המשיב הועמד לדין בבית המשפט והורשע על פי הודאתו בעבירות שונות על הוראות חוק העונשין, תשל"ז-1977 ועל חוק איסור הלבנת הון, התש"ס- 2000. המבקשת עתרה לבית הדין לעבודה לפסק דין הצהרתי, לפיו היא זכאית לשלול את זכאותו של המשיב לקבלת פנסיה, וזאת בשים לב למעשיו החמורים. להלן החלטה בנושא שלילת פנסיה: החלטה המבקשת מס' 1, הינה ארגון עובדים. המבקשת מס' 2, הינה עמותה, המשמשת ככלי ניהולי לשם ניהול מעונות יום של המבקשת מס' 1. המבקשת מס' 1, העסיקה את המשיב כמנהל הכספים שלה החל משנת 1961, עד צאתו של זה לגמלאות בשנת 2003. במקביל, שימש הלה כיו"ר המבקשת מס' 2. המבקשת מס' 1, שילמה למשיב פנסיה תקציבית, החל ממועד יציאתו לגמלאות. המשיב הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בת.פ. 40139/08. במסגרת כתב אישום מתוקן, הודה המשיב בגניבת סך של כ- 10 מליון ש"ח מהמבקשת מס' 1, והורשע על פי הודאתו בעבירות שונות על הוראות חוק העונשין, תשל"ז-1977 ועל חוק איסור הלבנת הון, התש"ס- 2000. לאחר מכן, נגזר דינו של המשיב למאסר בן 4 שנים ושמונה חודשים לריצוי בפועל, ועונשים נוספים. המבקשת מס' 1, עתרה לבית הדין לעבודה לפסק דין הצהרתי, לפיו היא זכאית לשלול את זכאותו של המשיב לקבלת פנסיה, וזאת בשים לב למעשיו החמורים. היא עתרה לקבלת סעד זמני, במסגרת ההליך האמור, אלא שבקשתה נדחתה. עם זאת, ההליך העיקרי ממשיך להתנהל בבית הדין לעבודה ולאחרונה הוגשה בקשה לתיקון התובענה, על פי הנוסח שצורף בהתאם להודעה שהוגשה לאחר הדיון שהתקיים לפני. התביעה שהוגשה לבית משפט זה, כתביעה אזרחית לפי סע' 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נועדה להשיב לידי המבקשות את הסכומים שנגנבו ע"י המשיב, כשהטענה היא שמדובר במעשים המהווים עוולות בהתאם להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. המבקשות ציינו, כי הן החלו לקזז מהגימלה המשולמת למשיב מידי חודש, החל מחודש מרץ 2009, סכום של 23,460 ש"ח, תוך שהן ממשיכות לשלם לו את הסכום שאינו ניתן לעיקול בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, תשמ"ח-1958 (כ-2,800 ₪). במסגרת ההליך שלפני, התבקשו עיקולים על מקורות כספיים כאלה ואחרים של המשיב, על דירת המגורים שלו ומכוניותיו, וכן עיקול עצמי על הכספים אותם היו אמורות המבקשות לשלם למשיב בגין הפנסיה. ביום 18.3.09, ניתן צו עיקול זמני על ידי כב' השופט אורנשטיין. בחלוף זמן, הוגשה בקשה לביטול צו העיקול. הבקשה לביטול צו העיקול הושתתה על מספר טענות. בראש ובראשונה נטען כי בית משפט זה חסר סמכות עניינית לדון בתובענה, ומשכך, אינו מוסמך להיזקק לענין הסעד הזמני. נושא בקשת העיקול - כך נטען - הוכרע במסגרת בקשת המבקשות לסעד זמני מעם בית הדין האיזורי לעבודה, בקשה שנדחתה ע"י בית הדין הנכבד ביום 17.12.08. כן הועלו טענות נוספות הנוגעות לגוף הענין. על פי הנטען בבקשת הביטול, בוצעו המעשים נשוא כתב האישום, במסגרת מעורבותו של המשיב במעשיו הפליליים של מי שהיה יושב ראש המבקשת מס' 1, מר אברהם הירשזון, כשעד להצטרפותו של זה לניהול המבקשת מס' 1, בוצעה עבודתו של המשיב ללא כל דופי. הכספים שנגנבו ע"י המשיב, אמנם עולים כדי הסכומים הנזכרים בתובענה, אלא שהם לא שימשו את המשיב עצמו, והוא לא ראה מהם שוב טובת הנאה מכל מין וסוג. המשיב אמנם חתם על הסדר טיעון במסגרתו הודה בגניבת 10 מליון ש"ח, אך הוא לעולם לא היה חותם על הסדר הטיעון האמור, לוּ ידע שהוא צפוי להיתבע לתשלום הסכומים שנגנבו, במסגרת הליך אזרחי נילווה. הוא האמין כי הסכום שעל חילוטו הוסכם במסגרת ההליך הפלילי, סך של 69,193 ₪, והשבתו לידי המבקשת מס' 1, ימצה את טענותיה הכספיות של זו כלפיו. המשיב סייע רבות בחקירת הפרשה והיווה גורם דומיננטי בחשיפת כל הנתונים הקשורים במעורבותו של הירשזון בפרשה, נתון שהביא להקלה של ממש בעונשו. מעורבותו היתה שולית, הוא לא קיבל כל טובת הנאה, והיה ונותר אדם צנוע ללא כל רכוש, כשלמעשה רכושו מתמצה בדירת מגורים בבית משותף, אותה רכש בשנות ה- 70 ומכונית משומשת אותה קנה מחברת השכרה. מעבר לכך, לטענת המשיב, לאשתו זכויות עצמאיות משלה במחצית (אולי אפילו 60%) מסכום הפנסיה האמורה להשתלם לידיו, ואין דרך לעקל את הסכומים המגיעים לה. המבקשות, הוסיף המשיב וטען, נקטו במהלך חד צדדי, במסגרתו הן מקזזות מידי חודש סכום עתק מתוך הפנסיה המגיע לו תוך שהנפגעת הראשונה והמיידית היא אשת המשיב, שלה, כאמור, זכויות עצמאיות, כל זאת כשהמשיב עצמו מצוי כעת בבית האסורים. המשיב עתר לביטול צו העיקול, תוך החזרת המצב לקדמותו, כפי שהיה עובר להתחלת הקיזוז החד צדדי, אותו ביצעו ועדיין מבצעות המבקשות. התקיים דיון בבקשה, במסגרתו נחקרו המצהיר מטעם המבקשות והמשיב, ולאחר מכן סיכמו הצדדים בקצרה את טענותיהם. בטיעוניו, הביע עו"ד פיינברג הסכמה להצעה אותה העליתי בפני הצדדים, מתוך נסיון להביא לסיום הסכסוך, בכל הנוגע לסעד הזמני, והוא הודיע שהוא מסכים לקבל את ההצעה אפילו לא כהסדר פשרה, ולאור הודעתו זו, אתייחס לנושא בסיום החלטתי. עם זאת, מאחר ואין הסכמה בענין זה באופן רצוני גם מצד המשיב, אזי יש להתייחס לטענות כסדרן. בכל הנוגע לסמכות בית משפט זה ולהחלטת בית הדין האיזורי לעבודה שדחה את הבקשה לסעד זמני, הרי שדין הטענות להידחות. התובענה שהוגשה לבית הדין לעבודה, גם במתכונתה הנוכחית (בוודאי לאחר שתתוקן) עניינה שלילת זכויות המשיב בפנסיה התקציבית שנצברה לזכותו, כתוצאה ממעשיו. התובענה שהוגשה לבית משפט זה, עניינה השבת סכומים שנגנבו על ידי המשיב מהמבקשות, דהיינו תביעה נזיקית, שבית הדין לעבודה, בכל הכבוד, אינו מוסמך לדון בהן, בהתאם להוראת סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. מעבר לכך, נושא התביעה הכספית נדון מפורשות בהחלטת בית הדין האיזורי לעבודה וזה קבע כי בהחלטה מיום 17.12.08 כי: "כאן המקום לציין כי המצב הבעייתי כפי שהוצג על ידי ב"כ המבקשת, של תשלום פנסיה למשיב מכספי הקופה ממנה גנב, או כלשונו 'החוטא יוצא נשכר', יכול אולי לבוא על תיקונו בדרכים אחרות, כגון באמצעות הגשת תביעה על ידי המבקשת למימוש זכותה לכאורה להשבת הכספים שנגנבו מקופתה, ובתוך כך הטלת עיקול זמני על כספי הפנסיה המגיעים למשיב, עד לגובה הסכומים שנגנבו" (פסקה 12להחלטת כב' השופטת סאמט). משמעות הדברים היא, שבית הדין לעבודה, בהליך שבו היה המשיב צד, הפנה (ובצדק) את המבקשות להגשת תובענה נזיקית בגין הכספים שכבר נגנבו בעבר, במאובחן מהעתירה לצו המאפשר המנעות מהמשך תשלום הפנסיה, תוך שהוא מציע מפורשות את הפתרון הדיוני של הטלת עיקול זמני. מכאן שטענותיו אלה של המשיב, הן בכל הנוגע לסמכות בית משפט זה והן בכל הנוגע למיצוי העילה במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה, דינן להידחות. אשר לטענות לגופם של דברים, גם כאן אין בטענות המשיב ממש. העובדה שהמשיב שימש (לטענתו) ככלי בידיו של אותו הירשזון, לגניבת כספים בסכומי עתק, ולא קיבל טובות הנאה מתוך אותם סכומים שגנב, אינה מעלה ואינה מורידה. בפועל, גנב המשיב כ- 10 מליון ש"ח, כך הודאתו שלו בבית המשפט, דהיינו הוא הזיק ישירות למבקשות באותם סכומים שגנב והשימוש שעשה בכספי הגניבה, אינו יכול להוות כל טענת הגנה שהיא. גם הטענות לגבי הסדר הטיעון, לפיהן לא היה המשיב מגיע אליו לוּ היה יודע שהוא צפוי להיתבע ע"י המבקשות,אין בהן ממש. ראשית, אין זכר לטענות אלה בפרוטוקולים של בית המשפט המחוזי, במסגרת ההליך הפלילי. שנית, גם אם הטענות נכונות, יתכן שהמשיב עשה עסקה רעה או לא שקל את כל הנתונים בצורה שלמה וראויה, אך בכך אין כדי להעלות או להוריד לעצם העובדה, לפיה הוא שלח ידו בכספי המבקשות, והסב להן נזקים בסכומי עתק. המשיב טוען כי יש לקזז מסכומי הגניבה שלו סכומים שבגניבתם הודו אחרים, וגם טענה זו יש לדחות. אין לשכוח שאף שהמשיב הודה בגניבת 10 מליון ש"ח, הרי שהתובענה דכאן הוגשה לתשלום סך של 6.5 מליון ש"ח, בשל שיקולי אגרה של המבקשות, כך שמלכתחילה, גם אם היתה משמעות לגניבות של אחרים, הרי שזאת יכולה להיבלע במסגרת הסכום החסר. ברור שהמבקשות לא תפרענה פעמיים, ואם ישנם מספר נתבעים שכל אחד מהם היה שותף לגניבת אותם סכומים ממנה (ולא הונחה כל תשתית ראייתית אפילו לכאורית לטענה שכזו), זכאיות המבקשות ליטול פסק דין נגד כל אחד ואחד מהם, ולגבות את סכום הנזק פעם אחת. טענתו הרצינית היחידה של המשיב נוגעת לעובדה שהמבקשות נקטו בהליך של קיזוז, שנדחה ע"י בית הדין לעבודה ועתה הן מנסות אולי בדרך עקיפה, להשיג את אותה מטרה באמצעות העיקול. עם זאת, מאחר שכאמור מדובר בשתי תביעות נפרדות, האחת צופה פני עתיד, ואילו השניה מתייחסת לכספים שנגנבו בעבר, תביעות שעילותיהן שונות, אינני סבור שטענה זו צריכה להשפיע על תוצאת הדברים (אף שרעיונית, יש ממש בטענות בענין זה). המשיב העלה שורה של טענות לגבי זכותה של אשתו לקבל מחצית או 60% מהכספים. טענתו של עו"ד סגל היתה, כי לאשת המשיב זכות עצמאית משלעצמה לקבל את הכספים, ומשכך לפחות כדי הסכום האמור, יש לשוב ולחייב את המבקשות לשלם את הפנסיה. אינני שותף לטענה זו. אמנם, לאשת המשיב זכויות בכספים אותם מקבל המשיב עצמו, אך הזכות לקבלת הפנסיה היא של המשיב, ומכל מקום אשת המשיב לא הצטרפה כצד להליך הנוכחי ולא הניחה תשתית עובדתית ומשפטית לטענה לפיה זכותה עצמאית ומנותקת מזכותו של המשיב עצמו. אשר לשאר היסודות הדרושים לשם הטלת עיקול זמני, גם כאן אלה הוכחו ללא כל ספק. מוסכם על הכל, כי המשיב אינו בעל רכוש, למעשה המקור הרכושי העיקרי (למעט הפנסיה) ממנו צפויות המבקשות להיפרע ולו חלק קטן של הסכומים אותם גנב המשיב מהן, הינו חלקו בדירת המגורים המשותפת לו ולאשתו. והנה מסתבר שבמהלך, שבלשון עדינה ניתן לכנותו תמוה, פעלו השניים כדי להעביר את חלקו של המשיב בדירה לידי אשתו, מיד לאחר שניתן גזר הדין ובסמוך להגשת התובענה לבית הדין לעבודה. מדובר במעשה קלאסי של הברחת רכוש, לפחות לכאורה ועל פני הדברים, ומאחר ורכוש זה הינו רכושו היחידי של המשיב (למעט, כאמור, הזכות לפנסיה), אזי יש לקבוע כי המשיב ביחד עם אשתו ביצעו מעשה של הברחת רכוש, במטרה להכביד על ביצוע פסק הדין לכשזה ינתן (ודי ברור שהוא ינתן לחובת המשיב, בין אם בסכום כזה ובין אם בסכום אחר), משכך בהחלט מתקיימת עילה של ממש להטלת עיקול. סיכומם של דברים הוא, שהמבקשות הצביעו על קיומה של עילת תביעה מוצקה כנגד המשיב, כשמדובר בתביעה אזרחית (כהגדרת המונח בסעיף 77 לחוק בתי המשפט), הן הצביעו על כך שהמשיב מבצע מעשים של הברחת רכוש, וכן על כך שלמעט דירת המגורים ואותה פנסיה תקציבית המשולמת למשיב, אין כל מקור כספי להיפרע מהמשיב, לכשינתן פסק דין כנגדו בבוא היום. משמעות הדברים, שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשות, באופן המחייב את הותרת צו העיקול על כנו. כבר ציינתי לעיל, כי עו"ד פיינברג הביע הסכמה לתשלום מחצית הסכום החודשי לידי אשת המשיב, ובלבד שזו תחתום על שיעבוד חלקה בדירה לטובת המבקשות, היה ובסופו של דבר תחוייב להחזיר את ההפרש בין הסכום הפטור מעיקול, 2,800 ש"ח, מסכום מחצית הפנסיה (26,260 ש"ח). בכפוף להצהרה האמורה, אני מורה שצו העיקול יעמוד על כנו עד לסיום ההליכים בת.א. 1261/09. אם תסכים אשת המשיב ליטול על עצמה את ההתחייבות בהתאם להצהרת עו"ד פיינברג, תוגש בקשה מתאימה לבית המשפט, באופן שיאפשר את רישום השיעבוד על מחצית הדירה שלה, להבטחת הסכומים שבין הסכום הפטור מעיקול לבין הסכום שישולם לידיה, עד למועד פסק הדין בהליך הנוכחי. בנסיבות הענין, לפנים משורת הדין, בשים לב לעובדה שהמשיב אסיר ומצבו בכי רע (על כך אין חולק), אין צו להוצאות.פנסיה