להלן פסק דין בנושא זכויות יורשים במשק חקלאי: פסק דין התובענה: 1. התובעות הן אחיותיו של נתבע 1. הצדדים מסוכסכים ביניהם באשר לזכויות במשק חקלאי מס' 87 במושב בן זכאי (להלן: "המשק"). בתובענה עותרות התובעות ליתן פס"ד הצהרתי על פיו: א. רישום והעברת הזכויות מיום 31/3/97, במשק הנ"ל ע"ש נתבע 1 (להלן: "הנתבע") הינו בטל ומבוטל. ב. התובעות זכאיות לרשת ביחד עם הנתבע בחלקים שווים את זכויות אמם המנוחה במשק וזאת בהתאם להוראות סע' 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). ג. ליתן כל סעד הדרוש למימוש זכויות המבקשות בנוגע למשק הנ"ל כפי שבימ"ש ימצא לנכון. רקע: 2. בשנת 1955, קיבלו הורי הצדדים משה (מאסו) ואיזה צרור ז"ל את המשק מנתבעת 2 (להלן: "הסוכנות"). אישור קבלת רכוש למשק מהסוכנות ל"מתיישבים", משה ואיזה צרור, נחתם ע"י האב המנוח ביום 6/6/55. (נספח א' לכתב ההגנה מטעם הסוכנות). 3. ביום 21/5/74, חתם האב משה צרור ז"ל על הצהרה בזו הלשון: "בזה הנני מצהיר ומאשר שבני צרור שמעון יהיה הבן הממשיך במשק מספר 87 במושב בן זכאי ואני מסכים שיקימו בחצר משק בית מגורים לבן ממשיך בתנאים המקובלים". (נספח ב' לכתב ההגנה מטעם הסוכנות). 4. בשנת 1985, נפטר האב משה (מאסו) צרור ז"ל והזכויות במשק במלואן הועברו ונרשמו בשנת 1990 ע"ש האם איזה צרור ז"ל. האם נפטרה בשנת 1996. 5. לאחר פטירת האם הגיש הנתבע לבימ"ש המחוזי בת"ע 6094/96, בקשה לקיים צוואתה של האם מיום 26/7/95, שעל פיה, הוא יורש את כל זכויותיה במשק. בביהמ"ש התברר, כי האם הוכרזה פסולת דין ביום 25/8/93, ולפיכך, אין תוקף לצוואתה ומשכך, ביקש הנתבע למחוק את הבקשה. בהחלטתו מיום 22/5/97 מחק ביהמ"ש את הבקשה בהסכמה אך מצא לנכון לציין: "נשאלת כמובן השאלה, אם הבן שמעון לא ידע כי אמו חסויה וכי יש לה אפוטרופוס". 6. צו ירושה בענין האם המנוחה ניתן ביום 16/6/98 בת"ע 7366/96 ועל פיו, יורשיה הם: ארבעת ילדיה בחלקים שווים כל אחד 1/4. 7. ביום 30/3/97 הודיעה הסוכנות למנהל מקרקעי ישראל - נתבעת 3 (להלן: "המנהל") , כי המשק עומד להמסר לנתבע לפי "העברת זכויות לבן ממשיך במתנה ללא תמורה". נתבעת 3 אישרה את ההודעה ביום 31/3/97. 8. התובעות מבקשות לבטל את העברת הזכויות לנתבע כבן ממשיך כאמור לעיל. לטענתם, הרישום בסוכנות ובמנהל לא נעשה כדין, האם המנוחה מעולם לא הסכימה כי הנתבע יהיה בן ממשיך, הזכויות במשק הועברו על שמה, ולפיכך, עפ"י סע' 20 ג' לחוזה ההתיישבות (נספח ב' לתביעה) שנחתם בינה לבין הסוכנות ביום 1/9/90, באין בן ממשיך, יועברו הזכויות והחובות של המתיישבים לאחד היורשים בהתאם לעקרונות סע' 114 לחוק הירושה. 9. הנתבע מתנגד לתביעה. לטענתו, בכתב ההגנה, הזכויות במשק הינן של בר-רשות, האב המנוח חתם לבדו על מסמכי קבלת המשק החקלאי, והוריו מינו אותו לבן ממשיך כבר בשנת 1974. הסוכנות - נתבעת 2 טוענת בכתב הגנתה, כי בשנת 1955 חתם האב המנוח עפ"י הנוהג גם בשם האם על קבלת רשות שימוש וחזקה במשק. בשנת 1974 מינה האב המנוח את הנתבע כבן ממשיך, ובאותה תקופה "כמקובל במושב בן זכאי" פעל המנוח בשמו ובשם האם. לאחר העברת הזכויות ע"ש האם, לא פעלה היא לביטול זכויות בן ממשיך, לפיכך, לאחר פטירת האם, על פי תנאי רשות השימוש והחזקה, זכאי היה הנתבע לקבל את זכויות השימוש והחזקה במשק כבר-רשות. לטענתם רישום הזכויות ע"ש הנתבע היה כדין. המנהל-נתבע 3, הודיע, כי אינו מתערב בסכסוך שבין הצדדים בשאלה מי זכאי לקבל את המשק ובלבד שהמשק ימסר ליורש אחד בלבד כפי שנקבע בעקרונות סעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, אשר התובעים מתבססים עליו. המנהל גם אינו מתערב בשאלת הפיצויים ליורשים הנותרים. המושב - נתבע 4, הודיע במכתב מיום 8/4/97, כי הוא מעכב כל טיפול עד להכרעת בימ"ש. זכויות ההורים המנוחים במשק: 10. המושב שוכר מהמנהל את אדמות המושב עפ"י חוזה המתחדש מידי פרק זמן, הסוכנות היא גם צד לחוזה (להלן: "חוזה משבצת תלת צדדי") (חוזה מיום 24/11/96 מצורף לכתב ההגנה מטעם המנהל. חוזים נוספים מיום 17/11/93 ומיום 6/2/91 צורפו לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). בשנת 1955, קיבלו ההורים המנוחים מהסוכנות את רשות השימוש והחזקה במשק מס' 87 (חוזה התיישבות בין הסוכנות לבין האם המנוחה מיום 1/9/90 - נספח ב' לכתב התביעה). 11. אישור קבלת רכוש למשק המופנה לשני ההורים, חתום ע"י האב בלבד. לטענת הסוכנות, המשק נמסר לשני ההורים ועפ"י הנוהג שהיה קיים אז, חתם האב בשם האם. בין אם נקבל את ענין "הנוהג" ובין אם לאו, ברי כי, המשק נמסר לשני ההורים, חתימתו של האב בלבד, כמקבל, אינה ממעיטה מהזכויות שקיבלה האם. מכל מקום, עפ"י הלכת שיתוף נכסים בין בני זוג החלה על הורי הצדדים, שני ההורים היו בעלי זכויות שוות במשק. עבירות הזכויות עם פטירה: 12. אין חולק, כי מעמד ההורים המנוחים במשק הוא כשל ברי-רשות, זכות זאת יכולה ותהא חלק מעזבונם אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות מתיר זאת. (ע"א 3836/93, 4690/93 ברמלי נ' ברמלי, פד"י נ (3), 868; ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פד"י מג (1), 397; ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פד"י מה (1), 477). יש על כן, לפנות לאמור בחוזה ההתיישבות ובחוזה המשבצת. 13. סע' 20 ה' לחוזה ההתיישבות בין הסוכנות למתיישב קובע כדלקמן: "(א) במקרה של פטירת אחד המתיישבים יועברו כל הזכויות והחובות של המתיישבים לפי חוזה זה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. (ב) באין בן/בת זוג למתיישב שנפטר יועברו כל הזכויות והחובות של המתיישבים לפי חוזה זה לבן ממשיך שנקבע ע"י ההורים ושאושר ע"י המיישבת. (ג) באין בן ממשיך יועברו כל הזכויות והחובות של המתיישבים לפי חוזה זה לאחד היורשים בהתאם לעקרונות סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, ובתנאי שאותו יורש יאושר ע"י המיישבת". באותה רוח נקבע בסע' 20 (1) לחוזה המשבצת: "(1) במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב בישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת זוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב בישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המיישבת. באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965". עינינו הרואות כי, במקרה דנן, ההסכם קובע את אופן עבירות הזכויות עם פטירת המתיישב והוא אינו רשאי להורישם כראות עיניו. 14. בהתאם לאמור בהסכמים דלעיל, נרשמה האם המנוחה כבעלת הזכויות במשק לאחר פטירת האב. עד כאן מסכימים הצדדים לתהליך הרישום, ע"ש האם, דא עקא כי, לאחר פטירת האם, נרשם הנתבע כבעל זכויות במשק כבן ממשיך. כאמור לעיל, לטענת התובעות, הנתבע מעולם לא נקבע כבן ממשיך ע"י האם לפיכך, הרישום אינו כדין, ויש לנהוג עפ"י האמור בסע' 20 ה' (ג) לחוזה ההתיישבות הקובע כי באין בן ממשיך יועברו הזכויות והחובות של המתיישבים לאחד היורשים בהתאם לעקרונות סע' 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. 15. הנתבע נרשם כאמור בסוכנות ובמנהל בשנת 1997 כבעל הזכויות במשק בהסתמך על הצהרת האב משנת 1974 בו הוא קובע את הנתבע כבן ממשיך. אין חולק, כי האם לא חתמה על מסמך זה ולא על מסמך דומה. לטענת הנתבע והסוכנות, בשנת 1974, היה נוהג על פיו האיש חתם בשם האשה וחתימתו חייבה את האשה. אינני מקבלת טענה זו. טענה זו מקוממת ופסולה בעיקר כשהיא נשמעת מפי גוף ציבורי כמו הסוכנות. ראשית, לא הוכח נוהג שכזה. עדותה של המצהירה מטעם הסוכנות, ילידת 1969, חסרת כל ערך לענין שהיה קיים בנוהג ב- 1974, מה גם, שאין לקבל טענות על נוהג קולקטיבי, אלא, יש להוכיח נוהג לגבי כל זוג ספציפי וממילא גם בכך לא די, כפי שפורט בהמשך הדברים. שנית, בשנת 1974 היתה מושרשת היטב הלכת השיתוף בין בני זוג ואף נחקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, שני אלו, בצד חוק זכויות האשה התשמ"א-1951, מעמידים את זכותה של האשה על קניינה במעמד שווה לזה של האיש, וכשם שבשנת 1974 לא היו גורעים מזכויות האיש על סמך חתימה של האשה, כך לא ניתן לקבל את ההיפך מכך. כשם שלא היה עולה על הדעת בשנת 1974 לגרוע מזכויות אשה בדירת מגורים בעיר, או כל זכות אחרת על סמך חתימתו של האיש, כך לא יעלה על הדעת לגרוע מזכותה של האשה במשק מבלי לקבל כלל את הסכמתה. הדברים בעיקר חמורים כשהם נשמעים מפי פקידי ציבור בגוף כמו הסוכנות שחזקה עליהם שהיו מודעים לזכויות אלו של האם ולמרות זאת, פגעו בזכויותיה מבלי לקבל הסכמתה. שלישית, לא הוכח סובייקטיבית, כי האם הסכימה למינויו של הנתבע כבן ממשיך, לא הוכחה הסכמה שכזו לא בכתב ולא בע"פ. הנתבע לא טען להסכמה שכזו בכתב ההגנה, ובתצהיר עדות ראשית טען להסכמת האם כטענה כללית מבלי שיטרח לפרט את העובדות שעל יסודן יש ללמוד על הסכמה שכזו. לראשונה, בח.נ., העיד הנתבע, כי היה עם הוריו במזכירות, בשנת 1974 לצורך קביעת בן ממשיך. לגרסתו אספו במשק את כל החברים לשם קביעת בן ממשיך גם הם היו באסיפה והוא אף נקב בשם המזכיר. דא עקא, כי הנתבע לא מצא לנכון לזמן את אף אחד מהנוכחים שיעיד על קיום האסיפה ועל כך שגם אמו נוכחה והסכימה, גם לא את העד שחתם לצד הצהרת האב על מינוי בן ממשיך. כך, יש לדחות גם את טענת הנתבע והסוכנות, כי מאז הצהרת האב על מינוי הנתבע לבן ממשיך, ואף מאז שהועברו הזכויות במשק ע"ש האם, לא הביעה האם התנגדות למינויו של הנתבע כבן ממשיך. בטרם תטען טענה שכזו, היה על הנתבעים להוכיח כי האם ידעה על מינוי זה - כזאת לא הוכח. הנתבע מבקש ללמוד מצוואתה של האם (שנכתבה כשנתיים לאחר שהוכרזה פסולת דין) ראיה לרצונה שהנתבע יקבל את המשק. אילו ניתן היה לראות בצוואה ראיה כלשהי, אזי צודקים גם התובעים בטענתם, כי עצם כתיבת הצוואה מלמדת כי האם כלל לא ידעה על מינויו של הנתבע כבן ממשיך, שאם לא כן, לשם מה הצוואה. דא עקא, כי הצוואה כמובן פסולה על פי סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, ואין ללמוד מתוכן הצוואה מאומה לגבי רצונה והבנתה של האם בהיותה פסולת דין ובלתי כשירה מבחינה קוגנטיבית. לענין זה, יש להפנות לחוו"ד של ד"ר סימונה נאור (מנהלת מרפאה לבריאות הנפש ויועצת פסיכו-גריאטרית) שניתנה לבקשת פקה"ס לצורך המלצה למינוי אפוט' ביום 21/3/93: "בבדיקה היום בולטת ירידה קוגנטיבית נוספת במצבה של הנ"ל, לעיתים יש אמנם תנודות בקוגניציה ולרגעים התמצאות חלקית, אך בדרך כלל לא מתמצאת במקום ובזמן ולא מבינה את מטרת הבדיקה. הנ"ל הופכת לקורבן של מניפולציות, חותמת על מסמכים ואחר כך אינה זוכרת שחתמה עליהם ולא מבינה את מטרת החתימה...." (נספח לתצהירה של תובעת 3). רביעית, אין להקיש גזרה שווה מחתימת האב בשם האם על קבלת המשק בשנת 1955, לבין מינויו של הנתבע לבן ממשיך שנחתמה ע"י האב בלבד, ולטענת הנתבע והסוכנות, עפ"י הנוהג הקיים נחתמה גם בשם האם. בשנת 1955, כשהמדינה עדיין בחיתוליה, טרם התבססו בחקיקה ובפסיקה שיפוטית, זכויותיה של האשה לשלוט באופן עצמאי בקנייניה. כמפורט לעיל, אין הדבר דומה למצב ששרר בשנת 1974. זאת ועוד, אין דומה קבלת זכויות לגריעת זכויות. בשנת 1955, האם קיבלה זכויות, המשק מלכתחילה יועד לשני ההורים וזאת עפ"י האמור באישור קבלת רכוש. חתימת האב המאשרת את קבלת הזכויות זאת ותו לא. העדר חתימת האם אין פירושו כי לא קיבלה את הזכויות שהרי אלו מלכתחילה היו מיועדות גם לה על פי האמור באישור עצמו, מה גם, שקיימת חזקת קיבול (סע' 7 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), וחזקת הסכמה לקבל מתנה (ראה סע' 3 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968) ומעל לכל במערכת היחסים בין בני הזוג קיימת חזקת השיתוף. הוא הדין לגבי כל אותן פעולות שביצע האב לבדו בהקשר למשק, בכולם עסקינן בניהול שוטף של המשק וקבלת זכויות שונות. לעומת זאת, בשנת 1974, הצהיר האב בלבד, כי הוא ממנה את הנתבע כבן ממשיך. ההצהרה בלשון יחיד, ואף אם היתה בלשון רבים, אין בכך להואיל כיוון שהאב לא רשאי היה להצהיר בשם האם על מתן זכות לצד ג', ובכך לגרוע מזכויותיה, למנות בן ממשיך אחר, או שלא למנות בכלל. חמישית: מינוי בן ממשיך הוא בבחינת מתנה - העברת זכויות ללא תמורה. כך גם עפ"י הודעת הסוכנות מיום 30/3/97. ראה גם רע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פד"י נד (4), 385, שם, כב' השופט אנגלרד לא נדרש אמנם למהות הזכות "בן ממשיך" אלא התבסס על העובדה שהן בעלי הדין והן ביהמ"ש בערכאות דלמטה (בימ"ש לענייני משפחה וביהמ"ש המחוזי), הסכימו להנחה, כי פעולת ההורים לקביעת בנם כ"בן ממשיך" במשק היא בבחינת מתנה כמשמעותה בחוק המתנה, תשכ"ה-1968. אין חולק, כי ניתן לרשום את הזכויות של בן ממשיך במשק רק לאחר פטירת ההורים, מכאן, כי קביעת ההורים מיהו הבן הממשיך הינה בבחינת התחייבות ליתן מתנה בעתיד והיא טעונה מסמך בכתב בהתאם לסע' 5 לחוק המתנה. עינינו הרואות, כי בהעדר מסמך בכתב מאת האם, לא מתקיים התנאי הקבוע בסע' 20 ה' בחוזה ההתיישבות על פיו, נדרשת קביעת ההורים מי הוא הבן הממשיך. 16. הנתבעים מפנים בסיכומיהם לפסקי דין בהם אושר מינויו של בן ממשיך הגם שהמינוי נעשה ע"י הורה אחד בלבד. ת.א. 1463/91 עזרא נ' עזרא מיום 29/1/98, מפי כב' השופט קלינג וע"א 1732/98 עזרא נ' עזרא, (לא פורסם), (להלן: "פרשת עזרא"). ע"א 3863/93, ע"א 4690/93 ברמלי נ' ברמלי, פד"י נ (3), 868 (להלן: "פרשת ברמלי"). בכל אחד מפסקי הדין הנ"ל בחן ביהמ"ש את נסיבות מינויו של "הבן הממשיך". בפרשת עזרא נקבע כי, "האם אישרה (בעמ' 10 לפרוטוקול), כי הסכימה לכל אשר עשה בעלה לגבי המשק" וכן נקבע, כי אין ספק שבחיי האב לא מחתה על הקניית המעמד האמור ואף לא התנגדה למגורי הבן הממשיך ובהסכמה מפורשת או מכללא הוקמה יחידה למגורי הבן הממשיך. בפרשת ברמלי היתה קביעה עובדתית של ביהמ"ש המחוזי, כי הכרזת בן ממשיך בשנת 1974, נעשה על דעת האם, וביהמ"ש העליון לא ראה להתערב בקביעויות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי. לעומת זאת, בענייננו, לאור האמור בסע' 15 לעיל, יש לקבוע עובדתית כי האם לא הסכימה למינויו של הנתבע כבן ממשיך, ולא היתה מודעת למינויו של הנתבע כבן ממשיך ע"י האב. בן ממשיך - מיהו? 17. "בן ממשיך" הוא מוסד שהתפתח במשקים חקלאיים - "הלא הוא הבן שבונה ביתו בחלקה או ליד בית ההורים, מעבד עמם את המשק ומצפה לכך שעם מותם, בבוא היום, יהיה הוא בעל המשק במקומם". (ראה ס. אוטילנגי, "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק עובדים", עיוני משפט, ט' (התשמ"ד), 469. האם הנתבע הוא "בן ממשיך" העונה לקריטריונים לעיל? התשובה היא שלילית. עפ"י הראיות שבפני אני קובעת, כי הנתבע לא התגורר במשק, לא בנה בית במשק, לא עסק בחקלאות וכלל לא ידע שהוא בן ממשיך. 18. נציגי המנהל והסוכנות הודו, כי לא בדקו אם הנתבע אכן מתגורר במשק ועוסק בחקלאות (ח.נ. למר רוזמן ולגב' שוקר). 19. עדותו של הנתבע רצופה סתירות, טענות בלתי הגיוניות, ועשתה עלי רושם בלתי אמין. באשר למגוריו במשק נשמעו מפיו מספר גרסאות. בתצהירו ובח.נ. טען תחילה, כי כל הזמן גר במשק, אח"כ תוך עדות מפותלת שינה גרסתו וטען, כי עזב את המשק בשנת 77, חזר לאחר פטירת אביו היינו, בשנת 85, לאחר שנה אמו הסתכסכה עם אשתו ועל כן אשתו עזבה את המשק, מאז אשתו וילדיו גרים כל השנים ביבנה ואילו הוא גר במשק. ובהמשך ח.נ. שוב עולה גרסה נוספת על פיה, בשנת 1990 כשאמו חלתה, והביאו עובד זר, עזב כדי לא לפגוע בפרטיותה. כל שניתן לפענח מגרסתו המפותלת של הנתבע בח.נ., הוא, כי גם לגרסתו, התגורר במשק לכל היותר במשך 5 שנים משנת 1985 ועד 1990. לגרסה זו, אינני מאמינה שכן הנתבע נשוי, משפחתו מתגוררת ביבנה, הוא רכש שם בית וגם מגרש, אינני מאמינה כי הוא חי בנפרד ממשפחתו, הוא גם לא טרח להביא כל עדות לכך הגם שיכול היה לעשות כן ללא כל קושי. לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי הנתבע נכנס למשק רק לאחר פטירת אמו כדי לתפוס שם חזקה. 20. הנתבע טען בח.נ., כי עבד במשק כל חייו, לטענה זו אין זכר בתצהיר עדות ראשית, וגם אינני מאמינה לגרסה זו. הנתבע לא המציא כל אסמכתא להוצאות בגין המשק או להכנסות מהגידולים שהוא טוען שזרע, הנתבע יכול היה ללא קושי לזמן עדים, אם יש כאלו, שיעידו על עבודתו במשק לאורך שנים, אלא שהוא לא עשה כן. הנתבע כאמור לא חי במשק. עפ"י עדותו, לאחר נישואיו עבד כנהג משאית, חילק לחם, ובעשור האחרון, הוא קבלן לעבודות עפר. אינני מאמינה, כי בנוסף לכך עבד גם במשק. עדיפה עלי עדות תובעות 2, 3 כי הנתבע לא גר במשק וגם לא עבד שם עבודה חקלאית. עדותן שמדובר במשק קטן עם רפת של 5 פרות (ולא 20 פרות כפי שטען הנתבע), עולה בקנה אחד עם המסמך הרביעי בנספח א' לתצהיר הנתבע, גם שם מצויין, כי הנתבע עבד בעבודות חוץ. מסקנתי כאמור לעיל, כי הנתבע לא התגורר במשק, מאז נישואיו או בסמוך להם, וגם לא עיבד את המשק עם הוריו. 21. זאת ועוד, מהמסמכים שבפניי, נספח א' לתצהיר הנתבע, עולה, כי האב המנוח בלבד עסק בבנית הבית שנועד כביכול לבן ממשיך לרבות חתימה על שאלון זוגות צעירים, קבלת אישורים והלוואות לצורך בניית הבית לבן ממשיך. עפ"י המסמכים הנ"ל, האב הוא זה שהפקיד את הכספים לצורך בניית הבית. לא הומצא ולו מסמך אחד עליו חתום הנתבע בהקשר לבית, כמו תוכניות בניה, בקשות לאישור וכיוצ"ב. טענתו של הנתבע, כי הוא מימן את בניית הבית מקופה אחת שהיתה לו עם אביו, אינה אמינה עלי ואינה נתמכת בכל אסמכתא. מתצהירו של הנתבע עולה, כי הבית נבנה בשנת 1976. עובר לבניית הבית הוצא צו הריסה של הבית הישן, כך שההורים הם אלו שעברו להתגורר לבית החדש מייד עם השלמתו. בית זה מעולם לא שימש את הנתבע כבית של בן ממשיך "לצד בית ההורים". מסקנה נוספת אם כן, היא, כי הנתבע לא בנה את "ביתו" ליד בית ההורים. 22. בתצהירו מייחס הנתבע לתובעות, ידיעה, כי המשק אינו כלול בעזבונם של ההורים. מכאן, כי ניתן לייחס לו גם אותה ידיעה. דא עקא, כי הנתבע טרח, והיה מעורב בעשיית ובהחתמת אמו, פסולת הדין על צוואה (ראה ח.נ.) על פיה, היא מורישה לו את כל המשק. ומכאן עולה המסקנה, כי הנתבע לא ידע שהמשק אינו כלול בעזבון ההורים. הוסף על כך את העובדות המפורטות בסע' 21 לעיל, כי גם לא קיים כל מסמך חתום על ידו בהקשר לבית שנבנה בשנת 76 ולא קיים מסמך חתום על ידו בהקשר לבן ממשיך אלא רק לאחר העברת הזכויות על שמו לאחר שנת 1997 (ח.נ. לגב' שוקר) ובכך מתחזקת מסקנתי, כי הנתבע לא ידע כלל שמונה לבן ממשיך. 23. מהעובדות בפני עולה תמונה התואמת את גרסת התובעות, על פיה, בשנת 1974 הצהיר האב על הנתבע כבן ממשיך לצורך קבלת תמיכה והלוואות נוחות לבניית בית נוסף באשר ביתו נועד להריסה, האב הוא שטיפל באישורים ובכספים לצורך בניית הבית. משנבנה הבית הנוסף, נהרס הבית הישן, והבית הנוסף היה לבית ההורים. הנתבע לא ידע ולא היה מעורב בכך, אין כל ראיה שהאם ידעה על כך, ואם ניתן לגרסת הנתבע לייחס לאם בזמן חתימת הצוואה ידיעה כלשהי, הרי שתוכן צוואתה מלמד שלא ידעה על מינויו כבן ממשיך. סוף דבר: 24. לאור האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: א. האב לבדו הצהיר על הנתבע כבן ממשיך. ידיעת והסכמת האם לא הוכחה, הוכח אף ההיפך מכך. ב. ללא הסכמת האם וחתימתה על מסמך בכתב, אין תוקף למינויו של הנתבע כבן ממשיך באשר נדרשת קביעת שני ההורים כאמור בסע' 20 לחוזה ההתיישבות וסע' 20 (1) לחוזה המשבצת. ג. הנתבע לא ידע על מינויו כבן ממשיך וגם מעולם לא ענה על הקריטריונים הנדרשים מבן ממשיך. ד. לאחר פטירת האב, קיבלה האם את מלוא הזכויות במשק בהתאם לסע' 20 ה' (א) לחוזה ההתיישבות וסע' 20 (1) לחוזה המשבצת. ה. משנפטרה האם ולא נקבע בן ממשיך, יש להעביר את הזכויות במשק לאחד היורשים בהתאם לעקרונות סע' 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 וסע' 20 ה' (ג) לחוזה ההתיישבות ולסע' 20 (1) לחוזה המשבצת. ו. הפועל היוצא הוא, כי אין תוקף לרישום הזכויות במשק ע"ש הנתבע - רישום זה בטל. ז. סע' 114 לחוק הירושה קובע: "(א) משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר - קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששוי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון. (ב) באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבחתו - יחליט בית-המשפט לפי הנסיבות". ח. תובעת 1, בשל מוגבלותה, אינה מסוגלת לקיים את המשק. תובעות 2, 3, לא עתרו למסור להן את המשק ולא טענו כי מסוגלות לקיימו כאמור בסע' 114 א' לחוק הירושה. בנסיבות אלו אני קובעת, כי המשק ימסר לנתבע 1 בכפוף לפיצוי הנתבעות בשיעור חלקם בעיזבון ההורים היינו לכל אחד מהתובעות עפ"י הערכת שמאי. 25. אשר על כן נפסק כדלקמן: א. העברת הזכויות במשק לנתבע כבן ממשיך, ורישומן בסוכנות ובמנהל מקרקעי ישראל מיום 31/3/97 - בטלה. ב. המשק ימסר לנתבע בכפוף לפיצוי התובעות, לכל אחת מ- 1/4 משווי המשק כפי שיקבע עפ"י חוו"ד שמאי. הפיצוי ישולם תוך 90 יום מיום הגשת חווה"ד. ג. מתמנה השמאית נחמה בוגין מרח' אחימאיר 14 ר"ג טל' 6136914 - 03 לשום את ערכו של משק 87 במושב בן זכאי. המשק יוערך על פי שוויו במכירה כפנוי למרבה במחיר. ד. הנתבע יודיע לתובעות תוך 30 יום מיום מסירת חווה"ד אם ברצונו לקבל את המשק תוך פיצוי התובעות כאמור בסע' ב' לעיל. ה. במידה ולא תוגש הודעת הנתבע במועד, או תתקבל הודעה שלילית, ימכר המשק למרבה במחיר ותמורתו לאחר הוצאות המכירה תחולק בין התובעת ונתבע 1 באופן שווה כ"א 1/4. ו. לצורך ביצוע סע' ה' (במידת הצורך) מתמנה לכונס נכסים ד"ר חיים שיין עו"ד, מרח' ז'בוטינסקי 5 מרכז גוריון, רעננה. עו"ד שיין יודיע לביהמ"ש תוך 14 יום באם הוא מוכן לקבל את המינוי. ז. הנתבע ישא בהוצאות התובעות ושכ"ט ב"כ בסך של 30,000 ₪ + מע"מ. הסכום צמוד נושא ריבית כחוק עד התשלום בפועל. ירושהחקלאותמושבים נחלות ומשקיםמשק חקלאי