צו ירושה איננו קונסטיטוטיבי. צו ירושה הינו דקלרטיבי בלבד בהיותו מכריז פורמלית על הזכות המטריאלית של היורשים אשר קיימת בידיהם מיום הפטירה (ס' 1 לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965). משכך, צו הירושה המהווה "פסק דין" לצורך סעיף 1 ו- 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, הוא בגדר פסק דין שאינו טעון ביצוע שכן אין הוא יוצר זכויות או מקנה זכויות אלא מצהיר על זכויות קיימות בלבד. יחד עם זאת אין באפיונו הנ"ל של צו הירושה ובמועד נתינתו כדי להשפיע על התיישנות של תביעת יורש על פיו. לעניין התיישנות של תביעת יורש עלינו לחזור להוראת סעיף 1 לחוק הירושה הקובע "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו" המלמד, כי מעבר העזבון ליורשים הוא מיידית ללא צורך במתן צו ירושה ע"י בית המשפט. בע"א 74/53 ,רצאבי נ' רצאבי ,פ"ד ט 521 קובע השופט חשין, כי בין יורשים לבין עצמם אין התיישנות אלא אם כן מצויה חזקה נוגדת. ההנחה היא שחזקת יורש אחד היא חזקתם של כל היורשים הנותרים. זאת ועוד גם אם אחד היורשים המחזיק בנכס עושה בו שימוש שלשמו נוצר זוהי חזקה רגילה וככזו אינה מקנה ליורש המחזיק כל זכות כלפי היורשים האחרים והם רשאים לתבוע את זכותם אפילו חלפה תקופה ההתיישנות. אולם, כאשר המחזיק בנכס מתעלם מדרישות החלוקה של היורשים האחרים מקבל הכנסות ומסרב לחלקן עם היורשים האחרים או לתת להם חשבון והם יודעים על כך, זוהי חזקה שיש עמה הצגת זכות בעלות בלעדית בנכס של אותו יורש מחזיק, ותביעת היורשים מחוסרי החזקה מתיישנת עם עבור תקופת ההתיישנות. להלן החלטה בנושא התיישנות תביעת יורשים: החלטה הצדדים לתובענה 1. א. התובע הינו בנו יחידו של המנוח ז"ל אשר הלך לעולמו ביום 5.4.1972, (להלן: "המנוח"). ב. הנתבעת הינה אמו החורגת של התובע, אלמנת אביו המנוח, לו נישאה בשנת 1968 או 1969 (ר' ס' 6 לכה"ת). מהות התובענה 2. תובענה כספית לתשלום ס"ך של 400,000 ₪ אותה הגיש התובע כנגד הנתבעת. 3. עיון מדוקדק בכתב התביעה מלמד אותנו כי הסעד הכספי המבוקש מורכב משני סכומים: 32,731.5 ₪. 388,000 ₪. כאשר - הסכום הראשון נתבע על בסיס חלקו של התובע בירושת אביו המנוח על פי צו ירושה שניתן ביום 29.12.74 בעוד שהסכום השני נתבע מכוח הילכת השיתוף - חלקו של התובע על פי צו הירושה במחצית התמורה שהתקבלה ממכירת דירת מגורים אשר נרכשה על ידי הנתבעת לפני נישואיה למנוח ואשר שימשה למגוריה ולמגורי המנוח. דירה זו נותרה רשומה על שמה עד למכירתה על ידה בשנת 1994. טענת ההתיישנות / שיהוי 4. בכתב ההגנה טען ב"כ הנתבעת לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות. לענין זה אין מחלוקת בנוגע לעובדות הבאות: א. המנוח הלך לעולמו ביום 5.4.1972. ב. צו הירושה בנוגע לעזבונו הוצא ביום 29.12.1974. ג. התובע הינו יליד 1.11.58 והוא בגר ביום 1.11.1976. ד. חשדותיו של התובע אשר היוו בסיס להגשת התובענה עלו כבר בחודש מרץ 1993 עת חזר ארצה מארה"ב - כך לפי סעיף 27(א) לכתב התביעה. 5. א. צו ירושה איננו קונסטיטוטיבי. צו ירושה הינו דקלרטיבי בלבד בהיותו מכריז פורמלית על הזכות המטריאלית של היורשים אשר קיימת בידיהם מיום הפטירה - ס' 1 לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965. ע"א 62/70, גוטוטר נ' פרידמן, פ"ד ז 753. ע"א 509/77 ,עזבון פרלין נ' מנהל מס שבח, פ"ד ל"ב(1) 562. ע"א 513/82, ריינמן נ' יושצין, פ"ד לז(2) 813. ב. משכך, צו הירושה המהווה 'פסק דין' לצורך ס' 1 ו- 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (ר' ע"א 239/89, שרש נ' גלילי ,פ"ד מו(1), 861) הוא בגדר פסק דין שאינו טעון ביצוע שכן אין הוא יוצר זכויות או מקנה זכויות אלא מצהיר על זכויות קיימות בלבד. יחד עם זאת אין באפיונו הנ"ל של צו הירושה ובמועד נתינתו כדי להשפיע על התיישנות של תביעת יורש על פיו. לענין התיישנות של תביעת יורש עלינו לחזור להוראת ס' 1 לחוק הירושה הקובע "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו" המלמד, כי מעבר העזבון ליורשים הוא מיידית ללא צורך במתן צו ירושה ע"י ביהמ"ש. בע"א 74/53 ,רצאבי נ' רצאבי ,פ"ד ט 521 קובע השופט חשין, כי בין יורשים לבין עצמם אין התיישנות אלא אם כן מצויה חזקה נוגדת. ההנחה היא שחזקת יורש אחד היא חזקתם של כל היורשים הנותרים. זאת ועוד גם אם אחד היורשים המחזיק בנכס עושה בו שימוש שלשמו נוצר זוהי חזקה רגילה וככזו אינה מקנה ליורש המחזיק כל זכות כלפי היורשים האחרים והם רשאים לתבוע את זכותם אפילו חלפה תקופה ההתיישנות. ואולם, כאשר המחזיק בנכס מתעלם מדרישות החלוקה של היורשים האחרים מקבל הכנסות ומסרב לחלקן עם היורשים האחרים או לתת להם חשבון והם יודעים על כך, זוהי חזקה שיש עמה הצגת זכות בעלות בלעדית בנכס של אותו יורש מחזיק, ותביעת היורשים מחוסרי החזקה מתיישנת עם עבור תקופת ההתיישנות. כב' השופט חשין קובע, כי התנהגותו של היורש המחזיק כאמור לעיל מהווה חזקה מנוגדת פסיבית והוא מקימה בידי היורשים מחוסרי החזקה את העילה לקום ולתבוע את זכותם והחל ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות. השופט חשין ממשיך וקובע, כי במצב בו היורש המחזיק עושה שימוש שיש בו משום שינוי יסודי בנכס הכרוך בהוצאת ממון זוהי חזקה מנוגדת אקטיבית שיש בכוחה כדי לסתום את הגולל על תביעת היורשים האחרים לא רק עם עבור תקופת ההתיישנות כי אם על סמך מניעות. הכלל הוא כי אדם אשר אינו מרים את קולו ומכריז על זכויותיו החוקיות רואים אותו כאילו הסכים עם מצב הדברים שנוצר על ידי יריבו והוא לא ישמע כשיבוא לאחר זמן לדרוש את זכויותיו החוקיות. 6. בענייננו הלך המנוח לעולמו ביום 5.4.72. זהו המועד הקובע למנין תקופת ההתיישנות בכפוף לכללים בדבר יצירת חזקה נוגדת לאחר מועד הפטירה כפי שפירטנו לעיל. מועד זה נדחה ליום 1.11.76 מועד בו בגר התובע והיה לבן 18 שנים - ס' 10 לחוק ההתיישנות. 7. א. אם נבחן את שתי עתירותיו של התובע בתובענה שבפנינו על פי העקרונות לעיל נגיע למסקנה, כי אכן התיישנה תביעתו לתשלום הסכום הכספי הראשון אשר נתבע על בסיס חלקו של התובע בירושת אביו המנוח על פי צו הירושה שניתן ביום 29.12.74. ב. התובע טוען כי בבקשה לצו ירושה הצהירה הנתבעת כי בעזבון המנוח היו זכויות כספיות ואחרות בסכום של 5,000 ל"י נכון ליום פטירתו. התובע בעצמו מצהיר בתביעתו, כי לאחר מות המנוח ניתקה עמו הנתבעת כל קשר וגם כשבגר נמנעה מלהפגש עמו ו/או לשוחח עמו למרות נסיונותיו לעשות כן (ס' 23 לכה"ת). התובע ממשיך ומצהיר, כי לאחר מות המנוח ועד יום הגשת התביעה סירבה הנתבעת להעביר לו ו/או בעבורו כספים ו/או זכויות ו/או רכוש מכל מין וסוג שהוא למרות פניות שנעשו אליה ע"י אמו ז"ל של התובע והן ע"י התובע עצמו. הוא גם זוכר שאמו התלוננה לא אחת בפניו שהיא פנתה לנתבעת בנוגע לקבלת זכויותיו מירושת אביו וזו השיבה בשלילה את כל זאת ידע התובע הן בתקופה טרם בגרותו והן לאחר בגרותו. למרות כל האמור לעיל ,למרות 'החזקה המנוגדת הפסיבית' של הנתבעת ישן התובע על זכויותיו והוא הגיש את תביעתו זו שבפני - 29 שנים לאחר מות אביו, כ- 27 שנה לאחר מתן צו הירושה ולמעלה מ- 24 שנים לאחר שבגר. ג. בפרשת פרנק נ' עזבון המנוח פרנק, (ע"א 746/83 פ"ד מב(1) 482) זכה הבן מכוח ירושה בחלק אמו בתמונות שצייר אביו. הבן תבע את האב 22 שנה לאחר מות אמו. התביעה נדחתה עקב התיישנות בחלוף למעלה מ- 7 שנים ממות האם. הש' שמגר הדגיש ואמר "מוסיף וטוען המערער כי אין למנות את תקופת ההתיישנות החל ממותה של האם, אך אין בהוראותיו של החוק הנ"ל לרבות ס' 8 שבו, כדי לבסס טענה זו". ביהמ"ש ראה בנסיבותיו העובדתיות של המקרה את מועד הפטירה כמועד יצירת החזקה הנוגדת. ד. במקרה שבפנינו גם אם לא נראה את מועד יצירת החזקה הנוגדת בכספי העזבון הנטענים (5,000 ל"י) במועד פטירת האב דחוי למועד בגרותו של התובע, עולה מדבריו של התובע, כי גם בעת שהיה קטין וגם לאחר שבגר התברר לו שהנתבעת מסרבת לחלוק עמו את הזכויות מעזבון אביו המנוח כך שבכל עת לאחר בגרותו אם תאמר נוצרה החזקה הנוגדת, התובענה התיישנה. גם אם נרחיק לכת עוד יותר ונאמר שיש למנות את תקופת ההתיישנות ממרץ 1993 עת נוצר אצלו החשש (ס' 27(א) לכה"ת) גם אז חלפו עברו להן 7 שנים עד למועד הגשת התביעה כאן הגם שאני סבור שיש לראות את מועד יצירת החזקה הנוגדת וממילא את תחולת מנין תקופת ההתיישנות החל מתקופת בגרותו של התובע. 8. א. באשר לתביעת יורש מכוח הילכת השיתוף (התביעה לתשלום הכספי השני) - הלכה פסוקה היא שזכויות בן זוג מכוח הילכת השיתוף הן זכויות קנייניות ברות הורשה והיורש זכאי לפנות לבית המשפט ולבקש הכרה פורמלית בזכותו האמורה אותה ירש ממורישו (ר' ע"א 5774/91 יהלום נ' מס שבח מקרקעין מ"ח(3) 372, 381). כן נפסק שזכות בן זוג, מכוח הילכת השיתוף, במחצית זכויות במקרקעין הרשומות על שם בן זוגו היא כזכות במקרקעין, ותביעה מכוחה סווגה כתביעה במקרקעין. (ע"א 435/87 פיכטנבויים נ' ברקוביץ מ"ג(3), 173. ב. משכך זכאי התובע להגיש תביעתו זו שבפני בהתבסס על זכות אביו המנוח בנכסי הנתבעת, מכוח הילכת השיתוף. ג. יחד עם זאת בנסיבות המקרה עסקינן אני סבור שקם מחסום בפניו של התובע מלתבוע את זכותו זו מהטעם של התיישנות. הכיצד? ד. ס' 13 לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958 קובע כי: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה". ה. משכך, אילו אביו של התובע היה בין החיים, לא היתה מבחינתו כל מניעה להגיש את התביעה, על בסיס הילכת השיתוף, גם שנים רבות לאחר נישואיו, כל עוד היה הוא נשוי לה. ו. משהלך האב לעולמו, המועד הקובע לענין מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעת יורש, מכוח חזקת השיתוף של בן הזוג המנוח, הוא ממועד יצירת חזקה נוגדת לאחר פטירת האב. כך למדנו. בענייננו הבהרנו שמועד יצירת החזקה הנוגדת הפסיבית היה מייד לאחר פטירת האב ור' לענין זה דברי בס' 7 לפסק דיני לעיל. ז. ומהי תקופת ההתיישנות שצריכה להימנות ברכיב זה של עתירת התובע? לטעמי 7 שנים. הטעם לכך שהתובענה בפני תובענה כספית היא הן לפי כותרתה וסכומה והן לפי מהותה, ולא תובענה לפסק דין הצהרתי מכוח הילכת השיתוף. אמנם הבסיס לתביעה הכספית הוא בהילכת השיתוף אך במהותה זוהי תביעה כספית. זאת ועוד, גם אם תאמר שבתביעה לפי הילכת השיתוף עסקינן אין זו יותר 'תובענה במקרקעין' שהרי הדירה נמכרה בשנת 1994 ורק לחלק היחסי בתמורתה הכספית עותר התובע. משכך, תקופת ההתיישנות היא 7 שנים מיום היווצר העילה - פטירת האב והחזקה הנוגדת - ובענייננו חלפו כאמור 29 שנים ממות האב, 27 שנים מיום מתן צו הירושה ו- 24 שנים מיום בגרותו של התובע. לענין זה אין לסבור, לעניות דעתי, שיש למנות את תקופת ההתיישנות של 7 שנים מיום מכירת הדירה שכן לא מכירת הדירה יצרה את העילה אלא פטירת האב שאז הוקנתה לתובע הזכות לעתור בתביעתו ואם השתהה בענין זה אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. 9. אשר לטענות התובע לדחיית טענת ההתיישנות מכוח סעיף 14 לחוק ההתיישנות מוטב היה שלא היו נטענות כלל. הטענה כי השהות בארה"ב ו/או השירות הצבאי מנעו ממנו את הבירור המשפטי מופרכת, אינה ראויה להתייחסות ואני דוחה אותה. כמו כן אינני מקבל את טענת התובע לתחולת ס' 8 לחוק ההתיישנות. העובדות המהוות את עילת התביעה פשוטות וברורות הן לא נעלמו ממנו ולא היו יכולות להעלם לו ור' דברי בענין זה בס' 7 לפסק דיני. אשר לתחולת ס' 15 לחוק ההתיישנות - גם אם התובענה אשר הוגשה בשנת 1995 עילתה זהה/ דומה לעילת התובענה שבפנינו (כה"ת לא הוצג בפני) , אין בכך כדי לשנות את מסקנתי על נימוקיה. 10. סוף דבר א. התובענה על כל עתירותיה נדחית מחמת התיישנות. ב. התובע ישלם את הוצאות הנתבעת ושכ"ט עורך דינה בסך של 7,500 ₪ + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל . ירושההתיישנות