השפעת חוק יחסי ממון על הלכת השיתוף






הילכת השיתוף בנכסים בין בני זוג הינה הלכה שנקבעה ונוצרה בפסיקותיו של בית המשפט העליון וההיסטוריה שלה היא בת כ- 40 שנים, החל מפסקי הדין בע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ' (1) 589 ובין שורה ארוכה של פסקי דין שבהם נדונה ההלכה והורחבה עד לבג"צ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, דינים עליון וע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נ"ה (4) 709.

הילכת השיתוף בנכסים הנקראת גם חזקת השיתוף בנכסים, נועדה לתת מענה לתחושת הצדק של השופטים, כדי שאחד מבני הזוג, לרוב האישה, החיים במשק בית משותף, לא ימצא את עצמו מחוסר רכוש, כאשר הרכוש שנצבר במהלך הנישואין שייך רק לבן זוגו (לרוב לאיש).

עם כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 בוטלה, לכאורה, הילכת השיתוף בנכסים לגבי בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74.

להלן פסק דין בנושא השפעת חוק יחסי ממון על הלכת השיתוף:

פסק דין

1.     עניינו של פסק דין זה הוא בתביעה רכושית שהגישה התובעת, ביום 8.4.97, נגד בעלה לשעבר וחותנה ז"ל שנפטר ביום 19.1.00 (להלן: האב).

2.     התובעת עתרה בכתב התביעה לסעדים הבאים:
     א.     הצהרה על היותה שותפה בכל הנכסים והזכויות הרשומים על שם הנתבע
והמגיעות לו והמוחזקות עבורו או מטעמו, על פי הילכת השיתוף בנכסים בין בני זוג ובמיוחד לגבי:
(1)     7 דירות ברחוב פלדמן, פתח-תקוה.
(2)     המבנה המסחרי ברח' בר-כוכבא, בני-ברק.
(3)     הזכויות בדירה ברח' פיקא פתח-תקוה (שבעת הגשת התביעה
היו רשומות ע"ש האב).
          (4)     הזכויות במשרד ראיית החשבון.
          (5)     זכויות בחשבונות הבנק של הנתבע בבנקים המפורטים בסעיף 12
לכתב התביעה.
          (6)     כל זכות של הנתבע שנתגלתה בתצהיר שהנתבע נדרש למסור על
כל נכסיו (התברר כי על שם הנתבע קופות גמל, מגרש בבאר שבע
וכלי רכב).

     ב.     להורות על פירוק השיתוף בכל הנכסים והזכויות ולמנות את בא כוחה
ככונס נכסים.

     ג.     ליתן צו מניעה לעשיית דיספוזיציות בנכסים ובזכויות.

     יש לציין כי לצדדים היה בית מגורים בקרית קריניצי רמת גן, שנרכש בשנת 1989 והוא נמכר בהסכמת הצדדים והתמורה חולקה ביניהם בחלקים שווים - נכס זה אף הוא היה כלול בכתב התביעה (סעיף 11).

רקע
3.     הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 18.10.71 ומנישואיהם נולדו לצדדים 5 ילדים, אשר ארבעה מהם בוגרים וילדה אחת עדיין קטינה שמלאו לה 12 שנים.
     הצדדים התגרשו ביום 12.12.99.
     הצדדים הפסיקו לגור ביחד בחודש אוקטובר 1998.
     היחסים בין הצדדים החלו כשנתיים לפני הנישואין, כאשר הנתבע היה בן 21 וחצי והתובעת בת 17 וחצי.

4.     הנתבע הוא רואה חשבון במקצועו ובעיסוקו ומשנת 1977, הוא בעל משרד עצמאי לראיית חשבון.
     את הרשיון, הנתבע קיבל לאחר הנישואין.
     התובעת היא יועצת חינוכית בהכשרתה ובעיסוקה ועובדת כשכירה.

5.     לנתבע שני אחים אחד בוגר ממנו ואחד צעיר ממנו; האח הצעיר חרש אילם ומתפקד ברמה הגבולית של הנורמה (ר' ת / 1) בעל דרגת נכות של 100%.

6.     ביום 30.5.02 ניתן על ידי פסק דין בתביעה למזונות האישה והילדים (תמש 37180/97). על פי פסק הדין נותר חיוב בגין מזונותיה של הבת הקטינה בלבד בסך של 1,514 ₪ בחודש ובנוסף תשלום עבור חוגים, שיעורי עזר, טיפול פסיכולוגי והוצאות רפואיות חריגות.

הילכת השיתוף בנכסים
7.     הילכת השיתוף בנכסים בין בני זוג הינה הלכה שנקבעה ונוצרה בפסיקותיו של בית המשפט העליון וההיסטוריה שלה היא בת כ- 40 שנים, החל מפסקי הדין בע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ' (1) 589 ובין שורה ארוכה של פסקי דין שבהם נדונה ההלכה והורחבה עד לבג"צ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, דינים עליון וע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נ"ה (4) 709.

8.     הילכת השיתוף בנכסים הנקראת גם חזקת השיתוף בנכסים, נועדה לתת מענה לתחושת הצדק של השופטים, כדי שאחד מבני הזוג, לרוב האישה, החיים במשק בית משותף, לא ימצא את עצמו מחוסר רכוש, כאשר הרכוש שנצבר במהלך הנישואין שייך רק לבן זוגו (לרוב לאיש).

9.     בדרך כלל בן זוג נישא מתוך רצון לנהל משק בית משותף עם בן זוגו במערכת של אמון הדדי, אינטימיות והשקעה משותפת בחיים המשותפים, הכוללים עבודה מחוץ לבית, החזקת משק הבית המשותף וגידול הילדים, כאשר ההנחה הבסיסית שלו היא כי שני בני הזוג בונים עתיד משותף, והם יחלקו את חייהם בטוב וברע, כך שהמאמץ שכל אחד מהם עושה במהלך החיים המשותפים הוא גם לטובת שני בני הזוג והמשפחה כולה.

     ישנם בני זוג שאף את הנכסים החיצוניים כגון רכוש שהיה לבן הזוג לפני הנישואין, מתנות וירושות שנתקבלו במהלך החיים המשותפים שלהם, מכניסים למאגר המשותף ורואים בכך חלק מהאפשרות שניתנה להם להגדיל את המאגר המשותף של נכסי המשפחה.

     א. רוזן-צבי דן באופן מעמיק בנושא של המשפחה החיה במשטר של שיתוף לעומת משטר של הפרדה רכושית שהחוק במדינות שונות (וכיום גם בישראל) כופה על המשפחה (ר' א. רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג, עמ' 7 - 12).

     בפרק הדן בנישואין ושיתוף כותב א. רוזן-צבי:

     "הבסיס העיוני לקביעת השיתוף ברכוש הוא היותם של הנישואין שותפות; את זאת יש לקחת בחשבון הן במהלך הנישואין והן עם סיומם".

     "משטר של הפרדה רכושית במדינות שונות חשוף לביקורת יסודית שתמציתה היא כי סוג כזה של הסדר רכושי אינו תואם את היחסים בין בני הזוג. מתן אפקט מלא לעובדת השיתוף גם ביחסים הרכושיים בין בני הזוג משקפת ביתר נאמנות את מציאות הנישואין".
     (ר' א. רוזן-צבי, שם, בעמ' 8, 9).

10.     בן זוג כזה, החי במשך שנים במערכת ציפיות ופעולות כפי שתוארו לעיל - כאשר בן זוגו אינו מעמיד אותו על טעותו - עלול למצוא את עצמו לפתע, עם פרוץ המשבר בחיי הנישואין, בפני מצב משפטי לפיו עליו להוכיח כי אכן גם בן זוגו התכוון וזו הייתה גם ציפייתו עם נישואיהם ובמשך כל חיי הנישואין - כי כל רכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, שייך לשניהם, או כי בן זוגו הישלה אותו להאמין במתכונת זו.

     כאשר התא המשפחתי מתפרק, עלול להתברר לבן זוג אחד (בדרך כלל זו האישה), כי רוב הנכסים רשומים על שם בן זוגו (לרוב האיש) וזה טוען כי הרכוש הרשום על שמו שייך רק לו.

11.     בית המשפט העליון יצר ופיתח את חזקת השיתוף מתוך גישה שהשארת הנכסים בידי בן הזוג שהם רשומים על שמו, מהווה אי צדק, העדר תום לב והעדר הגינות וקבע כי חזקה על בני זוג, שחיו במשק בית משותף ובאורח חיים תקין, פחות או יותר, כי כל הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים מהווה רכוש משותף וכי על בן הזוג הטוען כי נכס מסוים אינו כלול במאגר הרכוש המשותף, הנטל להוכיח זאת (בתחילה נדרש גם מאמץ משותף, אולם דרישה זו בוטלה, ר' דברי השופטת דורנר בפרשת יעקובי וקנובלר בעמ' 53 והשופטת ט. שטרסברג כהן, שם בעמ' 60).

     ובלשונו של השופט צ. טל בע"א 1915/91 יעקובי וקנובלר, פ"ד מט (3) 529:

"יותר ויותר חזקת השיתוף היא הנחת יסוד כללית, שאינה נדרשת לנסיבות הקונקרטיות כדי לבסס עליהן את החזקה, אלא כדי לבחון שמא יש בהן באותו מקרה ספציפי, ראיות לסתור את החזקה".

     "חזקת השיתוף אינה תלויה עוד בשאלה העובדתית מה היתה הכוונה המשוערת של בני הזוג, אלא היא תוצאה ערכית "אידאולוגית מהפכנית" של מושגי הצדק והשוויון".
     
     "חזקת השיתוף הפכה להיות דין כמעט קוגנטי המבוסס על ערכים (כמעט קוגנטי, מפני שלהלכה ניתן עדיין להתנות על דין זה או להוכיח שלא נתמלאו התנאים לחלותו, אבל הקושי לעשות זאת הוא רב)".
     (דינים עליון, עמ' 7).

12.     כמו כן נקבע, כי זכותו של בן זוג לממש את זכויותיו על פי הילכת השיתוף בנכסים, נתונה לו בכל רגע (דהיינו, זכותו לקבל הן פסק דין הצהרתי לגבי הנכסים המשותפים והן פסק דין לפירוק השיתוף בנכסים אלה) וזאת ללא כל קשר לנושא הגירושין.

13.     הילכת השיתוף בנכסים הוחלה גם על בני זוג שאינם נשואים זה לזה והחיים במשק בית משותף (ר' ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח (1) 443; ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא (1) 377).
14.     הילכת השיתוף בנכסים התבססה כאמור על ראיית המשפחה כתא אינטימי שבו כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, בהתאם ליכולת המשפחה.

     שחר ליפשיץ מכנה תפיסה זאת "גישה יחידתית" ואלה דבריו:
     
     "התפיסה היחידתית מדגישה את היבטי "היחידה" שבפעילות המשפחה. תפיסה זו סבורה כי בנושאים רבים חברי משפחה אינם פועלים כפרטים אוטונומיים אלא כחלק ממערכת משפחתית כוללת. למשפחה ככזו יש צרכים, מטרות, הוצאות, הכנסות ורכוש. הניסיון לבודד את מרכיבי המשפחה ולייחס להם למשל, הכנסות והוצאות ספציפיות, מתעלם מן ההיבט המערכתי בפעילות המשפחה. מכיוון שכך, על פי צורת חשיבה זו, על המשפט לראות את המשפחה לא רק כאוסף של פרטים אלא גם כישות בעלת משמעות עצמאית".
     
     ובהמשך נאמר:

     "לתפיסת המשפחה כיחידה השפעה ניכרת על היחס המשפטי ליחידי המשפחה. ראשית, במקרה של התנגשות בין האינטרסים של היחידה בכללותה לאינטרסים של חלק מן הפרטים המרכיבים אותה, ראוי להעדיף את הצרכים של היחידה בכללותה על פני דרישות ורצונות של היחידים המשתייכים אליה. זאת ועוד, זכויות וחובות משפטיות של יחידים בהקשר המשפחתי נובעות ישירות מתפקידיהם המשפחתיים כאב, כאם, כאישה, כבעל, כילד וכדומה, לא מבחירה מודעת של היחידים בזכויות ובחובות הללו. היבט נוסף של תפיסת היחידה קשור להימנעות מהפעלת כללי דין רגילים בהקשר המשפחתי. כללי המשפט הרגילים עוצבו ברגיל בהקשר של יחסים שבין פרטים מנותקים. הפעלתם במישור היחסים של חברי המשפחה נתפסת כלא ראויה. במקום הכללים הרגילים יש מקום לפתח כללים שידגישו ערכים משפחתיים, כגון נאמנות, שיתוף, אחריות הדדית ואלטרואיזם (להלן: גישה יחידתית)."
     (ר' שחר ליפשיץ, דיני זוגיות חילוניים, ביובל הבא: בין "ליברטריאניזציה" ובין בית המשפט "המחשק", מחקרי משפט, י"ז, 159, 190).

     שחר ליפשיץ כותב על הרציונל של חזקת השיתוף:

"רציונל אחד ממוקד בתפיסות של צדק והגינות. על פי רציונל זה ניתן לדמות את המשפחה למעין שותפות מסחרית שבה כל אחד תורם בתפקידו (ולא רק בן הזוג "החיצוני") להפקת רווחים ונכסים. על פי מודל השותפות, לא צודק שרק חלק מן השותפים יזכו ליהנות מתוצר מאמציהם.
     רציונל אחר מקשר בין חזקת השיתוף לבין תפיסה של שוויון מהותי. על פי רציונל זה, במציאות חברתית שבה גברים תורמים למשפחה בעיקר בעבודות חוץ ונשים בעבודות בית, הסיכוי רב שרבים מנכסי המשפחה, ובעיקר נכסים עסקיים, יירשמו על שמם של הבעלים. מכיוון שכך, כלל של הפרדת רכוש פוגע בתוצאתו בנשים. הטענה היא, שתפיסה מהותית של עקרון השוויון מחייבת עיצוב כללים משפטיים שתוצאתם לא תפגע במגזר מסוים. בהערת אגב אציין שהתפתחות זו של דיני המשפחה משתלבת עם פסיקות חדישות נוספות בהקשרים אחרים, שמסתמנת בהן החלפת המודל השוויוני הפורמלי בין גברים לנשים במודל שוויוני מהותי".
     (ר' שחר ליפשיץ, שם, בעמ' 248, 249).

15.     עם כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: חוק יחסי ממון) בוטלה, לכאורה, הילכת השיתוף בנכסים לגבי בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74.
     
     חוק יחסי ממון הפריט את נכסי המשפחה, בכך שקבע בסעיף 4 לחוק:

     "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".

     דהיינו, כל עוד לא פקעו הנישואין, קיימת הפרדה רכושית בין רכושו של כל אחד מבני הזוג.

     סעיף 5 לחוק יחסי ממון, קבע הסדר של איזון משאבים במועד פקיעת הנישואין.

16.     ההסדר על הפרדה רכושית במהלך הנישואין ואיזון עם פקיעתם שנקבע בחוק יחסי ממון, שינה גם את היחסים בין בני הזוג, מיחסים של נתינת אמון ליחסים של חשדנות אחד כלפי משנהו לגבי הנושא הממוני. חוק יחסי ממון יצר אי התאמה בתפיסת הגישה לנישואים, בין תפיסתם של הזוגות הנישאים את המערכת הזוגית לבין ההסדר המשפטי של הפרדה רכושית שהחוק יצר.

     מיחסים של אמון הדדי, שותפות וכוונה למכסם את מאגר הנכסים המשפחתי, לטובתם ולטובת ילדיהם, הפכה ההפרדה הרכושית על פי סעיף 4 לחוק יחסי ממון, את בני הזוג לחשדנים זה כלפי זה ונוצר צורך במעקב תמידי למניעת הברחת רכוש, לדרישה שכל נכס הנתון לרישום ירשם על שם שני בני הזוג וכל רכוש שאינו ניתן לרישום יתועד כנכס שנרכש על ידי שני בני הזוג. דהיינו, חלק גדול מהאנרגיה של בני הזוג הופכת מאנרגיה חיובית לאנרגיה שלילית.
     
     תפיסה זאת מכונה על ידי שחר ליפשיץ "גישה יחידנית" העומדת בניגוד ל"גישה היחידתית".

     "גישה יחידנית רואה במשפחה אוסף של יחידים עצמאים. פעולות הנעשות על ידי חברי המשפחה מיוחסות להם ולא למשפחה בכללותה. על פי הגישה הזאת, המשפט חייב להתחשב ברצונות ובצרכים של יחידי המשפחה ובהם בלבד. על המשפט לכבד את עצמאותם של היחידים הללו ולאפשר להם להתנתק מן היחידה המשפחתית או לפחות מן הקשר הזוגי. הזכויות והחובות של יחידים קשורות בהחלטות רצוניות שלהם ואינן מוטלות עליהם באופן אוטומטי בגלל חברותם במשפחה. למעשה, גישה יחידנית קיצונית תוותר לחלוטין על דיני הזוגיות ותסתפק בהפעלתם של כללי משפט רגילים (להלן: גישה יחידנית)".
     (ר' שחר ליפשיץ, שם, בעמ' 190, 191).
17.     הפתרון שמציע חוק יחסי ממון למניעת תוצאות "הגישה היחידנית" הוא עשיית הסכם ממון שבו בני הזוג יכולים לקבוע כי כל רכוש שיצטבר במהלך החיים המשותפים יהיה שייך לשניהם, ללא כל קשר על שם מי הוא רשום או מי רכש אותו, אולם רוב בני הזוג הנישאים אינם עושים הסכמי ממון עובר לנישואיהם או במהלך הנישואים ורק מעוט הזוגות עושים הסכמי ממון לפני הנישואין או במהלך הנישואין.
     
     כשופט בבית המשפט לענייני משפחה, הובאו לאישורי מאות הסכמי ממון.
     נוכחתי כי רוב רובם של הסכמי הממון שנעשים, הם חלק מהסכם גירושין ואילו במהלך הנישואים רק מעוט שבמעוט מהזוגות עושים הסכם ממון על מנת להסדיר את יחסיהם הרכושיים ללא מניע זר, בעוד שברוב המקרים האחרים בהם נעשים הסכמי ממון, המניע הוא ניסיון להעביר רכוש מבן זוג אחד למשנהו על מנת למנוע ירידה של נושים לנכסי בן הזוג, שעל שמו רשום הרכוש; מניע אחר הוא בגידה רומנטית, כאשר האיש נתפס בבגידה רומנטית והוא רוצה בכל זאת בשלום הבית ואזי הוא מוכן לעשות הסכם המתגמל את אשתו.
מניעים אחרים נועדו למנוע איזון משאבים - כאשר מדובר בנישואים שניים או שלישיים, כאשר אחד מבני הזוג הוא עשיר ובן הזוג השני עני, או כאשר לבן זוג אחד רכוש מלפני הנישואין והוא רוצה להבטיח שבן זוגו לא יבוא בדרישות לגבי רכוש זה.
     בכל מקרה, רק מיעוט שבמיעוט מהזוגות הנישאים עורכים הסכם ממון בכלל, והסכם הקובע שיתוף בנכסים במהלך הנישואין בפרט.

     נוכחתי גם כי רבים מבני זוג החיים כידועים בציבור מסדירים את יחסי הממון ביניהם בהסכם ומביאים אותו לאישור בית המשפט לפי סעיף 3 (ג') לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה - 1995.     

אני סבור שהסיבה העיקרית לכך שכריתת הסכמי ממון אינה נחלת כל הזוגות הנשואים, היא העדר מודעות להסדרים שקובע חוק יחסי ממון בעוד שהם תופסים את חיי הנישואין כ"מערכת יחידתית" ולא כ"מערכת יחידנית", כך שמבחינתם ברור להם כי הם שותפים בכל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין; סיבה נוספת היא שבני הזוג אינם רוצים לעורר קונפליקט רכושי לפני שהקונפליקט מתעורר, עובר לנישואיהם.

18.     דהיינו, נוצר פער בין ההסדר של הפרטת והפרדת הרכוש המשפחתי על פי סעיף 4 לחוק יחסי ממון ואיזונו בפקיעת הנישואין ובין כוונת בני הזוג הנישאים לשיתוף ממוני.
     דהיינו, חוק יחסי ממון כופה על בני הזוג הנישאים לחיות במשטר שהם בדרך כלל לא מתכוונים לו ואינם רוצים בו.

19.     לכל האמור לעיל נוסף המכשול העיקרי שחוק יחסי ממון הציב בפני איזון המשאבים, בכך שקשר את נושא איזון המשאבים עם פקיעת הנישואין.

     כידוע הגירושין בין יהודים יכולים להעשות או בהסכמה או בחיוב לגט עקב אשמה של אחד מבני הזוג (כאשר על פי הדין העברי דברים הנחשבים כאשמה לגבי האישה אינם נחשבים ככאלה לגבי האיש).
     כידוע ההליכים בבתי הדין הרבניים להוכחת האשמה, כאשר היא קיימת, נמשכים זמן רב.
     כמו כן גם כשאין אשמה מנסים גברים רבים לטפול אשמה על נשותיהם.

     מכאן, שדרך המלך המביאה לגירושין בין יהודים היא בהסכמה, אולם לעתים קרובות הסכמה לגירושין מותנית על ידי בן הזוג הפחות מעוניין להתגרש, בתשלום כסף או ויתור על רכוש וכך מוצא את עצמו הצד המעונין בגירושין במצב שעליו לקנות את הגירושין.

     דהיינו, "גט מהווה נושא כשר למסחר" כלשונו של שחר ליפשיץ (שם, עמ' 220 - 223) ובתי המשפט נותנים יד לכך (ר' שחר ליפשיץ, שם, עמ' 219, 220 וה"ש 211- 216 ו- 220 - 223 וע"א 573/82 ברק נ' ברק, לח (2) 626, 632 וע"א 5490/92 פגס נ' פגס, דינים עליון ותקדין וע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט (2) 441).
     מיסחור השגת הגט נעשה הרבה פעמים על חשבון הילדים, כאשר ההורים המתגרשים קובעים מזונות נמוכים מהצרכים האמיתיים של הילדים.

20.     לאחרונה החליט בית הדין הרבני האזורי בתל אביב לעכב את נישואיה של אישה גרושה מפני שהאישה הגישה, 6 ימים לאחר סידור הגט, תביעה להגדלת המזונות של ילדיה שנקבעו בהסכם הגירושין ואף הוציאה נגד האב צו עיכוב יציאה מן הארץ (ר' פסק דין בעניין אנג'ל מיום ח' באדר תשס"ב, 20.2.02).

בערעור, קבע בית הדין הרבני הגדול בהחלטה מיום 5.9.02 כי על הבעל לתת גט לחומרא, דהיינו בעקיפין ניתן כאן אישור לביטול גט ע"י בית הדין הרבני האזורי.

זו דוגמה לכך, שגם מזונות ילדים יכולים להיות נושא לסחיטה (ובית הדין הרבני בפסק הדין הנ"ל נותן יד לכך) וזאת למרות ההלכה שילדים אינם קשורים בהסכם הגירושין של הוריהם הבהולים להתגרש ולשם כך הם מוכנים לזנוח את טובת ילדיהם (ר' ע"א 411/76 שר נ' שר, פ"ד לב (1) 449; ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח (2) 14; ע"א 259/75 שטראוס נ' שטראוס, פ"ד לו (2) 358; ע"א 756/77 חטב נ' חטב, פ"ד ל"ב (2) 479).

     שחר ליפשיץ טוען כי אין לכנות זאת בשם סחיטה וכי בכך מתקיים איזון אמיתי בין מצבו הכלכלי - ממוני של הצד "החלש" לעומת מצבו הכלכלי - ממוני של הצד "החזק" (לרבות, לגבי פערי קריירה בין שני בני הזוג) (ר' שחר ליפשיץ שם, עמ' 216, הש' 202).

אני סבור כי לא תמיד הצד "החזק" מעוניין להתגרש. לעיתים הצד "החלש", שהוא בדרך כלל האישה, רוצה להתגרש ועליה לוותר גם על המעט שיש לה, כדי להתגרש.

21.     דוגמא לסיטואציה שחוק יחסי ממון יצר שבאה לידי ביטוי בפרשת יעקובי (ע"א 1915/91); מר יעקובי סירב להתגרש מאשתו כי (בהיותו עורך דין) הוא ידע שעם גירושיו הוא יאלץ לאזן את רכושו הרב עם רכושה המועט של אשתו.

     בית המשפט העליון, על אף חלוקי הדעות בין כל חמשת שופטי ההרכב והעדר כל הלכה מחייבת לכאורה - קבע שסרובו של מר יעקובי להתגרש נגוע בחוסר תום לב והורה על חלוקת רכושו בעין בינו לבין אשתו בחלקים שווים, דהיינו, בית המשפט העליון החיל על בני הזוג יעקובי את הילכת השיתוף (ודוק: בית המשפט העליון לא הורה לאזן את הרכוש, אלא לחלקו בין הצדדים בחלקים שווים).

     בעקבות התוצאה הזאת של פסק דין יעקובי הגעתי למסקנה כי הילכת השיתוף בנכסים חלה באופן סימולטני, גם על בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74 (ר' תמש 65441/98 ט' נ' ט', דינים מחוזי ושלום ותקדין).

22.     לנוכח המצב שיצר חוק יחסי ממון על ידי התניית איזון המשאבים בגט, הגישו 16 חברי וחברות כנסת הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 4) (איזון בפקיעת נישואין), התשס"ג - 2002.

     הצעת החוק מפנה לפסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט העליון בפרשת יעקובי הנ"ל, על ידי בית המשפט המחוזי - ע"מ 608/01 שגב נ' שגב, דינים מחוזי ועל ידי בתמש 65441/98 ט' נ' ט' הנ"ל.

     בהצעת החוק מוצע לתקן את סעיף 5 לחוק יחסי ממון, על ידי הוספת סעיף (א 1), לפיו מועד איזון המשאבים יכול להיות גם חלוף שנה מאז הגיש אחד מבני הזוג תביעת גירושין, והם חיים בנפרד במשך שנה או שקיים בניהם קרע שאינו ניתן לאיחוי אף אם אינם חיים בנפרד (ר' הצעת חוק, הכנסת 4, ט"ז בחשון התשס"ג - 22.10.02).
23.     לעניות דעתי יש לתקן את חוק יחסי ממון בשני נושאים נוספים:

א.      בנושא מזונות הילדים (כאשר לבני הזוג יש ילדים קטנים). איזון משאבים שאינו לוקח בחשבון את חובתו הבסיסית של האב לשאת במזונות ההכרחיים של ילדיו הקטינים, כאשר האם פטורה מכך (וניתן לחייבה רק בצרכיהם שמעבר לצרכיהם ההכרחיים של הילדים ומדין צדקה), יוצר אי צדק ומקפח את האיש - האב באיזון המשאבים.

ב.     לכלול במפורש באיזון המשאבים גם את נכסי הקריירה כגון: מוניטין אישי, תארים, דרגות מקצועיות וכושר השתכרות (מגמה ההולכת ומתפשטת בעולם המערבי), (הדבר יכול להעשות בהוספת חלופה נוספת לסעיף 8 לחוק).
     
24.     שחר ליפשיץ מפרט במאמרו הנ"ל את הגישה הליברלית הנוהגת בדיני המשפחה, שלפיה אין על המדינה להתערב ביחסים שבין הפרטים גם אם הם בני משפחה (הגנה פטרנליסטית) (ר' שחר ליפשיץ, שם עמ' 196).

     הגישה הליברלית ושחרור האישה בעולם המערבי מביאים את המחוקק להחיל על בני הזוג משטר של הפרדת הרכוש במהלך הנישואין ואיזון משאבים בסופם.
     (ר' גם ד"ר רות הלפרין-קדרי, דיני משפחה אזרחיים נוסח ישראל - לקראת השלמה: על הכבוד, הצדק השוויון והכוונה יושתתו מעתה דיני המשפחה, מחקרי משפט, יז, עמ' 105 ושחר ליפשיץ, שם, עמ' 208 ואילך).

25.     מעמדה של האישה בישראל בפרט ובעולם המערבי בכלל, טרם הגיע למצב של שוויון כלכלי עם גברים, מבחינת ההשתכרות וההכנסות; מחקרים רבים מראים כי הכנסות הגברים הגרושים עולים לאחר הגירושין בעוד שהכנסות הנשים הגרושות או שאינן עולות בכלל או עולות בשיעור נמוך בהרבה.
     (ר' שחר לישפיץ, שם בעמ' 173 - 175 וה"ש 49 - 57).

     העובדה שבישראל בתי המשפט טרם החילו את החלוקה האקוויטבילית
(EQUITABLE DISTRIBUTION) של נכסי המשפחה, לרבות נכסי קריירה, במקום האיזון השוויוני שאינו מכיר בנכסי קריירה כנכס בר-איזון, מביאה את האישה להתנגד לגירושין ממניעים כלכליים שאין להם כל קשר לנתק הממשי בין בני הזוג בכל שאר המישורים ולתופעה הנקראת מסחר בגט.
     האיש עשוי להתנגד לגירושין (ראה בפרשת יעקובי) מטעמים של סרוב לאזן את רכושו.

     שחר ליפשיץ הטיב לנסח את תופעה זו:

     "הלגיטימציה להתנגדות לגירושין ממניעים כלכליים חזקה במיוחד בשל דיני הרכוש הקיימים בישראל כיום. דיני הרכוש הקיימים בישראל קובעים חלוקה "שוויונית" של הרכוש. עם זאת, הנכסים המוגדרים כרכוש כוללים בדרך כלל נכסים ממשיים. בניגוד לכך, נכסים המכונים בספרות המקצועית כנכסי קריירה, כגון: מוניטין אישי, תארים, דרגות מקצועיות וכושר השתכרות באופן כללי, אינם נחשבים בישראל כנכס בר חלוקה. אי הכללתם של נכסי הקריירה "במסת הנכסים" הניתנים לחלוקה, גורמת במקרים רבים לכך שלמרות הרצון לחלוקה שוויונית של הנכסים, בן הזוג שלא פיתח נכסי קריירה נפגע מן הבחינה הכלכלית עקב הגירושין.
     למרות בעיה זו, כמעט שאין מקרים שבהם בתי המשפט סוטים מן החלוקה השוויונית בשל צרכים מיוחדים של בני הזוג או בגלל הבדלים בכושר השתכרות עתידי. יתרה מזו, בישראל אין מנגנון של תמיכה אחר גירושין בדומה ל- Alimony, שהיה מקובל בעולם המערבי. במקביל לכך, טרם התפתחו בישראל מנגנונים חדשניים שיאפשרו פיצוי לבן זוג על הפסדי הקריירה שנגרמו לו במהלך הנישואין. נדמה לי, שעל רקע החסרים בדיני הרכוש הקיימים, אי ההסתפקות בזכויות הרכוש שמקנה הדין הקיים, והתניית ההסכמה לגירושין בהגנה כלכלית אמתית היא בהחלט הגיונית".
     (ר' שחר ליפשיץ, שם, עמ' 216).

     שחר ליפשיץ מצביע על חלופה לגישה הליברלית:

     "בתווך קיים "הזרם המרכזי". זרם זה מחויב בעקרון לקטבים הליברליים והוא תומך במרבית הרפורמות שאירעו במחצית השנייה של המאה העשרים, ובייחוד ברפורמות בדיני הגירושין. עיקר המאמץ מוקדש לאיתורם של כשלים נקודתיים ברפורמות (בייחוד בתחום התוצאות הכלכליות של הגירושין). מחקריה של לינור ויצמן ומחקרים נוספים, המצביעים על אי השוויון בין גברים לנשים בעקבות הגירושין ועל מצוקתם של נשים גרושות וילדיהן, הם במידה רבה מקור הדרבון לעיסוק האינטנסיבי בנושא זה.
     במסגרת זו מוצעות נוסחאות ספציפיות שמטרתן עיצוב "עסקת חבילה" חדשה בכל נושא התוצאות הכלכליות של הגירושין, כאשר ברור שההבחנות הקלסיות בין חלוקת רכוש לתמיכה ובין יחסי הורים וילדים ליחסי ההורים בינם לבין עצמם, חייבות להשתנות. באופן כללי, ההצעות השונות מתייחסות לצרכים השונים של בני הזוג בעקבות הגירושין; להפסדים כלכליים שנגרמו לבן הזוג שהשקיע במתחם הביתי; לשילוב טובתם של ילדים בהסדרי הרכוש; לתפיסה רחבה של שיתוף בין בני הזוג; ולהגשמה מהותית של עקרון השוויון. במסגרת זו מועלות הצעות מפורטות ומוצבות נוסחאות לגבי התחשבות בצורך במהלך חלוקת הרכוש; פיצוי כלכלי לבן הזוג הביתי על הפסדים בכושר השתכרות; חלוקת הכנסות בני הזוג במשך התקופה שאחרי הגירושין; השוואת רמת החיים של בני הזוג לאחר הגירושין; והבטחת זכויות ילדים ברכוש המשפחה".
     (ר' שחר ליפשיץ, שם, עמ' 230).

     על חידושים בפסיקה לחלוקה שביושר כותב שחר ליפשיץ:

     "פסיקה חדשה בכמה מדינות עשויה לסמן מפנה בדיני התמיכה בין בני הזוג ונסיגה מעקרון הפרדה הנקייה. ייתכן גם כי מתפתחת נכונות רבה יותר להתחשב בכושר ההשתכרות ובצורך במסגרת דיני הרכוש. השינוי המרתק ביותר עשוי להתרחש בארצות הברית. כפי שציינו, ה- ALI עוסק בשנים האחרונות בגיבוש עקרונות לדיון בתוצאות הכלכליות של הגירושין. על פי העקרונות הללו, פרט לחלוקה שוויונית של הרכוש, יהיה זכאי בן הזוג "הביתי" לפיצוי על הפסדי קריירה שנגרמו לו במהלך הנישואין. הפיצוי ישתלם לבן הזוג הביתי בסכום חד פעמי או בתשלומים עתיים ממושכים על פי הנסיבות".
     (ר' שחר ליפשיץ, שם, עמ' 236).
     את המודל הזה מכנה שחר ליפשיץ "המודל המחשק" ואלה דבריו:

     "אף על פי שהמודל המחשק דוחה את הגישה היחידתית ואת ההתייחסות ליחידה המשפחתית כישות בעלת משמעות, אין הוא מקבל את הגישה היחידנית כחלופה ראויה. כזכור, גישה זו מדגישה את הנפרדות של הצדדים לקשר הזוגי ואת יכולת ההתנתקות שלהם מן הקשרים המשפחתיים. בניגוד לכך, המודל המחשק מדגיש את הקשרים המורכבים הקיימים בין חברי המשפחה ואת השפעותיהם של הקשרים הללו על תפקודם של חברי המשפחה ואפילו על זהותם האישית. הקשרים הללו מחייבים מודל משפטי שיהיה רגיש, בין היתר, להשפעות של התנהגות אחד מבני המשפחה על יתר חברי המשפחה, לתלות הכלכלית והנפשית הנוצרת בין חברי המשפחה, להיבטים השיתופיים בחיי המשפחה, למערכת הציפיות המיוחדת שנוצרת בהקשר המשפחתי וכדומה (ומכאן ההתייחסות למודל כמודל קישורי)".
     (ר' שחר ליפשיץ, שם, עמ' 238 וכן ראה בהמשך המאמר לגבי המעבר מכללים לעקרונות וזכויות יסוד, בעמ' 240 - 245).

26.     בארצות הברית הונהגה במדינות רבות החלוקה האקוויטבילית - EQUITABLE DISTRIBUTION של נכסי בני הזוג. החלוקה האקוויטבילית נועדה לחלק את הרכוש בהתחשב במצב הכנסותיו ונכסיו של כל אחד מבני הזוג, לאחר הגירושין, כך שבן הזוג שהכנסותיו נמוכות יותר או שויתר על קריירה כדי לגדל את הילדים, יקבל חלק גדול יותר ברכוש או יקבל "תשלומים עתיים" לאחר הגירושין - דבר שאין בתי המשפט בישראל פוסקים אותם, למרות שלכאורה אין מניעה לעשות זאת (ר' בד"מ 1/49 רוזנבאום נ' רוזנבאום, פ"ד ז', 103, דינים עליון, עמ' 11).
     יש לציין, כי נוכחתי כי רבים הזוגות אשר קיים ביניהם פער גדול בהכנסות קובעים בהסכמי הגירושין, שהאיש ישלם לאישה תשלומים עתיים (ר' ע"מ (ת"א) 17/97 מלאך נ' מלאך, דינים מחוזי ושלום - סה"נ ח. פורת).

הילכת השיתוף במקרה שלפנינו
27.     אין לי כל ספק כי על הצדדים במקרה שלפנינו חלה הילכת השיתוף בנכסים.
     הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 18.10.71 (בהיות הנתבע כבן 23.5 והתובעת בת 19.5). במהלך 28 שנות חייהם המשותפים הצדדים ניהלו אורח חיים דתי והביאו לעולם 5 ילדים כאשר שניהם עבדו (הנתבע כרואה חשבון והתובעת כיועצת חינוכית ואף עבדה תקופת מה עבור משרד רו"ח של הנתבע). עובר לנישואיהם לא היו לצדדים כל רכוש. כל הרכוש שנצבר, נצבר במהלך החיים המשותפים.
     
     דהיינו, המודל היחידתי הוא המודל שלפיו חיו בני הזוג.

     אף הנתבע ראה את חייהם המשותפים כחיים הרמוניים וביטא זאת בדבריו בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין הרבני "חיי הנישואין התנהלו באופן נורמלי עד שביום 10.4.97 (ערב פסח) נודע לתובע במפתיע כי הנתבעת הגישה תביעות למזונות ולפירוק שיתוף בבית המשפט לענייני משפחה.
     התובע היה המום, הוא לא ציפה לכך שהתובעת תגיש תביעות כלשהן ובמיוחד לא בערב פסח שזהו חג הכי משפחתי".
     (ר' סעיף 3 א' לכתב התביעה לגירושין נספח 52).

     וכן ראה את צוואתו מיום 29.6.88 (נספח 73 לראיות התובעת) שבה ציווה את כל עזבונו (פרט ל- 4 דירות ברח' פלדמן) ליורשיו על פי דין, דהיינו לתובעת ולחמשת ילדיהם.

     דהיינו, הנתבע עצמו מודה כי חייהם התנהלו באופן נורמלי והעובדה שהוא היה "המום" מעצם הגשת התביעות על ידי התובעת, מלמדת על כך.
     מכאן, שמבחינת הנתבע, כל חייהם המשותפים עד ליום 10.4.97 היו כאלה שההלכה הפסוקה ראתה בהם חיים משפחתיים שחזקת השיתוף מוחלת עליהם ללא כל היסוס ובאופן המירבי.

28.     יתר על כן, הנתבע, הטוען להפרדה רכושית, טוען בסעיף 60.3 לכתב הגנתו, כי הוא שותף בזכויותיה של התובעת במגרש במגדיאל, מכח חזקת השיתוף הואיל והוא "שימש במשך 11 שנה כנציג משפחת האישה בהליכים שנוהלו לצורך הפשרת המגרש לבנייה וילה והשקיע כספים וזמן רב בנכס הנ"ל".
     
בסעיף 64.3 לכתב הגנתו "תבע" הנתבע ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הוא זכאי למחצית מזכויות התובעת במגרש במגדיאל.

     בסעיפים 64.4, 64.5, 64.6 לכתב הגנתו, הנתבע "תבע" ליתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא זכאי למחצית זכויות התובעת בקופת גמל "הגומל", למלוא זכויותיה בקופת הגמל של התובעת בבנק המזרחי ולמחצית זכויותיה אצל המעביד של התובעת.

בעניין זה יש להבהיר, כי לא ניתן להכריע, במסגרת תביעתה של התובעת, בזכותו של הנתבע בנכסים של התובעת, אלא אם הוסכם אחרת (ר' ע"א 44/84 גלבוע נ' גלבוע, פ"ד מא (2) 174; ע"א 6218/95 מג'ר נ' מג'ר, דינים עליון, עמ' 5) ובעניינו לא הוסכם אחרת.

     מכאן, שגם הנתבע מסכים, כי המשטר שלפיו חיו הצדדים, הוא משטר של שיתוף בנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים.

     אילו היה עלי לבחור משפחה לדוגמה שלגביה חלה הילכת השיתוף בנכסים, באופן המובהק ביותר, הייתי בוחר בצדדים שלפנינו.

     לפיכך, יש לתמוה על דברי בא כוחו של הנתבע, עו"ד ע. דיבון, בסעיף 48 לסיכומיו כי:
     "בנדוננו ספק רב אם בכלל חלה על הצדדים חזקת השיתוף וזאת אף ביחס לזכויות ונכסים שנצברו במאמץ משותף...".
     
29.     יש לציין, כי הצדדים נישאו ביום 18.10.71 והתגרשו ביום 12.12.99, כך שבנושא של חלוקת הרכוש ביניהם אין צורך לקחת בחשבון את מזונות האישה או את האפשרות של מסחר בגט.

מועד הקרע
30.     על פי המבחן שנקבע בע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מ' (1) 602, אני קובע כי המועד שבו הצדדים הפסיקו להיות שותפים בנכסים הוא מועד הגשת התביעות על ידי התובעת, דהיינו ביום 8.4.97.
     יש לציין כי הצדדים לא התייחסו כלל לשאלה זאת בסיכומיהם.

31.     לפיכך השאלות העומדות לדיון הן:

     א.     האם הנכסים הרשומים על שם הנתבע, ובמיוחד נכסי המקרקעין: ברח'
פלדמן, בבני ברק וברח' פיק"א הם נכסים פרטיים של הנתבע וחיצוניים
לתא המשפחתי, או שמא הם רכוש משותף?

     ב.     האם יש להביא בחשבון את פער ההכנסות בין הצדדים לאחר הגירושין,
כאשר הנתבע הוא רואה החשבון על משרד עצמאי והתובעת היא יועצת
חינוכית שכירה.

32.     לנוכח הקביעה כי הילכת השיתוף בנכסים חלה על הצדדים, נטל ההוכחה מוטל על הנתבע ועליו להוכיח, כי הנכסים הרשומים על שמו, שייכים אך ורק לו ולתובעת אין כל חלק בהם.

נכסי המקרקעין
33.     אין מחלוקת כי הנתבע הוא הרשום בפנקס המקרקעין כבעלים של הזכויות בנכסי המקרקעין הבאים:

     א.     7 דירות ברח' פלדמן פתח תקוה, גוש 6714 חלקות 46 ו- 249 (להלן:
הדירות ברח' פלדמן).
     וכי הוא היה רשום כבעלים של עוד 3 דירות בבניין ברח' פלדמן.
     ב.     מבנה מסחרי ברחוב בר-כוכבא 14 בני ברק, גוש 6196 חלקות 96/5,
96/10, 96/14 הכולל 2 אולמות, חנות וגלריה (להלן: הנכס בבני ברק).
     ג.     דירה ברח' פיק"א 23 פתח תקוה, הרשומה כגוש 6394 חלקה 220/3
(להלן: דירת פיק"א).

טענות הצדדים
מבוא
34.     התובעת נתנה במשך 28 שנות החיים המשותפים אמון מלא בנתבע והאמינה כי הוא מנהל את הכספים והנכסים לטובת שניהם.
     בעוד התובע הינו רואה חשבון דקדקן השומר כל מסמך כמצוות רואי חשבון, הרי התובעת הייתה כל השנים עקרת הבית שאף עבדה מחוץ לבית כיועצת חינוכית. כל המידע לגבי שלושת נכסי המקרקעין הנ"ל, רכישתם, מכירתם ורישומם, היו בידי הנתבע.

     רוב המידע שבידי התובעת לגבי נכסי המקרקעין נמסר לה מפי הנתבע. בכך מודה אף ב"כ הנתבע, עו"ד ע. דיבון, בסעיף 86 לסיכומיו.

     לפיכך, טענתו המרכזית של ב"כ הנתבע עו"ד ע. דיבון, בסיכומיו, כי יש להסתמך על דברי התובעת, בחקירתה הנגדית, לגבי מקורם של הנכסים (שכביכול אביו נתן אותם במתנה), היא טענה מופרכת שאין לה כל בסיס במציאות.

     נכון שב"כ הנתבע, עו"ד ע. דיבון, "הצליח" בחקירה הנגדית להביא את התובעת לומר שהנכסים ברח' פלדמן ובבני ברק נתקבלו במתנה מאביו של הנתבע, אולם טענה זו של מתנה היא חלקית בלבד.
     (כפי שיתברר בהמשך התובעת היא שנתנה לאב במתנה את מחצית דירתה ברח' פיק"א).

     אני מניח שערבוב כספי האב בכספי הצדדים בחשבונותיו של הנתבע והשימוש בכספים אלה כפי שהנתבע עשה ברכישת הנכסים, יכולים היו להביא את התובעת לדבר על מתנה.

     הן הנתבע והן התובעת מתנגדים לשינוי החזית בעניין זה ולפיכך יש לקבוע ממצאים עובדתיים על פי חומר הראיות ולהסיק מהעובדות את המסקנות המתבקשות.
     בע"א 279/89 הסנה נ' דמתי, פ"ד מז (3) 156 נקבע:

"הלכה פסוקה היא, שלא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו, בעניין השנוי במחלוקת במשפט, היא בבחינת הודאה (בעובדה או בזכות) שבעל הדין נתפס עליה. אבן הבוחן היא, שרק הודאה "פורמלית" (או "משפטית"), הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר הליך דיוני המיועד לכך מובילה לצמצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מהבאת ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודאה.."

     התבטאות אחרת של בעל דין, לרבות עדותו שתוכנה מנוגד לעניינו או תומך בצדקת עמדתו של בעל הדין היריב, אינה נתפסת כהודאה "פורמלית" אלא (כביטויו של השופט הלוי בע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר ואח', פ"ד יח (1) 563, בעמ' 572) כ"ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות", שבידי בעל הדין היריב להסתמך עליה (ר' א' הרנון, דיני ראיות, חלק שני (תשל"ז - 1977) עמ' 59; וסיכומו של השופט גולדברג בע"א 728/81 חלבי נ' עזבון המנוח מועין חלבי ואח', פ"ד לז (2) 477, בעמ' 482). משמעות הדבר היא, שאם הובאו במשפט גם ראיות אחרות, התומכות בעניינו של בעל ההודאה (אף כי שונות הן מעדותו שלו, או אף סותרות אותה), בידי בית המשפט, אם שוכנע באמיתותן, להעדיפן על פני עדותו (ר' ע"א 211/63 הנ"ל בעמ' 573 ואילך; ודברי השופט (לימים הנשיא) י' כהן בע"א 724/70, 737 חמדאן נ' פחמאווי ואח', פ"ד כה (2) 785, 788)".
     (ר' ע"א 279/89, סעיף 7 לפסק הדין).

     דהיינו, אין בפנינו לא שינוי חזית ואף לא הרחבת חזית והדיון יתנהל על פי טענות הצדדים בכתבי טענותיהם.

העובדות כפי שהוכחו
35.     לאחר שנישאו הצדדים רכשו דירה בשד' ירושלים 95, רמת יצחק, ברמת גן (להלן: דירת רמת גן), הדירה נרכשה במימון משפחות המוצא של הצדדים והייתה רשומה בבעלותם של הצדדים בחלקים שווים.
     הדירה נמכרה בסכום של 1,675,000 ל"י (ר' הסכם המכר מיום 20.12.79 - נספח 77 לראיות התובעת).

     על פי סעיף 4 להסכם המכר היה על הצדדים לקבל מהקונים סך של 80,000 ל"י במעמד חתימת ההסכם, סך של 1,020,000 ל"י ביום 19.12.79 וסך של 575,000 ל"י לא יאוחר מיום 24.12.79, אולם הקונים רשאים לשלם את הסכום האחרון מאוחר יותר.

     דהיינו עד חתימת החוזה (20.12.79) הצדדים קיבלו מהקונים סך של 1,100,000 ל"י לגבי הסך של 575,000 ל"י אין בידי כל מידע מתי שולם סכום זה, לפיכך אני מניח כי הוא שולם על פי החוזה ביום 24.12.79 או בסמוך לכך.
     דהיינו, בסוף שנת 1979 בידי הצדדים היה סך של 1,675,000 ל"י.

     אין מחלוקת כי הסכומים האלה הופקדו בחשבון המתנהל על שם הנתבע בלבד.
     
36.     ביום 30.5.78, כשנה וחצי לפני הסכם המכר של דירת רמת גן, עשו הצדדים הסכם לרכישת הדירה ברח' פיק"א תמורת הסך של 800,000 ל"י ועוד מע"מ בסך 96,000 ל"י, סה"כ 896,000 ל"י (ר' נספח 76 לראיות התובעת).

37.     הנתבע מודה כי כל הסכום של 1,675,000 ל"י שולם לעיריית פתח תקוה לרכישת הזכויות במגרש ברח' פלדמן.
     (ר' דברי הנתבע בעדותו בעמ' 55 לפרוטוקול מיום 28.1.02).
     הצדדים קיבלו הלוואה מהאב לביצוע התשלום הראשון של דירת פיק"א ואין מחלוקת כי ההלוואה הוחזרה לו (ר' עדות הנתבע בעמ' 66 לפרוטוקול ביום 28.1.02).

חברת הר-קף בע"מ
38.     הואיל וברכישת המגרש ברח' פלדמן קשורה חברת הר-קף בע"מ (להלן: החברה) יש לתאר בקצרה את מעברם של המניות בחברה מהוריו של הנתבע לנתבע.
     ביום 7.8.69 (לאחר שמניותם של "ירקון חברת מניות מסנט גלן שוויץ", שהייתה שותפה בחברה, הפכו למניות נדחות, נעשו האב והאם בעלי המניות היחידים בחברה.

     ביום 7.3.79 העביר האב את מניותיו לנתבע (נספח 61 למסמכי התובעת).
     באותו מועד הנתבע הפך למנהל החברה במקום האב (נספח 62 למסמכי התובעת). האם שנפטרה בשנת 1977 "המשיכה להחזיק" במניותיה עד 16.2.79, מועד בו הפכו מניותיה למניות נדחות.

     החברה פורקה מרצון ביום 10.9.86 והנתבע מונה למפרקה (נספח 65 למסמכי התובעת).

המגרש ברח' פלדמן
39.     אין מחלוקת כי עיריית פתח תקוה הפקיעה את המגרש ברח' פלדמן ושילמה פיצויים לחברה, לאגודת חסידי ספיקא ולעוד שני אנשים (שהיו ביחד בעלי הזכויות במגרש). החברה קיבלה מעיריית פתח תקוה, בגין הפיצויים סך של 1,524,343 ל"י בשנים 1977 ו- 1978 (ר' מסמך ב' (2) (2) לכתב ההגנה ודברי הנתבע בעמ' 55 לפרוטוקול מיום 28.1.02).

40.     הוסכם עם עירית פתח תקוה, כי במקרה שהמגרש יופשר מחדש, בעלי הזכויות יוכלו להחזיר לעיריה את הסכום שקיבלו ואזי יקבלו בחזרה את הזכויות במגרש, דבר שאכן התרחש בסוף שנת 1979.
     החברה, שהייתה אז בבעלות הנתבע בלבד, שילמה לעיריית פתח תקוה סך של 2,080,000 ל"י וקיבלה את זכויותיה במגרש בחזרה (ר' נספח ז' לכתב ההגנה).

41.     האב הודה בחקירתו כי היה לו מגרש בהרצליה ומכר אותו "ובזה היה המימון לבר-כוכבא" (ר' בעמ' 12 ש' 19 לפרוטוקול מיום 7.4.98).

     האב טען בחקירתו, כי הסכום היה 180,000 ל"י (ר' עמ' 14 ש' 8), אולם בהמשך אמר כי אינו זוכר את הסכום שקיבל מהמגרש בהרצליה (ר' עמ' 14 ש' 12).
     האב חזר בעבודות ואישר:

     "את כל הפעילות עשה עמיקם ואני סמכתי עליו, מה שהוא הניח בפני חתמתי. היה לי אמון בו".
     (ר' שם, עמ' 15 ש' 5, 6).

     ובהמשך הודה האב:

     "למען השלום הייתי מוכן להגיד כל דבר שהוא קשה, אני לא חייתי איתם, אני הייתי מרוצה ממנה".
     (ר' שם, עמ' 16 ש' 23, 24).

     טענת הנתבע כי הוא קיבל מאביו 180,000 ל"י ממכירת המגרש בהרצליה אינה נתמכת בכל מסמך שהוא. הנתבע היה יכול בנקל להביא מסמך המעיד על הפקדת 180,000 ל"י בחשבונו ולהראות כי סכום זה הועבר אליו מאביו, אולם הנתבע נמנע מלעשות זאת.

     עובדה זו יש לזקוף לחובתו ויש לחשוד כי יש דברים בגו וכי הוא חושש שהמסמך אינו משקף את דבריו (ר' ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 654, 658).

     הואיל והאב לא זכר באיזה סכום מדובר, לפיכך, אין בידי לקבוע מדוע אקבל את עדותו היחידה של הנתבע שאין לה כל סיוע (סעיף 54 לפקודת הראיות, נוסח חדש), כי הסכום שהנתבע קיבל מאביו בגין מכירת המגרש בהרצליה היה בסך 180,000 ל"י.

42.     הנתבע ואביו חלוקים בשאלה מה נעשה בכסף שנתקבל ממכירת המגרש בהרצליה. האב העיד כי בכסף זה נקנה המגרש בבני ברק, ואילו הנתבע טוען כי הסכום שולם לרכישת המגרש בפלדמן (ר' דברי הנתבע בעמ' 56 (למטה) לפרוטוקול מיום 20.1.02 ודברי האב בעמ' 14 ש' 7, 8 לפרוטוקול מיום 7.4.98).

הנכס בבני ברק
43.     המגרש בבני ברק נרכש בשנת 1979 על ידי החברה ביחד עם שותפים (שהייתה אז בבעלות הנתבע בלבד). עבור חלקה של החברה שולם סכום של 2,000,000 ל"י. הסכום שולם מחשבונו של הנתבע.
     הנתבע לא המציא את חוזה הרכישה של המגרש בבני ברק ואף לא אסמכתא כלשהי לתמוך בטענתו כי עבור המגרש בבני ברק שולם סך של 2,000,000 ל"י (דבר שבהיותו רואה חשבון ומנהל החברה היה יכול לעשות בנקל).

     בהעדר כל סיוע לדברי הנתבע שהם עדות יחידה איני יכול לנמק מדוע עלי להאמין לדבריו לגבי הסכום ששולם (סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש).

השקעות הנתבע בבורסה ופירותיהם
44.     הנתבע מודה כי הוא השקיע בבורסה את הכספים שבחשבונות הבנק שלו והם הניבו סכום של 1,397,253 ל"י (ר' סעיף 160.1 לסיכומי הנתבע).
     הנתבע מודה כי לאחר רכישת המגרשים ברח' פלדמן ובבני ברק רוקן חשבון הבנק (ר' סעיף 108 לסיכומי הנתבע).

     מסמכי חשבון הבנק של הנתבע בבנק המזרחי מס' חשבון 337919 (נספח ה' לכתב ההגנה) מראים כי הנתבע ניהל פעילות ענפה בבורסה (מכירה וקניה של מניות ואף של אמיסיות). דברי הנתבע בחקירתו הנגדית (ר' עמ' 84 - 89 לפרוטוקול) בקשר לפעילותו הבורסאית, מחייבים את המסקנה, כי הנתבע עסק והבין בהשקעות בבורסה, בנוסף להיותו רואה חשבון ואני דוחה את טענתו המיתממת של הנתבע כאילו הרווחים בבורסה צמחו מעצמם על העץ (ר' דבריו בסעיפים 106.2 ו- 107 לסיכומיו).

     לפיכך אני קובע, כי הרווחים בבורסה בסך 1,397,253 ל"י, הם נכס משותף של הצדדים.
45.     יש להעיר, כי הנתבע אינו נותן כל הסבר כיצד, לפי השקפתו, לתובעת אין כל חלק בנכסים ברח' פלדמן ובבני ברק, בעוד הוא אינו מסביר מה נעשה בהפרש שבין מחיר דירת רמת גן למחיר דירת פיק"א, כאשר אין ספק כי בכסף הזה, בסך 779,000 ל"י, נעשה שימוש לרכישת אחד מהנכסים ברח' פלדמן או בבני ברק.

מסקנות
46.     מהעובדות שהובאו לעיל ניתן להסיק את המסקנות הבאות:

     א.     הזכות לרכישה חוזרת של המגרש ברח' פלדמן הייתה שייכת להוריו של
הנתבע מכוח היותם בעליה המקוריים של החברה.

     ב.     הכספים שנתקבלו מעיריית פתח תקוה בסך 1,524,343 ל"י, בגין הפקעת
המגרש ברח' פלדמן היו כספים המגיעים לחברה.

     ג.     הכספים שנתקבלו ממכירת דירת רמת גן בסך 1,675,000 ל"י היו שייכים
לצדדים.

     ד.     הרווחים שנצברו בבורסה בסך 1,397,253 ל"י שייכים לצדדים.

ה.     לא הוכח הסכום שהאב נתן לנתבע ממכירת המגרש בהרצליה.

     ו.     הזכויות במגרש ברח' פלדמן ניקנו תמורת הסך של 2,080,000 ל"י.
     ז.     אני מוכן להניח לטובת הנתבע כי המגרש בבני ברק נקנה תמורת הסך של
2,000,000 ל"י, כאמור אין כל ראיה לסכום זה.

     ח.     עבור רכישת דירת פיק"א שולם סך של 896,000 ל"י.

     ט.     התקבולים מעירית פתח תקוה, דירת רמת גן והרווחים בבורסה מסתכמים
בסך של 4,572,000 ל"י.

     י.     האב העיד כי בגין מכירת דירה אחת בבניין ברח' פלדמן נתקבל סך של
83,000 דולר (ר' עמ' 16 ש' 23 לפרוטוקול), כנראה מדובר במיכרת הדירה לאחיה של התובעת (ר' סעיף 73 לסיכומיו של הנתבע).

     יא.     התשלומים עבור רכישת המגרשים בפלדמן ובני ברק ודירת פיק"א
מסתכמים במכסימום בסך של 4,976,000 ל"י.

     יב.     בהעדר ראיה על כל מקור אחר, אני קובע כי ההפרש בין התקבולים על פי
סעיפי ט' וי' דלעיל לבין התשלומים על פי סעיף י"א דלעיל, מומן
בכספים שהנתבע הרוויח במשרד רואה החשבון שלו ולפיכך הם כספים
משותפים.
     
     האב העיד כי נמכרה ברח' פלדמן עוד דירה אחת (ר' עמ' 16 ש' 22) כך שההפרש הנ"ל מצטמצם מאוד.

     יג.     מכאן, שחלקו של האב בשלושת הנכסים (פלדמן, בני ברק ופיק"א) על פי
יחס השקעותיו לסך כל ההשקעות הם בשיעור של 37.14%, וזאת מבלי
שמכירת הדירה בסך 83,000 דולר נלקחת בחשבון. בהעדר כל ראיה על מחיר הדולר, אני מוכן להניח כי חלקו של האב בשלושת הנכסים הוא בשיעור של שליש (למרות שלכאורה חלקו צריך להיות נמוך יותר).

     יד.     לנוכח העובדה שכל הכספים התנקזו בחשבון הבנק של הנתבע ולנוכח
העובדה שכספים שנתקבלו ממכירת דירת רמת גן שימשו למימון רכישת
המגרש ברח' פלדמן, ולנוכח ערפל שהנתבע פיזר ובהעדר גירסה חד משמעית של הנתבע ואביו לגבי דרכי המימון של כל נכס אין באפשרותי ליחד נכס מסוים למי מהצדדים.

     טו.     ולפיכך אני קובע, כי לאב שליש בכל אחד משלושת הנכסים לכל אחד
מהצדדים שליש בכל אחד משלושת הנכסים.

טז.     כיוון שהאב הוריש את כל עזבונו לנתבע - אני קובע כי לתובעת זכויות
בשיעור של שליש בנכסים ברח' פלדמן, בנכס בבני ברק ובדירה ברח'
פיק"א.

עסקאות הקומבינציה
47.     הנתבע היה מעורב בבוררויות ובעסקאות הקומבינציה לבניית הבניינים שנבנו על המגרשים ברח' פלדמן ובבני ברק ולכן הדירות שנבנו ברח' פלדמן והיחידות המסחריות שנבנו בבני ברק, הם נכסים של הצדדים, על פי השיעורים דלעיל.

     יש לציין כי גישה זאת תואמת אף את עמדתו של הנתבע הטוען כי כיוון שהוא שטיפל במשך למעלה מ- 11 שנה בהליכי הפשרת מגרש של התובעת - במגדיאל - הוא זכאי לחלק מהזכויות במגרש זה (ר' סעיף 60.2 לכתב ההגנה).

זכויותיה של התובעת בנכסי המקרקעין
הזכות בבניין ברח' פלדמן
48.     אין כנראה מחלוקת כי הנתבע קיבל 11.75 דירות ברח' פלדמן וכי 1.75 דירות נמכרו על מנת לממן את מס השבח. דירה 1 נמכרה כאמור לאחיה של התובעת.
     הנתבע טוען, בסעיף 93 לסיכומיו, כי 2 דירות נמסרו ללא תמורה לאחיו הבוגר, אולם כיוון שלתובעת שליש בכל הבניין שנבנה ברח' פלדמן, יש להפחית את 2 הדירות האלה מחלקו של הנתבע.

     מכאן, שלתובעת זכות להיות בעלים בשיעור של שליש מתוך 9 הדירות ברח' פלדמן, דהיינו לתובעת זכות להיות בעלים 3 דירות מתוך 7 הדירות שבבעלות הנתבע כיום ברח' פלדמן.

     במידה והצדדים לא יגיעו לידי הסכמה לגבי זהותן של הדירות שירשמו על שם התובעת, ימכרו כל 7 הדירות והתובעת תהיה זכאית לקבל סכום בשיעור של 3/7 מהתמורה.

הבניין בבני ברק
49.     לתובעת זכות בעלות בנכס בבני ברק בשיעור של שליש.

דירת פיק"א
50.     אין מחלוקת כי התובעת ויתרה ביום 2.9.92 על זכויותיה בדירת פיק"א לטובת האב (ר' הסכם המצורף לכתב ההגנה של נתבע 2) וכי הצדדים העבירו את הזכויות בדירה לאב, ללא תמורה וכי האב הוריש את הדירה לנתבע.

     אין מחלוקת כי הצדדים התגוררו בדירה ברח' פיק"א במשך כ- 10 שנים וכי הזכויות בדירה היו רשומות על שם שניהם בחלקים שווים.

     אין ספק כי הסיבה להעברת דירת פיק"א מהצדדים לאב היא שיקולי מס. האב הודה בכך בסעיף 3 לכתב הגנתו והתובעת הודתה בכך בחקירתה הנגדית (עמ' 111, 112 לפרוטוקול).

     האב נחקר בחקירה נגדית (בעדות מוקדמת) בפני כב' הרשמת ביום 6.4.98 ובחקירתו האב טען כי משיקולי מס רצה שתהיה דירה בבעלותו, אולם משטען כי הדירות ברח' פלדמן שייכות לו, הוא נשאל מדוע לא רשם על שם עצמו דירות ברח' פלדמן ומדוע בחר דווקא בדירת הצדדים שבה הם גרו.

     תשובתו של האב הייתה:

     "ש. מה היה השיקול של המיסים?
      ת. היו שיקולים של הבן, אם יעביר לי את הדירה מפיק"א יותר מדירות
      אחרות.
      ש. מי אמור להרוויח מבחינת מיסוי, אתה או הבן.
      ת. אני.
      ש. איזה רווח היית אמור להרוויח?
      ת. היות ושהוא רו"ח פעלתי לפי עצתו.
      ש. ... אתה יודע מה היו שיקולי המס?
      ת. לא. סמכתי עליו."
      (ר' עמ' 2 ש' 18 - 29 לפרוטוקול מיום 6.4.98 וכן ר' בעמ' 3 ש' 24).

     בהמשך האב הודה כי הרעיון להעברת הדירה ברח' פיק"א על שמו היה של הנתבע (ר' שם, עמ' 3, ש' 11, 12).
     וכן ראה הודאת האב כי הנתבע עשה את כל הפעילות ו"מה שהוא הניח בפני חתמתי היה לי אמון בו" וכן "למען השלום הייתי מוכן להגיד כל דבר שהוא קשה..."
     (ר' עמ' 15 ש' 5, 6, 23, 24 לפרוטוקול מיום 7.4.98).

     הואיל וכל הצדדים, כולל האב, מודים כי דירת פיק"א הועברה לאב משיקולי מס של האב וללא תמורה וכיוון שהתובעת ויתרה על חלקה בדירת פיק"א אך ורק משיקולי מס של האב ולא היה לה או לנתבע כל אינטרס בכך והואיל והאב הוריש את הדירה לנתבע בצוואתו, לפיכך אני קובע כי לתובעת זכויות בשיעור של שליש בזכויות הבעלות בדירת רח' פיק"א.

דמי שכירות מהשכרת הדירות ברח' פלדמן
51.     מכאן מתבקשת המסקנה כי התובעת זכאית אף לקבל את חלקה בדמי השכירות שנתקבלו מהשכרת שלושת הנכסים: רח' פלדמן, בבני ברק וברח' פיק"א.
חשבונות הבנק
חשבון בנק המזרחי מס' 337919
52.     מכוח חזקת השיתוף, התובעת שותפה בכל הכספים, החסכונות, ניירות הערך והמט"ח שהוחזקו על ידי הנתבע בבנקים.
     ב"כ התובעת, ע"ד נ. שלם, הוכיח בסעיף 6 לסיכומיו, כי הנתבע ניהל בחשבון הבנק 337919 בבנק המזרחי, פעילות של רכישות לצרכי עצמו, לצרכי משרד רואה החשבון שלו ורכישת מכוניות גם לשימוש התובעת.

     על פי כל קנה מידה חשבון זה שייך לרכוש המשותף וכל יתרה שהייתה בו ביום 8.4.97 מחציתה שייכת לתובעת.

חשבון בנק המזרחי מס' 398500
53.     בסעיף 114 לסיכומיו הנתבע מודה כי החשבון שימש אותו בחיי היום יום, למשלח ידו ולהוצאות המחייה וכן לתקבולים מדמי שכירות מהנכסים בבני ברק.
     לפיכך אף חשבון זה הוא בבעלות משותפת של הצדדים.
     כאמור לעיל, הנתבע לא הוכיח איזה סכומים הופקדו בחשבון מדמי השכירות של הנכסים בבני ברק, לפיכך כל יתרת הכספים והזכויות שהיו בחשבון זה ביום 8.4.97 הם בבעלות משותפת של הצדדים.

54.     לשני החשבונות הנ"ל הוזרמו דמי השכירות שנתקבלו מהשכרת כל נכסי המקרקעין של הנתבע.

     בהעדר ראיות אין בידי לקבוע כל מימצא לגבי הסכומים שנצברו בחשבונות הבנק של הנתבע בגין דמי השכירות, אולם אני מוכן להאמין לו כי דמי השכירות אכן הופקדו בשני החשבונות הנ"ל ומאידך התובעת אף לא תבעה את חלקה בדמי השכירות - לפיכך אני קובע כי לתובעת מגיע סכום בשיעור של שליש בכספים ובניירות הערך, בחסכונות והמט"ח כפי שהיו בשני חשבונות הבנק של הנתבע בבנק המזרחי 3731919 ו- 398500 ביום 8.4.97.

חשבון בנק המזרחי מס' 332404
55.     הנתבע אינו מתייחס בסיכומיו לטענות התובעת שבסעיף 6.4 לסיכומיה בעניין חשבון זה, לפיכך אני קובע כי מחצית הכספים והזכויות בחשבון זה, כפי שהיו ביום 8.4.97 שייכים לתובעת.

זכויות בקופות גמל
56.     לנתבע קופות גמל שנצברו במהלך החיים המשותפים והן:
     * קופת גמל "תמר";
     * קופת גמל "אילנות בטוחה";
* קופת "כלל גמל";
* "קרן עתיד";
* "קרן פנסיה גמולה";
* 2 קופות גמל "הדר";
* קופת גמל "אסף";
* קופת גמל "יסודות";
* קופת "עתיד";
* קופת "שומרון";
* קופת "גמולה".
57.     אני קובע כי חזקת השיתוף חלה על כל הקופות הנ"ל במידה והן נפתחו לפני 8.4.97 ומחצית מכל סכום שנצבר בהן עד ליום 8.4.97 שייכות לתובעת.

58.     הנתבע טוען בסעיף 119 לסיכומיו כי קופת הגמל בבנק דיסקונט מהווה נכס מלפני הנישואין.
     הנתבע לא הביא כל מסמך התומך בטענתו זו ואף לא הביא כל מסמך המראה כי כל הכספים שנצברו בחשבון הופקדו לפני הנישואין, לפיכך אני דוחה את טענתו של הנתבע בעניין זה וקובע כי לתובעת זכות במחצית הכספים והזכויות הנמצאות בקופת גמל זאת נכון ליום 8.4.97.

המגרש בבאר שבע
59.     על שם הנתבע מגרש בגוש 5 חלקה 55 בבאר שבע.
     הנתבע הודה והסכים כי מחצית הזכויות במגרש שייכות לתובעת (עמ' 125-126 לפרוטוקול מיום 28.1.02).
     לפיכך אני קובע כי מחצית מזכויות הנתבע במגרש זה שייכות לתובעת.
המכוניות
60.     בסעיף 57 לכתב הגנתו הנתבע מודה בקיומן של שתי מכוניות האחת מסוג פורד מונדיאו והשניה מסוג סיטרואן.

     בסעיף 120 לסיכומיו הנתבע טוען, כי המכוניות נרכשו ממקורותיו הנפרדים. הואיל וקבעתי כי כל המקורות של הנתבע הם משותפים, לפיכך המכוניות שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים.
     ניתן להבין מהאמור בסעיף 121 לסיכומי הנתבע כי הוא מציע שהתובעת תקבל את מכונית הפורד מונדיאו והנתבע יקבל את המכונית סיטרואן.
     
     הואיל ולא נמסר לי כל נתון על שווי המכוניות והואיל והתובעת משתמשת במכונית מסוג פורד מונדיאו, אני קובע כי המכונית פורד מונדיאו תהיה בבעלות התובעת ועל הנתבע להעביר את רישום הבעלות על שמה של התובעת ואילו המכונית מסוג סיטרואן תהיה בבעלותו של הנתבע וכי לא יערכו כל חישובי איזון לגבי הפרשי השווי של המכוניות.

השימוש שהנתבע עושה באחיו הנכה
61.     הנתבע ניסה ללא לאות לשכנע, כי נכסי המקרקעין נרשמו על שמו בלבד מפני שאביו רצה לדאוג לאחיו הנכה של הנתבע.
     כך לפי טענתו של הנתבע כל המבנה המסחרי בבני ברק וכל שבע הדירות ברח' פלדמן ושכר הדירה המתקבל בגינן נועדו להבטחת עתידו של אחיו הנכה.

     אולם הנתבע מודה, בעמ' 97 לחקירתו, כי אחיו הנכה מתגורר בחצי חדר, במשרד רואה החשבון של הנתבע. הנתבע הודה שם, כי על שם אחיו לא רשומה כל דירה.
     דהיינו, כל נכסי המקרקעין וכל דמי השכירות המתקבלים - השכרת 7 דירות, השכרת 2 אולמות וחנות - לא הביאו את הנתבע לספק לאחיו הנכה תנאים סבירים והולמים את מצבו.

     כמו כן על שם אחיו הנכה לא הוקם כל הקדש על פי חוק הנאמנות, תשל"ט - 1979, כך שאם הנתבע ימות ח"ו הרכוש שהנתבע טוען שהוא "שייך" לאחיו לא ישמש את צרכיו של אחיו.

     טענתו של הנתבע כי כל נכסי המקרקעין נועדו להבטחת אחיו עומדת בניגוד לצוואתו של הנתבע (מסמך 73 לראיות התובעת) לפיה הוריש לאביו (ולדבריו אביו יועיד אותן לאחיו) - רק 4 דירות מתוך כל הנכסים ברח' פלדמן, בבני ברק וברח' פיק"א (אולם האב הוריש את כל רכושו לנתבע).

62.     לפיכך אני דוחה את כל טיעוניו של הנתבע בעניין יעודם של נכסי המקרקעין ושכר הדירה לשימושו של אחיו הנכה וקובע כי טיעונים אלה נועדו אך ורק לחסום את זכותה של התובעת בנכסים אלה.
     אולם, גם בשני השלישים מנכסי המקרקעין הנשארים בידי הנתבע, יש כדי לדאוג לאחיו הנכה אם אכן הוא חפץ בכך.

הזכויות במשרד רואה החשבון של הנתבע
63.     אין מחלוקת כי הנתבע מנהל משרד רואה חשבון עצמאי וכי המשרד נפתח ונוהל במהלך הנישואין.
     התובעת טוענת בסעיף 23 (ב') לכתב התביעה כי היא זכאית למחצית הזכויות של הנתבע במשרד כולל המוניטין.
     הנתבע טוען בסעיף 55 לכתב הגנתו כי הזכויות במשרד רואה החשבון שייכות לו בלבד כחלק מההפרדה הרכושית הנוהגת בין הצדדים.
     
     על-פי חוות הדעת של רו"ח הלדנברג מיום 24.1.99 המחזור של הנתבע היה בשנת 1997 בסך כ-800,000 ₪.

הנתבע טוען כי המבנה שבו ממוקם המשרד הוא שכור ואין למשרד מוניטין, לאור כנסותיו מעיסקו.

64.     אין מחלוקת כי הנתבע קיבל את רשיון רואה החשבון שלו לאחר הנישואין וכי בשנים הראשונות לנישואין הוא עבד כשכיר וכי המשרד העצמאי נפתח בשנת 1977 (כזכור, הצדדים נישאו בשנת 1971).

     הנתבעת, בסעיף 9 לסיכומיה, מתבססת על דוחות הנתבע למס הכנסה וטוענת כי הכנסותיו והונו גדלים מדי שנה.

65.     בסעיף 9.5 לסיכומיה טוענת התובעת כי היא "זכאית לקבל מחצית הקריירה שפיתח הנתבע" מכח חזקת השיתוף ובסעיף 9.6 לסיכומיה היא טוענת כי שווי המשרד הוערך על ידי מומחה מטעמה.
     
     התובעת הגישה בתיק המזונות חוות דעת של רואי חשבון ד. הולדנברג ושות' לגבי שווי המוניטין של משרד רואה החשבון של הנתבע. המומחה העריך את שווי המוניטין של המשרד בסך של 700,000 ₪ (ראה חוות דעת מיום 24.1.99).

     בהחלטה שניתנה מיום 21.6.99 בתיק המזונות נאמר:

     "1.     בהתאם להסכמת ב"כ הנתבע אני מתיר את הגשת 2 חוות הדעת של
המומחים מטעם התובעים.
      2.     הנתבע רשאי להגיש חוות דעת נגדית בעניין המוניטין שלו."
הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית לפיכך יש לקבל את חוות דעתו של רו"ח הולדנברג כמשקפת את שווי המוניטין של הנתבע.

     ההשבה יכולה להעשות ע"י הערכת שווי התשלום העיתי בסכום חד פעמי אולם, נראה כי תשלום חד פעמי הוא פחות צודק, מכיוון שאינו לוקח בחשבון שינוי נסיבות.
     
     על פי חוות הדעת הנ"ל, לתובעת מגיע לפחות סך של 350,000 ₪ נכון ליום 14.1.99.
     אולם כיוון שאפסוק לתובעת תשלום עיתי, לא אפסוק לה את מחצית שווי משרד רואה החשבון של הנתבע.

נכסי קריירה
66.     קיים פער גדול בין הכנסות שני הצדדים, כאשר הנתבע הוא רואה חשבון עצמאי, ואילו התובעת היא יועצת חינוכית. לפער הזה לא הייתה כל חשיבות בתקופת החיים המשותפים, הואיל וכל ההכנסות נועדו לשימוש כל בני המשפחה ולמכסם את נכסי המשפחה.
     כושר ההשתכרות הגבוה יותר של הנתבע - שמוצא את ביטויו בחוות הדעת הנ"ל - נרכש עקב המאמץ המשותף של שני בני הזוג, כאשר התובעת תורמת למאמץ המשותף הזה, בכך שהיא שיחררה את הנתבע מדאגה למשק הבית ולגידול הילדים ואיפשרה לו לפתח את הקריירה שלו כרואה חשבון עצמאי.
     לחלוקת עבודה כזאת בין בני זוג יש השלכה על היות נכסי הקריירה נכס משותף.

     לאחר הפירוד והגירושין נוצר מצב לפיו לנתבע הכנסות מעבודה הגבוהות בהרבה משל התובעת ואף ההכנסות מדמי השכירות בגין כל הנכסים מתחלקות שליש לתובעת ושני שלישים לנתבע.

     א. רוזן-צבי מצביע גם על התוצאות הקשות שיש למשטר של הפרדה רכושית שנקבע על פי חוק יחסי ממון לגבי האישה ובין השאר:

     "השיטה מפלה את האישה לרעה ואינה מייחסת משקל שווה למילוי תפקידה של האישה, אין התחשבות בתרומת האישה לחיים המשותפים ובמיוחד בחלקה במשק הבית ובגידול הילדים".
     (ר' רוזן-צבי, שם, בעמ' 61, 62).

חלוקה שביושר - EQUITABLE DISTRIBUTION
67.     בארצות מסויימות בארה"ב נהוגה חלוקה שביושר על נכסי בני הזוג המתגרשים (חלוקה שביושר שונה מחלוקה שווה).

     בית המשפט מתחשב בגורמים הבאים, בבואו לחלק את הנכסים, חלוקה שביושר (על פי מאמרו של: KATHLEEN A. MILLER, MBA, CFP: EQUITABLE               ( DISTRIBUTION CLOSING THE GAP ON DISPARITY.     

     שפורסם באתר:           WWW.KATHLEENMILLER.COM/ARTICLE-EDCGD.HTML

     א.     מהו משך הנישואין?
     ב.     מהו הגיל והמצב הבריאותי-פיזי ומנטאלי של הצדדים?

     ג.     מהי ההכנסה או הרכוש שכל אחד מבני הזוג הביא לנישואין?

     ד.     מהי רמת החיים שהייתה נהוגה במהלך הנישואין?

     ה.     האם הצדדים עשו ביניהם הסכם בזמן או במשך הנישואין בקשר לחלוקת
הרכוש?

     ו.     מהן הנסיבות הכלכליות של כל צד בזמן שנועד לחלוקת הנכסים?

     ז.     מהי מגמת ההכנסה ויכולת ההשתכרות העתידית של כל צד, כולל רקע
השכלתי, הכשרה, מיומנויות תעסוקתיות, ניסיון בעבודה, משך ההעדרות
משוק העבודה, והחזקה ומשמורת הילדים?
          וכן מהי תקופת הזמן וההוצאות הדרושות לבן הזוג שלו הכשרה נמוכה
יותר, להשיג השכלה מספיקה שתאפשר לו או לה לעמוד ברשות עצמו
ברמת החיים דומה באופן סביר לרמת החיים שהוא נהנה ממנה במהלך
הנישואין.

     ח.     מהי התרומה של כל אחד מהצדדים להשכלה, להכשרה או כושר
השתכרות של השני?

     ט.     מה הייתה התרומה של כל אחד מהצדדים ברכישה, בבזבוז, בשמור,
בירידת ערך, בהעלאת הערך של שווי הנכסים המשפחתיים וכמו כן
התרומה של צד אחד לטיפול בבית?

     י.     מהן הנסיבות בקשר למסים שכל צד יצטרך לשלם, עקב חלוקת הרכוש?

     יא.     מהו השווי הנוכחי של כל הנכסים?

     יב.     האם יהיה זה לטובת ההורה המשמורן לקבל או להחזיק בבית המגורים
המשפחתי ולהשתמש או להיות הבעלים על תכולת הבית?

     יג.     רשימת החובות והתחייבויות של כל צד.

     יד.     האם יש צורך ליצור עכשיו, או בעתיד, קרן כדי להבטיח הוצאות רפואיות
או חינוכיות צפויות וסבירות של ילדי בני הזוג?

     טו.     האם נחתם איזה הסכם לגבי רכוש משותף במהלך הנישואין?

     טז.     האם הסכמי קניה/מכירה הממומנים באמצעות ביטוח חיים, נחשבים
כעסקיים?

     יז.     האם יש אופציות למניות וקרנות פניסה?

     יח.     האם יש גורמים נוספים רלבנטיים שיש להביאם בחשבון?
68.     צעד ראשון לקראת חלוקה שביושר של נכסי המשפחה נעשה על-ידי השופט ת. אור בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות, פ"ד נו (6) 25.
     כידוע פסק הדין עוסק בצדק חלוקתי של קרקעות המינהל, אום השופט ת. אור מצא לנכון לקבוע בפסק הדין:

     "גם בעניין המשטר הרכושי שבין בני זוג נקבע כי הוראות הדין הקובעות את אופי המשטר הרכושי הינן בבואה לתפיסות חברתיות בדבר צדק חלוקתי (דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי [25]). על פי גישה זו, תכליתה של חזקת השיתוף היא להגשים צדק חברתי המבוסס על שוויון בין המינים, והיא מבוססת על ההשקפה כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה".
     (ר' בג"צ 244/00, שם, בעמ' 65 ו').

הפתרונות השונים לסגירת הפער בין הכנסות בני הזוג
69.     א. רוזן צבי דן בספרו, חוק יחסי ממון בין בני זוג בסוגייה זאת (ר' שם בעמ' 22 - 26, עמ' 61, 62, 64, 66 ועמ' 331, 332).

     הפתרונות האפשריים הם:
     א.     פיצויים.
     ב.     השבה.
     ג.     תשלומים עתיים.
     ד.      חלוקה בלתי שווה של הנכסים המשותפים.
     
א.     פיצויים

70.     לפי דברי שרשבסקי בספרו, דיני משפחה, לעיתים פוסקים שעל הבעל לשלם לאישה "פיצויים" עם מתן הגט, כאשר אין סיבות מספיקות לחייב את האישה בגט ואין סיכוי לשלום בית.
     פיצויים נפסקים רק כשהבעל דורש להתגרש והאישה ממאנת ואזי מחייבים אותו להפקיד את הפיצויים שנקבעו ואת סכום הכתובה, ביחד עם השלשת הגט.
     חיוב הבעל בפיצויים הוא נדיר ונעשה אך ורק בנסיבות הנ"ל ולאחר בדיקה מדוקדקת של כל הנסיבות.
     (ר' שרשבסקי, דיני משפחה, מה' 4, עמ' 346, 347).

71.     השאלה האם על הנתבע לפצות את התובעת בגין פער הכנסות זה, כאשר במשך 28 שנות חיים משותפים, התובעת נהנתה מהכנסות הנתבע ואילו הנתבע "נהנה" מטיפולה של התובעת במשק הבית ובגידול הילדים.

     נראה כי לא ניתן לבסס תביעה לפיצויים על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 הואיל ולא מדובר בהפרת חוזה או על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), הואיל ואין מדובר בעוולות.

     ניתן לעשות זאת, כפי שהדבר נעשה בתביעת תלויים על פי פקודת הנזיקין, אולם נראה, כי הפתרון של תשלום עיתי הוא צודק יותר מאחר והוא לוקח בחשבון אפשרות לשנוי הסכום העיתי בעקבות שינוי נסיבות.

     יתכן גם שפסיקת פיצויים תראה כהתייחסות לתרומת האישה, בטיפול במשק הבית ובגידול הילדים, כאל עבודה שכירה שבגינה משולמים פיצויי פיטורין וזו בודאי אינה הכוונה.
     
לפיכך נראה כי יש להעדיף מציאת פתרון אחר כגון השבה, תשלום עיתי או חלוקה בלתי שווה.

ב.     השבה

72.     אולם יש לבדוק האם לא ניתן לבסס תביעה להשבה על פי חוק עשיית יושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979.
     בן הזוג שאיפשר לבן זוגו לפתח את הקריירה שלו, בכך שטיפל במשק הבית ובגידול הילדים המשותפים, ותרם לכושר ההשתכרות של בן זוגו - בן זוג כזה זכאי לכאורה להשבה של שוויה של הזכיה שבן זוגו זכה בה בפיתוח הקריירה, קבלת תואר וכדומה.

ג.     תשלומים עתיים

73.     כידוע, אין אפשרות על פי הדין העברי להטיל על הגרוש לשלם מזונות לגרושתו הואיל ו"אין למגורשת כל זכות למזונות נגד המגרש... אם כי כמובן אין מניעה שבהסכם הגירושין יתחייב הבעל (אך זה מטעם הסכם, לא מטעם דיני הגירושין) לשלם לה למחייתה מדי חודש בחדשו והסכם כזה יחייב".
     (ר' שרשבסקי, שם, בעמ' 345).
     "מכל מקום, בהתדיינות הנוגעת לזכויות בני הזוג בעת התרת הקשר חייבת קביעת המזונות להתחשב בחלוקת הרכוש ולהיפך. במידה מסויימת עשויה קביעת המזונות לאחר הגירושין לשמש גם אמצעי המתקן או המשלים את חלוקת הרכוש במקרה האינדיבדואלי ולשבץ קורטוב של שיקול דעת במערכת. לשימוש במזונות לאחר גירושין כאמצעי כזה נודעת חשיבות משני טעמים עיקריים: ראשון, חלק נכבד מן השיטות השונות של חלוקת רכוש אינן מקנות שיקול דעת לבית המשפט. השני, לצורך קביעת המזונות ניתן להתחשב באלמנטים שמקומם לא יכירם במסגרת דיון בחלוקת רכוש. אלמנטים כאלה, כגון: כושר השתכרות, יכולים להשפיע באופן מהותי על הפוטנציאל הכלכלי של כל אחד מבני הזוג. מאחר ואין הם נלקחים בחשבון לצורך חלוקת הרכוש עלול להיווצר מצב לפיו בן הזוג אשר תרם לפוטנציאל הכלכלי של בן הזוג האחר (שטרם התממש) ייצא בלא כלום. נבחן את הדוגמא הבאה. בני זוג נפרדו 10 שנים לאחר הנישואין לפני שהתאפשר להם לרכש נכסים כלשהם. משך כל שנות הנישואין יצאה האישה לעבודה ואיפשרה לבעלה ללמוד מקצוע חופשי ולהשתלם במקצועו. התרת הנישואין נעשתה בנקודת המפנה הכלכלית של המשפחה. בנקודת זמן זו תצא האישה מן הנישואין ללא נכסים בלי שהשקעתה תובא כלל בחשבון. מן הפרי יהנה הבעל לבדו. את תיקונה תוכל למצוא בקביעת מזונות מן הגירושין.
     הדין האנגלי והדין האוסטרלי הרחיקו לכת והסדירו הענקת מזונות לאחר גירושין גם בדרך של תשלום סכומים חד פעמיים. על ידי כך הם קירבו ביותר את שני המוסדות האחד למשנהו. יתר על כן, בדינים אלה, הגורסים שיטה של שיקול דעת שיפוטי בכל הנוגע להסדר יחסי הרכוש בעת הגירושין, אין עוד הפרדה, לא בדיון ולא בהחלטה, בשתי שאלות אלה. גם השיקולים שעל בית המשפט לשקול בעת הדיון בשני עניינים אלה הם זהים או קרובים. כך יכולה גם שיטה של הענקת מזונות באמצעות תשלום חד פעמי לשמש למטרה של התאמת רכוש בתוך המשפחה. לשיטת שיקול הדעת יש יתרון כפול: היא מונעת חלוקה מלאכותית בעת ההכרעה בשני תחומים המשלימים זה את זה ומאפשרת הסדר כל השאלות הכלכליות בין בני הזוג בעת ובעונה אחת. סיפוק כל הצרכים דורש שקלול של כל המקורות השונים שבידי בני המשפחה".
     (ר' א. רוזן צבי, שם, עמ' 24, 25).
     
לגבי המשפט הישראלי טוען א. רוזן צבי כי שאלת המזונות מוסדרת על פי הדין האישי, ולגבי היהודים על פי הדין העברי, וכי "על פי דין זה אין כל חיוב מזונות בין בני זוג לאחר הגירושין. לא בתשלומים עתיים ולא בתשלום חד- פעמי".
     (ר' רוזן צבי, שם, בעמ' 26).

74.     לדעת א. רוזן-צבי קביעת פיצויים עתיים היא בעייתית לו כיוון שהיא "תלויה במצבו הכלכלי המשתנה של התומך ונפסקת עם מותו".
     (ר' רוזן צבי, הש' 212, שם, בעמ' 66).

75.     לדעתי אין בדין הוראה המונעת מבית המשפט לפסוק תשלומים עיתיים לאחר הגירושין, על מנת לסגור את פער ההכנסות שנוצר לאחר הגט, כאשר לאישה הכנסות מועטות ולאיש הכנסות רבות, או להיפך.
     שאלה זו של "תשלומים עיתים" נדונה בביד"מ 1/49 רוזנבאום נ' רוזנבאום, פ"ד ז' 1037 ונקבע שם כי תשלומים עיתיים אינם בגדר עניני המעמד האישי ולכן אינם בסמכותו של בית הדין הדתי, כאמור בסימן 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 - 1947.

76.     ודוק: סעיף 2 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959 (להלן: חוק המזונות), מתייחס רק למי שיש לו בן זוג. חוק המזונות אינו דן בתמיכה כלכלית של אדם בבן זוגו לשעבר, הואיל והוא אינו בן זוגו יותר.

     לפיכך אין כל נפקות לחוק המזונות לגבי תשלומים עתיים לאחר הגירושין.

     ומכאן שאין כל מניעה שבדין לכך שבית המשפט לענייני משפחה יקבע שעל בן הזוג, שלו הכנסה גבוהה יותר, ישלם תשלומים עתיים לבן הזוג שלו הכנסה נמוכה יותר, על מנת לשמור על אותה רמת חיים של בן הזוג האחרון, כפי שהייתה במהלך החיים המשותפים.

77.     אין ספק, כי על בן הזוג להגיש תביעה מתאימה ולהוכיח את כל הנסיבות המצדיקות פסיקת "תשלומים עיתיים", לרבות נכסים ונכסי בן זוגו לאחר איזון המשאבים או חלוקת הרכוש, לרבות הצפי העתידי להכנסות.

78.     למרות שקביעת תשלום עיתי ממשיכה את הקשר בין בני הזוג שהתגרשו (במילא הקשר לא ינתק ביניהם הואיל ויש להם 5 ילדים משותפים), נראה לי פתרון זה, של תשלום עיתי, כפתרון המועדף לסגירת פער ההכנסות הקיים בין התובעת לנתבע.
     
     את השינויים במצב הכלכלי ניתן לפתור ע"י אפשרות לשנות את הסכום עקב שינוי נסיבות.
     כמו כן ניתן לקבוע כי החיוב בתשלום העיתי יחול גם על עזבונו של הנתבע.

ד.     חלוקה בלתי שווה של הנכסים המשותפים (או של הנכסים בני האיזון)

79.     סעיף 8 (1), (2) לחוק יחסי ממון, מאפשר לבית המשפט לקבוע כי שווים של נכסים מסוימים לא יאוזן בין בני הזוג ולקבוע שהאיזון לא יהיה מחצית לכל אחד מבני הזוג, אלא לפי יחס אחר שיקבע.
     איני רואה כל מניעה שבית המשפט לא ינהג כך גם כאשר מדובר בבני זוג שחלה עליהם הילכת השיתוף בנכסים.
     אולם חלוקה בלתי שווה וקביעת שיעורה אינו פשוט.
          
     האם נכסי קריירה הם בגדר נכס?
     כידוע נכס ניתן להינתק מהמחזיק בו ואילו נכס קריירה צמוד למחזיק בו.
     
אני סבור שהמושג נכס בסעיף 5 לחוק יחסי ממון יכול להתפרש כחל גם על נכסי קריירה ואם כך הדבר לגבי החוק, לגבי הילכת השיתוף על אחת כמה וכמה שבית המשפט אינו מוגבל להחיל את ההלכה גם על נכסי קריירה.

הנשיא ברק קבע כי "קניין הוא כל אינטרס אשר יש לו ערך כלכלי" (ר' ע"א 6821/93 בנק המזרחי נ' מגדל, פ"ד מט (4) 221, סעיף 87 לפסק הדין).

80.     אני סבור שחלוקה בלתי שווה של הנכסים היא בעייתית הן מבחינת האמצעים וקנה המידה לקבוע אותה והן מבחינת הפגיעה בעקרון השוויון שחלה על חלוקת נכסים מוחשיים.

מסקנה
81.     למרות שאין בפני מידע מעודכן על פער ההכנסות בין הצדדים, בכל זאת ניתן לקבוע כי בין הצדדים קיים פער הכנסות ופוטנציאל הכנסות גדול, לטובת הנתבע.
     כמו כן ניתן לקבוע כי חלוקת הנכסים המשותפים בחלקים שווים, אינה מהווה חלוקה אקוויטבילית הואיל והיא אינה לוקחת בחשבון את פער ההכנסות הגדול בין הצדדים.

     לפיכך, אני סבור שיהיה זה צודק לחייב את הנתבע לשלם לתובעת תשלום עיתי וכי זהו הפתרון המועדף והצודק יותר בנסיבות שלפנינו.

     כמו כן יש לקחת בחשבון, כי לא חייבתי את הנתבע לשלם לאישה את שווי משרד רואה החשבון בסך 350,000 ₪.
     בקביעת תשלום העיתי יש לקחת בחשבון כי הנתבע משלם מזונות עבור בתו הקטינה.

82.     אני סבור שתשלום עיתי בסך 3,000 ₪ בחודש יאפשר לתובעת לנהל את רמת חייה באופן המתקרב פחות או יותר לרמת החיים שהנתבע יכול להרשות לעצמו ושהיא הייתה רגילה לה בחייהם המשותפים.

     סכום זה יהיה בתוקף עד מלאות לקטינה שיר 18 שנה או עד סיום לימודיה בבית ספר על יסודי, על פי המאוחר מבין השניים.
     לאחר מועד זה יעמוד סכום העיתי על סך של 4,500 ₪ בחודש (להלן: התשלום העיתי).

     הסכום הנ"ל נקבע מתוך הנחה שחלוקת הנכסים שנקבעה בפסק דין זה תעמוד בתוקפה. במידה והיא תשונה או תבוטל, יהיה צורך לשוב ולהכריע בגובה התשלום העיתי הנ"ל.

83.     התשלום העיתי, כפוף לשינוי נסיבות, עקב מצב הכנסותיו של הנתבע, כך שהנתבע יוכל לפנות לבית המשפט ולבקש הפחתת הסכום עקב הפחתה בהכנסותיו.
     למניעת ספק, הסכום העיתי לא יהיה ניתן להגדלה עקב שינוי נסיבות.

84.     התשלום העיתי יחייב גם את יורשיו של הנתבע.

התוצאה
85.     לפיכך אני קובע, כי לתובעת זכויות בעלות בשיעור של שליש בכל אחד מנכסי המקרקעין המפורטים בסעיף 33 דלעיל שהם בבעלות הנתבע והיא רשאית להרשם כבעלים של שליש בכל יחידה ויחידה הכלולה בשני נכסי המקרקעין ברח' פלדמן ובבני ברק.

86.     אני מציע לצדדים להגיע להסכמה שבה יקבעו אילו יחידות בשני הנכסים הנ"ל, יהיו בבעלות התובעת וירשמו על שמה וכך ימנע הצורך בפירוק השיתוף בין הצדדים ומכירת כל הנכסים.

87.     במידה והצדדים לא יגיעו להסכמה כאמור בסעיף 86 דלעיל, תהיה התובעת רשאית לבקש את פירוק השיתוף בנכסים שברח' פלדמן ובנכס בבני ברק וחלוקת התמורה, כך שהיא תקבל שליש מהתמורה, לאחר כיסוי הוצאות המכירה.

88.     זכותה של התובעת לבקש את פירוק השיתוף בדירת פיק"א.

89.     התובעת היא בעלים של שליש מהכספים והזכויות האחרות שהיו בחשבונות בנק המזרחי של הנתבע מס' 337919, 398500 ביום 8.4.97.

90.     התובעת היא בעלים של מחצית הכספים והזכויות האחרות שהיו בחשבון בנק המזרחי מס' 332404 ביום 8.4.97.

91.     התובעת היא בעלים של מחצית הזכויות שנצברו בקרנות ובקופות המפורטות בסעיף 56 דלעיל שנצברו מיום הנישואין - 18.10.71 ועד יום 8.4.97.

92.     הסכומים על פי סעיפים 89 ו- 90 דלעיל ישולמו תוך 30 יום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8.4.97 ועד מועד התשלום בפועל.

93.     התובעת תרשם כבעלת מחצית הזכויות של הנתבע במגרש בבאר שבע גוש 5 חלקה 55.
     זכותה של התובעת לבקש את פירוק השיתוף במגרש זה.

94.     התובעת היא הבעלים של המכונית מסוג פורד מונדיאו והנתבע יחתום תוך 15 יום על שטר העברת בעלות של המכונית של שם התובעת וישתף פעולה בהעברת רישום הבעלות על שם התובעת.

95.     א.     אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את התשלום העיתי כאמור בסעיף
82 דלעיל.

     ב.     התשלום העיתי ישולם לא יאוחר מיום 12 בכל חודש החל מיום 12.12.99
ואילך.

     ג.     התשלום העיתי צמוד למדד המחירים לצרכן ומתעדכן מדי חצי שנה ללא
הפרשים רטרואקטיביים, כאשר המדד הבסיסי הוא הידוע היום (המדד
שפורסם ביום 15.11.02).

     ד.     כל סכום מהתשלום העיתי שלא ישולם במועדו, ישולם בצירוף הפרשי
הצמדה וריבית כחוק מהיום שנועד לתשלום ועד למועד התשלום בפועל.

     ה.     האמור בס'.ק. ד' דלעיל לא יחול על החוב בגין התקופה 12.12.99 עד
היום, במידה והסכום ישולם תוך 30 יום.

96.     התובעת רשאית להגיש תובענה לביצוע האמור בפסק דין זה על פי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה - 1995, במידה והנתבע לא יקיים את חיוביו על פי סעיפים 85, 87, 88, 89, 90, 91, 92, 93, 94 דלעיל, או לא ישתף פעולה בביצועם.

97.     הנתבע ישלם לתובעת את אגרת המשפט בסך 1,855 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ ועוד מע"מ, הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.



רשימת 100 נושאים רלוונטיים נוספים

1. תביעה נפרדת לתשלום הוצאות
2. פיצויים בגין מוות במהלך שייט אבובים
3. תביעה למתן חשבונות
4. שימוש במחשב להימורים לא חוקיים
5. פגיעה באיכות החיים - עתירה לבג''צ
6. נהג בצבא - תאונת דרכים
7. שיהוי בהודעה על תאונה לחברת הביטוח
8. עונש על עבירות מחשב
9. תביעה נגד בנק בעניין שיק בנקאי
10. בקשת מפרק זמני למכירת רכב
11. פסק דין הצהרתי אבהות
12. הסכם שכר טרחה מקרקעין
13. גרימת נזקים לדירה בשכירות במתכוון
14. אישיות משפטית נפרדת
15. ויתור על התיישנות
16. תנאי שכר בתקופת פירוק חברה
17. קניית דירת עמידר
18. חיפוש משטרתי בבית
19. המחאת חוב - בקשת רשות להתגונן
20. פיטורים מהרבנות הראשית
21. הוצאת נשק מרשות הצבא
22. הדלקת אורות ברכב חונה בצידי הכביש
23. נסיעה במהירות בלתי סבירה
24. צו מניעה העברת דמי השכירות
25. ביטול חוזה לאספקת מוצר
26. סמכות מקומית בתביעה נגד נתבע שיש לו סניפים
27. קביעת שומה לפי סעיף 82 לחוק מס ערך מוסף
28. ביטוח ניתוח דחוף
29. הצהרת הון גבוה בגלל הלוואה
30. קניית הליכון
31. ביטול עסקה עם קבלן
32. חוב ארנונה לחנות בקניון
33. מימון דק
34. כוויות מלייזר הסרת שיער
35. הגדרת דרך עירונית
36. גמלת שאירים לאלמן
37. דיני ערבות בנקאית
38. עילת הנטישה
39. החזר כספי קורס לימודי אנגלית
40. פעולות כונס נכסים ללא הצדק סביר
41. חובות יורשים - חובות העיזבון
42. שימוש בסימן מסחרי רשום
43. פשיטת רגל בגלל ניהול כושל
44. הפרת זכות מטפחים
45. התנגשות במחסום בכביש
46. גילוי נאות במכירת רכב משומש
47. תביעת שיבוב נזק למשאית
48. רשלנות בנק בניהול חשבון
49. חטיפת ילדים אמנת האג
50. סמכות עניינית בתביעת נזיקין של שוטר
51. חברה בפירוק - פטור מאגרת בית משפט
52. השמדת רכב לאחר גרירה
53. תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין
54. בקשה לצירוף נתבע
55. זכויות עובדת זרה סיעודית
56. תוקף ערבות לאחר פרישה מחברה
57. תביעה נגד בנק יהב
58. פסק דין בהעדר הגנה בנושא הפרת זכויות יוצרים
59. החלטה בעניין הוצאות הצדדים בתביעה
60. סחיטה באיומים - מעצר עד תום ההליכים
61. מסמך שהוכן לצורך משפט
62. צילום נזילה בבית השכן
63. אכיפת חוזה עבודה אישי
64. בקשה לגילוי מסמכים ספציפי
65. אי תשלום דמי היתר
66. דחיית בקשה להיתר בניה
67. אמצאה כשירת פטנט
68. חידוש קשר לאחר מסירה לאימוץ
69. השתק עילה השתק פלוגתא
70. שירותים משפטיים למועצה דתית
71. תביעה לצו ירושה
72. ביטול החלטה לא לקיים דיון נוסף
73. הפקדת ערובה להבטחת הוצאות תושבים פלסטינים
74. מחיקת ערעור שהוגש באיחור
75. ביטול רכישה של רהיטים
76. ערעור על 15 אחוז נכות
77. קניין רוחני - פיצויים
78. בקשה למחיקת הודעה לצד שלישי
79. החרמת רכב במכס - יבוא רכב מארה''ב
80. בקשה לעיכוב ביצוע של גזר דין תעבורה
81. הארכת פסילת רישיון נהיגה
82. חתימה על ערבות בלי לדעת עברית
83. מהו דיון נוסף
84. צו הריסה
85. גזר דין - תקיפת פלסטיני
86. נפילה ברחוב בגלל בור
87. ערעור על סעד זמני
88. לשון הרע בין בני זוג
89. סמכות שיפוט מזונות קטינים
90. עתירה לבג''צ - ביטול סלילת כביש
91. תביעה בגין אספקת דלקים ושמנים
92. ביטול מינוי מנכ''ל עירייה
93. צו תפיסת מקרקעין ביהודה ושומרון
94. תפיסת חפץ על ידי המשטרה
95. ביטוח נזקי ריסוס
96. רעיון האפקטיביות
97. חתימה על ערבות בהסכם שכירות
98. מועד תחילת תשלום לניצולי שואה
99. זכות קדימה - אחריות לתאונת דרכים
100. טיפול כושל להסרת שיער
ביטוח

בנקאות

משפחה

מיסים

הגנת הצרכן

קניין רוחני

מנהלי

נזיקין

נדל"ן

סדר דין

פלילי

תעבורה

עבודה

מסחרי

דף הבית

פשיטת רגל