להלן החלטה בנושא ביטול הסכם גירושין - סמכות עניינית: החלטה א. ההליך - 1. בהחלטה זו הנני נדרשת לפסוק ולהכריע בטענות הנתבע לפיהן הסמכות לדון בתביעה למתן פס"'ד המצהיר על ביטול הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים ועל בטלות ויתורי התובעת על נכסי המקרקעין (להלן - "התביעה") מסורה לביה"ד הרבני האזורי בתל אביב. התביעה הוגשה על ידי גרושתו של הנתבע (להלן - "התובעת") כנגד בעלה לשעבר, הנתבע (להלן - "הנתבע"). 2. אין חולק, כי הנתבע לא הגיש בקשה לדחיית התובענה על הסף וכי העתירה וטענותיו בענין זה נכללו בכתב ההגנה אשר הוגש על ידו בלבד. עם זאת, איני סבורה שיש באמור כדי לשלול את זכותו של הנתבע להעלות הטענה בקדם המשפט. הלכה פסוקה היא, כי טענת חוסר סמכות ניתן לכלול בכתב ההגנה ועל ביהמ"ש לאפשר לדון בה בפתח הדיון כדי שלא ימצא השופט טורח לשווא בניהול דיון וגביית עדויות אם וככל שיתברר בסופו של הליך, כי אכן בית המשפט חסר סמכות לדון בתובענה. (ראה ע"א 527/64 ש. אנטוניר נ. מועצת פועלי תל אביב יפו ואח', פ"ד יט(2) 494, 501; רע"א 6558/98 נ. חבס ואח' נ. ד.חבס פ"ד נד (4) 337, 345 (פסקה 12 לפסה"ד)). ב. הרקע העובדתי 1. התובעת והנתבע (להלן - "בני הזוג") נישאו זה לזו בנישואין אזרחיים בשנת 1977 ובנישואין כדמו"י בחודש אוקטובר 1979. 2. הנתבע הינו יהודי והתובעת גיורת. 3. במהלך נישואיהם נולדו לבני הזוג שבעה (7) ילדים. בעת הגשת התביעה שניים (2) מילדי בני הזוג היו בגירים וארבעה (4) קטינים בגילאי ½ 8 - ½ 16. אחד מילדיהם של בני הזוג נפטר זמן קצר לאחר שנולד עובר לגירושין ולהליכים המשפטיים. 4. במהלך השנים התערערו יחסי בני הזוג. לאחר פטירת בנם של בני הזוג רצה הנתבע להתגרש מהתובעת אולם, בני הזוג לא התגרשו במועד זה וכעבור כשנה נולד להם ילד נוסף. 5. בחודש מאי 1993 הגישה התובעת תביעה לגירושין בביה"ד הרבני בלוס אנג'לס, ארה"ב. ביה"ד הרבני הסכים לגירושי בני הזוג אולם, בני הזוג לא התגרשו בארה"ב ובחודש ספטמבר 1993 עלו בני הזוג לישראל. מאז עלייתם ארצה לא התגוררו בני הזוג יחדיו. 6. התובעת תבעה גירושין ובמהלך ההליכים המשפטיים, ביום 10.1.94, נחתם בין בני הזוג הסכם גירושין (להלן - "ההסכם") אשר הסדיר את יחסיהם הרכושיים, משמורת הילדים ומזונותיהם. ההסכם אושר וקיבל תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד הרבני האזורי בתל אביב. 7. באותו יום, 10.1.94, התגרשו בני הזוג כדמו"י בגט פיטורין בביה"ד הרבני של גאון הרב ניסים קרליץ שליט"א בבני ברק (להלן "בית הדין של הרב קרליץ"). 8. בהסכם נקבע, בין השאר, כי הסמכות לבחון את שאלת קיומם של סעיפי ההסכם על ידי בני הזוג / הפרתם / שינוי נסיבות וכיו"ב תהא לביה"ד של הרב קרליץ (סעיפים כ"א - כ"ד להסכם). עוד נקבע, כי (סעיף כ"ו להסכם): ”כל סכסוך, טענה, אי הבנה הנוגע להסכם זה יובא להכרעתו של בית הדין של הגאון הרב נסים קרליץ שליט"א.” 9. לאחר גירושי בני הזוג נתגלעו מחלוקות בין בני הזוג בנוגע להסכם ולביצועו. ביה"ד של הרב קרליץ שימש כבורר בכל המחלוקות האמורות. ג. טענות הצדדים לענין הסמכות לטענת הנתבע יש לדחות התביעה על הסף, שכן לטענתו: 1. כאשר עותרים לביטול הסכם אשר אושר וקיבל תוקף של פס"ד ע"י ערכאה מסוימת יש להפנות את התביעה לאותה ערכאה אשר אישרה את ההסכם ונתנה לו תוקף של פס"ד. כל עוד לא בוטל פסה"ד ע"י הערכאה שנתנה אותו הרי ההסכם ופסה"ד שרירים, קיימים ומחייבים. 2. הסכמת בני הזוג בהסכם, כי הסמכות לדון בכל סכסוך, טענה, אי הבנה הנוגעים להסכם תהיה לביה"ד של הרב קרליץ אינה מתייחסת לטענות בדבר עצם קיום ההסכם, היינו לטענות לפגמים בכריתתו. בהסכמת בני הזוג בענין זה אין כדי להקנות סמכות לביה"ד של הרב קרליץ לדון בטענות אלו אלא, הערכאה היחידה המוסמכת לדון בהן היא בית הדין הרבני אשר אישר ההסכם ונתן לו תוקף של פס"ד. 3. התביעה הוגשה יום לפני חלוף תקופת ההתיישנות. כמו כן, מאז אישור ההסכם ועד הגשת התביעה עברו שבע שנים (במהלכן אף הוגשה לביהמ"ש תביעה למזונות הילדים). תקופת זמן זו אינה עונה לדרישות סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובע, כי: ”ביטול חוזה יהיה בהודעה לצד המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול ובמקרה של כפיה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה.” הודעה כאמור בסעיף זה לא ניתנה. לטענת התובעת יש לדחות את טענות הנתבע, שכן לטענתה: א. ההסכם גובש ונערך למעשה בביה"ד של הרב קרליץ. ביה"ד הרבני בת"א שאישר את ההסכם לא היה מעורב בשלב כלשהו או בחלק כלשהו בעריכת ההסכם והיווה למעשה רק "חותמת גומי" להסכם שאין מקפח הימנו. בהסכם נקבע מפורשות, כי הסמכות הבלעדית לדון בכל הענינים הצפויים והבלתי צפויים מכל סוג, תהא לביה"ד של הרב קרליץ ולא בשום ערכאה אחרת. לפיכך, אין לראות באישור ההסכם ע"י ביה"ד הרבני בת"א כמעשה בית דין ולא חל במקרה דנן כלל "המשכיות הדיון". ב. טענת הנתבע, כי הסמכות לדון בתובענה מוקנת לביה"ד הרבני עומדת בסתירה לסעיף כ"ו להסכם המקנה סמכות בלעדית לביה"ד של הרב קרליץ ואינו מסייג את הקניית הסמכות לדון בכל הליך, לרבות בהליך הנוגע לביטול ההסכם. ד. ד י ו ן 1. התביעה נשוא החלטה זו עניינה ביטול הסכם אשר נחתם בין בני הזוג ואשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ואשר, לטענת התובעת, דינו להתבטל מחמת פגם שנפל בכריתתו. 2. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי הסכם כזה משולבות בו שתי תכונות מצטברות זו של הסכם וזו של פסק דין. העובדה שההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין אינה מונעת את האפשרות לעתור לביטול ההסכם בשל פגמים שנפלו בכריתתו והיה ואלו יוכחו וההסכם יוכרז כבטל יתבטל גם פסק הדין המאשרו. כך, למשל, נפסק בע"א 177/81 גלעדי נ. גלעדי, פ"ד לו (3) 179, 183, כי: " הסכם אשר אושר לפי בקשת הצדדים על ידי בית המשפט, וניתן לו תוקף של פסק דין משולבות בו שתי תכונות מצטברות, היינו הן זו של הסכם והן זו של פסק דין… לו סבר המשיב כי אמנם אין מקום להלין על ההליך השיפוטי אשר במסגרתו אושר ההסכם, אך נפל פגם בהסכם, שהוא בגדר הפגמים אשר מאפשרים ביטולו של חוזה לפי הדין החל על כך, היה עליו להגיש תביעה לביטול ההסכם כאשר עילתה של התביעה היא הפגם שנתגלה בהסכם. אם בית המשפט היה נענה לבקשה לביטול ההסכם, היה מתבטל על ידי כך גם פסק הדין שנתן לו תוקף." (ראה גם, ע"א 394/88 מאייר נ. מאייר, פ"ד מד (2) 471 (להלן - "פרשת מאייר") 3. משאושר ההסכם וניתן לו תוקף של פסק דין הסמכות היחידה לבטלו בשל טענה בדבר פגם שנפל בכריתתו מוקנית לערכאה אשר אישרה ההסכם ונתנה לו תוקף של פסק דין. כדברי כב' השופט מ. חשין בבג"צ 6103/93 לוי נ. ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח (4) 591, 605: ”נושא דיוננו הינו הסכם גירושין שכרתו איש ואשה, הסכם שבית הדין הרבני העניק לו תוקף של פסק דין. והנה, פסק-דין המעניק תוקף להסכם שעשו בעלי-דין הינו בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם. המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם - פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על-פי משפט החוזים - כגון, תרמית, טעות, הטעיה, כפיה וכיוצא באלה. תקיפת פסק הדין תבוא על דרך תביעה מקורית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין הראשון.” (ההדגשה שלי - ח.ר.ר) (ראה גם דברי כב' הנשיא מ. שמגר בפרשת מאייר, עמ' 474) 4. העובדה שבית הדין הרבני לא דן במחלוקות שבין הצדדים לגופן אלא רק אישר ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין אינה גורעת מהכלל האמור. גם העובדה שבית הדין הרבני לא התערב בתוכנו של ההסכם אין בה כדי לגרוע מסמכותו לדון בתביעה לביטולו. 5. בע"א 573/82 ברק נ. ברק, פ"ד לח (4) 626 קבע בית המשפט העליון, בין השאר,כי: " אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא, לעשות הסכמים עבור בעלי הדין שהתקשרו ביניהם או לשפר או לשנות את שנקבע על-ידם בהסכם, רק משום שנראה לו לבית המשפט כי ההסכם שנכרת מרצונם של בעלי הדין, אינו צודק או שהוא מקפח קיפוח של ממש את אחד המתקשרים." על הלכה זו נמתחה ביקורת על ידי פרופ' א. רוזן צבי, בספרו, דיני משפחה בין קודש לחול, (פפירוס, בית ההוצאה לאור , אוניברסיטת תל-אביב, 1996) עמ' 399. בהתייחסו לכוחו של בית המשפט להתערב בתוכנו של ההסכם אומר המחבר (שם, בעמ' 370 - 371): "מעט מדי כיצד? כוחו של בית-המשפט מוגבל מדי מכדי לאפשר לו להתערב בתוכן ההסכם, במקום שהדבר נחוץ. אם ההסכם כולל הסדרים הנוגעים להחזקת קטינים רשאי בית-המשפט להתערב במסגרת סמכויותיו, לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962. הסדרים במסגרת הסכם גירושין הנוגעים לקטינים מאפשרים לבית-המשפט להפעיל את עיקרון טובת הילד. אולם, אם ההסכם מפלה את אחד מבני הזוג לטובה ואותו בן זוג מנצל את כוח המיקוח שלו לרעה, אין בית-המשפט יכול להתערב, כאשר סיים את הבדיקה במסגרת הפאסיבית שקצב לו המחוקק. מרכז הכובד של חוק יחסי ממון בין בני זוג הוא הבטחת האוטונומיה החופשית של בעלי הדין. המשקל היחסי שמייחסת הפסיקה להגנה על האינטרס של האוטונומיה של הרצון, עולה כמה מונים על הגנת אינטרסים רחבים של השוואת כוח המיקוח של הצדדים ושל עשיית צדק במובן הרחב." ובעמ' 371: "בית-המשפט אינו עורך הסכם במקום הצדדים ואינו מתערב בהסדרים שהגיעו אליהם. אין תפקידו של בית-המשפט לסייע בשיפור עמדותיו של אחד מבני הזוג; אחריותו כמייצג את אינטרס הציבור מוגבלת." המחבר מציע לבית המשפט, כי בהולכו על חבל דק ינסה להשפיע ולהתערב במקרים של ניצול מחפיר ויסייע לצד החלש אולם, כדבריו אין מדיניות אחידה בקרב השופטים בענייו זה ויש המתערבים בהליך ויש הנמנעים מעשות כן ורואים תפקידם כתפקיד טכני גרידא (שם, בעמ' 373). סבורני, כי גישה זו היא הגישה הנכונה ועמד על כך גם כב' השופט ח. פורת בפסק דינו בה"פ (ת"א) 1021/83 פלונית נ. פלוני, פ"מ תשמ"ה א 265, 277- 278. מכל מקום, העובדה שביהמ"ש או ביה"ד נמנע מלהתערב בתוכן ההסכם אין בה כדי לגרוע מסמכותו לדון בתביעה לביטול ההסכם בשל פגם שנפל בכריתתו. 6. אוסיף ואציין, כי הסכמת בני הזוג, כי כל הסכסוכים, אשר יהיו בינהם בעתיד יתבררו, בפני בית הדין של הרב קרליץ אין בה כדי לשנות את העובדה, כי הסמכות הייחודית לדון בתביעת התובעת לביטול ההסכם בשל פגם בכריתתו מוקנית לבית הדין הרבני. לעניין זה למדים אנו מדברי כב' הנשיא מ. שמגר בפרשת מאייר . לדבריו: "פירושם של הדברים הוא כי על השינוי להיערך באותה דרך בה נערך ההסכם מעיקרו והסכם שאושר בבית משפט מחוזי גם שינויו צריך שייערך בפני אותו בית משפט ואין להתרוצץ בין הערכאות, לאשר הסכם במקום אחד ולשנותו במקום אחר." 7. יתר על כן, נראה, כי בטענת התובעת בעניין זה מנסה התובעת לאחוז בחבל משתי קצותיו, מחד, עותרת היא לבטלות ההסכם, ומאידך, סומכת היא טענותיה על ההסכמה בענין סמכות השיפוט של בית הדין של הרב קרליץ והרי ברור הוא, כי אם וככל שאין תוקף להסכם אין גם תוקף להסכמת הצדדים לענין סמכותו של בית הדין של הרב קרליץ. ניתן ללמוד לענין זה מדברי כב' מ"מ הנשיא (זוסמן) בבר"ע 130/71 עזרא משה משיח נ. שלמה שאול רביע, פ"ד כה (2) 572 (פסקה 3 לפסק הדין): "על פי סעיף 1 לחוק הבוררות, תשכ"ח -1968, בורר - מי שנתמנה בהסכם בוררות או- על - פיו לכהן בתור שכזה , והסכם הבוררות - הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע או שעשוי להתגלע בעתיד. מכאן ברור, שבאין הסכם בוררות אין בורר רשאי לדון בסכסוך ואפילו היה הסכם בוררות והוא בוטל, סמכות השיפוט של בורר פגה עקב הביטול." ובהמשך (בפסקה 4): "אכן דין הוא, שמקום שסמכות הבורר מוטלת בספק, נבצר מהבורר לפסוק בכך. סמכות השיפוט של הבורר נובעת מהסכם בוררות בר- תוקף; אם ישלול הבורר תקפו של חוזה המכיל הסכם הבוררות, יוצא שלא היה מוסמך לכך, שכן באין הסכם בוררות , אינו רשאי לדון, וממילא אינו יכול להכריע בסמכותו הוא, אף לא לשלילה….ואולם טענתו של צד להסכם הבוררות כי ההסכם בטל או שתקפו פג, אין די בה כדי למנוע קיום הבוררות: ע"א 247/47,(1). לא הבורר כי אם בית- המשפט חייב לפסוק בטענה ואם לא הראה הטוען כי הסכם הבוררות בוטל, לא ימנע בית המשפט את קיום הבוררות בהתאם להסכם." (ראה גם ע"א 445/80 ג'בארה נ. מועצה האזורית גבעת בית שאן, פ"ד לז (1) 421). 8. בנסיבות אלה, נראה, כי אין בפסקי הדין, אליהם הפנתה התובעת בסיכומיה (סעיף כ' לסיכומיה), כדי לשנות מסקנתי האמורה וכי הסמכות לדון בתובענה מסורה לבית הדין הרבני. 9. מכיון שנמצא, כי בנסיבות הענין הסמכות הינה לביה"ד הרבני האזורי בתל אביב, הרי שמכח סמכותי לפי תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 וסעיף 79 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, אני מורה על העברת הדיון, בתביעה שהוגשה בתמ"ש 92302/98 לביה"ד הרבני האזורי בתל אביב, הוא אשר אישר את הסכם הגירושין נשוא התביעה. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. תיק תמ"ש 92302/98 ייסגר. חוזהסמכות ענייניתגירושיןהסכם גירושיןביטול חוזה