קבלת ערעור על צו מניעה

מאחר וצו מניעה הוא צו שבשיקול-דעת, הרי שחל לגביו הנוהג של בית המשפט שלערעור בכל ענין של שיקול-דעת, שלא להתערב, אלא אם כן השופט השתמש בשיקול-דעתו שלא כהלכה, או ששיקול-הדעת היה מופרך במידה כזו המצדיקה התערבות. בית המשפט בערעור פסק כי בית משפט קמא טעה בכך שהחיל את סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל על המיטלטלין (המניות). סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל דן אך ורק במקרקעין שאינם רשומים על שם החייב ואין הוא עוסק במיטלטלין. לפיכך, לא היה יכול בית משפט קמא להצהיר את מה שהצהיר בהסתמך על הסעיף הנ"ל. להלן פסק דין בנושא קבלת ערעור על צו מניעה זמני: פסק דין 1. זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופטת מ. רבס) מיום 30.8.05 בבש"א 1292/05 (במסגרת תיק משפחה 5186/96) לפיה צו המניעה הזמני שניתן על ידי בית משפט קמא ביום 24.2.05, הושאר על כנו. 2. בהסכמת ב"כ הצדדים החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. 3. רקע עובדתי: א. המשיבה הגישה לבית משפט קמא בקשה למתן צווי מניעה זמניים כנגד המערער 1, כנגד בנו שמואל (המערער 2) וכנגד החברות המשפחתיות (המערערות 6-3) שבבעלות המערער 1, בטענה כי עשו יד אחת בהברחת הנכסים (בש"א 1292/05). במצורף לה הוגשה אף תביעה למתן צו הצהרתי לפיו, הבעלות במניות המערערות 5-3 נותרה של המערער 1 בלבד, חרף העברת המניות למערער 2. ב. ביום 24.2.05 נעתר בית משפט קמא לבקשה למתן צו מניעה והוציא צו ארעי, במעמד צד אחד, האוסר על המערער 1, לבצע דיספוזיציה כלשהי במניות המערערות 5-3 המוחזקות בידיו ובידי המערער 2. ג. ביום 30.8.05, לאחר דיון במעמד הצדדים, ניתנה החלטת בית משפט קמא, לפיה צו המניעה הזמני שניתן ביום 24.2.05, כאמור לעיל, ישאר על כנו. החלטה זו היא נשוא הבקשה שלפנינו. 4. אלה בתמצית נימוקי הבקשה: א. טעה בית משפט קמא שקבע כי נטל ההוכחה עובר לכתפי המערער 1, להבאת ראיות לסתור את טענות המשיבה. ב. טעה בית משפט קמא שקבע כי מתקיימים סימנים שמצביעים על קיום אותות מרמה במעשי המערערים, מבחינת מועד העברת המניות, מבחינת ניהול והשליטה וכי המערערים לא הפריכו את טענות המשיבה, מאחר והעידו רק את המערער 1. ג. טעה בית משפט קמא שקבע באופן תקדימי כי בהתאם לסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), נתונה לו הסמכות להצהיר כי העברת המניות ממערער 1 למערער 2, אינה אמיתית. 5. המשיבה מתנגדת לערעור. לטענתה, צדק בית משפט קמא בהחליטו ליתן צו מניעה זמני כנגד המערערים. בית משפט קמא שקל את כל השיקולים אותם היה עליו לשקול עובר למתן החלטתו, לרבות הוכחת עילת התובענה העיקרית בראיות מהימנות לכאורה וסיכוייה, מאזן הנוחות בין הצדדים והנזק העצום העלול להיגרם למשיבה באם לא יינתן צו המניעה הזמני. לפיכך, מבקשת המשיבה להותיר את צו המניעה הזמני על כנו. 6. דיון א. הסעד שהתבקש בבית משפט קמא הוא סעד של צו מניעה. בית משפט קמא נעתר לסעד כאמור. ד"ר א. וינוגרד בסיפרו על צווי מניעה כתב: "מאחר וצו מניעה הוא צו שבשיקול-דעת, הרי שחל לגביו הנוהג של בית המשפט שלערעור בכל ענין של שיקול-דעת, שלא להתערב, אלא אם כן השופט השתמש בשיקול-דעתו שלא כהלכה, או ששיקול-הדעת היה מופרך במידה כזו המצדיקה התערבות (ההדגשה שלי - א.א.). כלל זה חל הן על צו-לשעה והן על צו-לתמיד. כלל אי-ההתערבות חל הן לגבי עצם נתינת הצו, או ההימנעות מלתיתו, הן בשאלות משניות, כגון: בנושא מאזן הנוחות". (ראה ד"ר א. וינוגרד, צווי מניעה, חלק כללי, תשנ"ג-1993 בעמ' 242-241). ב. בנסיבות המקרה שלפנינו, יש לומר כי בית משפט קמא, נתפס לכלל טעות משפטית שככל הנראה הביאה אותו להיעתר לבקשה למתן הסעד, כאמור לעיל. בית משפט קמא סבר כי מכוח סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל נתונה לו הסמכות להצהיר כי העברת המניות ממערער 1 למערער 2 אינה אמיתית. וכך קבע בית משפט קמא לעניין זה: "סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 מורה כדלקמן: "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". נשאלת השאלה, האם ניתן להחיל את הסעיף על מיטלטלין? בע"א 1680/03 לוי ואח' נ' ברקול ואח', נקבע כי "מכוח היקש דין דומה למקרקעין ראוי להחיל על מיטלטלין, מכל מקום שמתנהל מרשם". (תק-עליון 2004 (3), 800). אני קובעת כי העברת המניות לשמואל, אינה אמיתית, כמו-כן, לא הצליחו המשיבים להוכיח כי השליטה והניהול במשיבות 5-3 הועברו לשמואל ולאור הנסיבות הסמוכות של העברת המניות למתן פסה"ד של ביהמ"ש העליון, אני קובעת כי נאג'י הינו הבעלים במשיבות 5-3, על אף הרישום ברשם החברות. כמו כן, אני משאירה את הצו המניעה הזמני שניתן על ידי ביום 24.2.05 על כנו". ג. בהחלטתו הסתמך בית משפט קמא, כאמור לעיל, על ע"א 1680/03 לוי ואח' נ' ברקול ואח' , תק-על 2004(3), 800, (להלן: פס"ד ברקול) וציטט ממנו משפט אחד בלבד שהוצא מהקשרו. מפאת חשיבות הנושא אצטט את כל הקטע הרלבנטי מפס"ד ברקול (ראה פסקה 8 לפסק דין ברקול): "על הרכב אין הוראת סעיף 34(ב) חלה. הוראה קרובה (ראו גם פסק הדין פולק נ' סיסמיקה הנזכר, בעמ' 701-700), היא הוראת סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, שלפיה: "28 (א) מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שאינם שלו. (ב) מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שהם רכושו של החייב; לא הוכח שהם רכושו של החייב, יבוטל העיקול. (ג) הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה של ראש ההוצאה לפועל על פי סעיף זה, רשאי לבקש ממנו לעכב את ביצוע החלטתו כדי לאפשר למבקש לפנות לבית המשפט לעניין הבעלות על המיטלטלין המעוקלים; ראש ההוצאה לפועל רשאי להתנות את העיכוב במתן ערובה להנחת דעתו. (ד) פסק דין בתובענה לעניין הבעלות במיטלטלין האמורים, אין בו כדי לבטל מכירתם בהוצאה לפועל לאחר שבוצעה, או לפגוע בזכויות הקונה שרכש אותם מיטלטלין בתום לב". ב. הוראה זו מאפשרת לראות מיטלטלין שעוקלו כנכסי חייב, ונטל ההוכחה בעניין זה מועבר, כאמור בסעיף, בהתאם לנסיבות הספציפיות. באשר למכוניות - שלגביהן מתנהל רישום על פי דין - נקבע ברע"א 5379/95 סהר נ' בנק דיסקונט (פ"ד נא(4) 464, 473), כי הרישום במרשם משרד הרישוי הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי. מכאן נטען, כי הנטל על החייב, או על הבעלים הרשום להוכיח את מהות הזכות ברכב. איני סבור כי עלינו להכריע בטענה זו במקרה דנן, כפי שיפורט להלן, אך סבורני, מכוח היקש, כי דין דומה למקרקעין ראוי להחיל על מיטלטלין, מכל מקום כשמתנהל מרשם. אותות המרמה כפי שתוארו לעיל יפה כוחם גם כאן" (ההדגשה שלי - א.א.). ד. כפי שניתן להיווכח מקריאת פס"ד ברקול כולו ובפרט הקטע שצוטט לעיל, נראה כי בית המשפט העליון קבע שסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל לא חל על מיטלטלין בכל מקרה. בפס"ד ברקול דובר על רמת ההוכחה הדרושה על מנת שבית המשפט יפעיל את סמכותו בהתאם לסעיף 34(ב) הנ"ל. בכל מקרה נקבע שם כי נטל השכנוע הוא על מבקש ההצהרה ודרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מרמה. בית המשפט העליון קבע כי אותות המרמה מכוח ההיקש, כפי שתוארו בהקשר של מקרקעין, כוחם יפה גם כשמדובר במיטלטלין. באשר לדרך ההוכחה שבנויה על אותות המרמה, הטיבה להסביר זאת כב' השופטת (בדימוס) ט' שטרסברג-כהן: "בהקשר זה יש לציין את כללי ה- BADGES OF FRAUD ("אותות המרמה") שפותחו במשפט האנגלו- אמריקאי. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה, הן מצביעות על קיומה של מרמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מרמה" כך עובר הנטל על הנתבע להפריכן. מבין אותות המרמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העיסקאות נעשו בתום-לב, או להסבירן באופן שיניח את הדעת" (ראו ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי אילנה, פ"ד נז(5), 776, בעמ' 782) . ה. מסקנתי היא כי בית משפט קמא טעה בכך שהחיל את סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל על המיטלטלין (המניות). סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל דן אך ורק במקרקעין שאינם רשומים על שם החייב ואין הוא עוסק במיטלטלין. לפיכך, לא היה יכול בית משפט קמא להצהיר את מה שהצהיר בהסתמך על הסעיף הנ"ל. נשאלת שאלה (וזאת ללא קשר לסעיף 34(ב) הנ"ל) האם בנסיבות המקרה שלפנינו זכאית המשיבה, בכל זאת, לבקש סעד הצהרתי, לפיו הבעלות במניות המערערות 5-3 נותרה של המערער 1 בלבד, חרף העברת המניות למערער 2. לטענת המשיבה העביר מערער 1 במרמה והבריח את מניות המערערות 5-3 מידיו אל מערער 2. מעשים אלה מהווים, לטענת המשיבה, העברות מרמה והברחת נכסים וכי אותן "עסקאות" בהן הועברו מניות המערערות 5-3, הן עסקאות פיקטיביות שנעשו למראית עין בלבד, הנוגדות את תקנת הציבור. ו. לפנינו סיטואציה שבה צד שלישי (המשיבה) תוקף את היחסים בין א' (המערער 1) לבין ב' (המערער 2) ומבקש להצהיר על בטלותם בשל פגם השולל את יסוד הרצון וההסכמה בחוזה. בה"פ 16/92 וידר נ' אלשייך, פס"מ נה(1) 202, בעמ' 210, נקבע: "המסקנה המתבקשת היא, איפוא, כי בנסיבות הנזכרות לעיל, כאשר הצד שלישי הוא נושה של אחד הצדדים לחוזה (של "המוכר"), וכאשר הסימולציה שבחוזה היא מוחלטת, לא מן הנמנע יהיה לאפשר לו לבקש הצהרה בדבר בטלות ההסכם". מן המקובץ עולה כי באופן עקרוני אין למנוע מהמשיבה (שהיא נושה של צד לחוזה, שהוא המערער 1) לבקש סעד הצהרתי, לפיו חוזה בין המערער 1 ("המוכר") לבין המערער 2 ("הקונה") להעברת מניות המערערות 5-3, בטל אך זאת כמובן בתנאי שהמשיבה תוכיח את טענתה בדבר סימולציה מוחלטת שבחוזה. ז. המשיבה טענה את הטענה באשר לבטלות החוזה בין המערער 1 לבין המערער 2, כאמור לעיל, בפני בית משפט קמא: "ועוד טוענת המבקשת כי העסקאות בהן הועברו מניות המשיבות 5-3 מידיו של נאג'י לידיו של שמואל, הינן עסקאות פיקטיביות שנעשו למראית עין בלבד, והן בלתי חוקיות ונוגדות את תקנת הציבור ודינן להיות בטלות ומבוטלות, כאילו שלא נערכו מעולם ויש לראות בנאג'י ולא בשמואל כבעליהן היחיד והאמיתי של מניות המשיבות 5-3" (ראה סעיף 4 בעמ' 30 להחלטתו של בית משפט קמא). בית משפט קמא לא התייחס באופן ישיר לסוגיה זאת ולא נתן מענה לשאלת בטלות החוזה שנעשה בין המערער 1 לבין המערער 2 בכל הנוגע להעברת מניות המערערות 5-3. נראה לי, כי על בית משפט קמא היה לברר סוגיה זאת בטרם החליט להשאיר את צו המניעה הזמני על כנו. אומנם, בית משפט קמא קבע כי המערער 1 הינו הבעלים במערערות 5-3 על אף הרישום ברשם החברות, אך הקביעה הנ"ל נעשתה בהסתמך על סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל ולבית משפט קמא לא הייתה כאמור, סמכות לעשות כן, כפי שנאמר לעיל. 7. לאור כל האמור לעיל אני מקבל את הערעור במובן זה שהתיק יוחזר לבית משפט קמא, שיבדוק את שאלת בטלות החוזה, כאמור לעיל, וזאת על סמך אותן קביעות עובדתיות שקבע בהחלטתו נשוא הערעור. היות ומדובר בבקשה למתן סעד זמני, על בית משפט קמא לבדוק האם הוכיחה המשיבה את קיומה של עילת התביעה (במקרה דנן - הברחת נכסים באמצעות חוזה פיקטיבי להעברת מניות) בהסתמך על ראיות מהימנות לכאורה, כפי שקובעת תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ועל סמך המסקנה שיגיע אליה, יחליט האם יש מקום להשאיר את צו המניעה הזמני שניתן על-ידו ביום 24/2/2005 על כנו. 8. בנסיבות העניין אני נמנע מלפסוק הוצאות.ערעורצוויםצו מניעה