במקום בו נראה כי התביעה אינה עומדת על אדני החוק, ובית המשפט נוכח שהתובע לא יצליח בתביעתו נוכח כשלונו בשאלה המשפטית המכרעת, ידחה על הסף את התובענה המונחת בפניו. שכן מטרתה של תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, הינה מניעת בזבוז זמנו של בית המשפט לריק. להלן החלטה בנושא דחיית תביעת מזונות על הסף: החלטה 1. עניינה של החלטה זו הינה הכרעה בשתי סוגיות: האם תביעת המזונות אשר הוגשה על ידי הקטינות, באמצעות אימן, בתמ"ש 105524/99, הינה תביעה ראשונית למזונותיהן או שמא היא תביעה להגדלת מזונות, והסוגיה השנייה, הינה עילת תביעתו של התובע, האב, בתמ"ש 105523/99, תביעה להפחתת מזונות על פי הסכם, לאור הטענות המשפטיות אשר הועלו בבקשת הדחייה על הסף של תביעה זו, ואשר הונחה בבש"א 9774/01. 2. השתלשלות העובדות הצריכות לענייננו ראשית, ובפתח הדברים, אציין כי הצדדים לתובענות שבפניי מצויים ב"סיבוב שני" של התדיינויות, וזאת לאחר שאישרו שני הסכמים. הראשון, ביום 23.3.99 (להלן: "הסכם גירושין"), והשני, ביום 30.4.00, אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי כב' השופט פורת (להלן: "פסק הדין"). בנוסף, נחתם הסכם שלישי בין הצדדים וביום 30.8.00, אשר לא הוגש לאשרור בפני בית משפט (להלן: "ההסכם"). 3. התובע בתמ"ש 105523/99 (להלן: "התובע"/ "האב") והמבקשת בבש"א 9774/01 (להלן: "הנתבעת"/ "האם") נישאו זל"ז בשנת 1988, והתגרשו זמ"ז ביום 23.3.99. מנישואים אלה נולדו בנותיהן הקטינות: ג., ילידת 7.6.89, וא., ילידת 17.12.91 (להלן: "הקטינות"). 4. הרקע לגירושי ההורים זמ"ז, נעוץ במעבר מטעם האם מניהול אורח חיים חרדי לחילוני, כאשר "ניצני" המעבר מבחינתה החלו לנבוט עוד בטרם חתמו הצדדים על הסכם גירושין וממון ביניהם. 5. לאור שפורט לעיל, ובמועד גירושיהם, אישרו הצדדים הסכם גירושין וממון, אשר לענייננו, רלוונטי האמור בסעיפים 3 א', ג' ו-ד' להסכם הגירושין: בסעיף 3א' להסכם הגירושין, הסכימו הצדדים כי משמורתן של הבנות תהיה לאימן. בסעיף 3ב' הסכימו הצדדים כי "שני ההורים יהיו לאפוטרופוסים של הילדים". בסעיף 3ג' הסכימו הצדדים כי: "הילדים ימשיכו להתחנך בביה"ס נועם בנתניה או בחינוך ממ"ד (ממלכתי דתי- ט.ס.) האם מתחייבת בזה שלא להעניק לילדים חינוך ממלכתי או חילוני. הפרת סעיף זה תזכה את האב בהגשת תביעות מתאימות ומתחייבות מהמצב" (ההדגשה אינה במקור- ט.ס.). ובסעיף 3ד' להסכם הגירושין הסכימו הצדדים: "בכל ענין הקשור בגידול הילדים וחינוכם, תתקבל החלטה משותפת של 2 ההורים, לאחר התייעצות ביניהם". 6. למרות האמור לעיל בהסכם הגירושין, וכבר בשנת הלימודים הראשונה שלאחר הגירושין, העבירה האם, מבלי לשתף את האב בהחלטתה ובודאי מבלי לקבל הסכמתו, את הקטינות מלימודיהן, האחת מבי"ס ממ"ד והשניה מבי"ס חרדי, לבית ספר אשר שייך לזרם החילוני. למותר לציין, כי מעשה זה של האם, גרם לנתק בין האב לבין הקטינות ופגע פגיעה קשה בקשר ביניהם, כל זאת כמפורט בהחלטתי מיום 12.3.00, אשר ניתנה במסגרת ההליך העיקרי ובבש"א 2411/00. 7. כאמור, וביום 12.3.00, ניתנה החלטתי בבש"א 2411/00, ובה נעתרתי לבקשתו של האב, וכצעד אופרטיבי הוריתי לאם, ולטובתן של הקטינות, להעביר אותן לבי"ס ממלכתי דתי לאלתר. 8. ביום 30.4.00, בדיון בר"ע 1657/00 בפני כב' השופט פורת אשר הגישה האם, הסכימו הצדדים "לסיים את הסכסוך שביניהם בדרכי שלום, תוך חיסול התיקים התלויים ועומדים בפני ביהמ"ש לענייני משפחה" (פיסקה ראשונה בפרוטוקול הדיון מיום 30.4.00 בפני כב' השופט פורת). על פי ההסכמות אשר נרשמו ביום זה וקיבלו תוקף של פסק דין, הסכימו ההורים לרישום הקטינות את לשם חינוכן בבי"ס ממלכתי דתי. עוד הסכימו כי יפנו ליועץ פסיכולוגי מלווה ומסייע- ד"ר גוטליב, אשר בין השאר הוסכם, כי יוכל להגיש חוו"ד לפי בקשת מי מהצדדים, במידה ויינקטו הליכים משפטיים בעתיד. 9. אך גם פסק הדין הנ"ל, אשר ניתן בהסכמת הצדדים ולאחר דיון של למעלה משעתיים בבית המשפט המחוזי ובפני כב' השופט פורת, לא הצליח לסיים את ההליכים בעניינם של הצדדים, וביום 29.4.01, הוגשה תביעה נוספת ובתמ"ש 105523/99, על ידי האב, שכותרתה "כתב תביעה להפחתת מזונות (על פי הסכם)". במסגרת תביעה זו, הוגשה בקשה בבש"א 9774/01 מטעמה של האם, על פיה נתבקש ביהמ"ש לדחות על הסף את תביעת האב. התביעה והבקשה דעיל, הן נשוא ענייננו, בהחלטה זו. 10. בנוסף, הוגשה תביעה מטעמה של האם בתמ"ש 105524/99 למזונות, כאשר יובהר, כי בדיון מיום 16.10.01 הצהיר בא כוחה לפרוטוקול כי ביהמ"ש יזדקק לתביעה זו רק במידה ותידחה בקשתם לדחייה על הסף ותידון תביעתו של האב. עוד, הוגשה תביעה נוספת מטעמו של האב ובתמ"ש 105525/99, שהיא תביעה כספית. 11. מכתב התביעה אשר הוגש בתמ"ש 105523/99 עולה, כי הנה, חתמו הצדדים על הסכם שלישי וביום 30.8.00, על פיו מוסכם: "1. המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו (כאשר במבוא, בשורה האחרונה, כתוב- "וברצון הצדדים לשנות את המוסכם בעניני המזונות של הבנות"- ט.ס.) 2. מוסכם בין הצדדים כי הואיל והאם היא זו שתקבע את אופי החינוך של הבנות, יתחנכו הקטינות החל משנת הלימודים הקרובה (תשס"א), בחינוך ממלכתי רגיל (שאינו ממ"ד) היינו בחינוך החילוני. 3. האם רשאית לרשום את הקטינות לבי"ס ממלכתי רגיל. 4. מוסכם כי החל מיום חתימת ההסכם יועמד סכום המזונות אשר על האב לשלם לידי האם למזונות כל אחת מהבנות על סך 500 ₪ לחודש (לכל בת) מידי חודש בחודשו.... אם יהיו הוצאות נוספות מכל מין וסוג לרבות מדור, הוצאות רפואיות וכיו"ב, האם מתחייבת לשלם כל תשלום אשר יידרש להשלמת מזונות הבנות ולכיסוי כל צרכיהן מעבר לחיובו של האב כמפורט לעיל". טוען האב, כי ההסכם הנ"ל נחתם בין הצדדים לאור הפרת האם, פעם נוספת, את ההסכמות שהוסכמו בין הצדדים וקיבלו תוקף של פסק דין ביום 30.4.00. הווה אומר, כי לא ארכו הימים מיום החזרת הקטינות לבי"ס ממ"ד, כפי שהוסכם, ועד ליום בו החלה האם להסית את הקטינות כנגד החינוך הדתי וכנגד האב. בכדי לא לאבד את הקשר החם בינו לבין בנותיו, הסכים האב "לוותר" על החינוך הדתי, על מנת שהקשר עם הבנות יתהדק. 12. ההסכם הנ"ל לא אושר בבית משפט, למרות שהצדדים החלו לפעול בהתאם לאמור בו. האם, רשמה את הקטינות לבי"ס חילוני, והאב החל לשלם לידי האם מזונות בסך של 1,000 ₪ לחודש. טוען האב, כי הסיבה לאי אשרור ההסכם נעוצה בנסיונה של האם להתל בו ולמשוך זמן. לאב התברר כי בחודש פברואר 2001 פנתה האם למוסד לביטוח לאומי בבקשה לגבות ממנו את מלוא סכום המזונות בסך של 3,000 ₪ לחודש (וכפי שהוסכם בין הצדדים בהסכם הגירושין). 13. בכתב ההגנה, אשר הוגש ביום 29.5.01, נטען כי יש לדחות את תביעתו של האב על הסף ממספר טעמים. ראשית, טוענת האם כי הקטינות אינן צד להסכם השלישי ועל כן אינו מחייב אותן. שנית, תביעתו של האב היא במהותה תביעה להפחתת מזונות, ברם לא צורפה לה הרצאת פרטים, תלושי משכורת וכדומה. שלישית, בכדי לבטל תוקף של תניה בפסק דין אשר אושרר בבית המשפט למשפחה וכולל הסדרים מסוימים בענייני מזונות, יש לעתור לביטול פסק הדין- דבר שלא נעשה. רביעית, התביעה כולה נסמכת על בסיס אחד והוא ההסכם מיום 30.8.00, אשר לא השתכלל לכלל הסכם מחייב. מה עוד, כי כך או כך, לא יכל היה הסכם שכזה לחייב את הקטינות שכן סכום המזונות עליו הוסכם אינו חופף את טובתן. 14. בדיון מיום 16.10.01, לשם יעול ניהול ההליכים בתיק, אשר כאמור, חובק בחובו שלש תביעות, הוריתי לב"כ הצדדים להגיש סיכומיהם בשתי הסוגיות האמורות בסעיף 1 להחלטה זו, והן לא מצריכות ראיות, משהן מבוססות על הנסיבות המגובות בהחלטות שיפוטיות, וההלכות המחייבות בנושאים אלה. 15. ביום 31.12.01 הונחו סיכומיה של הנתבעת, אשר בקצירת האומר, טוענת כי משהבין האב כי טובתן של הקטינות שילמדו בבי"ס חילוני, ביקש "כופר נפש" בעבור הסכמתו לכך, ואשר באה לידי ביטוי בשחרורו מחובת מזונות הקטינות ובהעמידו את הסכום על סך של 500 ₪ עבור קטינה. א. טענות לעניין עילת התביעה בתמ"ש 105523/99 טוענת הנתבעת, כי התביעה שהגיש האב נעדרת עילה שבדין, שכן במהותה הינה תביעה להפחתת מזונות, ושינוי הנסיבות הנטען הוא חתימת ההסכם השלישי. לעניין זה טוענת הנתבעת, כי התובע יוצא מנקודת הנחה כי הקטינות היו צדדים להסכם האחרון, כפי שהיו צדדים להסכם הגירושין. אך הנחה זו מוטעית מהטעם, כי המבחן לקביעה האם קטינים הם צד להסכם מזונות שבין הוריהם- אם לאו, הינו בחינה מהותית של ההסדר שהושג: ככל שמדובר בהסכם נאות שלקח בחשבון את צרכי הקטינים כראוי- אזי יש לראותו כהסדר מזונות קטינים (ב"כ הנתבעת מפנה לפסיקה: ע"א 17/81, סער נ' סער, פד"י ל(3) 207, ע"א 544/82, חממי נ' חממי, פד"י לח (3) 605, ואסמכתאות נוספות). ב. עוד טוענת האם, כי בהסכם שנחתם בין ההורים ולא אושר, אין משום "שינוי נסיבות" אשר מהווה עילה להפחתת מזונות קטינים, שכן הקטינות לא היו צד להסכם זה, לא פורמלית ולא מהותית. ג. בנוסף, מאחר וברור בעליל כי ההסכם בא לשנות את הסכם הגירושין אשר אושר כחוק, ומאחר והוא כולל הסדרים ממוניים, הרי שעל מנת לשכללו והעמידו בסטטוס של הסכם מחייב, יש צורך לאשרו בבית משפט. מה עוד, שהצדדים ציינו במפורש בסעיף 21 להסכם כי- "הצדדים יפנו בבקשה לביהמ"ש לענייני משפחה לאשר הסכם זה וליתן לו תוקף של פס"ד בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב- 1962, החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) תשי"ט 1959, וחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג- 1973". לסיכום נקודה זו, משלא אושר ההסכם בבית המשפט, לא השתכלל להסכם מחייב והוא חסר תוקף. ד. ולעניין טענתו של התובע כי לא יוכל צד להסתמך על אי קיום תנאי מתלה, כאשר הוא זה שגרם לאי התקיימות התנאי, היינו, הנתבעת היא זו שמונעת את אישור ההסכם בבית המשפט, טוענת האחרונה כי לא יוכל להסתמך על טענה זו מהטעם כי תהליך האישור חייב להיות וולנטרי בעת הדיון בבית המשפט (ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פד"י לו(3) 421). ה. בהמשך, מביאה הנתבעת טעמים נוספים לכך, שגם לו הובא ההסכם בפני בית המשפט לאישור, בית המשפט לא היה נותן את אישורו, בין השאר, כי לפחות בעניין סכום המזונות, הוא נוגד את טובת הקטינות. ו. האם תביעת המזונות בתמ"ש 105524/99 היא תביעה ראשונית או תביעת הגדלה טוענת הנתבעת, כי מדובר בתביעת הגדלה, שכן הקטינות היו צד להסכם הגירושין, אך לא להסכם השלישי. תביעה זו הוגשה רק למקרה שתביעת האב תתקבל, ואזי יש לראותה כתביעה ראשונית. 16. מסכומי התובע עולה כי בבסיס טענותיו, הטענה כי הנתבעת חוזרת ומפרה שוב ושוב את ההסכמים שנחתמו ביניהם, ואושרו על ידי בימ"ש זה, ובית המשפט של ערכאת הערעור. א. טענות לעניין עילת התביעה בתמ"ש 105523/99 טוען האב, כי עילת התביעה עניינה אחד: אכיפת הסכם עליו חתמו הצדדים ביום 30.8.00, על פיו תלמדנה הקטינות בבי"ס חילוני והאב ישלם כדמי מזונות סך של 500 ₪ לקטינה. לראייה, האם החלה לפעול בהתאם למוסכם ורשמה את בנותיהם לבי"ס חילוני, והאב החל למלא את חלקו בהסכם ולשלם לידיה את הסך של 1,000 ₪ לחודש, בעבור מזונות הקטינות. ב. ההסכם מיום 30.8.00 מחייב את הצדדים, ועל הוראותיו חלים דיני החוזים שבמשפט הישראלי, שכן הסעיפים הלבר רכושיים שבהסכם הגירושין, אשר דנים בענייני החזקת הבנות ומזונותיהן, הם , והם בלבד, הסעיפים אשר שונו בהסכם הנ"ל. לעניין זה מפנה האב לסעיף המבוא להסכם, בו נאמר- "והואיל וברצון הצדדים לשנות את המוסכם בענייני המזונות של הבנות". והרי, מזונות ילדים והחזקתם, אינם בגדר "יחסי ממון", ולא נדרש לאשרם על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, על מנת להקנות להם תוקף משפטי מחייב. לעניין זה מפנה לתמ"ש (ירושלים) 1660/98 פלוני נ' אלמונית תק-מש 98(2) 151, וכן מפנה לרוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג בעמ' 304. ג. עוד טוען התובע, כי המבחן לקביעה האם הסכם פלוני בין בני זוג הינו הסכם ממון אם לאו, טמון במטרתו. אם מטרתו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו הסכם ממון, אך אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני אדם, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות- לפנינו הסכם רגיל (ע"א 169/83 שרעבי נ' שרעבי פד"י ל"ט (3) 776, 780-781). ולעניין השיפוי, מפנה התובע לפרשת קוט (ד"נ 4/82 קוט נ' קוט פ"ד ל"ח (3) 197, 201) בה נאמר, כי "זכותו של הבעל לשיפוי מאשתו וחובתה של זו לשפותו נובעות מהיחסים החוזיים שביניהם. אין זו חובה הקשורה בדין מזונות". ד. באותו עניין, מפנה התובע להלכה בפסיקה, אשר שמה דגש מיוחד על התנהגותם של הצדדים על פי ההסכם, לאחר חתימתו, ומכילה את דיני החוזים הרגילים במצבים שכאלה, על אף תחולת חוק יחסי ממון (וקל וחומר- בענייננו, כאשר לא חל חוק יחסי ממון, כך על פי טענת התובע). לעניין זה- מפנה לתמ"ש (חיפה) 53930/97 א.ל. נ' נ.ל. תק-מש 2000(1) 105. ה. טענה נוספת של התובע, היא כי חובת תום הלב אשר בבסיסו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973, חלה גם על זכות למזונות על פי הסכם, וצד, אשר אינו מקיים בתום לב אחר החיובים הנובעים מההסכם, יש לראותו כמפר הסכם, הפרה אשר מזכה את הצד האחר באכיפתו. מפנה התובע לפרשת מונק, ע"א 4/80 מונק נ' מונק פ"ד לו (3) 421, 431-432, שם הביע כב' השופט שמגר דעתו כי חובת תום הלב בדיני החוזים, חלה גם על הסכם על פי חוק יחסי ממון. ו. האם תביעת המזונות בתמ"ש 105524/99 היא תביעה ראשונית או תביעת הגדלה טוען התובע, כי דינה של תביעה זו להימחק על הסף על פי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, שכן מדובר בתביעה להגדלת מזונות, ולא בתביעה ראשונית, ומשלא הוכח שינוי נסיבות מהותי בכתב התביעה הרי שהיא נעדרת עילה. ז. ההסכם מיום 30.8.00 נחתם לאחר דיונים ספציפיים ופרטניים בעניין טובת הבנות, ובמנותק ממאבקי הגירושין של הצדדים (שכן הצדדים התגרשו עוד בשנת 1999). על פי הפסיקה, כאשר טובת הקטין נבדקה לגופו של עניין בטרם חתימת ההסכם, ובנפרד מעניינם של ההורים, הרי שאין מדובר בתביעה ראשונית למזונות כי אם בתביעה להגדלת מזונות. 17. דיון א. יאמר בתחילת הפרק הדיוני כך: שני הצדדים בחרו להשתמש בערכאות המשפטיות (בית משפט זה, ובית המשפט של ערכאת הערעור) שלא בתום לב, תוך הזקקות להליכי משפט אשר אינם תואמים את הסכסוך הבלתי פתור- ביניהם, למרות האקט הפורמלי, הגירושין- אשר בוצע זה מכבר. ב. כשבית משפט זה שמע בהרחבה יתרה את טיעוני הצדדים עוד בהליכים הקודמים שהתקיימו במסגרת התובענות אשר הוגשו בתמ"ש 105520/99 ובתמ"ש 105522/99, ובמסגרתה הוגשה בש"א 2411/00, בה נתן החלטתו ביום 12.3.00, ובמסגרת בקשת רשות הערעור מטעם האם על החלטה זו, גובשו ההסכמות, אשר קיבלו תוקף של פסק דין, ובמסגרת ההסכמות בוטלו ההליכים הדדית בין הצדדים, ומשעתה נפרשו מחדש טיעוניהם ובהרחבה יתרה, ברור הוא, כי האמת נתגלתה במערומיה: רצונו של האב מתמצה בתשלום מופחת של מזונות, ועל בסיס זה מוכן הוא "לוותר" על טענתו המרכזית בדבר מעורבתו בקביעת המוסד החינוכי בו תלמדנה בנותיו, ולצורך העניין, לא ניתן לייחס כל חשיבות מבחינת בית המשפט, באיזו מ"העטיפות המשפטיות" יבחר, והאם מנגד, כל רצונה מתמצה בכך, שבנותיה תלמדנה במוסדות חינוך חילוניים, ותשתוונה באורח חייהן, אורח חייה, משהיא המשמורנית, והיא מנהלת מטעמה, אורח חיים חילוני. ג. לא אלה הן התביעות אשר הונחו לפתחו של בית המשפט, ולא אלה הם הטיעונים והאסמכתאות אליהם הופנה בית המשפט על ידי באי כוחם של הצדדים. ד. אמנם, תאורטית, הטיעונים והאסמכתאות מתקיימים, אולם אין הם מוסיפים כהוא זה, למתווה המשפטי על פי נסיבות ענייננו, ואבהיר את דבריי אלה, תוך התייחסות לטיעוני הצדדים: 18. עילת התביעה בתמ"ש 105523/99 בקצירת האומר, טוען התובע כי עילת התביעה הינה הפחתת מזונות על פי הסכם, אשר נחתם בין הצדדים ביום 30.8.00, וכי אין לראות בהסכם שנחתם, הסכם ממון על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973, ועל כן אין נפקא מינה אם אושר בבית משפט, אם לאו. לתביעתו, צירף התובע אסמכתאות המבססות, כך על פי טענתו, את המתווה המשפטי בו בחר ללכת וכפי שפורט בפיסקה 16 להחלטה זו. א. לאחר בחינת ההסכם האמור, האסמכתאות והחוק, הגעתי למסקנה כי ב"הסכם ממון" עסקינן, ולא בהסדר חוזי רגיל אשר אינו דורש את אישור בית המשפט לשם השתכללותו. יתרה מכך, התביעה בפניי אינה חוזית גרידה: התביעה היא להפחתת מזונות, על סמך ההסכם אשר לא השתכלל לכדי הסכמה (בהיבט החוזי), והראיה, הוא לא הובא לאישור בפני בית המשפט, כאשר ענינו בטובת הקטינות, הן לעניין מזונותיהן, והן לעניין חינוכן. כפועל יוצא מכך, ומשלא אושר ההסכם על ידי בית המשפט, הרי יש לדחות את תביעתו של התובע אשר הוגשה בתמ"ש 105523/99 על הסף. עוד יוער, כי לאחר עיון בכתב התביעה ובסיכומים שהוגשו מטעמו של התובע, נראה כי בתוך תביעתו של האב, גלומה, תביעה להפחתת מזונות, שלא על פי המתווה המשפטי אשר הותווה בפסיקתו של בית המשפט העליון. מטיעוניו של האב עצמו עולה כי אין הסכמה מצדה של האם להסכם, אותו מבקש האב מבית המשפט לאכוף, הסכמה אשר מהווה תנאי מקדים לאישור הסכם, גם אם נצמדו להסכמה בין ההורים בדבר גובה תשלום מזונות, אשר אינה מצריכה אישור על ידי בית המשפט. ב. ואפרט: ראשית, מקריאת ההסכם עולה, כי בנוסף להסדרת גובה המזונות, מטרת ההסכם היתה להסדיר עניינים לבר רכושיים בין בני הזוג. כך, לדוגמה, המבוא להסכם אשר "מהווה חלק בלתי נפרד ממנו (מההסכם- ט.ס.)", נקבע בו כי "הבנות הינן במשמורתה של האם והוסכם בין הצדדים כי האם היא זו שתקבע את אופי החינוך בו יתחנכו הבנות" (ההדגשה אינה במקור, ובאה להדגיש כי הסדר זה, הנוגע לחינוך הבנות, ובודאי שלא נוגע לעניינים רכושיים, מצא את ביטויו לראשונה בהסכמה בין הצדדים על פיה האם היא זו אשר תיקבע באופן בלעדי את חינוכן של הקטינות, וזאת בניגוד מוחלט למה שהוסכם בין הצדדים בהסכמים הקודמים). סעיפים 2 ו-3 להסכם עצמו מסדירים באופן אופרטיבי את ההסכמה המהותית בעניין חינוך הקטינות, הסכמה אשר, כאמור, באה לשנות את ההסדר אשר היה קיים בין ההורים עד יום חתימתם על הסכם זה. היינו, ניתן לראות כי ההסכם דנן בא להסדיר עניינים אחרים ומהותיים, כמו ויתורו של האב על מעורבתו באופן חינוכן של בנותיו, הזרם הדתי בו תלמדנה, ועוד. ג. עוד ובנוסף, הוסכם בהסכם זה לגבי נושאים כדלקמן: לגבי מכונית הצדדים, הוסכם כי האם תמכור את חלקה לאב (בניגוד להסכם הגירושין בו הוסכם, כי המכונית תימכר על ידי הצדדים ותמורתה תחולק שווה בשווה). לגבי הוצאות רפואיות חריגות, הוסכם בהסכם כי האם תשלמן לבדה, וגם זאת בניגוד לאשר הוסכם בהסכם הגירושין על פיו, ההוצאות הנ"ל ישולמו בחלוקה שווה על ידי הצדדים. הלכה פסוקה היא, כי המבחן לכך אם הסכם פלוני בין בני זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו, טמונה במטרתו. כפי שנאמר מפי כב' השופטת המשנה לנשיא מ. בן פורת, בע"א 169/83, שרעבי נ' שרעבי, פ"ד לט (3), 776, "אם זו צופה פני איזון משאבים בעניני ממון לעת מוות או גירושין, בפנינו "הסכם ממון"..לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה בין בני אדם- לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קנין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות- בפנינו הסכם רגיל שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו". בענייננו, נראה כי "איזון המשאבים" אשר הוסדר בהסכם, לא רק שיש לו קשר "נראה לעין" לגירושיהם של בני הזוג זה מזו וזו מזה, אלא שהקשר הינו בסיסי, והוא זה שהוביל את הצדדים להסדיר, כפי שהסדירו, את העניינים הרכושיים ביניהם. כפי שכבר צויין, כולל ההסכם נושאים לבר רכושיים אשר לא היה צורך להסדירם, לולא היו מתגרשים הצדדים זה מזו. ד. טוען האב, לעניין זה, כי העובדה כי הצדדים חתמו על ההסכם בשנת 2000, היינו, לאחר שהצדדים היו כבר גרושים זה מזו, מעידה על כך כי מדובר בהסכם אשר אינו צופה פני גירושין, ועל כן אינו נכנס בגדר "הסכם ממון". נראה לי, כי טעה ב"כ התובע בנקודה זו, משניתנה משמעות דווקנית- מילולית למבחן האמור לעיל, שכן הסכם, יכל ויצפה פני גירושין, גם אם בפועל כבר התבצעו. בהסכם נשוא החלטה זו, אין לראות, במהות, הסכם הנוגע ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה בין בני אדם, אלא הסכם אשר מטרתו להסדיר, באופן שונה מההסדר המצוי בפרק השני לחוק יחסי ממון, את חלוקת הנכסים בין בני זוג שהתגרשו. קל וחומר, כאשר מדובר בצדדים אשר כבר חתמו על הסכם ממון במועד גירושיהם, ואם היום, יש בדעתם לשנות מההסדרים הממוניים עליהם הסכימו, ומשקיבלו להסכמתם תוקף של פסק דין, עליהם לעשות זאת בהסכם ממון חדש. 19. טוען האב, כי ההסכם נשוא התביעה הינו הסכם אשר דן בנושא של מזונות ילדים והחזקתם, ועל כן אינו בגדר "הסכם ממון". אין מחלוקת, כי בכל אחד מההליכים אשר עניינם של הצדדים הובא בפני ערכאה שיפוטית, לא נדון בפועל, לגופו של עניין מזונות הקטינות. לפיכך, העתרות לתביעתו של האב כפי שנוסחה, ופותחה (בסיכומים) תביא להתדיינות בלתי פוסקת בין הצדדים עצמם, ללא בחינת צרכי הקטינות, ככל שעסקינן, בקביעת מזונותיהן. מקריאת ההסכם עולה, כי גם הוא נחתם מבלי שייערך בין ההורים דיון נפרד בעניין שיעור מזונות הקטינות, נפרד מהעניינים הממוניים אשר רצו להסדיר ביניהם. כך, לדוגמה, הוסדרה בסעיף 14 להסכם העברת זכויותיה של האשה ביחידת הנופש הרשומה על שם הצדדים, ובסעיף 15, העברת הבעלות ברכב המשותף לידי האב. על כן, נראה כי יש לקבוע שהקטינות לא היו צד להסכם דנן, אשר נחתם בין הוריהן (ע"א 109/75, אברהם נ' אברהם, פ"ד כט (2) 690). א. ראוי לציין כי על פי הפסיקה, המבחן לקביעה: האם הסכם פלוני, אשר כרתו הורים לעניין מזונות ילדיהם הקטינים, מחייב את האחרונים, אם לאו, הינו מבחן ענייני ומהותי. היינו, על בית המשפט לבחון האם עניינו של הילד נידון לגופו, ונבדק עניינית תוך מתן התייחסות נפרדת מעניינם של ההורים, ובאספקלריה של טובת הילד בנפרד מעניינם של הוריו, בכל אחד ואחד מהשלבים שעניין זה מתעורר בין ההורים, שהרי אם לאו, אין ההסכם שחתמו עליו ההורים, מחייב את הקטינים, והם יהיו רשאים לפנות לבית המשפט בתביעת הגדלה של סכום המזונות, או הקטנתם רק בהתקיים שינוי נסיבות מהותי, מהמועד שנבחנו צרכיהם, למועד הגשת תביעתם (אריאל רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל, עמ' 380-381). ב. אמנם, יש לזכור, כי בית המשפט אינו עורך הסכם במקום הצדדים וככלל, אינו מתערב בהסדרים שהגיעו אליהם. אולם, כאשר מדובר בהסכמים בהם מעורבים קטינים, תפקידו של בית המשפט לבוא, במקומו של הקטין, אשר אינו מסוגל להגן על ענייניו, והוריו עסוקים בסכסוכים בלתי פתורים ביניהם, כמו בהסכם שלפנינו. סמכות התערבותו של בית המשפט רחבה, שכן, ביהמ"ש פועל במסגרת סמכויותיו לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962. ג. לאור האמור לעיל, ולאור סכום המזונות הנמוך אותו התחייב האב לשלם במסגרת ההסכם, נראה, כי הצדדים נמנעו מלהקפיד על האינטרס האמיתי של הקטינות, ועניינן נבלע בסכסוך הכולל ביניהם, אשר טרם הסתיים (ראה: ע"א 210/82, גלבר נ' גלבר, פ"ד לח (2), 14). לפיכך, משבענייננו וכפי שפרטתי, משולבים זה בזה בהסכם (אשר לא אושר) ענינים רכושיים, מזונות וחינוך, ומשלא אושר, על ידי בית המשפט, אינו יכל לשמש כבסיס, עילה ותשתית את האב, לתבוע על פיו. ד. למעלה מן הדרוש, ועוד לעניין זה, יש לראות את סעיף 9 להסכם, אשר מהווה סעיף שיפוי, ועל פיו, במידה והאב יחוייב לשלם למזונותיהן של הקטינות מעבר לסכום עליו הוסכם בהסכם (היינו, למעלה מהסך של 500 ₪ לכל ילדה), תישא בכך האם, ואף תחזיר לאב כל סכום אשר ייאלץ לשלם מעבר להתחייבויותיו אשר נטל על עצמו בהסכם זה. כלומר, ההסכם אינו נותן גושפנקא לשינוי הנסיבות, המהווה דרישה מהותית על פי הדין לשינוי בפסיקת המזונות, שכן אין בו כל זיקה בין מצבה הכלכלי של האם, אשר הקטינות מצויות במשמורתה, לבין גובה המזונות אשר ישתלמו לה על ידי האב. (ראה לעניין זה: ע"א 51/81, בראור נ' בראור, פ"ד לה(4, 231). 20. לעניין זה יוער, כי קשה להתעלם מן החשש המבצבץ מתוך קריאת ניסוחו של ההסכם, כי סכום המזונות, אשר הופחת (ביחס לסכום עליו הוסכם בהסכם הגירושין) והועמד על סך של 500 ₪ לקטינה, במקום הסך של 1,500 ₪ לקטינה, אשר אושר בהסכם הגירושין, נקבע כ"תמורה" להסכמתו של האב לחינוך הקטינות במסגרת חילונית. א. לענייננו, ולאור האמור בפיסקה מעלה, אסתפק ואומר כי ההסכם דנן, נראה כי נגוע הוא בחסר תום לב, ואין נפקא מינה אם האם, בפעולותיה הקודמות לחתימתו, ואשר ייתכן כי הן אלה אשר הובילו את האב לחתום על ההסכם שחתם, הפרה את ההסכמות הקודמות אשר נחתמו בין הצדדים לעניין סוג המסגרת החינוכית בה ילמדו הקטינות. וכדברי כבוד השופט ברק (כתוארו אז): "תום הלב אינו מופיע בהקשר של העדפת זכותו של האחד על פני האחר, אלא בהקשר של התנהגות ראויה לביצוע של זכות קיימת. כאן הדרישה היא להתנהגות שתעשה ביושר, בהגינות ובאמון ביחסים שבין בעלי החוזה בינם לבין עצמם...מכאן התפקיד הנכבד המוטל על הרשות השופטת, החייבת מחד גיסא לגבש את הסטנדרטים של התנהגות בתום לב והצריכה מאידך גיסא להפעילם מידי פעם, על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה, תוך התחשבנות בטיבו וסוגו של היחס החוזי" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים ב"ש ביה"ד הארצי לעבודה, פד"י לה(1) 828. למרות, ואולי צריך לומר- דווקא מפני ש"טיבו וסוגו של היחס החוזי" בין הצדדים להסכם המונח בפניי מתהווה ויונק מדיני המשפחה, הרי שמקבלת החלטתי לדחות על הסף את תביעתו של האב משנה תוקף, לאורם של דיני החוזים. 21. אין בפנינו מחלוקת עובדתית, כי האב ולאורך כל פעולותיו, וצעדיו, קיבל יעוץ משפטי, ופרקליטו ייצג אותו בהליכים הקודמים והן בהליך זה, ולפיכך, אם בחר לבוא לכדי הסכם עם האם, מחוץ לכתלי בית המשפט, עשה זאת, כנראה, מתוך שיקוליו ומניעיו. והראיה, כי לא השתכלל ההסכם על תניותיו השלובות לכדי אישור, מותירה בפניו אפשרויות משפטיות כאלה ואחרות, אולם לא תביעה זו, שלדחייתה עותרת האם. א. אין בדעתי במסגרת החלטה זו להתיחס למספר רב של טענות אשר הועלו על ידי האב בקשר לנסיבות חתימת הצדדים על ההסכם, נהול משא ומתן ביניהם לכריתתו, הסכמותיהם, התנהגותם לאורו, וכו', מן הטעם שלא זו התביעה אשר בפניי, לא נשמעו ראיות, ובעיקר ובפרט, ההסכם לא אושר על ידי בית משפט. 22. הוראות סדר הדין האזרחי מחייבות את בית המשפט לנקוט משנה זהירות טרם שהוא מחליט לדחות תובענה על ספה. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ידחה רק לעיתים רחוקות תביעה על הסף, שכן "מחיקת תובענה או דחיתה על הסף הם בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה" (ע"א 693/83, שמש נ' רשם המקרקעין ואח' דינים עליון, כרך לב, 982). עוד ראה לעניין זה: ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד ואח' דינים עליון, כרך ס, 65, וכן ע"א 76/86 פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ ואח', דינים עליון, כרך יב, 645). א. יחד עם זאת, במקום בו נראה כי התביעה אינה עומדת על אדני החוק, ובית המשפט נוכח שהתובע לא יצליח בתביעתו נוכח כשלונו בשאלה המשפטית המכרעת, ידחה על הסף את התובענה המונחת בפניו. שכן מטרתה של תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, הינה מניעת בזבוז זמנו של בית המשפט לריק (ראה: ע"א 14/61, עזבון המנוח מרדכי אברבאנל נ' "מבטחים", פד"י טו(2), 1840, וכן ד"ר יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 417). ב. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התקיימו התנאים על פי תקנה 101א (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד, 1984, שכן כפי שפירטתי עסקינן בהסכם, אשר חלק מהוראותיו הם ביחסי הממון בין הצדדים, למרות שכבר התגרשו זמ"ז (ראה נוסחו של סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג, 1973) אשר לא רק שלא אושר על ידי בית המשפט, אלא שהצדדים עצמם אינם מסכימים עם חלק מההסדרים הקבועים בו, ועל כן נדחית תביעתו של התובע בתמ"ש 105523/99 על ספה. 23. בשולי ההחלטה אעיר, כי במידה והאם לא קיימה את פסק דינו של כבוד השופט פורת מיום 30.4.00, היה על האב להתכבד ולהגיש תביעה למתן סעדים מתאימים, ואחרים, מאלה שביקש בתובענה שבפניי. 24. עילת התביעה בתמ"ש 105523/99 לאור האמור בסיכומי הנתבעת, ולאור האמור בפרוטוקול הדיון מיום 16.10.01, הרי משנדחתה תביעתו של האב אשר הוגשה בתמ"ש 105523/99, מתייתר הברור בתביעתה של האשה בתמ"ש 105524/99, ואין צורך להזדקק לה. 25. אני מורה למזכירות לסגור את כל תיקי התמ"ש והבשאו"ת שבתיק המאוחד. 26. לאור המפורט בסעיפים 17א' ו- 20א' בהחלטה זו, יישא כל צד בהוצאותיו ובשכ"ט עורך דינו. מזונות