סעיף 11 לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958 הקובע כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס ,לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה. לטענת התובעת סבלה, בתקופה שלאחר גירושיה מהנתבע, ממחלת נפש ממנה החלימה רק שנים אחדות לפני הגשת התובענה. להלן פסק דין בנושא הפסקת מירוץ ההתיישנות בגין מחלת נפש: פסק דין 1. תובענה למתן פסק דין הצהרתי המצהיר על זכותה של התובעת במחצית מהזכויות הפנסיוניות, לרבות זכויות בקרנות השתלמות ובקופות גמל, שנצברו על ידי הנתבע מיום הנישואין ועד אפריל 1989 - מועד גירושי השניים. 2. התובעת והנתבע בני זוג לשעבר, נישאו זל"ז בחו"ק וכדמו"י בשנת 1969 והתגרשו בג"פ כדמו"י בתחילת שנת 1989 (להלן שניהם: "הצדדים"). 3. עובר לגירושין חתמו הצדדים על הסכם גירושין אשר הסדיר את יחסי הממון ביניהם (להלן: "ההסכם"). 4. על פי ההסכם - א. הנתבע מעביר את זכויותיו בדירת המגורים המשותפת על שם התובעת במתנה וללא כל תמורה. ב. יתרת הזכות בחשבון ני"ע 70330/88 שבבנק לאומי סניף הרצל ראשון לציון ויתרת החובה בחשבון העו"ש המשותף מס' 700330/51 באותו סניף בנק תזקפנה לנתבע. ג. כל תכולת הדירה תהא לתובעת. ד. תשלומי איזון של התובעת לנתבע בס"ך של 16,500 ₪ בהסדר תשלומים שפורט בהסכם. ה. התובעת תפתח שלוש תכניות חסכון על ס"ך של 5,000 $ כל אחת, על שם ילדי בני הזוג. 5. א. בתובענה שבפני, אשר הוגשה ביום 19.8.98, למעלה מתשע שנים ממועד גירושי בני הזוג וכמעט 10 שנים מיום חתימת הסכם הגירושין, עותרת התובעת למתן פסק דין הצהרתי הקובע את זכותה במחצית זכויותיו הפנסיוניות והאחרות של הנתבע לתקופת הנישואין הכל כמפורט בס' 21 לכה"ת. את העילה לתביעה מבססת התובעת על הילכת השיתוף (שאין מחלוקת בדבר תחולתה ביחסי בני הזוג) תוך שהיא מתעלמת מהסכם הגירושין אשר הסדיר את יחסי הממון בינה ובין הנתבע בו אף נקבע בס' 16 ,כי: "עם ביצוע הסכם זה וסידור הגט לא יהיו לצדדים כל דרישות או תביעות נוספות או אחרות זו מזו פרט לאלה הנובעים מהסכם זה". ב. לטענתה היא כלל לא היתה מודעת לזכאותה למחצית הזכויות הסוציאליות שצבר הנתבע במהלך חיי הנישואין כך שממילא היא לא היתה יכולה לוותר עליהן לא במפורש ולא במשתמע. עוד טוענת התובעת כי הסכם הגירושין, אשר מתייחס במפורש לכל נכסי בני הזוג, מתעלם לחלוטין ולא מאזכר כלל את הזכויות הסוציאליות. התעלמות זו לאקונה היא ולא הסדר שלילי וככזו הרי שיש להשלימה על פי הדין והפסיקה המכירה בזכותו של בן הזוג במחצית הזכויות הסוציאליות אותן רכש בן זוגו במהלך חיי הנישואין. 6. בכתב הגנתו טוען הנתבע לדחיית התובענה משני טעמים: התיישנות ומעשה בין דין. שתי טענות אלה נשמרו לו לנתבע שכן בשתיהן שזורות טענות עובדתיות ומשפטיות המצדיקות את ההכרעה בהן לאחר שמיעת ראיות. (ר' החלטתי מיום 21.6.99 בכל הנוגע לטענת מעשה בית דין). 7. א. אין מחלוקת שהתובענה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק - 7 שנים (ס' 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958), שהרי עילתה נולדה ביום חתימת ההסכם או לכל המאוחר ביום גירושי הצדדים (ס' 23 לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958). אין גם מחלוקת שהתובענה הוגשה כמעט שלוש שנים לאחר שחלפה לה תקופת ההתיישנות. ב. השאלה היא - האם נוצרו במקרה שלפנינו נסיבות המאריכות את תקופת ההתיישנות או שמפסיקות את מירוץ ההתיישנות כך שאין לומר שהתובענה התיישנה מחמת חלוף הזמן. לטענת ב"כ התובעת התשובה היא חיובית. 8. א. את תשובתה סומכת ב"כ התובעת על ס' 11 לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958 הקובע בלשונו: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס ,לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". ב. לטענת ב"כ התובעת סבלה התובעת, בתקופה שלאחר גירושיה מהנתבע, ממחלת נפש ממנה החלימה רק שנים אחדות לפני הגשת התובענה. את טענתה בדבר קיומה של מחלת נפש בתובעת מבססת היא על אסופת מסמכים רפואיים שהתרתי ,בהסכמת ב"כ הנתבע, את הגשתם. לחילופין טוענת ב"כ התובעת, גם אם לא סבלה התובעת ממחלת נפש, היא היתה שרויה במצב אשר מנע ממנה להגיש את תביעתה בתוך תקופת ההתיישנות ומפנה לפסיקת ביהמ"ש העליון בע"א 3622/96, חכם נ' קופ"ח "מכבי", תקדין עליון כרך 98(2), תשנ"ח- תשנ"ט- 1998 עמ' 1581. 9. עם כל הכבוד וההערכה 'מחלת נפש' הינו מושג רפואי שמן הראוי היה לבססו באמצעות חוות דעת של מומחה רפואי אשר היה בוחן את המסמכים הרפואיים והיה מחווה דעתו על מצבה של התובעת בתקופה הרלבנטית - האם עלה כדי מחלת נפש אם לאו. התובעת נמנעה מלפנות לביהמ"ש ולבקש מינוי של מומחה רפואי כנדרש על פי תקנה 258י"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1989 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") והטילה על ביהמ"ש את הקביעה בדבר מצבה. עיינתי במסמכים הרפואיים שצורפו ,אגב, לסיכומים ולא מצאתי תיעוד כלשהו הקובע כי התובעת סבלה ממחלת נפש. כן מצאתי תיעוד בדבר אלרגיה, עצבים, דיכאון, סחרחורת וכיוצ"ב. האבחנה של התובעת כדיכאונית ניתנה עוד בשנת 1975 אך מעולם לא הוגדרה היא כ'חולת נפש' עם כל הכבוד וההערכה אין בידי לקבוע כי התובעת סבלה ממחלת נפש בתקופה הרלבנטית למירוץ ההתיישנות. טענה זו לא הוכחה בפני. 10. אשר לטענה החלופית - גם בטענה זו אין כדי לסייע בידי התובעת שכן ההרחבה הפרשנית של ס' 11 לחוק ההתיישנות התייחסה למצב פרמננטי של אדם אשר לא היה מסוגל לדאוג לענייניו בשל ליקוי שכלי הגם שלא סבל ממחלת נפש. המדובר באותו מקרה באדם אשר סבל מפיגור ומפגיעה מוטורית קשה עם סימני שיתוק מוחין שאינו מסוגל לתקשר ולתפקד והוכרו לו אחוזי נכות בשיעור של 100% לצמיתות. הזהו המקרה שבפנינו? התשובה שלילית. לא מדובר באשה אשר סבלה וסובלת חלילה מפיגור שכלי, מפגיעה מוטורית ומסימנים של שיתוק מוחין. מדובר באשה אשר אובחנה עוד מאז שנת 1975 כדיכאונית וטופלה בתרופות אשר איזנו את מצבה. גם אם נקלעה היא למשבר בעקבות הגירושין לא היה בו כדי להעמיד אותה במצב שלא יכולה היתה לדאוג לענייניה ואין בתצהירה של האם, גם אם לא נחקרה עליו, כדי לקבוע אחרת. עם כל הכבוד וההערכה יש לפרש את פרשת חכם בהתאם לנסיבותיה המיוחדות ולאבחן אותה מהמקרה שלפנינו. הנשיא ברק משווה לצורך פרשנות ס' 11 בין תובע שאין לו אפשרות נפשית להסדיר את ענייניו לבין תובע שאין לו אפשרות שכלית להסדיר את ענייניו. אינני מוכן לקבוע, כי התובעת כאן לא היתה מסוגלת לנהל את ענייניה לא בשל בעיה נפשית ולא בשל בעיה שכלית. גם כב' השופט אנגלרד וגם כב' השופטת שטרסברג כהן הרחיבו ופרשו - ליקוי שכלי וכזה אין במקרה שלפנינו ולא נטען שהיה. 11. מוסיפה וטוענת ב"כ התובעת, כי ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות דיונית היא. משכך, אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה. נכון. האם רשאי ביהמ"ש לענייני משפחה להתעלם מהוראות חוק ההתיישנות ולסטות מהן משיקולי צדק? מסופקני. אינני סבור שלשימוש כה נרחב כיוון המחוקק בס' 8(א) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995. ס' 8(א) מכוון לסדרי דין וראיות. התיישנות גם אם דיונית היא אינה ענין לסדרי דין או לפחות לגדר המונח 'סדרי דין' בו עוסק ס' 8(א) הנ"ל. זאת ועוד, גם אם אקבל טיעון זה של ב"כ התובעת - הצדק אינו פועל רק לכיוון אחד. הצדק פועל לשני הכיוונים. על מנת לילך בדרכה מן הראוי היה לשכנעני שההסכם כולו על כל חלקיו גרם לאי צדק מבחינת התובעת. רוצה לומר - מה היה שווי הדירה שעל מחציתה ויתר הנתבע לטובת התובעת? מה היה שווי הזכויות הסוציאליות מנגד? עד כמה התשלום הכספי של 16,500 ₪ איזן את העברת הזכויות? מה היתה יתרת החובה מול יתרת הזכות בחשבונות הבנקים שנותרו בידי הנתבע? מה שווי המטלטלין עליהם ויתר לטובת האשה? ללא נתונים אלה כיצד אוכל לקבוע שנגרם עוול ואי צדק לתובעת בסדר גודל כזה שמן הראוי לעשות שימוש חריג בס' 8(א) הנ"ל ולהתעלם מהוראה חקוקה - חוק ההתיישנות?! זאת ועוד, עם כל הכבוד וההערכה אין בפני תובענה לביטול ההסכם, שאז ניתן היה לדבר על השבה ואיזון מחדש. יש בפני תובענה המקיימת בידי התובעת את שקיבלה על פי ההסכם ועותרת לקבל בנוסף זכויות נוספות. אם נדבר על צדק מן הראוי היה לעתור לביטול ההסכם כולו ולאיזון מחדש. האם התובעת יכולה לעשות כן ? דומני שלא. שהרי היא מכרה את הדירה (בנסיבות מצערות אמנם) שקיבלה מהנתבע במסגרת ההסכם ואולי משום כך התובענה הוגשה כפי שהוגשה. 12. העולה מהמקובץ - דין התובענה להידחות מחמת התיישנות. לא נעתרתי לדחיית התובענה על הסף משום שראיתי לנכון לאפשר לתובעת להוכיח את החריג להתיישנות. משלא הוכח חריג זה התוצאה היא בלתי נמנעת. משכך איני רואה צורך לבחון את טענת מעשה ביה"ד ומשמעות ס' 16 להסכם. 13. סוף דבר א. התובענה נדחית. ב. בנסיבות הענין איני עושה צו להוצאות. התחום הנפשירפואהחולי נפשהתיישנות