העברת נכס למראית עין

להלן פסק דין בנושא העברת נכס למראית עין: פסק דין פסק דין זה ניתן במאוחד בשתי תובענות: - בתמ"ש 402741/95 הוגשה תביעה ע"י אשה ובעלה (באמצעות כונס נכסים שמונה ע"י ראש ההוצל"פ על זכויותיו של הבעל בדירה), כנגד אחותו של הבעל שהיא בעלת חמישים אחוז מהזכויות באותה דירה, לפירוק שיתוף. בתמ"ש 402743/95 הגישה אחות הבעל תביעה כנגד האשה (גיסתה) וכנגד מינהל מקרקעי ישראל למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא הינה הבעלים של מלוא הזכויות בדירה, וזאת מכח תצהירי מתנה, עליהם חתמו היא ואחיה - הבעל ביום 20.2.95. על פי תצהירים אלו העביר אליה הבעל את זכויותיו בדירה ללא תמורה. העברה זו לא דווחה לרשויות, אלא לאחר זמן רב, ולאחר הגשת התביעות שבפני. לצורך הנוחות יקרא הבעל להלן "מאיר", האשה תקרא "רחל" והאחות תקרא "רינה". העובדות מאיר ורחל נישאו זל"ז בשנת 1985 ונולדו להם 3 ילדים. בתמ"ש 402740/95 ניתן כנגד מאיר פסק דין המחייבו בתשלום מזונות לילדיהם הקטינים של בני הזוג. הנתבע לא שילם את חובו, נפתח כנגדו תיק הוצל"פ, ולאחר שהצטברה יתרת חוב גבוהה (כ-217,000 ₪) נרשם ביום 27.9.95 עיקול על זכויותיו בדירה. ב"כ של רחל מונה ככונס נכסים למימוש זכויותיו של מאיר בדירה, וראש ההוצל"פ אף התיר לכונס הנכסים להגיש תביעה לפירוק השיתוף בדירה, על מנת שניתן יהיה למכרה ולשלם מכספי התמורה את חוב המזונות לילדים. במקור, היו הזכויות בדירה שייכות בחלקים שווים למאיר ולאמו המנוחה (שאף שמה רחל). ביום 12.1.78 נפטרה אמו של מאיר, ועל פי צו הירושה מיום 5.7.95, הוכרזה רינה כיורשת יחידה של המנוחה, והיא רשומה כיום כבעלת מחצית הזכויות בדירה, כיורשת של אמה. במהלך שנת 1999, על אף קיומם של צווי עיכוב יציאה מהארץ כנגדו, יצא מאיר לחו"ל, כשהוא מותיר אחריו את רחל אשתו ושלושת ילדיהם הקטינים. לאחר יציאתו של מאיר מהארץ, ביום 20.5.99, הורה ראש ההוצל"פ לכונס הנכסים לפעול למכירת הדירה. באוגוסט 1999 פנתה רינה לראש ההוצל"פ בבקשה לבטל את מינוי כונסי הנכסים בטענה שהיא הינה בעלת מלוא הזכויות בנכס. לבקשה צורפו תצהירי המתנה אשר נחתמו ביום 20.2.95. טענות התובעים בתמ"ש 402741/95 לטענת התובעים, המצב המשפטי המחייב בעניין הבעלות על הנכס הוא זה הרשום במינהל מקרקעי ישראל, דהיינו כי בעלי הזכויות הינם מאיר ורינה. תצהירי המתנה דינם להיפסל מכמה וכמה טעמים: - 1. המצהיר - מאיר לא התייצב לחקירה על תצהירו. 2. העדויות מצביעות על כך שתצהירי המתנה נחתמו, אם בכלל, במועד מאוחר יותר מהמועד שהם נחזים להיות חתומים בו, ולפיכך גוברים עליהם העיקול וצו הכינוס. 3. גם לו היו התצהירים נחתמים במועד הנקוב בהם, היה צו העיקול גובר על העברה זו ממספר טעמים. בין היתר, משום שהעברה זו הינה קנוניה, אשר מטרתה להבריח את הנכס מנושיו של מאיר, ולהתחמק מתשלום המזונות. 4. התצהירים מהווים חוזה שמטרתו אינה מוסרית ונוגדת את תקנת הציבור, ולפיכך הוא בטל. 5. תצהירי המתנה מהווים אך התחייבות למתנה, שלא הושלמה. 6. גם לו היתה המתנה מושלמת, היתה זו הענקה שיש לבטלה. טענות התובעת בתמ"ש 402743/95 התובעת טוענת טענה מקדמית, לפיה הנתבעת - רחל לא הגישה כתב הגנה ומטעם זה בלבד יש לדחות את טענותיה. לגופו של עניין טוענת התובעת - רינה כי תצהירי המתנה נחתמו לפני רישום העיקול, ועל כן העברה זו גוברת על העיקול, והעיקול בטל מפניה. לעניין זכות חוזית הגוברת על עיקול מאוחר, מפנה התובעת למספר פסקי דין, אשר בהם התקבלה הטענה כי ההעברה בין החייב לצד ג' (בד"כ בן/בת זוג) גוברת על עיקול של החייב. דיון בא כוחה של רינה טוען בסיכומיו כי דין תביעתה של רינה להתקבל מהטעם שלא הוגש כתב הגנה ע"י הנתבעים רחל ומאיר. דין טענה מקדמית זו להדחות לנוכח הסכמתו של עו"ד קלדרון מיום 5.4.01, בהודעה שהגיש לביהמ"ש, בהודעה שהגיש לביהמ"ש, כי תצהירה של רחל אשר צורף לה.פ. 315/00 בבית המשפט המחוזי (לשם הוגשה התביעה מלכתחילה) ישמש כתצהיר עדות ראשית מטעמה, ובכך ויתר על הגשת כתב הגנה נוסף. לגופו של עניין, מעיון בפסקי הדין אליהם מפנה רינה עולה, כי בכל אותם מקרים שנידונו בפסיקה היה מדובר בהעברות שנעשו בתום לב, במובן זה שבכל אותם מקרים התכוונו הצדדים לממש את ההעברה. כך, בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב פד"י נג(4) 199, דובר בהסכם ממון בין בני זוג שאושר ע"י ביהמ"ש. באותו עניין הנושה - הבנק, נסוג בו מטענות "גירושין למראית עין" וקנוניה להברחת נכסים, וביהמ"ש הניח כי מדובר בשני צדדים תמי לב. בעניינינו, אין המדובר בבני זוג (לגביהם, קיימת נאמנות קונסטרוקטיבית ר' סעיף 18, 23 לפסק הדין), הנושה לא חזר בו מטענות לקנוניה להברחת נכסים, וביהמ"ש - לנוכח הראיות שבפניו, וכפי שיפורט בהמשך - אינו יכול להגיע למסקנה כי המדובר בשני צדדים תמי לב. בע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' ענת רייך פד"י נג(2) 218, דובר בעסקת מכר בתמורה, ולא היה ספק בדבר הכוונה לממש את העיסקה. כך גם, בין הסכם המכר לקבלת הדווח במשרדי המינהל חלפו פחות מחודשיים. העובדות, לפיכך, כלל אינן דומות לאלה שבעניינינו. בע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, דובר, שוב, בבני זוג שהסכימו על העברת זכויות הבעל במקרקעין ע"ש האשה בהסכם ממון. נקבע באותו פס"ד, כי הצדדים אכן התכוונו לממש את ההסכם, ואילו בעניינינו - כפי שנראה להלן - לא היה בדעת הצדדים לממש את ההסכם, אלא "בעת הצורך". גם בע"א 2328/97 דן כוכבי נ' אוריאלי ארנפלד, דינים עליון, כרך נ"ה, 996. לא היה ספק בדבר כוונת הצדדים לממש את הסכם המכר, וכלל לא עלתה שאלת הקנוניה ו/או הברחת הנכס. כפי שנראה בהמשך, ההעברה בעניינינו לוקה בין היתר בכך שהיא היתה למראית עין בלבד, ללא כוונה לממשה, אלא במידת הצורך ולשם הברחת הרכוש. מטעם זה, ומטעמים נוספים שנפרט בהמשך דין העסקה להתבטל, ובמקרה זה העיקול גובר על העסקה הנטענת. העסקה לא דווחה אין מחלוקת, כי מעבר לחתימתם של רינה ומאיר על תצהירי המתנה הם לא עשו דבר למימוש עסקה המתנה עד שרינה הגיעה לעורך הדין המייצגה בתביעה זו, ביולי 99', כ-4.5 שנים לאחר החתימה על התצהירים, ולאחר שהוגשה התביעה לפירוק השיתוף על ידי רחל וכונס הנכסים בשם מאיר. (ר' לעניין זה סיכומיה של רינה סעיף 13). אגב, על ההצהרות לרשויות חתומה רינה בלבד, ומאיר כלל אינו חתום עליהם - ר' נספח ח' לתצהירה של רינה - הצהרה על מכירת/רכישת זכות במקרקעין. מטעם זה לא היתה לעסקה זו כל עדות בספרים רשמיים כלשהם, של המינהל או של הלשכה לרישום מקרקעין או של גוף רשמי כלשהו, ועל כן לא יכל צד ג' כלשהו לדעת על עסקה זו. מעבר לכך שאי רישום זה מעמיד את העסקה במצב משפטי של התחייבות למתן מתנה, אשר ניתן לחזור הימנה, הרי שמבחינת צד ג' אין לעסקה משמעות מחייבת כלשהי. כל מסקנה אחרת תביא לתוצאה הבלתי ראויה, לפיה אדם החושש מנושים יחתום על תצהירי מתנה עם קרוב כלשהו, ללא כוונה לממש מתנה זו, אלא אם כן יצוץ לפתע נושה כלשהו, או אז ישלף התצהיר, והנושה יעמוד מול שוקת ריקה. מתן יד לאפשרות שכזו עלולה להביא תקלה לציבור. כך בעניינינו, כפי שנראה בהמשך, מאיר ורינה לא ייחסו חשיבות כלשהי לתצהירי המתנה, ולא המשיכו בהליך. איש מהם לא חשב שהזכויות של מאיר בדירה אכן הועברו לרינה, והראיות מראות זאת בבירור. ובעניין זה אני מוכנה אף להניח לטובת רינה, כי התצהירים אכן נחתמו בתאריכים הנקובים עליהם. ואולם, עובדה היא, כי מאיר טען זמן רב לאחר החתימה על התצהירים, בהזדמנויות רבות, בפני ראש ההוצל"פ ובפני בית המשפט, כי הוא הינו בעל מחצית הזכויות בדירה. רינה טוענת, כי אין בטענות מאיר בהליך שהתקיים נגד רחל ובהעדרה כדי לחייבה, ואולם גם היא עצמה לא טרחה לממש את ההעברה באופן כלשהו, היא אף לא טרחה להחתים את מאיר על המסמכים הנדרשים מעבר לתצהיר, שלא לדבר על דווח העסקה לרשויות, ומכאן שאף היא לא התייחסה לעסקה ברצינות. למעשה, אם לא היה מוטל העיקול על הדירה, ואם לא היו ננקטים הליכים למימוש העיקול, לא היה נעשה דבר למימוש עסקת המתנה עד עצם היום הזה. חוזה למראית עין המסקנה הינה, כי המדובר בחוזה למראית עין, שהוא חוזה בטל; כאמור, בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, כפי שנפסק בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי פד"י נ(1) 567 581: - ”בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה”. אין חולק, כי על הטוען לבטלות החוזה בטענה של מראית עין - עליו הראייה. כפי שהראנו לעיל, וכפי שנמשיך ונראה בהמשך, הרימו התובעים את נטל הראיה המוטל עליהם והוכיחו כי המדובר בחוזה למראית עין. עדותו של מאיר ביחס לזכויותיו בדירה כאמור, במהלך שנת 99' נמלט מאיר מהארץ, והוא לא העיד בהליך נשוא פסק דין זה, ואולם מאיר העיד בהליכים משפטיים אחרים, לאחר תאריך החתימה על התצהירים. כך, בתצהיר מיום 22.2.95 (מוצג ת/3), אשר נחתם יומיים לאחר החתימה על תצהירי המתנה, בסעיף 13 (ג) לתצהיר מתייחס מאיר לנכס, מספר על השתלשלות העברת הנכס על שמו, שווי דמי השכירות בנכס, ואינו אומר מילה וחצי מילה באשר להעברת הנכס ללא תמורה ע"ש רינה יומיים לפני כן. ביום 5.8.96 חותם מאיר על תצהיר אשר הוגש לביהמ"ש במסגרת תביעת מזונות (תמ"ש 2740/95), ומציין את מחצית זכויות הנכס כחלק מרכושו. בחקירה מיום 2.7.97, בפני בימ"ש זה, מעיד מאיר כי יש לו מחצית הזכויות בנכס. (נספח ו לתצהיר רחל - עמ' 42 לפרוטוקול). בסיכומים שהוגשו ללשכת ההוצל"פ ביום 18.6.97 (נספח ח' לתצהיר רחל) מציין ב"כ של מאיר כי "אין חולק" כי מאיר הוא אחד מהבעלים של הנכס. גם בבקשתו של מאיר מיום 2.2.97 שהוגשה לראש ההוצל"פ בעניין ביטול מינוי כונסי הנכסים לנכס (נספח ט' לתצהיר רחל), לא נטען, אף לא ברמז, כי הזכויות בדירה הועברו לרינה. אין לפיכך מנוס מהמסקנה כי - בהנחה שהתצהיר נחתם במועד הנקוב בו - גם מאיר עצמו לא התייחס לתצהיר זה כאל עסקה מחייבת, והעסקה הייתה למראית עין בלבד. חוק ההוצאה לפועל על מנת לסבר את האוזן, יצוין, כי גם אם היתה ההעברה מושלמת, היה לביהמ"ש סמכות לבטל העברה זו על פי סעיף 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967. חשובה לעניין זה עדותה של רינה - לפיה היא ידעה במעמד החתימה על תצהירי המתנה על קיומם של הליכים משפטיים בין מאיר לרחל (פרוטוקול עמ' 11 שורות 1-6). ר' לעניין זה תמ"ש 44050/00 חיון נ' חיון - לא פורסם. משמעות אי הופעתו של מאיר לחקירה שתי ראיות מציגה רינה לקיומה של עסקה במסגרת העברת הנכס, לטענתה, לבעלותה המלאה. אלו הם שני התצהירים, האחד חתום ע"י רינה עצמה, והשני חתום ע"י מאיר. מאיר לא הופיע להיחקר על תצהירו זה. טוען ב"כ התובעים, כי אי הופעת המצהיר לחקירה פוסל את המסמך מלשמש כראייה. אכן, טענה זו, בדין יסודה. בסע' 17(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, נקבע: "הוראות סעיף 15 אינן גורעות מזכותו של בית המשפט לצוות כי המצהיר ייחקר בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך; לא התייצב המצהיר, רשאי בית המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה". בתק' 522(ג) לתקסד"א נקבע:- "לא התייצב המצהיר בהתאם להודעה, לא ישמש תצהירו ראיה אלא ברשות מיוחדת...". בנסיבות העניין שבפני, התייצבות המצהיר לחקירה היתה הכרחית לנוכח הסתירה בין תוכן התצהיר לבין דבריו/תצהיריו בהליכים אחרים, במועדים מאוחרים יותר. לפיכך, אין תצהירו של מאיר יכול לשמש כראיה בהליך שבפני. עדותה של רינה, הסתירות בעדותה כאמור לעיל, טוענים התובעים כי התצהירים לא נחתמו במועד הנקוב בהם, אלא לאחר מכן. כפי שהראנו לעיל, דין התביעה להידחות גם אם נחתמו התצהירים במועד הנקוב בהם. ואולם, עדותה של רינה אכן מעלה ספקות באשר לתאריך החתימה. כך, למשל, טוענת רינה בחקירתה כי התצהירים נחתמו לאחר שקיבלו את צו הירושה (בגין ירושת האם). ר' פרוטוקול מיום 6.5.01, עמ' 4 שורה 24. ואולם, צו הירושה ניתן ביום 5.7.95, ואילו התצהירים נחזים להיות חתומים ביום 20.2.95. מאוחר יותר (פרוטוקול עמ' 11 שורה 27) נשאלת רינה שוב לגבי מועד החתימה על התצהירים ועונה:- "לא זוכרת, לא יודעת". מאחר ומועד החתימה על התצהירים הינו מאושיות התובענה, ומאחר ובעניין זה עול ההוכחה הינו על התובעת - רינה (בתביעה למתן פס"ד הצהרתי) הרי שבתשובה זו נשמט הבסיס לתביעה. לסיכום דין תביעתה של רינה (תמ"ש 402743/95) למתן פס"ד הצהרתי לפיו מלוא הזכויות בנכס הינם בבעלותה - להידחות. הוכח כי ההעברה היתה למראית עין בלבד ללא כל כוונה להשלים את העסקה. תצהירו של מאיר נפסל מלשמש כראיה עקב אי הופעתו לחקירה. הועלו ספקות ביחס למועד החתימה על התצהירים. מכאן כי העיקול גובר על המתנה הנטענת. מכאן, קצרה הדרך להיעתר לתביעת מאיר (באמצעות כונס הנכסים) ורחל, להורות על פירוק השיתוף בנכס. משנדחתה תביעתה של רינה, לא נותרה עוד הגנה לתביעתם של מאיר ורחל. פסיקתא לפיכך אני קובעת כדלקמן: א. נדחית התביעה בתמ"ש 402743/95. ב. ניתן צו לפירוק שיתוף בנכס הידוע כחלקה (26) 48 בגוש (7648) 7927. ג. הנכס יימכר ע"י כונס הנכסים כשהוא פנוי, למרבה במחיר, במסגרת הליכי ההוצל"פ במסגרתם התמנה הכונס. ד. רינה תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.העברת נכסלמראית עין