפסק כי זכותו של לקוח הפועל בחריגה ממסגרת אשראי מאושרת, נופלת מזכותו החוזית על פי הסכם המסגרת להקצאת האשראי. העובדה שהבנק הסכים בעבר לסטות מעבר לאשראי מאושר, אינה, כשלעצמה, מלמדת על חובה או הסכמה להמשיך ולהתמיד כן בעתיד, ואין בה כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע השיקים. כל הסכמה ונסיבותיה. להלן פסק דין בנושא חריגה ממסגרת אשראי מאושרת: פסק דין 1. ערעור לפי סעיף 10 בחוק השיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). לבקשת המערערת, יש להסיר שלושה שיקים מרשימת השיקים שסורבו, ולהסיר ההגבלה על חשבון הבנק שלה. בגדר הערעור ניתן סעד זמני, האוסר כניסת ההגבלה לתוקף. 2. טענתו העיקרית של נציג המערערת היא, שהיו נסיבות מיוחדות בגללן הוא סבר שהבנק יכבד את השיק הראשון, למרות שהוחזרו תשעה שיקים בתקופה שקדמה להודעת ההגבלה, בין החודשים 10/03 עד 1/04. לאחר שסורב השיק התשיעי, הצדדים הגיעו להבנה על פתיחת דף חדש ביחסים, והופקד פקדון (פקדון פק"מ) בסכום של 14,000 ₪. בפועל נוהל החשבון, באופן שהיה מדי פעם אשראי משתנה, עד לגובה של 7,500 ₪, שיקים נפרעו, והמערערת היתה מפקידה תוך יום יומיים כספים לכסות את יתרות החובה. מכך היא הסיקה, שיש הסכם מכללא בינה לבין הבנק, לפיו, על הבנק להמשיך וליתן לה אשראי בסכומים דומים, כל עוד יש את הפקדון. הודעת ההגבלה נמסרה קודם לתאריכי שני השיקים האחרים, והוא לא הצליח ליצור קשר עם מקבלי השיקים, ולמנוע הצגתם לפרעון. לאחר שנודע לו על ההגבלה, וטרם הצגת שני השיקים האחרים, הוא שילם תמורתם ישירות למקבלי השיקים, והפסיק במודע להפקיד כספים בחשבון. משמע, טענות המערערת מתמקדות בערעור לפי סעיף 10(א) בחוק, היינו, היה לה יסוד סביר להניח שחובה על הבנק לפרוע את השיקים, מכח מערכת הסכמים בין הצדדים, ומאופן ניהול החשבון בעבר. 3. הבנק טוען, כי לא קמה עילה אחת מרשימת העילות לערעור, שהינה רשימה סגורה. למערערת לא היתה בתקופה הרלוונטית מסגרת אשראי מאושרת, והפקדון לא שימש בטוחה למסגרת אשראי, שכלל לא ניתנה. יתר על כן, הפקדת פקדון כשלעצמה אינה בגדר חוזה מחייב במובן המשפטי, לכבד השיקים. נציג המערערת לא וידא עם הבנק, כי השיק הספציפי (הראשון) יכובד, ועל כן, הבנק לא היה מחוייב לפרוע השיק, כל שכן לאחר שנמסרה הודעת ההגבלה. הבנק לא צירף תצהיר מטעמו, והסתמך בטיעוניו על דפי החשבון והמסמכים הרלוונטיים. 4. הבנק ויתר על חקירת נציג המערערת על תצהירו, וגם ב"כ המערערת ויתר על זימון נציג הבנק, מכיוון שלא הוגש תצהיר [עמ' 3 בפרו']. 5. ראשית, יש להדגיש כי סעיף 10(א) בחוק, המציין "יסוד סביר להניח", מחייב תחילה את קיום ההנחה האישית, סובייקטיבית של הלקוח, אשר אותה ואת סבירותה יש לבחון לאור מערכת היחסים המשפטית הכוללת "חובה" של הבנק לפרוע שיק מתוקף "הסכם". משמע, אנו עוסקים בחובה חוזית, המקימה זכות חוזית, או לחלופין, בעטיה של "יתרה מספקת" בחשבון. המונח יסוד סביר מלמד שאותה הנחה ראשונית סובייקטיבית נבחנת באמות מידה אובייקטיביות, על פי אומד דעתו של האדם הסביר. זוהי שאלה שבדין, הנקבעת על פי נסיון החיים והשכל הישר. עוד יש לציין, כי בסעיף 1 בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים) תשנ"ב-1982, מוגדרת מסגרת אשראי כך: "סכום מירבי שתאגיד בנקאי הסכים מראש לכבד במסגרתו משיכות מחשבון עובר ושב של הלקוח". משמע, אין לראות בהסכמת הבנק לאפשר חריגות על בסיס ארעי, כמהווה הסכמה מראש להענקת אשראי בסכום בלתי מוגדר. אולם, יש ובנסיבות מסויימות, כגון כאלו שהבנק בהתנהגותו מאפשר ללקוח משיכות קבועות מעבר למסגרת האשראי המאושר, במשך תקופה ממושכת מבלי להעיר לו, מבלי להזהירו, ומבלי להחזיר לו שיקים, עשויה להתקבל טענת לקוח, לפיה, קיים הסכם מכללא לחריגות מאשראי. נפסק לא אחת, כי זכותו של לקוח הפועל בחריגה ממסגרת אשראי מאושרת, נופלת מזכותו החוזית על פי הסכם המסגרת להקצאת האשראי. העובדה שהבנק הסכים בעבר לסטות מעבר לאשראי מאושר, אינה, כשלעצמה, מלמדת על חובה או הסכמה להמשיך ולהתמיד כן בעתיד, ואין בה כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע השיקים. כל הסכמה ונסיבותיה [ראו ע"א 4305/98 (מחוזי י-ם) מ.צ.י.ג.ה בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ דינים מחוזי לב(6),312]. 6. במקרה דנן, אין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית, לא עמדה למערערת מסגרת אשראי. אין גם מחלוקת שאין זו הודעה ראשונה על הגבלה שנמסרה למערערת. נציג המערערת מודה בתצהיר המקורי שצורף לערעור, כי המערערת כבר מוגבלת בחשבון אחד [סע' 13 בתצהיר], ובתקופה שקדמה להודעת ההגבלה נשוא ערעור זה, סורבו תשעה שיקים [סע' 8 בתצהיר]. הוא גם מודה שחשבון הבנק נוהל ללא כל מסגרת אשראי [סע' 7]. אף בסיכומי ב"כ המערערת נטען כך [סע' ג.1]. על מנת למשוך שיקים מהחשבון, היה על המערערת לדאוג להפקדת כספים בחשבון, כדי שיהיה כיסוי לשיקים. נציג המערערת לא הצהיר בתצהיריו השונים דבר לענין ההבנה, כביכול, אליה הגיעו הצדדים, ולא על סכום הפקדון שהופקד לאחר שסורבו תשעת השיקים, כפי שעובדות אלה נטענו בסיכומים. גם אם הבנק איפשר למערערת לחרוג ממסגרת האשראי הבלתי פורמלי, הרי אין מחלוקת שהוא סירב בה בעת, לכבד תשעה שיקים במהלך התקופה שקדמה לסירובו של השיק הראשון נשוא הערעור. היינו, המערערת הוזהרה, והיתה מודעת לכך שתיתכן הגבלה. ללמדך, שהבנק הבהיר למערערת שהוא נוהג בה לפנים משורת הדין, בעת שהיה רשאי לסרב משיכתם של שיקים נוספים, כשלא היה מספיק כסף בחשבון. בנסיבות אלה, נשמטת הקרקע תחת טענת המערערת, לפיה, קיים הסכם מכללא, ואין איפוא יסוד סביר להנחה שהבנק חייב בדין לפרוע שיקים נוספים. העובדה שהבנק היה נכון בעבר לאפשר חריגות בחשבון, שלא היה לו מסגרת אשראי, אינה מחייבת ואינה מלמדת על חובה לעשות כן בעתיד, ללא כל הגבלה. הבנק זכאי לשקול את מדיניותו בכל עת ועת. יודגש, גם אם היתה הנחה של המערערת מהפן הסובייקטיבי, לא היה יסוד סביר מהפן האובייקטיבי לקיומה של חובה במובן המשפטי, מצד הבנק לכבד את השיקים. אין טענה מצד המערערת, כי היא ביררה ווידאה עם הבנק שהשיק הספציפי יכובד, אין חולק שלא היתה מסגרת אשראי מאושרת, ואין טענה שהפקדון נועד להבטיח גם את הפעילות בחשבון, בנוסף להבטחת הפעילות בכרטיס האשראי שמסגרתו היתה 5,000 ₪ בלבד. נציג המערערת מאשר שלמרות הפקדון, השיקים כובדו, כנגד הפקדות מתאימות שהוא היה מפקיד בחשבון. כל שיק כובד בעצם על סמך הסכמה ספציפית, בהסתמך על תקבול צפוי. כאמור, אין טענה מצד המערערת שהיא פנתה לקבל הסכמה ספציפית ביחס לשיק הראשון. זאת ועוד, אין בתצהירי נציג המערערת פירוט אלו סכומים הופקדו כנגד אלו שיקים. עיון בדפי החשבון מלמד, כי הבנק כיבד שיקים על סמך הפקדות כספים לחשבון שבוצעו בסמוך למועד פרעון השיקים. כך למשל ביום 7.6.04 כובד שיק בסך 1,800 ₪, בהסתמך על הפקדה של 1,600 ₪ שבוצעה ביום 8.6.04. ביום 8.6.04 כובד שיק בסך 1,813 ₪, בהסתמך על הפקדה של 1,800 ₪ שבוצעה ביום 10.6.04. ביום 1.7.04 כובד שיק בסכום 1,360 ₪, בהסתמך על הפקדה של 5,000 ₪, שבוצעה ביום 2.7.04, וכיו"ב, כפי שפורט בסעיף 9 בתגובה מטעם הבנק. עוד רואים בדפי החשבון, כי החשבון עמד ביתרת חובה, בכל אחד מהתאריכים, בהם נמשכו השיקים שסורבו, וכי בתאריך 23.9.04 נכנס לחשבון סכום של 10,002.76 ₪ מפקדון, והיתה הפקדה גם של מזומן 8,000 ₪. נציג המערערת לא טרח להתייחס להפקדת סכומים אלה. יש להניח שהפקדה של 10,002.76 ₪ היתה מתוך הפקדון, עליו מבססת המערערת את טיעוניה. ביום 13.9.04 עמד החשבון ביתרת זכות של 5,363 ₪ לאחר שנפרעו שיקים בתאריך זה בסכומים של 7,000 ₪, 1,500 ₪, 1,050 ₪, וביום 12.9.04 נפרעו שיקים ע"ס 3,010 ₪, 1,750 ₪. ביום 14.9.04 נפרעו 5 שיקים בסכום כולל של כ-10,000 ₪ כשהיתרה היתה ביום זה רק 5,363 ₪ כאמור לעיל. ביום 27.9.04, לאחר שסורבו שני השיקים, אחד ע"ס 6,349 ₪ ועל ע"ס 2,500 ₪, החשבון הגיע ליתרת זכות של 81.85 ₪. באשר לשני השיקים האחרים, נציג המערערת הצהיר, כי הוא הפסיק במודע להפקיד כספים בחשבון לצורך תשלומם, ושילם את תמורתם ישירות למקבלי השיקים, מספר ימים לאחר החזרתם. בנסיבות אלה, אין עילה המצדיקה הסרת שיקים אלה ממנין השיקים שסורבו. אין עילת ערעור על פי החוק, כאשר שיק מסורב ונפרע לאחר מכן. 6. המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי לא הוכחה כלל קיומה של מסגרת אשראי בחשבון המערערת, היא לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח, כי התקיימה ולו אחת מהעילות לגריעת השיקים, בהתאם לסעיף 10 בחוק. על פני הדברים, פעל הבנק על פי חובתו, כאשר הוא כבול גם להוראות החוק המחייבו לפעול כ"ידה הארוכה" של המדינה, לפעול לתועלת הציבור בענין ההגבלות על חשבונות שיקים. בדין סירב הבנק לקבל את השיקים להם לא היה כיסוי בחשבון, לאחר שסכום ניכר מהפקדון כבר הופקד לחשבון, ולאחר שחשבון אחר של המערערת כבר הוגבל קודם להודעה נשוא ערעור זה. לפיכך, אני דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיב הוצאות הערעור 1,000 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אשראי