בדיקת אבהות חוזרת

בע.א. 2558/91, פלונית נ. פלוני, הנ"ל נתברר מקרה בו דרשה התובעת בדיקת רקמות חוזרת בטענה כי במעבדה אשר קבעה כי הנתבע אינו האב התרחשו תקלות שונות המעמידות בספק את מהימנות חוות הדעת.ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת האבהות בהסתמך על ממצאי הבדיקה מבלי שהליכי הבדיקה במעבדה נבדקו עד תום (חקירתו הנגדית המיגעת של מנהל המעבדה הופסקה ע"י ביהמ"ש קמא לאחר שעתיים). בקבלו את ערעור המערערת קבע כב' ביהמ"ש העליון, מפי כב' השופט מצא כי האפשרות להסתמך על תוצאות הבדיקה כאמינות ללא סייג, תוך הנחה כי תוצאות אלה משקפות אמת מוצקה וודאית, מותנית בקיומן של ערובות ממשיות לתקינותם המוחלטת של מהלכי הבדיקה על כל שלביה. עוד קבע ביהמ"ש העליון כי על פגמים בהליכי הבדיקה, אפשר וניתן ללמוד רק מפי האנשים אשר השתתפו בביצוע כל שלב ושלב שלה . השופט מצא קבע בפסק דינו כי התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון בתובענה, בין על דרך של בדיקה חוזרת ובין על דרך שמיעת ראיות נוספות בענין הליכי הביצוע של הבדיקה. להלן פסק דין בנושא בדיקת אבהות חוזרת: פסק - דין הרקע העובדתי 1. זוהי תביעת אבהות שהוגשה ע"י הגב' י. פ (להלן: האם) כנגד הנתבע, בטענה כי הנתבע הינו אבי הבת שנולדה לה בתאריך 2.1.01 (להלן: "הקטינה" או "התובעת"). בתמ"ש 3191/01 נתבקש פס"ד הצהרתי כי הנתבע הינו אבי הקטינה, ובתמ"ש 3190/01 נתבעו דמי מזונות עבור הקטינה בסך 2,640 ₪ לחודש, דמי טיפול שישולמו לאם בסך 2,500 ₪ לחודש, וכן תשלום החזר הוצאות חד פעמי לאם עבור צרכיה הראשונים של הקטינה. כתובעת בתובענות צויינה הקטינה בלבד, אף כי נתבקשו סעדים גם לטובת האם, ובמהלך הדיונים התייחסו הן הצדדים והן ביהמ"ש אל האם כאל תובעת לכל דבר וענין. 2. בכתב התביעה נטען כי האם הכירה את הנתבע תוך כדי בילוי בבית קפה בנתניה כשלוש וחצי שנים קודם להגשת התביעה ובין הצדדים נרקם "קשר אינטימי רומנטי", למרות היות האם "אשה נשואה". לטענת האם, "נסחפה" היא לקשר הרומנטי עם הנתבע לאחר שהנתבע: " הציג עצמו בפני אם התובעת כגבר פנוי ", שמע מיניה כי אילו ידעה האם שהנתבע הינו גבר נשוי ואב לילדים, לא היתה מתירה לעצמה: "להיסחף בקלות יחסית אל תוך הקשר עם הנתבע". 3. עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבע "הפציר באם התובעת שלא לבצע הפלה, הגם שזו רצתה לבצע הפלה נוכח מצבה האישי", הנתבע הואשם בכתב התביעה על כי עודד מחד את האם ללדת את בתה, בהבטחות כי ידאג לכל מחסורה וכי הוא עצמו "אוהב ורוצה ילדים" ומאוחר יותר, במועד שבו לא ניתן היה כבר להפסיק את ההריון, "זנח הנתבע את אם התובעת כשכרסה בין שיניה, ניתק עמה מגע והותיר אותה עם הריון שלא היה רצוי מבחינתה". 4. במהלך חקירות הצדדים בבש"א 657/01, ובבש"א 693/01, וכן מהדברים שנגולו בביהמ"ש בשלושת ישיבות קדם המשפט הסתבר כי מרבית טענות כתב התביעה הינן אסופה של בדיות שנטענו ע"י האם במצח נחושה. הסתבר כי האם הינה "נערת ליווי" העוסקת בזנות אשר קיימה במועדים הרלבנטיים יחסי מין עם גברים רבים תמורת תשלום. משנחקרה האם אודות עובדה זו הרהיבה בנפשה לטעון כי הנתבע הינו כביכול, הסרסור שלה (או "הארס" שלה כדבריה) - תוך שהיא מוסיפה לנתבע שלא לצורך עלבון והשפלה על הפגיעות שהנתבע כבר לקה בהן. כל סיפור "הרומן הרומנטי" שנבדה בכתב התביעה, אודות "האשה הנשואה" הנופלת ברשתו של מי שמציג עצמו כגבר פנוי ו"נסחפת" לרומן התגלה מיניה וביה כבדיה נלעגת לנוכח הנסיבות האמיתיות של ה"קשר" בין הצדדים. 5. מחקירתו הנגדית של הנתבע בבש"א 693/01 ו - 657/01, עלה כי האם ניסתה לסחוט ממנו לטענתו כספים, כי איימה עליו שאם לא ידאג לכסף, למטפלת, לאוטו, למתנות וכדומה "אני הולכת ומפרסמת למשפחה שלך ולאשתך". בחקירתה הנגדית אישרה למעשה האם כי היא וכן בת משפחה שלה יצרו קשר עם אשת הנתבע ועם אמו במטרה "להכיר לה מישהי מעניינת". ככל הנראה נועדה יצירת הקשר עם בני משפחת הנתבע, לשם מימוש מסע לחצים והכפשות, לאחר שהדרישות הכספיות השונות לא נענו. יודגש כי הנתבע לא הכחיש מלכתחילה כי קיים יחסי מין מספר פעמים עם האם, אולם טען כי היחסים קוימו 8-6 פעמים, תמורת סך של 200 ₪ עבור כל מפגש, ותוך שימוש באמצעי הגנה מסיבות הגייניות. ההליכים בביהמ"ש והדיון המשפטי בענין הצורך בבדיקת אבהות חוזרת 6. בישיבת קדם המשפט הראשונה בתיק, נתנו הצדדים את הסכמתם לביצוע בדיקת אבהות בדרך של בדיקת רקמות, באחד משלושה בתי חולים שבהם קיימות מעבדות המספקות חוות דעת בנושא האבהות. הצדדים פנו לבדיקה במעבדה לסיווג רקמות, במרכז הרפואי רבין. ממצאי הבדיקה החד משמעיים היו כי הנתבע אינו מתאים להיות אביה של הקטינה. 7. משהוגשו מסקנות בדיקת האבהות לביהמ"ש, טען ב"כ התובעת כי: " מרשתי סבורה כי בוצע זיוף של תוצאות הבדיקה. אין לנו שום ראיות, לא ניתן להשיג שום ראיות, אנו מבקשים בדיקה חוזרת. מרשתי ביצעה בדיקה נוספת, עם אדם נוסף, לא בעלה, וגם הוא לא נמצא כאבי הבת". (ההדגשה שלי י.כ.) בענין הבדיקה שביצעה האם עם אדם נוסף, נחקרה היא תחת אזהרה ע"י ביהמ"ש והשיבה כדלהלן: " את אדון פרץ איני מכירה, אני חושבת שזה אדם מנתניה שהכרתי אותו בעת שעבדתי ושאני הייתי איתו כנערת ליווי, אבל לא בזמן שנכנסתי להריון. מר פרץ הגיע לביה"ח לאחר שיצר קשר עם ביה"ח והזמין תור, כשהוא הזמין תור, לא הייתי שם. אדון פרץ טלפן אליי אחרי הבדיקה ודרש ממני לשלם לו 800 ₪ עבור הוצ' הבדיקה, משום שהוא איננו האבא. אני לא דיברתי עם מר פרץ לפני שהוא הלך לבדיקה, הוא הלך מיוזמתו, אני לא נתתי לו את הטלפון של המעבדה. אני פניתי למעבדה וביקשתי שיבדקו את בעלי. הרופאה לא רצתה לבדוק את בעלי במסגרת אותו תיק ושאלתי אותה איך בדקו את מר פרץ באותו תיק והיא אמרה זה חוקי ". 8. מסתבר איפוא כי האם המשיכה "לתור" אחר אב ביולוגי לבתה, וביקשה לבצע בדיקות רקמות הן עם בעלה, והן עם לקוח נוסף שקיים עמה יחסים, או כדבריה: אדם "שאני הייתי איתו כנערת ליווי, אבל לא בזמן שנכנסתי להריון". אף כי ניתן היה להסיק מהדברים דלעיל, כי האם יודעת כבר ומכירה בכך שהנתבע אינו אבי הקטינה, סירבה האם להרפות אחיזתה מן הנתבע, ודרשה במפגיע קיום בדיקת אבהות נוספת, תוך שהיא מייחסת לנתבע את זיוף ממצאי הבדיקה במרפאת המרכז הרפואי ע"ש רבין, ומעלה בעקיפין חשדות גם כנגד עובדי המעבדה. באת כוח הנתבע טענה נמרצות כי בהעדר כל ראיה לטענותיה הסתמיות של האם, אין כל הצדקה לבדיקה חוזרת, ודרשה כי תקויים ההסכמה הדיונית בין הצדדים וכי יינתן לאלתר פס"ד לפיו הנתבע אינו אבי הקטינה. 9. א. לית מאן דיפליג כי בדיקת האבהות, במתכונתה המשולשת המקובלת כיום, מהווה ראיה מכרעת, חותכת, נחרצת ועצמאית לבירור האבהות. בכוחם של ממצאי בדיקת האבהות להכריע ברובם המכריע של המקרים במחלוקת שבין הצדדים אף כשאינם עולים בקנה אחד עם הראיות האחרות. וראה ע.א. 548/78 שרון ואח' נ. לוי פד"י לה (1) 736 ע.א. 417/80 פלוני נ. פלונית פד"י לז (3) 15 ע.א. 2558/91 פלונית נ. פלוני, פד"י מז (2) 8. ב. בע.א. 2558/91, פלונית נ. פלוני, הנ"ל נתברר מקרה בו דרשה התובעת בדיקת רקמות חוזרת בטענה כי במעבדה אשר קבעה כי הנתבע אינו האב התרחשו תקלות שונות המעמידות בספק את מהימנות חוות הדעת. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת האבהות בהסתמך על ממצאי הבדיקה מבלי שהליכי הבדיקה במעבדה נבדקו עד תום (חקירתו הנגדית המיגעת של מנהל המעבדה הופסקה ע"י ביהמ"ש קמא לאחר שעתיים). בקבלו את ערעור המערערת קבע כב' ביהמ"ש העליון, מפי כב' השופט מצא כדלהלן: " ואולם שטר זה, של הסתמכות כמעט מוחלטת על תוצאותיה של בדיקת אבהות, שוברו בצדו; האפשרות להסתמך על תוצאות הבדיקה כאמינות ללא סייג, תוך הנחה כי תוצאות אלה משקפות אמת מוצקה וודאית, מותנית בקיומן של ערובות ממשיות לתקינותם המוחלטת של מהלכי הבדיקה על כל שלביה. אם אכן, קוימה הבדיקה כהלכה, חזקה שתוצאותיה תהווינה - וראויות הן להוות - אמת מדעית מוכחת, שכמעט ואין דרך לחלוק עליה. אך הליכי הבדיקה אינם מחוסנים מפני טעויות. פועל יוצא מכך הוא, שהקפדה על תקינות הליכי הביצוע של הבדיקה, כתנאי לקבילות תוצאותיה, הינה ערובה הכרחית וחיונית בהליך משפטי, שדינו אמור להיות מוכרע אך ורק (או בעיקר) על יסוד תוצאותיה של הבדיקה ". עוד קבע ביהמ"ש העליון כי: " על פגמים בהליכי הבדיקה, אפשר וניתן ללמוד רק מפי האנשים אשר השתתפו בביצוע כל שלב ושלב שלה ". כב' השופט מצא קבע בפסק דינו כי התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון בתובענה, בין על דרך של בדיקה חוזרת ובין על דרך שמיעת ראיות נוספות בענין הליכי הביצוע של הבדיקה. אולם כב' השופט ד. לוין אשר הצטרף לפסק הדין של כב' השופט מצא הוסיף את ההסתייגות דלהלן: " מקובל עליי שלאור התפתחות הדברים כפי שתיאר אותם השופט מצא בחוות דעתו, דין ייעשה אם תיערך מחדש בדיקת רקמות. זהו הפתרון הנכון, הצודק והמעשי במקרה דנן. לא מקובלת עלי החלופה שמצביע עליה חברי המלומד, הגם בשפה רפה, לאפשר לשופט המלומד בדרגה הראשונה לבחור גם דרך אחרת, דהיינו הבאת ראיות נוספות ביחס להליכי הביצוע של הבדיקה הקודמת. הנה כי כן, אם דעתי הייתה נשמעת, יתקבל הערעור, יבוטל פסק הדין של בית המשפט המחוזי והתיק יוחזר להמשך הדיון בתובענת המערערות. במסגרת הדיון המחודש יוצע לבעלי הדין לערוך מחדש בדיקת רקמות, על כל המסקנות הנובעות מסירוב לעמוד בבדיקה כזו". (ההדגשה שלי י.כ.) לפסה"ד ולהסתייגות דלעיל של השופט ד. לוין, הצטרף גם כב' השופט א. ברק (כתוארו אז). 10. לנוכח דעת הרוב בפסיקה זו של כב' ביהמ"ש העליון ועל מנת לחסוך את הצורך בשמיעת עדויותיהם וחקירותיהם הנגדיות של כל האנשים אשר נטלו חלק בביצוע הבדיקה, נתבקש הנתבע ע"י ביהמ"ש ליתן את הסכמתו לקיום בדיקת אבהות חוזרת. לאחר הסברים ומאמצי שכנוע ממושכים של ביהמ"ש, נתן הנתבע את הסכמתו לבדיקה חוזרת, זאת לאחר שב"כ התובעת הצהיר כדלהלן: " אני מצהיר בזאת ומתחייב בשם מרשתי על דעתה ובהסכמתה, כדלהלן, היה והנתבע יתן את הסכמתו לקיום בדיקה נוספת, בבי"ח אחר: 1. אם תוצאות הבדיקה תהיינה שהנתבע אינו אבי הקטינה, יצהיר ביהמ"ש על עובדה זו, ללא צורך בשמיעת ראיות נוספות כלשהן, וינתן פס"ד על יסוד תוצאות הבדיקה לבדה באשר לענין האבהות. 2. מוסכם עלינו, כי במסגרת פסיקת הוצאות המשפט, יפעיל ביהמ"ש את שיקול דעתו, אם ימצא כי הבדיקה הנוספת הייתה מיותרת, לשם מתן ביטוי הולם לקיום הליך נוסף מיותר. 3. מרשתי תישא בשלב זה, במלוא הוצאות הבדיקה הנוספת. " 11. הצדדים הופנו לקיום בדיקת האבהות החוזרת למעבדה לסיווג רקמות שבמרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. תוצאות הבדיקה החוזרת בביה"ח רמב"ם אימתו את תוצאות הבדיקה הראשונה, ואף לפיהן הנתבע אינו מתאים להיות אביה הביולוגי של הקטינה התובעת. הוצאות המשפט 12. א. מסכת ארוכה של עובדות, מסמכים, נספחים וטענות נגולה בפני ביהמ"ש בענין פסיקת הוצאות המשפט בתיק זה. מיד לאחר קבלת ממצאי הבדיקה הראשונה, הגיש הנתבע בקשה בכתב בענין זה, התובעת הגיבה לבקשה במסמך בן 10 עמודים בו פירטה בין היתר את "חשדותיה" כנגד התובע וכנגד צוות המעבדה לסיווג רקמות במרכז הרפואי רבין. בישיבת התאריך 21.3.02 טען ב"כ התובעת ארוכות לענין הוצאות המשפט, למעשה הוקדשה ישיבת ביהמ"ש כולה לנושא זה. ב. בתקנה 512 (ב') לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: התקנות) נקבע כי: " בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון ". ג. הנתבע נזקק לענין הטיפול המשפטי בשתי התביעות המשפטיות שהוגשו כנגדו ע"י התובעת ולענין סעדי הביניים שנתבקשו כנגדו לשירותיהם של שני עורכי דין ממשרדים שונים. בבש"א 693/01 נוהל בעת פגרת בית המשפט בתאריך 9.8.01 דיון ממושך בענין בקשתו הבהולה של הנתבע לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ אשר הוצא כנגדו במעמד צד אחד בתאריך 2.8.01. בבקשה זו ובדיון בביהמ"ש יוצג הנתבע ע"י עו"ד גיל גרינברג, הדיון כלל חקירות נגדיות ממושכות וסיכומים בע"פ, ובקשת הביטול מצאה ביטוי בפירוט עובדתי ארוך וממצה ובטיעון משפטי רחב ומקיף תוך צירוף הפסיקה הנחוצה. בגמר הדיון הוחלט ע"י כב' רשמת ביהמ"ש לעניני משפחה בר"ג להותיר את צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הנתבע על כנו, והנתבע חויב בהוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. לשם יציאה מן הארץ נאלץ הנתבע להפקיד בתאריך 19.8.01, בכספת ביהמ"ש לעניני משפחה בר"ג שיק בנקאי ע"ס 420,000 ₪ לפקודת אם התובעת, השיק הבנקאי נותר מופקד בכספת ביהמ"ש עד לתאריך 30.8.01, בו שב הנתבע לישראל. באי כוח הנתבע טיפלו בהוצאות צו מחודש לעיכוב יציאתו מן הארץ של הנתבע כתנאי "לשחרור" השיק הבנקאי. ד. בדיון מיום 21.3.02 הצהירה בפני באת כוח הנתבע, עוה"ד גב' ללי פרלמן כי גבתה מן הנתבע שכ"ט בעבור טיפולה בתביעות שהוגשו כנגדו סך של 22,643 ₪ כולל מע"מ. כמו כן, הצהירה היא כי הנתבע שילם לעוה"ד גרינברג סך של 6,500 ₪ כולל מע"מ. כנגד הנתבע נפתחו הליכי הוצל"פ בגין אי תשלום ההוצאות שנפסקו כנגדו לטובת התובעת בבש"א 693/01, והוא שילם לתיק ההוצל"פ סך של 3,432 ₪. הנתבע אף נשא במחצית הוצאות בדיקת האבהות הראשונה בסך של 1,400 ₪. באת כוח הנתבע הצהירה עוד בפני כי לשם הכנת הדיון המשפטי, פנה הנתבע בהמלצתה לביצוע חקירה פרטית, אשר עלותה הסתכמה בסך של 6,421 ₪ כולל מע"מ. חשבוניות המס שהוציאו באת כוח הנתבע והחוקר הפרטי הוצגו בפני, כמו כן הוצג בפני לבקשתי דו"ח החקירה הפרטית שהזמין הנתבע אודות אם התובעת, חשבונית העסקה שהוציא עוה"ד גרינברג לא הומצאה לתיק ביהמ"ש עד היום, אולם הנני מקבל את דברי באת כח הנתבע בענין זה כאמינים ונכונים. ה. בע.א. 27/81 מודול חב' להנדסה מכנית בע"מ נ. אימקו הנדסה תעשייתית וימית בע"מ, פד"י ל"ז 1 211 נאמרו ע"י כב' השופט ש. לווין (כתוארו אז) הדברים דלהלן: " אין ספק שבעבר השתרשו במקרים מסוימים, נהגים לפסוק לבעלי דין רק חלק קטן מן השכר שאלו שילמו לפרקליטיהם, ויצא בעל דין שזכה בדין נפסד. סבור אני, שהגיעה השעה להשתחרר מנהגים אלה, ויש לפסוק לבעלי הדין שזכו בדינם את השכר הראוי להם בהתחשב בכל הנסיבות, גם אם במקרים מסוימים הוא עולה על התעריף המינימלי ". ו. בע.א. 541/63, נתן רכס והחב' הלאומית לביטוח בע"מ נ. אלזה הרצברג פד"י י"ח (2) ע' 120, 127, (להלן: פסה"ד רכס) נאמרו ע"י כב' השופט ברזון הדברים דלהלן: " אם אמנם נכון הדבר, כפי שטוען מר קורץ, כי נוהגם של בתי המשפט הוא לפסוק שכר עורך דין מתחת לסכומים הנגבים כרגיל על ידי עורכי דין בעלי עמדה, הרי שהגיע הזמן לשנותו ולפסוק לבעלי דין הוצאות ריאליות קרובות למציאות. בפסקי הדין הרבים של בית משפט זה, שדנו בשאלה זו, הודגש חזור והדגש על ידי המרבים והממעיטים כאחד, כי בהעדר סיבה מיוחדת שתצדיק אי פסיקת הוצאות או פסיקת הוצאות מופחתות לבעל דין שזכה במשפט, מן הראוי לפסוק לו הוצאות מלאות שלא יגרמו לו חסרון כיס ". ז. בע.א. 600/67 פקיד השומה חיפה נ. נובה ברגר בע"מ, פ"ד כ"ב 2, ע"מ 485 התעוררה השאלה באיזו מידה מותר לבית המשפט לפסוק הוצאות למעלה מהתעריף המינימלי של כללי לשכת עורכי הדין, כמו כן התעוררה השאלה אם רשאי ביהמ"ש לבסס את פסק דינו לענין הוצאות המשפט על הצהרת עורך דין בדבר גובה שכר הטרחה שקיבל או הסכים לקבל משולחו. בהסתמך על דברי כב' השופט ברנזון בפסה"ד רכס דלעיל, קבע כב' ביהמ"ש העליון כי: " בית המשפט רואה הכללים הנ"ל כקנה מידה מנחה בלבד ואינו שולל אפשרות פסיקת הוצאות גבוהות מהאמור בכללים ובלבד שהוצאו והוצאתם היתה סבירה ". (שם בע"מ 491) ח. לענין בדיקת השאלה אם ההוצאות אמנם הוצאו, נאמרו ע"י כב' השופט קיסטר הדברים דלהלן: " אמת הדבר כי בנוסף להצהרתו הנ"ל של עו"ד שאנן, לא הובאה בפני כל ראיה להוכחת גובה שכר הטרחה אשר עורך דין שאנן תבע מהחברה המשיבה, אלא שלפי דעתי רשאי היה בית המשפט לבסס פסק דינו על הצהרה זו של עורך הדין. ההלכה, כפי שנפסקה באנגליה, היא כי עורך הדין רשאי ליתן עדות ממושבו, ואף ללא שבועה. המלומד פיפסון, בספרו על ראיות, מהדורה עשירית, בהלכה 1502 (ע' 578) מסתמך בין השאר, על פסק דין היקמן נגד ברנס אשר פורסם ב - (12), 638, Ch 2, (1895) ואומר: “The evidence of counsel, when merely required to explain a case in which they have acted as such, but not otherwise, may be given from their place and without oath”. בתי המשפט בישראל נהגו לקבל הצהרות עורכי דין כראיה לגבי שכר הטרחה שקיבל עורך הדין או הסכים לקבל וכפי שמצינו בע"א 309/59 חברת מפעלי מים בע"מ נגד פישוב, (4), בו אמר הנשיא אולשן בע' 1137: " אולם אם כן הדבר, הרי בידי בא כוח הצד הזה לערוך הסכם עם פרקליטו ולהגישו לבית המשפט, או לפחות מוטב שעורך הדין יצהיר על השכר המוסכם בינו ובין מרשהו כדי שבית המשפט יידע את השכר המוסכם". ומוסיף הנשיא ואומר (שם, (4), בע' 1138): " נראה לי שבהתחשב במצב הענינים אצלנו בנדון זה הדרך הטובה היא שכשם שבא כוח הנתבע מוכיח את סכום הפיצויים שהוא דורש בכתב תביעתו מוטב שיוכיח או שלפחות יצהיר על השכר המוסכם בינו ובין מרשהו ואשר הוא דורש בכתב התביעה בשביל מרשהו. לאחר מכן יהיה על בית המשפט להחליט אם הסכום הוא סביר". ראה גם ע"א 479/67, בנאדו נגד קלינגר, (5), בו אומר השופט ברנזון בע' 98: " אשר לשכר טרחת עורך דין הצהיר המערער בפני בית המשפט שהוא נדרש לשלם לפרקליטיו....". בית המשפט רשאי היה איפוא לסמוך על הצהרת עורך דין שאנן בדבר גובה שכר טרחה שדרש מהמשיבה ". 13. בתיק זה חברו והשתלבו מספר גורמים אשר יש בהם כדי להשפיע על פסיקת סכום הוצאות המשפט לטובת הנתבע. א. שווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין, דהיינו דמי מזונות הקטינה עד הגיעה לגיל בגרות, עומד על פי הנדרש בכתב התביעה על סך של כ - 1,110,000 ₪. ב. התובעת ניהלה את הדיון המשפטי בדרך פסולה ובלתי ראויה, הן בכך שפרשה בכתב התביעה מסכת "רומנטית" דמיונית, שהסתברה כבדויה, תוך העלמת עיסוקה בזנות במועד הרלבנטי לתביעה והן בטענות הסרק חסרות השחר שהעלתה בענין "זיוף" תוצאות הבדיקה כביכול ע"י הנתבע, תוך העלאת "חשדות" כנגד עובדי המעבדה. ג. באת כוח הנתבע הצהירה בפני ביהמ"ש אודות הוצאות הנתבע בפועל וביהמ"ש נותן אמון מלא בדבריה. ד. הוסכם דיונית בין הצדדים כי: " במסגרת פסיקת הוצאות המשפט, יפעיל ביהמ"ש את שיקול דעתו, אם ימצא כי הבדיקה הנוספת היתה מיותרת, לשם מתן ביטוי הולם לקיום הליך נוסף מיותר ". (דברי ב"כ התובעת, פרוטוקול ישיבת יום 5.3.02 עמ' 3). 14. הנתבע שהינו נשוי ואב לילד, טען כי התובעת הכפישה את שמו ופגעה בו קשות בפני רעיתו, בני משפחתו וחבריו. לנתבע נגרמה ללא ספק עוגמת נפש קשה והוא נאלץ לעבור תלאות וטרדות שונות, כשחפץ לצאת מן הארץ. אם התובעת אף הוסיפה עלבונות לנתבע בעת שטענה כלפיו בהתרסה בחקירתה הנגדית כי הינו כביכול סרסור שלה, טענה שהסתברה כמופרכת ושקרית. כל הנושאים דלעיל, אינם יכולים ואינם ראויים לבוא בחשבון בעת פסיקת הוצאות המשפט. פסיקת ההוצאות מיועדת למניעת חסרון כיס מן הזוכה בדין, אולם אינה מיועדת לפיצויו על נזקים שנגרמו לו תוך כדי ועקב ניהול הליכי המשפט לרבות סעדי הביניים שננקטו נגדו. 15. דין טענותיו של ב"כ התובעת כי לא התקיימה "ישיבת הוכחות" לענין הוצאות המשפט להידחות, לנוכח פסיקת בית המשפט העליון כי בית המשפט רשאי לבסס פסק דינו על הצהרת עורך הדין. בית המשפט העליון אף ציטט בע"א 600/67 דלעיל את ההלכה האנגלית לפיה " עורך הדין רשאי ליתן עדות ממושבו, אף ללא שבועה ". 16. בע"א 627/83, מלכה יעל ויהושוע נ. שיכון ופיתוח לישראל בע"מ תק - על 86 (3), 495 נאמרו ע"י כב' ביהמ"ש העליון הדברים דלהלן: " הארכת הדיון שלא לצורך היא רעה חולה הפוגעת ביסודותיה של מלאכת השפיטה ועשיית דין צדק. מספר התביעות הגדל והולך חדשים לבקרים הוא הסבר אחד לעומס הרב המוטל על בתי המשפט. הסבר אחר נמצא בהארכת הדיונים שלא לצורך המביאה לידי כך שאין בידי השופט לסיים במועד את הדיון בתיק כדי שיוכל להתפנות ולדון בתיקים אחרים המחכים לתורם. אם נפנה לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, נגלה על נקלה את מגמת מתקין התקנות לשרש תופעה שלילית זו. תקנה 514 קובעת לאמור: " ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות הענין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם ". 17. לנוכח כל האמור לעיל נפסק בזאת כדלהלן: א. תביעת האבהות ותביעת המזונות שהוגשו כנגד הנתבע, נדחות בזה. ב. התובעת תשלם לנתבע, באמצעות אמה אפוטרופסיטה, הגב' י. פ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 40,396 ₪ (כולל מע"מ) וזאת תוך 30 יום מהיום. פיגור בביצוע התשלום יחויב בהפרשי הצמדה וריבית מירבית כדין, מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.אבהות / בדיקת רקמות