כל עוד לא התקיים טקס הגירושין עצמו, לא נסתיימו ההליכים בבית הדין הרבני, אף שניתן כבר פסק דין לגירושין. לא התחייבות המבקש לתת גט ולא התחייבות האשה לקבלו ולא פסק דינו של בית הדין המחייבים בכך, ניתנים לאכיפה. אבל מהו המצב הדיוני הנוצר בבית-דין רבני כשהתחייבות אשר כזאת, או פסק דין לגירושין, אינם יוצאים מן הכוח על הפועל? פשיטא ששני בני הזוג יכולים לחזור בהם בתשובה שלמה, וכשם שהגישו בקשה לגירושין, יכולים הם להגיש בקשה משותפת להפסיק את הליכי הגירושין ולסגור את התיק. ואולם באין הסכמה ביניהם, ובאין נכונות מצד בית הדין הרבני להפסיק את ההליכים על פי בקשת אחד מהם, הרי נשארים ההליכים תלויים ועומדים - והוא עד שהגט ניתן ונתקבל, או עד שפסק-דינו של בית-הדין הרבני מתבטל על-ידינו, או עד שבית הדין משחרר את בעלי הדין או מי מהם מהתחייבויותיהם. להלן החלטה בנושא אכיפת התחייבות לתת גט: החלטה בפני בקשה "לדחות או לפחות למחוק" את התובענה שהוגשה בתמש 9613/95, על - הסף. עניינה של התובענה, מתן פס"ד הצהרתי לפיו זכאית המשיבה למחצית הזכויות בבית המגורים שבתל-אביב (להלן: "הבית"). עוד עתרה המשיבה למתן פס"ד הצהרתי לפיו כל פיצוי כספי או אחר ששולם בגין המקרקעין הנ"ל שייך לצדדים בחלקים שווים. א. העובדות הנדרשות 1. המשיבה והמשיב נישאו זל"ז כדמו"י ביום 24.7.80 ומנישואיהם אלה, לא נולדו להם ילדים משותפים. 2. מיום שנישאו, התגוררו בעלי הדין בבית. המדובר במקרקעין הנמצאים בבעלות עירית ת"א ומיועדים להפקעה לצרכי ציבור. 3. אין מחלוקת, כי המקרקעין היו בשימוש המבקש עוד לפני הנישואין, ואולם, לטענת המשיבה הורחב המבנה המקורי במהלך הנישואין. 4. אין מחלוקת, כי הועדה המקומית לתכנון ובניה פתחה בהליכים כנגד בעלי הדין במסגרת ה"פ 1394/97. הועדה עתרה לקבל לאלתר את החזקה המלאה במקרקעין תוך פינוי בעלי הדין מהמקרקעין. 5. במסגרת ה"פ 1394/97 הנ"ל הגיעו הועדה המקומית לתכנון ובניה והמשיבה להסכמה לפיה, מבטלת המשיבה את התנגדותה לביצוע ההפקעה ותפיסת החזקה במקרקעין זאת כנגד פיצוי ותשלום שיוסכם עליו על בסיס הערכת שווי כל זכויות המחזיקים במקרקעין בסכום כולל של 220,000 $. הסכמה זו, קיבלה תוקף של פס"ד ביום 25.1.02. 6. נישואי בעלי הדין עלו על שרטון. 7. בעלי הדין הגיעו להסכם גירושין בבית הדין הרבני, עוד ביום 11.1.93 שעיקריו כדלקמן: א. תכולת הבית תחולק בין בעלי הדין באופן שהתכולה שהביאה המשיבה, תישאר לה והתכולה שהביא המבקש, תישאר לו. ב. תמורת כל תביעותיה של המשיבה כנגד המבקש, כולל הכתובה, ישלם המבקש לאישה ביום סידור הגט סכום של 50,000 $ בשקלים לפי השער היציג של הדולר ביום הגט. ג. עם קבלת הסכום הנ"ל וסידור הגט תפנה המשיבה את הבית. ד. פרט לאמור בהסכם אין לבעלי הדין תביעות נוספות זה נגד זה. בו ביום ניתן פס"ד ע"י בית הדין הרבני לפיו יתגרשו בעלי הדין וניתן תוקף של פס"ד להסכמותיהם. 8. אין מחלוקת, כי בעלי הדין לא התגרשו מאחר שהמבקש סרב ליתן למשיבה את גיטה וסרב ליתן את הסך של 50,000 $, על-פי ההסכם. 9. ביום 23.11.95 הגיש המבקש תביעה למתן צו מניעה כנגד המשיבה, זאת בתמ"ש 9610/95. בתביעה זו, עתר המבקש לאסור על המשיבה להתגורר בבית ו/או לשהות ברדיוס של 50 מ' ממנו. בסעיף 1 לכתב התביעה מציין המבקש, כי הוא בעל הזכויות בבית ואין למשיבה כל זכויות שהן בדירה. המבקש לא ציין ולו ברמז, כי בעלי הדין הגיעו להסכם פשרה בבית הדין הרבני וכי הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין. בתביעה זו, ניתן פסק דין ביום 24.12.95 לפיו, דחה השופט גרמן, שדן בתובענה, את התביעה תוך שהוא מציין, כי המבקש חזר בו מן ההסכם ואיננו מוכן לקיימו (עמ' 2 ו-3 לפסק הדין). 10. ביום 26.10.98 הגיש המבקש תביעה נוספת, בתמש 9611/95 שעניינה מתן צו מניעה כנגד בנה של המשיבה מנישואים קודמים. בהעדר התייצבותו של הבן ניתן פסק דין עפ"י התובענה ביום 11.3.99. ביום 19.3.00 הוגשה תביעת המשיבה למזונות. תביעה זו נמחקה מחוסר מעש ע"י השופט גרמן ביום 9.7.00 ובתביעה זו הוגשה בקשה לביטול המחיקה, שנעתרה בהסכמת ב"כ המשיב. לבסוף, נמחקה התובענה עפ"י עתירת המשיבה ביום 1.1.01. 11. התובענה שבתמש 9613/95 הוגשה ביום 14.2.01. בכתב ההגנה טען המבקש, כי בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, זאת בשל הליכים משפטיים המתנהלים בין בעלי הדין בעניין נשוא התביעה בבית הדין הרבני. (סע' 1 לכתב ההגנה) עוד מציין המבקש, כי " משך כל השנים החל משנת 1993 ועד היום הזה מנהלים בעלי הדין הליכים משפטיים בבית הדין הרבני בת"א בתביעות שונות המוגשות זה כנגד זה והנגזרות מהתביעות לגירושין שהוגשו." (שם, עמ' ראשון לכתב ההגנה) 12. בדיון המקדמי שהתקיים בפני ביום 25.7.01 איפשרתי למבקש להגיש בקשה כדין בעניין טענתו זו ולפרט את הנימוקים לבקשת הדחייה ואכן ביום 23.8.01 הוגשה הבקשה נשוא החלטה זו. לאחר שנתקבלה תגובת המשיבה ובעלי הדין הגישו סיכומיהם בכתב, עולה התמונה הבאה: א. תביעת הגירושין, אם הוגשה ע"י המבקש לבית הדין הרבני, לא צורפה - לא לכתב ההגנה ולא לבקשה המונחת בפני. ב. משכך, לא ברור אם בפני בית הדין מונחת תביעה כלשהי בעניין הרכוש ולא הוכח, כי תובענה זו מתבררת בבית הדין. ג. כן הוכח, כי המשיבה הגישה בקשה בשנת 1998 לביטול פסק הדין שניתן ביום 11.1.93. נימוקי הבקשה הנם, כי המבקש מסרב לפעול עפ"י פסק הדין ומסרב ליתן למשיבה את הסכום עליו הוסכם במסגרת ההסכמה שאושרה בפסק הדין. בקשה זו אבדה וביום 12.4.00 הגישה המשיבה תביעה נוספת. תביעה זו, התבררה לגופה בנוכחות בעלי הדין ולבקשה שבפני צורפו פרוטוקול הדיון והחלטת בית הדין לפיה, על באי כוח בעלי הדין לסכם בכתב את טענותיהם. ד. ביום 12.9.01 ניתן פסק דין בבית הדין הרבני האזורי לפיו, בוטל ההסכם מיום 11.1.93 וכפועל יוצא, בוטל פסק הדין לגירושין. ה. ביום 24.2.02 הוגשה לתיק בית המשפט החלטת בית הדין הרבני הגדול בערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בת"א מיום 12.9.01. בהחלטה זו, מיום 13.2.02 דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעורו של המבקש ולפיכך, החלטת בית הדין קמא הקובעת, כי הסכם הגירושין בטל, נותרה על כנה. ב. עיקר טענות הבקשה 13. א. בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה נשוא בקשה זו, שכן המדובר בעניין המהווה חלק מהליכי הגירושין המתנהלים בין בעלי הדין בבית הדין הרבני האזורי מזה מספר שנים והעניין אף הוכרע ע"י ביה"ד בפסק הדין שניתן ביום 11.1.93, כך שישנו מעשה בי"ד והעניין אף נכרך מפורשות ועל כן לביה"ד יש סמכות ייחודית לדון. ב. התביעה הוגשה בחוסר תום לב מצד המשיבה, שכן המשיבה הסתירה מידע מביהמ"ש על הליכים ותביעות המתנהלים בבית הדין הרבני אף היום. לראיה צרף המבקש לבקשתו תביעתה של המשיבה משנת 1998 לביטול פסק הדין וכן פרוטוקול מדיון שהתקיים בביה"ד ביום 15.1.01 בעניין אותה תביעה. לטענתו עתרה המשיבה בסייפת תביעתה זו לחלוקה שווה של כספי הפיצויים ולפיכך, נכרך העניין במפורש בביה"ד וביה"ד אמור להכריע בה. ג. התביעה הוגשה טרם זמנה, שכן יש מעשה בי"ד שטרם בוטל. ד. פסק הגירושין קבע מפורשות כי "פרט לאמור בהסכם אין לצדדים כל תביעה נוספת אחד כלפי השני לרבות כתובה" ולכן לא ניתן לדון בתביעה שהסעד המבוקש בה עומד בסתירה לתוכן פסק הדין. ה. המבקש טוען, כי חלה התיישנות, שכן זכויות המשיבה גובשו ביום מתן פסק הדין לגירושין, והתביעה לסעד הצהרתי הינה תביעה כספית, אשר על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, ניתן להגישה כל עוד לא עברו 7 שנים מיום התגבשות הזכות ובמקרה דנן חלפו 9 שנים. ו. שיהוי בהגשת התביעה. ז. מניעות - המשיבה העלימה מביהמ"ש את העובדה, כי עזבה את מגורי בעלי הדין לפני מספר שנים. ח. השתק - המשיבה העלימה מביהמ"ש את העובדה, כי הגיעה להסדר פשרה עם הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב, לפיו ינתן נגדה צו פינוי בתמורה לפיצוי ותשלום מוסכם. על כן אינה יכולה לתבוע מחצית מן הכספים שהנתבע עתיד לקבל. ב"כ המבקש אף טוען, כי קיימת קנוניה במקרה דנן, אשר נרקמה בין המשיבה לבין החברה הבונה במקום מגוריהם. ט. לבסוף, טוען המבקש, כי למשיבה אין זכויות בבית, שכן הוא ואמו התגוררו בבית עוד מלפני חמישים שנה, בעוד שבנה"ז נישאו רק בשנות השמונים והמשיבה לא נהגה בו כמנהג אישה בבעלה. על כן, לטענתו אינה זכאית "לכל זכות שבדין ו/או בחוק לקבל מחצית הפיצויים שיקבל" המשיב חזר על טענותיו אלה בסיכומים שהוגשו מטעמו ביום 2.12.01. ג. טענות המשיבה 14. המשיבה טוענת, במסגרת תגובתה לבקשה, אשר הוגשה לבית המשפט ביום 16.10.01, כי המבקש לא קיים את פסק הדין ואף הצהיר מספר פעמים בעבר, כי אין בכוונתו לקיימו וכי הוא חוזר בו מן ההסכם. בעקבות זאת הגישה המשיבה ביום 12.01.98 בקשה לביטול פסק דין, אך כיוון שהתיק אבד, הגישה שוב את התביעה ביום 12.04.00. 15. כמו כן, טוען ב"כ המשיבה, כי בשל טעות סופר, אשר תוקנה במהלך הדיון בפני כב' בית הדין נכתב בבקשה הראשונה שהוגשה לבית הדין (זו שאבדה), כי "בית הדין מתבקש לקבוע, כי על בעלי הדין להתחלק שווה בשווה בפיצויים". לטענתו, קיבל בית הדין את טענתו ונתן פסק דין המתייחס אך ורק לבטול פסק הדין לגירושין ועל כן אין לראות בכך כריכה של נושא הפיצויים. יצוין, כי בתביעה השניה שהוגשה ביום 12.4.00 לא התבקש כל סעד, למעט הסעד של ביטול ההסכם. 16. באשר ליתר טענות המבקש, טענה המשיבה: א. זכויות המשיבה, הן זכויות מתמשכות, אשר אינן נובעות מפסק הדין לגירושין ועל כן לא תשמע טענת התיישנות. ב. באשר לטענת השיהוי - המבקש סותר עצמו בבקשתו לקבוע, כי היה הן שיהוי מצדה של המשיבה והן תביעה שהוגשה טרם זמנה, טענה המעידה על חוסר תום לב מצד המבקש ועל רצונו לנשלה מזכויותיה. ג. באשר לטענת המניעות- המשיבה מעולם לא עזבה את הבית, אלא נאלצה, בכורח הנסיבות, לעבור לחלקו המוזנח של הבית, אשר לו כניסה נפרדת. ד. באשר לטענת ההשתק- המשיבה טוענת כי המבקש בחר שלא לציין כי גם נגדו הוצא פסק דין המורה על פינוי, וזאת במסגרת אותו תיק של הועדה לתכנון ולבניה. שני בעלי הדין מוסיפים להתגורר בבית על אף פסק הדין. המשיבה לא ניסתה מעולם לסכל את המו"מ של החברה עם המבקש. מטרתה היא להשיג את הסכום הגבוה ביותר עבור פינויים, שכן גם חלקה בפיצוי יגדל כתוצאה מכך. ה. המשיבה, כמו גם המבקש, זכאית לפיצוי מהחברה, הן על פי הסכם שנכרת בין החברה לעירייה, והן על פי הצהרתה של החברה בבית המשפט המחוזי, כי תפצה את שני בעלי הדין. מכאן שהמשיבה זכאית גם היא לפיצוי, ורק חלוקת הפיצוי בין בעלי הדין תעשה על פי פסק דין של בית המשפט. 17. בסיכומי המשיבה מיום 12.12.01, נטען כדלהלן: א. טענת המשיבה בדבר פסק הדין שניתן ביום 12.09.01 ומבטל את פסק הדין לגירושין אינה מהווה שינוי חזית, שכן המבקש עצמו התייחס לכך באריכות בדיון מיום 20.11.01 ואף ציין כי הגיש ערעור בעניין. דהיינו המבקש אף הוסיף טענות חדשות בעניין בעצמו. ב. המבקש לא צרף אף בקשה הכורכת בין תביעת הגירושין לבין שאלת הרכוש, אלא מסתמך בדבריו על הצעות פשרה לא מחייבות אשר הוצעו ע"י בית הדין במטרה לסיים את הסכסוך כולו. בהציעו הצעות פשרה אלו לא קנה בית הדין סמכות דיון. המבקש אף לא המציא בקשה נוספת לגירושין, אשר לטענתו הוגשה על ידו לבית הדין הרבני. למעשה אין כיום כל בקשה לגירושין העומדת בפני בית הדין הרבני וזאת על פי הודאת המבקש עצמו. 18. ההליך היחידי שהתנהל בבית הדין הרבני, כעולה מהתביעות שצורפו ומפרוטוקולי הדיון בבית הדין, היה הליך בו נקטה המשיבה לביטול פסק הדין מיום 11.1.93. בית הדין הרבני פסק את פסקו. פסק דין שאושר בערכאת הערעור, לא דן בכל טענה אחרת למעט טענות בעלי הדין בעניין ביטול פסק הדין. ביה"ד לא התבקש במהלך הדיון לדון בטענות נוספות וכפועל יוצא לא דן בן ולא קבע מועדים נוספים לדיון בעניין הרכוש. 19. לא מצאתי כל טעם בטענת המבקש, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב מצד המשיבה, כיוון שהסתירה מידע מביהמ"ש על הליכים ותביעות המתנהלים בבית-הדין הרבני. ראשית, המשיבה ציינה במפורש בסעיף 7 לכתב התביעה, כי בעלי הדין הגיעו להסכם גירושין ואף צרפה אותו כנספח ג' לכתב התביעה. המשיבה פרטה את עיקרי ההסכם, את הטעמים לחתימתו ואת העובדה, כי מאז מתן פסק הדין מסרב המבקש למלא אחר ההסכם וליתן למשיבה את גיטה. המשיבה ציינה במפורש, כי הוגשה תביעה לביטול פסק הדין בבית הדין הרבני. 20. טענת המבקש, כי התביעה הוגשה טרם זמנה אף היא איננה רלוונטית עוד לאחר שבית הדין ביטל את ההסכם ולאור החלטת בין הדין הרבני הגדול בעניין זה. 21. יתר טענות המבקש בבקשתו אינן לעניין סמכותו של בית משפט זה, אלא הנן טענות לגופה של התובענה. בקשתו של המבקש הנה כהגדרתה בפתיח הבקשה לדחות או לפחות למחוק את התובענה: "בשל חוסר סמכות עניינית של בימ"ש לדון בתובענה זו, אשר הוכרעה כבר בעבר ע"י בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב באמצעות פסק דין לגירושין ניתן בין הצדדים ביום 13.1.93 כך שלביה"ד ישנה סמכות ייחודית לדון בתובענה זו..." המבקש לא עתר לסילוק התובענה על הסף לגופה מחמת העילות המנויות בתקנה 100 או בתקנה 101 (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 22. למעלה מן הצורך אציין, כי טענת המבקש לפיה, מנועה המשיבה מלתבוע זכויותיה בשל הסכמות בעלי הדין, כי "פרט לאמור בהסכם אין לצדדים כל תביעה נוספת אחד כלפי השני..." אין בה ממש, הן לאור העובדה, כי המבקש עצמו איננו מוכן לעמוד בהתחייבויותיו בהסכם והן לאור העובדה, כי ההסכם בוטל. לאור ביטול ההסכם, אין ממש אף בטענת ההתיישנות לאור סעיף 13 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, הקובע : "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היו בעלי-הדין נישואין לזה לזה; בנישואין שהוכרזו כדין בטלים מעיקרא או שהופקעו כדין, יראו את בעלי הדין לענין סעיף זה, כאילו היו נשואים זה לזה עד יום ההכרזה או עד יום ההפקעה." 23. הטענה המשפטית היחידה הנטענת ע"י ב"כ המבקש והרלוונטית לנשוא הבקשה הנה הטענה, כי ביה"ד דן בעניין הרכוש. נטל ההוכחה רובץ בעניין זה לפתחו של המבקש. וראה לעניין זה ע"א 863/80 ברוורמן נ' ברוורמן פד"י לה (3) 729, ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי פד"י לד (4) 155, 157 ועוד רבים אחרים. בעדותו בפניי ציין המבקש, תחילה, כי הגיש תביעה נוספת לגירושין (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 7-10). לאחר מכן, העיד כי מדובר ב"אותה תביעה שהייתה בשנת 93." (שם שורה 18) בבג"צ 696/79 שמידט נ' בית הדין הרבני האזורי תל-אביב פד"י לד (1) 725 נקבע ע"י כב' השופט ח' כהן כדלקמן: " כל עוד לא התקיים טכס הגירושין עצמו, לא נסתיימו ההליכים בבית הדין הרבני, אף שניתן כבר פסק דין לגירושין. וצודק בא-כוח העותרת באומרו שלא התחייבות המבקש לתת את הגט ולא התחייבות האשה לקבלו ולא פסק דינו של בית הדין המחייבים בכך, ניתנים לאכיפה...אבל מהו המצב הדיוני הנוצר בבית-דין רבני כשהתחייבות אשר כזאת, או פסק דין לגירושין, אינם יוצאים מן הכוח על הפועל? פשיטא ששני בני הזוג יכולים לחזור בהם בתשובה שלמה, וכשם שהגישו בקשה לגירושין, יכולים הם להגיש בקשה משותפת להפסיק את הליכי הגירושין ולסגור את התיק. ואולם באין הסכמה ביניהם, ובאין נכונות מצד בית הדין הרבני להפסיק את ההליכים על פי בקשת אחד מהם, הרי נשארים ההליכים תלויים ועומדים - והוא עד שהגט ניתן ונתקבל, או עד שפסק-דינו של בית-הדין הרבני מתבטל על-ידינו, או עד שבית הדין משחרר את בעלי הדין או מי מהם מהתחייבויותיהם... בעניין שלפנינו הגישה העותרת בקשה לביטול פסק-הדין, אך בית-הדין הרבני טרם נענה לה. בין אם יחליט בית-הדין להיענות לה ולבטל את פסק הגירושין ובין אם יחליט שלא להיענות לה ושלא לבטלו - על כל פנים תהא תביעת הגירושין עוד תלויה ועומדת לפניו: שאם יחליט לבטל את פסק הדין, יבוטל ההסכם שנעשה בין בני הזוג, אבל תביעתם המשותפת לגירושין שרירה וקיימת ובית הדין יצטרך לדון בה ולפסוק בה שלא על פי ההסכם; ואם יחליט שלא לבטל את פסק הדין, תישאר תביעת הגירושין בעינה עד לסיום ההליכים על ידי קיום פסק-דין, או לפחות על-ידי מתן הגט וקבלתו. בין כה וכה נתונה בידי בית-הדין הרבני כל הסמכות הקנויה לו על-פי החוק לענין הגירושין ולכל העניינים הכרוכים...כל עוד לא בוטל פסק-דינו של בית הדין הרבני, הרי הוא בעינו ובתוקפו עומד." יחד עם זאת, שונה המצב דנן. המבקש לא המציא העתק כתב התביעה התלוי ועומד כטענתו, בביה"ד הרבני. המבקש לא המציא פרוטוקולים המעידים, כי ביה"ד דן בעניין הרכוש לגופו ולמעשה אין בפני כל מסמך התומך בעמדת המבקש, לבד מפרוטוקולי הדיונים בתביעת המשיבה לביטול פסק הדין שניתן ע"י ביה"ד הרבני האזורי והחלטת בית הדין הרבני הגדול. אין בפני כל ראיה, כי עניין הרכוש נכרך כדין ובכנות בתביעת הגירושין ואין בפני פרוטוקולי הדיונים בעניין זה, כאמור. 24. מפרוטוקלי הדיון בביה"ד הרבני עולה, כי תביעת המשיבה לביטול פסק הדין, היא שנדונה. בא כוחה לא הסתיר מעיני ביה"ד, כי בכוונת המשיבה לפנות בעניין הרכוש לבימ"ש זה. וראה עמ' 2 לפרוטוקול מיום 15.1.01 בביה"ד הרבני מפי ב"כ המשיבה: "לא נוכל להגיש תביעה בבית משפט כל עוד קיים פס"ד המסכם בבית הדין הרבני." אם סבר ב"כ המבקש, כי הסמכות לבית הדין לדון בעניין הרכוש היה עליו לומר זאת בברור בביה"ד. חרף זאת בחר לטעון, כי לא ניתן לבטל את הסכם הגירושין, ולמקד את טענותיו בעניין זה בלבד. המבקש לא פנה לביה"ד ולא עתר לקיום דיון בעניין הרכוש, מכל מקום פניות כאלה אינן בפני. אם בכך לא די, ביה"ד לא ראה עצמו מוסמך לדון בעניין הרכוש. בפסק הדין לא קבע ביה"ד מאומה בעניין הרכוש ואף לא נקבעה כל ישיבה בעניין תביעת הגירושין, או תביעת הרכוש. 25. אם באמור לעיל, אין די הרי המבקש עצמו, לאחר הגשת תביעת הגירושין במסגרתה ניתן פסק הדין שבוטל, עתר לבית משפט זה בתביעה כנגד המשיבה שעניינה סילוק ידה מהבית שלטענתו שייך לו בלבד. המשיב, הביע בכך דעתו, כי ערכאה זו היא הערכאה המוסמכת לדון בעניינים הרכושים שבינו לבין המשיבה . וראה לעניין זה ע"א 159/82 ויז'ינסקי נ' רידר פד"י לו (4) 757 וכן בג"צ 387/85 שרעבי נ' ביה"ד הרבני הגדול לערעורים פד"י מ (2) 813 ועוד. 26. לאור האמור לעיל ומשכשל המבקש להרים את הנטל שרבץ על שכמו, נדחית הבקשה. המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. סרבנות גט