פסק דין הצהרתי בבית הדין השרעי

המבקשים לביטול צו העיקול על המקרקעין, טענו כי ראש ההוצל"פ טעה באומרו כי ספק אם היתה לבית הדין השרעי הסמכות למתן פסק דין הצהרתי. להלן החלטה בנושא פסק דין הצהרתי בבית הדין השרעי: החלטה 1. המשיבה (להלן - "הזוכה") הגישה ללשכת ההוצאה לפועל בעכו בקשה לביצוע שטר כנגד החייב. במסגרת ההליך האמור עתרה הזוכה לעיקול מקרקעין הרשומים על שמו של החייב, היינו, 980/5880 חלקים מחלקה 11 בגוש 19353 (להלן - "המקרקעין"). ראש ההוצאה לפועל נעתר לבקשת העיקול והורה כמבוקש. המבקשים, אשתו וילדיו של החייב, פנו לראש ההוצאה לפועל ובקשו ממנו לבטל את צו העיקול על המקרקעין. בהחלטתו מיום 21.9.04 דחה ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם אורי אוחיון) את הבקשה. מכאן בקשתם של המבקשים למתן רשות לערער על ההחלטה האמורה. 2. החלטת ראש ההוצאה לפועל וכך כתב ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו: "הבקשה לביטול העיקול נדחית. הבקשה לצו עיקול בפני כבוד בית הדין השרעי וצו העיקול כאמור בתגובה זו, ניתן (כך במקור! ע.ג.) לאחר פתיחת ההוצל"פ ולא כפי שנטען בידי המבקשים. מאז מתן פסק הדין ההצהרתי בידי כבוד בית הדין השרעי לא נעשה דבר למימוש פסק הדין. בקשת המבקשים, אשת החייב וילדיו, הוגשו (כך במקור! ע.ג.) לאחר שהוטל עיקול בתיק זה, כשלוש שנים לאחר מתן פסק הדין ההצהרתי. ספק בעיני אם יש לכבוד בית הדין השרעי הסמכות למתן פסק הדין ההצהרתי. מעבר לאמור מקבל אני גישת הזוכה שמדובר בהתחייבות לעסקה במקרקעין שלא נגמרה ברישום. לאור האמור, אני דוחה הבקשה לביטול העיקול ומימוש המקרקעין בתיק זה. יחד אם האמור לעיל, אני מורה לעכב מימוש המקרקעין בתיק זה, עד ליום 15.10.04. עד אז על המבקשים להמציא צו עיכוב מימוש המקרקעין מבית המשפט. לא יומצא צו כאמור, יימשכו הליכי מימוש המקרקעין". 3. טענות המבקשים א. המבקשים, באמצעות בא כוחם המלומד עו"ד מאג'ד בכרייה, טענו כי ראש ההוצל"פ טעה באומרו כי ספק אם היתה לבית הדין השרעי הסמכות למתן פסק דין הצהרתי. לטענתם, לבית הדין השרעי "יש סמכות כזו, על אף שמהות התביעה שבגינה ניתן פסק הדין אינו הצהרתי". ב. המבקשים טענו כי טעה ראש ההוצל"פ בכך שלא נתן משקל לפסק דינו של בית הדין השרעי מיום 5.11.01 ולעובדה שעוד ביום 8.5.02 (עוד בטרם הטלת העיקול) נמסרה הצהרה לשלטונות מס שבח מקרקעין בגין פסק הדין האמור. ג. המבקשים טענו כי פסק דינו של בית הדין השרעי ניתן בטרם הוטל העיקול "דבר שדי בו לבטל את צו העיקול". לטענתם, זכותם במקרקעין קמה עם מתן פסק דינו של בית הדין השרעי. מאחר והעיקול הוטל לאחר מתן פסק הדין גוברת זכותם במקרקעין על העיקול על אף שלמן מתן פסק הדין לא נעשה דבר לשם מימוש פסק הדין. ד. המבקשים הוסיפו וטענו כי לא הגישו את בקשתם לביטול העיקול במועד מוקדם יותר מן המועד שבו הוגשה בפועל מן הטעם שלא ידעו על עצם מתן צו העיקול. משנודע להם על דבר העיקול, הגישו את הבקשה. 4. טענות הזוכה א. הזוכה טענה כי המבקשים לא צירפו לבקשתם לרשות ערעור תצהיר כנדרש על פי תקנה 119(ה) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1970 (להלן - "התקנות") לאימות העובדות הכלולות בה. לטענת הזוכה, די בעובדה הנ"ל כדי להצדיק את דחיית הבקשה. ב. עוד טענה הזוכה כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה כ- 14 ימים לאחר שחלף המועד להגשתה. המבקשים לא הגישו בקשה להארכת מועד. על שום כך, גם מטעם זה, דין הבקשה להדחות. ג. הזוכה טענה "שכל ההליך שנעשה בפני כב' בית הדין השרעי נעשה לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, דבר שמטיל ספק רציני וברור על כוונותיהם של המבקשים והמשיב (היינו, החייב. ע.ג.) להבריח נכסי המשיב". ד. הזוכה הוסיפה וטענה כי פסק דינו של בית הדין השרעי "שנתן תוקף להסכמות בין המבקשים בין המשיב אינו מוסיף להסכם כל תוקף זאת גם אילו היה מדובר בפסק דין שהעניק זכויות למבקשים, ועל אחת כמה וכמה שמדובר בהסכם ערטילאי שלא צורף לבקשה ועל פסק דין שספק אם לבית הדין השרעי סמכות לתת". ה. הזוכה טענה כי ההסכם נשוא החלטתו של בית הדין השרעי הינו הסכם למראית עין בלבד ועל כן אין להסתמך על ההלכה שנפסקה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נגד מזל אהרונוב, פד"י נג' (4). למבקשים לא היתה כוונה להביא לשינוי בזכויות הבעלות במקרקעין. עובדה היא, טענה הזוכה, שהמבקשים נמנעו מלרשום הערת אזהרה ו/או ביצוע העברת בעלות "פעולה שבלעדיה ההסכם נותר בחזקת התחייבות לעשות עסקה ואין המבקשים רוכשים זכות קניין במקרקעין". ו. הזוכה הוסיפה וטענה כי עצם אישור ההסכם על ידי בית הדין השרעי אין בו כדי להעניק למבקשים זכות קניין וכוחו של אישור ההסכם מסתכם באישור ההסכם בלבד. ז. הזוכה בקשה לדחות את הבקשה. 5. דיון א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הבקשה. ב. אקדים ואומר כי לא נפל כל פגם בהחלטת ראש ההוצאה לפועל בדבר הטלת העיקול על המקרקעין. על פי נסח הרישום שצורף לבקשת העיקול (שני המסמכים צורפו לבקשת הרשות לערער) המקרקעין רשומים על שמו של החייב. ג. המבקשים צרפו לבקשתם העתק מפסק דינו של בית הדין השרעי מיום 5.11.01. פסק הדין ניתן בשפה הערבית ובא כח המבקשים הגיש לבית המשפט תרגום של המסמך לשפה העברית. פסק הדין ניתן במסגרת הליך שננקט על ידי המבקשת מס' 1 והמשיב בו הוא החייב. וזהו נוסחו העברי של פסק הדין: "עפ"י בקשת הצדדים אני מחייבם בהסכם המסומן באות (א) המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה, כמו כן אני מורה על ביטול צו המניעה שניתן ע"י בית דין זה ביום 28.10.01 בתיק זה". הא ותו לא! ד. ההסכם נשוא פסק דינו של בית הדין השרעי לא צורף לבקשה שלפני. ממילא אין אנו יודעים את תוכנו ולא ברור לנו במה "חייב" בית הדין את הצדדים לדיון שהתנהל בפניו. למותר לציין שפסק הדין, כפי שצוטט לעיל, אינו מעניק למבקשים זכויות כלשהן במקרקעין. הואיל וכך, ומאחר שלא צורף לבקשה תצהיר (בא כח המבקשים טען כי טענות מרשיו הינן משפטיות גרידא הנסמכות על פסקי דין של מערכת בתי המשפט ועל כן "לא צריך תצהיר"), הרי שדי בעובדות אלה כדי להצדיק את דחיית הבקשה. ה. לאור מסקנתי הנ"ל איני רואה עוד צורך לדון ביתר טענותיהם של באי כח הצדדים. 6. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה. המבקשים, יחד ולחוד, ישלמו למשיבה (הזוכה) הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. פיסקה 6 של החלטה זו הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד מאג'ד בכרייה ב"כ המבקשים ובהעדר הופעה מטעם המשיבים. בית הדין השרעי (מוסלמי)פסק דין הצהרתי