בפרשת הדרי, ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פד"י מח(3) 685, נידונה באריכות הסוגיה של החלת חזקת השיתוף על נכסים שהצטברו לפני הנישואין. בעניין זה נפסק כי דרך הבחינה השיטתית מחייבת אבחנה בין 2 שלבים תחילה יש לברר אם קמה בכלל חזקה ראייתית בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. אם התשובה לכך היא שלילית - מוטל נטל השכנוע על בן הזוג המבקש שיתוף, להראות כי אכן התגבשה כוונת שיתוף בנכס הנדון. אם התשובה לשאלה היא חיובית - מוטל נטל השכנוע על כתפי בן הזוג השולל את השיתוף. עליו להראות כי ברשותו ראיות הסותרות את החזקה. אם ייכשל ולא יעמוד בנטל - דין הנכס להיכנס תחת כנפי השיתוף. לפיכך, יש לברר תחילה אם קמה חזקה ראייתית בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. לאחר מכן, יש לקבוע על מי מוטל הנטל להוכיח את טענתו. להלן פסק דין בנושא חזקת השיתוף על נכסים לפני הנישואין: פסק - דין העובדות 1. ביום 17.08.00 הגיש התובע תביעה למתן פסק דין הצהרתי ופירוק שיתוף כדלקמן: "כבוד בית המשפט מתבקש ליתן סעד הצהרתי לפיו הדירה והכרוך בה, מרחוב X, הוד השרון, הידועה כגוש X חלקה X, ורשומה על שם הנתבעת, להלן: "הדירה",שייכים במחציתה לתובע, כמו כן, רכוש וחסכונות או מטלטלין אשר לזכות או ברשות הנתבעת שייכים אף הם במחצית לתובע". 2. על פי האמור בכתב התביעה התובע והנתבעת נישאו בשנת 1970, כאשר לשניהם אלו נישואים שניים, התובע כבן 70 והנתבעת בת כ- 83 לפיכך היה התובע בעת הנישואים בן 40 והנתבעת בת 53. מתוך מסמכים אחרים אשר נמצאים בתיק נראה כי גילאי הצדדים שונים מהאמור בכתב התביעה, אולם אין לכך חשיבות מרובה. 3. לבני הזוג לא נולדו ילדים מנשואים אלו, אך לתובע 4 ילדים, מנישואים קודמים ולנתבעת בת אחת. 4. באשר לסיבה מדוע לא נולדו לבני הזוג ילדים, חלוקים הצדדים, התובע טוען כי לא נולדו ילדים, עקב בעיות פריון, (סעיף 2 לכתב התביעה), ואילו הנתבעת טוענת כי לתובע לא היה ענין בהולדת ילדים על רקע נטישת ארבעת ילדיו מנישואיו הקודמים. 5. הדירה נשוא תיק זה, נרכשה על ידי הנתבעת ובעלה הראשון בשנת 1956, אולם נרשמה על שם הנתבעת בלבד והיא התגוררה בה עם בעלה המנוח עד לפטירתו בשנת 1966. 6. משנת 1970, עת נישאה לתובע התגוררו הצדדים בדירת הנתבעת עד שנת 1999, המועד בו עזב התובע את הדירה. במהלך שנים אלו עזב התובע את הדירה מפעם לפעם ושב אליה, עד אשר עזב את הדירה סופית, בשנת 1999. 7. עוד לפני הגשת תביעה זו, הוגשו שתי תביעות על ידי הצדדים לבית משפט זה: תמ"ש 21840/99, בקשה ליישוב סכסוך, שהוגשה ע"י התובע ביום 16.3.99. תמ"ש 21841/99, תביעת מזונות, שהוגשה ע"י הנתבעת ביום 4.10.99 כנגד התובע בתיק זה. 8. תמ"ש 21840/99, הגיע לקיצו "במיתת נשיקה",לאחר שלא היו בתיק זה שום פעולות. תמ"ש 21841/99, עדיין תלוי ועומד, בתיק נפסקו מזונות זמניים, והוא היה קבוע להוכחות ליום 24.2.2002. 9. תיק זה נפתח כתיק ראשון של המשפחה ונקבע בפני, למרות שהיו תיקים קודמים המתנהלים בפני הרכב אחר ותיק זה היה אמור להיות תיק המשך, של התיקים הקודמים. מספרי תעודות הזהות של הצדדים נרשמו בכתב התביעה, באופן שסיפרת הביקורת נרשמה כסיפרה ראשונה של מספר תעודת הזהות, ולא האחרונה (הסיפרה 3 בתעודת הזהות של התובע והסיפרה 7 בתעודת הזהות של הנתבעת נרשמו כסיפרה ראשונה ולא כסיפרת ביקורת) כתוצאה מכך קיבל התיק מספר תמ"ש אחר, שונה מקודמיו ולא התנהל בפני אותו הרכב, אשר בפניו התנהלו התיקים הקודמים. בכך יש, כמובן, החטאה ופגיעה במטרה של הקמת בית משפט לענייני משפחה, לפיה ענייני משפחה אחת, יידונו בפני שופט אחד. יש לציין, כי לכתב התביעה לא צורף טופס הרצאת פרטים בתיק העיקרי, כמצוות התקנות, ולו היה מוגש טופס זה כדין, היה מתברר מיד כי קיימת תביעה קודמת. ייתכן, והדבר נעשה בכוונה תחילה, בשל כך שהתובע לא היה מעוניין כי תביעת המזונות תתברר יחד עם תביעתו זו, וייתכן כי הדבר נעשה בתום לב. ביום 8.11.2000 הגיש התובע בקשה למתן פס"ד בהעדר הגנה, לא נעתרתי לבקשה, בשל כך שאין זה מן הראוי לבקש פס"ד בהעדר הגנה למתן פס"ד הצהרתי ולפירוק שיתוף בדירה, כנגד אשה בת 83, כאמור בכתב התביעה, וכן בשל כך שלא היה ברור כי המסירה הינה מסירה כדין. לו היה התיק מתנהל כראוי, ניתן היה למסור את התביעה ישירות לבא כוחה של הנתבעת בתיקים האחרים. יש קשר הדוק בין שתי התביעות וסבור הייתי, כי יש להמתין עם מתן פסק הדין בתיק זה עד לאחר מתן פסק דין בתביעת המזונות, אולם התברר כי ישיבת ההוכחות בתיק המזונות אשר היתה קבועה ליום 24.2.2002 נדחתה ליום 19.1.2003 ולפיכך אין אפשרות להמתין עוד למתן פסק הדין בתביעת המזונות, אשר כנראה יינתן בעוד זמן רב, בשל כך שטרם התקיימה ישיבת ההוכחות. טענות הצדדים 10. התובע טוען בסעיפים 11 - 13 לכתב התביעה, כדלקמן: "על פי ההלכה הנפוצה בבית המשפט העליון, הרי שעל מקרה זה חלה הלכת שיתוף המשאבים בין בני הזוג, היינו הסכם מכללא בין בני הזוג שניתן להסיקו מנסיבות החיים המשותפים. ועל כן מחצית הדירה הידועה כחלקה XXX בגוש XXXX שייכת לתובע. על הנתבעת חלה חובת ההוכחה לסתור חזקה בדבר שיתוף נכסים. כמו כן, יתבקש כבוד בית המשפט לקבוע ולפסוק כי מחצית חסכונותיה של הנתבעת וכן כספים המושקעים והרשומים בשמה בכל אתר ואשר נצבר במהלך הנישואין, יהיו שייכים במחציתם לתובע". 11. מאידך, טוענת הנתבעת בסעיף 4 לכתב ההגנה כדלקמן: "לבני הזוג לא היה רכוש משותף, לא היה חשבון משותף לא חסכון משותף ולא נכס משותף. לכל אחד מהם היה חשבון בנק נפרד". "התובע מעולם לא דיווח לנתבעת על הכנסותיו שנותרו עלומות במהלך כל תקופת הנישואין ועד היום". "הרכב הנזכר בסעיף 10 לתובענה רשום על שם התובע בלבד". 12. עוד טוענת הנתבעת, כי היא חלתה ועקב מצבה זה, אין התובע מעוניין בהמשך הנישואין. 13. בסעיף 36 לתצהירה, טוענת הנתבעת כי מלבד הדירה אין לה כל רכוש אחר. 14. הנתבעת טוענת, כי אין כל שיתוף ברכוש, בינה ובין התובע ואילו התובע טוען, כי כל הרכוש שיש לנתבעת, משותף לו ולה. לגבי רכוש שלו, אם הוא שייך במחציתו לנתבעת, אין התובע מתייחס בכתב התביעה. ניתוח הטענות 15. את הבקשה ליישוב סכסוך , וכן את כתב ההגנה בתביעת המזונות הגיש התובע בעצמו ולא באמצעות עו"ד. ממסמכים אלה ניתן ללמוד רבות על השקפתו הוא, לעניין שיתוף הנכסים בינו לבין הנתבעת, וכן על החיים המשותפים בינו ובין הנתבעת. 16. לבקשה ליישוב סכסוך צירף התובע טופס הרצאת פרטים בתיק העיקרי, ובה ציין כי הדירה בה מתגוררת בת הזוג (הנתבעת) הינה בבעלותה, לגבי הדירה בה הוא מתגורר לא ציין מאומה. בסעיף העוסק בפרידה, ציין התובע כי הוא בפרידה מבת זוגו החל מ - 12.9.99. על השאלה המופיעה בטופס, האם היו פרידות נוספות בעבר, ענה באופן חיובי. על השאלה אם כן, מתי? ענה: "מספר רב של פעמים". על השאלה אם קיימים תיקים נוספים בין הצדדים, ענה כדלקמן: "הוגש ברבנות בפתח תקווה, לפני חמש שנים, בקשה תביעת גירושין, מהבעל, והאישה מסרבת להתגרש". 17. לכתב ההגנה, אשר הגיש התובע בעצמו כנגד תביעת המזונות, הוא צירף טופס הרצאת פרטים. בסעיף 10 לטופס, העוסק בפירוט הרכוש של הצדדים, ציין התובע כי יש לו רכב ציבורי, ואילו לנתבעת דירה + חדר בחצר. 18. בסעיף 2 לכתב התביעה למזונות, טענה הנתבעת כדלקמן: "בעת נישואיהם, התובעת היתה אלמנה ואילו הנתבע היה גרוש. בעקבות הנישואין הנתבע עבר לגור בדירת התובעת מאז נישואיהם (1970) ועד היום." בסעיף 4 לכתב ההגנה הודה התובע באמור בסעיף 2 לכתב התביעה, דהיינו התובע (בתיק זה), מודה בכתב ההגנה למזונות, כי הדירה שייכת לנתבעת. התובע לא העלה כל טענה כי הדירה שייכת גם לו, והודה בפה מלא כי הדירה שייכת לנתבעת. בסעיף 7 לכתב ההגנה (בתביעת המזונות), טען התובע כדלקמן: "התובעת זרקה אותו מהבית לפחות 8 פעמים, ובתקופה זו נאלץ לישון במקומות שונים, כאשר בתקופה זו המשיך לשלם את המיסים ולכלכל אותה". בסעיף 10 לכתב ההגנה (בתביעת המזונות), טען התובע כדלקמן: "הנתבע יציין כי במשך 30 שנות נישואין, כלכל ופרנס אותה, ואף השקיע ורכש מוצרים שונים, ובעיקר מוצרים שונים לבית אשר נקנו מעבודתו ומזיעת אפו". 19. במסגרת ההוכחות בתיק זה הציגה הנתבעת את כתב התביעה לגירושין, שהוגש על ידי התובע בבית הדין הרבני בפתח תקווה, ביום 7.2.2000. (נ/1). בתביעתו זו טוען התובע כדלקמן: "אני מבקש מבית הדין לזמן את האישה לדין בעניין גירושין כיוון שהחיים ביחד בלתי נסבלים, כל פעם שהגענו לדיון בנושא גט, האישה דרשה שלום בית וכשניסינו ליישם זאת האישה המשיכה להתנכל אליי ולהקשות עלי, האישה נוהגת לסלק אותי מהבית כיוון שהדירה שייכת לה, ואז היא נוהגת לסלק אותי מהבית ובמידה ואסרב היא מאיימת כל הזמן להזמין לי משטרה, לכן אני נאלץ להעביר את הלילה בתוך הרכב שלי". "על סמך הנ"ל אני מבקש את כבוד בית הדין שיפעילו את סמכותם לזמן האישה למתן גט". 20. כמחצית השנה לאחר הגשת התביעה לגירושין בבית הדין הרבני הוגשה תביעה זו. והנה, בתביעה זו, נטענות טענות, שונות לחלוטין מאשר בתביעת המזונות, שונות עד כדי כך כאילו מדובר במשפחה אחרת. בסעיף 6 לכתב התביעה נטען כדלקמן: "השיתוף בין בני הזוג היה מלא. התובע היה משלם את כל התשלומים לכלכלת הבית ו/או לכלכל החיים המשותפים זאת ועוד, גם דאג התובע לשיפוץ הדירה, וכן רכש על (כנראה הכוונה לכל) ריהוט ושאר מיטלטלין שמצויים היום בדירה. מאז ומעולם נהגו בני הזוג בדירה כמנהג בעלים במשותף". בסעיף 7 לכתב התביעה נטען כדלקמן: "אהבתו ומסירותו של התובע לנתבעת, לא ידעה גבול, ועקב הפצרותיה, ולמען שלום בית, נאלץ להתרחק מילדיו וממשפחתו הקודמת. המחיר ששילם התובע על מסירותו האבסולוטית לנתבעת היה כבד מאוד, והוא בא על חשבון הקשר הטבעי שהיה אמור להתפתח בין התובע לילדיו ונכדיו". בסעיף 8 לכתב התביעה נטען כדלקמן: "לאחרונה חלה נסיגה ביחסי בני הזוג והבעל הגיש תביעה לגט כנגד הנתבעת בבית הדין האזורי בפתח תקווה". 21. האמור בכתב התביעה אשר נכתב על ידי עו"ד, אינו תואם כלל וכלל את אשר טען התובע בעצמו בכתבי בי-דין אשר ערך בעצמו. בסעיף 6 לכתב התביעה טוען התובע מאז ומעולם נהגו בדירה כמנהג בעלים במשותף. איך יכול לעמוד האמור בסעיף זה, יחד עם האמור בתביעת הגירושין, אשר הגיש התובע חצי שנה לפני כן, תביעה בה הוא מציין, כי האישה נוהגת לסלק אותו מהדירה כי היא שייכת לה, ובמידה שהוא מסרב, היא מאיימת להזמין משטרה, האם זה מנהג בעלים במשותף? הטענה, כי רק לאחרונה חלה נסיגה ביחסי בני הזוג, והתובע הגיש תביעת גירושין, אינה נכונה. בטופס הרצאת פרטים בתיק העיקרי, אשר צורף לבקשה, ליישוב סכסוך, ציין התובע כי היו פרידות מספר רב של פעמים וכי כבר 5 שנים לפני הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, הגיש תביעת גירושין, תביעה אשר בתיק זה הוא מנסה להסתיר. ברור, כי לא לאחרונה חל סכסוך ביחסי בני הזוג, כפי שטוען התובע בתביעה זו, אלא כפי שטען בתביעות קודמות, הסכסוך הינו ארוך וממושך. בטופס הרצאת פרטים אשר צורף לכתב ההגנה בתביעת המזונות, טען התובע, כי הדירה כולה שייכת לנתבעת. הנתבעת אכן טענה בתצהירה ובעדותה כי הסכסוך הינו ממושך והתובע בגד בה לאורך כל שנות הנישואים. וכי האמור בטענתו כי רק הוא רכש מוצרים לבית אינו נכון, שני הצדדים רכשו את הדרוש לבית. דיון משפטי 22. בפרשת הדרי, ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פד"י מח(3) 685, נידונה באריכות הסוגיה של החלת חזקת השיתוף על נכסים שהצטברו לפני הנישואין. בעניין זה פסק כב' הנשיא שמגר (עמ' 690 מול האות ב'): "דרך הבחינה השיטתית מחייבת אבחנה בין שני שלבים - תחילה יש לברר אם קמה בכלל חזקה ראייתית בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. אם התשובה לכך היא שלילית - מוטל נטל השכנוע על בן הזוג המבקש שיתוף, להראות כי אכן התגבשה כוונת שיתוף בנכס הנדון. אם התשובה לשאלה היא חיובית - מוטל נטל השכנוע על כתפי בן הזוג השולל את השיתוף. עליו להראות כי ברשותו ראיות הסותרות את החזקה. אם ייכשל ולא יעמוד בנטל - דין הנכס להיכנס תחת כנפי השיתוף." לפיכך, יש לברר תחילה אם קמה חזקה ראייתית בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. לאחר מכן, יש לקבוע על מי מוטל הנטל להוכיח את טענתו. האם על התובע הטוען כי היה שיתוף בנכסים, או על הנתבעת הטוענת כי לא היה שיתוף בנכסים. 23. לגבי דירת מגורים פסק כב' הנשיא, כי גם לגבי דירה שנרכשה לפני הנישואין, תחול חזקת השיתוף בניגוד לנכסים אחרים, אולם נקבע בפסה"ד כי כלל זה יחול לגבי נישואין ראשונים בהם נולדו לצדדים ילדים, כפי שהיה באותו מקרה, בשונה ממקרה בו מדובר בנישואין שניים, כלשון כב' הנשיא שמגר (עמ' 691 מול האות ב'): "הנישואין - לגבי שני בני הזוג - היו נישואין ראשונים. שלושה צאצאים הביאו בני הזוג לעולם. יש מקום לגישה חיובית במיוחד בכל הנוגע להכרה בקיומה של החזקה מקום בו הנישואין הם לצדדים נישואין ראשונים, להבדיל מן המצב שבו חוו הצדדים יחסי נישואין קודמים בעבר, אשר במסגרתם צברו נכסים". 24. בפס"ד הדרי הגיע כב' הנשיא שמגר למסקנה, כי המערערת העלתה את חלקה ברכישת הבית, אם מעט ואם הרבה, ולפיכך קבע, כי ברבות השנים מטשטשת החלקיות שבהשקעה, שהרי בדירת בני הזוג מדובר. 25. במקרה דנן, מדובר בנישואין שניים, כאשר התובע בא לנישואין בלא כל רכוש. את כל רכושו השאיר למשפחתו הראשונה, ולנתבעת, שכבר לא היתה צעירה לימים, היה רכוש אחד ויחיד, הדירה, אותה הביאה מנישואיה הראשונים. 26. כב' השופט חשין, באותו פס"ד (עמ' 703 מול האות ד'), סיכם את ההלכה בעניין נכסים אשר רכש אחד מבני הזוג לפני הנישואין, באופן הבא: "הלכת השיתוף עשויה לתפוס - על דרך העקרון - גם בנכסים שבן זוג הביא עמו מביתו (או קיבל במתנה או בירושה תוך חיי הנישואין). ועדיין לא אמרנו כי הלכת השיתוף תביא עמה בעקביה - כמו מעצמה - אף את חזקת השיתוף. לא אמרנו - ואף לא נאמר. כך, למשל, בנישואין שניים, שעה שבת הזוג ירשה את בעלה הראשון והיא אם לילדים. או בנישואין של בת עשירים - אשר אביה השפיע עליה עם נישואיה רכוש לרוב." 27. בסיכומיו טוען ב"כ התובע, פרק ו', סעיפים 3 ו-4 כדלקמן: "הלכת השיתוף וחזקת השיתוף קמה חיה ונושמת בעניין שלפנינו." "הלכה זו לא נסתרה, והנתבעת לא הרימה את הנטל לסתור את חזקת השיתוף." 28. לטענת התובע, חלה במקרה זה חזקת השיתוף ולדעתו הוקמה תשתית ראייתית לכך ולפיכך, על הנתבעת היה להרים את הנטל לסתור את חזקת השיתוף. אולם עינינו הרואות, כי מעולם לא עלה בדעתו של מי משופטי ביהמ"ש העליון לקבוע כי חזקת השיתוף חלה (בניגוד להלכת השיתוף) לגבי נכס שהביא צד, לנישואין שניים, כאשר לשני הצדדים ילדים מלפני הנישואין. כלשונו של כב' השופט חשין : "לא אמרנו - ואף לא נאמר. כך, למשל, בנישואין שניים שעה שבת הזוג ירשה את בעלה הראשון והיא אם לילדים." 29. התובע אף לא טען, כי הוכיח שהלכת השיתוף חלה במקרה זה, בהיותו בטוח כי נטל זה להוכיח שלא חלה הלכת השיתוף, מוטל על כתפי הנתבעת. אולם, כפי שעולה באופן ברור מההלכה שנפסקה בפסק דין הדרי, בנישואין שניים לא קיימת חזקת השיתוף לגבי נכסים אשר צד רכש לפני הנישואין, ואם צד לנישואין טוען כי חלה הילכת השיתוף, נטל הראייה להוכיחה מוטל עליו, בהעדר חזקת השיתוף. 30. בעת הדיון נשאל התובע (עמ' 10, שורה 8 לפרוטוקול). "ש: לעומת זאת אשתך מבוגרת ממך? ת: נכון. ש: מה מצאת בה כדי להתחתן איתה - האם אהבת אותה? ת: חיפשתי פינה חמה, חיפשתי כרית. לא התחתנתי איתה כי יש לה בית. רציתי להסתדר בחיים, רציתי פינה חמה." רצונו של התובע היה למצוא פינה חמה, כרית, לא אהבה פרחה בין שני הצדדים ולא רצון להקים משפחה חדשה. 31. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לא היה להם חשבון משותף מעולם ולכל אחד מהם היה חשבון בנפרד (פרק ד', סעיף 11 לסיכומי התובע). 32. הרכב המשמש את התובע, נרכש מכספים שקיבלה הנתבעת כפיצויי פיטורין ונרשם רק על שם התובע. בעת הדיון נשאל התובע ע"י ביהמ"ש, מדוע הרכב לא רשום גם ע"ש הנתבעת, והתובע השיב (עמ' 3, שורה 18 לפרוטוקול): "הרכב הוא ציבורי, לא רושמים ע"ש האשה, הרכב לא שייך לה בכלל, הבית שייך לי, שהיא תיתן לי חצי בית, אז אתן לה את כל האוטו, הרכב הוא בית שבו אני יושן." 33. בסעיף 46 לתצהירה, הצהירה הנתבעת כדלקמן: "התובע נטל ממני את פיצויי הפרישה מעבודתי מבלי שהחזירם עד היום ומכספים אלו רכש מכונית טרנזיט גדולה לעבודתו, אותה מכר ובמקומה רכש את הרכב הנוכחי הנזכר בתובענה ואת הרכב הזה רשם על שמו בלבד". 34. הנתבעת לא נשאלה כלל בחקירתה לעניין זה, אולם כאשר נשאלה על הרכישות שעשה התובע לצרכי המחייה, ענתה: (עמ' 12, שורה 5 לפרוטוקול): "כן, קנה קצת, גם אני קניתי, גם אני הלכתי איתו לשוק וגם הוא קנה, אין לי כסף בכלל הוא לקח את הכסף שלי." 35. במהלך הדיון התעוררה השאלה, האם התובע שיפץ את דירת המגורים? הנתבעת הכחישה כל שיפוץ ואילו התובע טען ששיפץ את הדירה. בסעיף 6 לכתב התביעה טען התובע כדלקמן: "זאת ועוד, גם דאג התובע לשיפוץ הדירה..." בסעיף 7 לתצהירו הצהיר התובע כדלקמן: "דאגתי לשפץ את הבית כאשר הוספנו עוד חדר ומרפסת וגם רכשתי את כל הריהוט ושאר המטלטלין הנמצאים בדירה" בחקירתו נשאל התובע (עמ' 7, שורה 14 לפרוטוקול) אם האמור בתצהיר כי הוא הוסיף חדר, נכון והתובע השיב: "חדר לא, אך הוספתי מחסן שזה כמו חדר, עשינו טיח." לאחר מכן נשאל התובע: "ש: המחסן נמצא בגינה, נכון? ת: כן. זה ללא קשר לדירה." הנה כי כן, גם שיפוצים בדירה לא היו. היו שיפוצים במחסן שאינו קשור לדירה. אולם הדבר לא מנע מהתובע לטעון בכתב התביעה כי הוא דאג לשיפוץ הדירה. הדבר גם עולה באופן ברור מכך, שבכל כתבי בי-דין שהוגשו ע"י התובע בעצמו, לא נטען מעולם כי הוא ערך שיפוץ למרות שטען כי רכש מיטלטלין לדירה. רק בכתב תביעה זה, העוסק בהילכת השיתוף, נטען לראשונה כי התובע ערך שיפוץ. גם בסיכומיו טוען התובע, כי מדובר בשיפוצים מועטים, תריסים במרפסת, טפטים בבית, קירות עץ, אין מדובר בשיפוץ הדירה כולה, גם לטענת התובע, מדובר בשיפוצים מועטים ולא בשיפוץ כולל, כפי שניסה לטעון, תחילה, כי מדובר בהוספת חדר. בכתב ההגנה, אשר הגיש התובע בעצמו, כנגד תביעת המזונות שהגישה אשתו (סעיף 10) טען התובע כדלקמן: "הנתבע יציין כי במשך 30 שנות נישואיהם כלכל ופירנס אותה - ואף השקיע ורכש מוצרים שונים ובעיקר מוצרים חשמליים לבית, אשר נקנו מעבודתו ומזיעת אפו." מילה וחצי מילה לא נאמרה על שיפוצים. 36. בכתב התביעה סמך התובע את תביעתו ואת זכותו למחצית הזכויות בדירה, על הלכת השיתוף וטען, כי על הנתבעת חלה חובת ההוכחה לסתור חזקה בדבר שיתוף הנכסים. התובע לא טען כי השיתוף הינו מכח הבטחה מפורשת של הנתבעת אלא על פי ההלכה והנה, למרבית הפלא, בסעיף 15 לתצהירו, מצהיר התובע כדלקמן: "ברור לי ואשתי הנתבעת גם אמרה לי במספר לא מועט של מקרים, כי זהו ביתנו ויש לנו זכויות משותפות בו." בסעיף 16 לתצהירו הצהיר התובע כדלקמן: "אף פעם לא דרשתי כי מחצית הדירה תירשם על שמי, הן משום הבטחותיה של הנתבעת וגם לא ייחסתי לכך משמעות. היה ברור לי כי נזדקן ביחד ולאחר 30 שנות נישואים לא האמנתי כי מישהו מסוגל לזרוק אותי לרחוב." בכל כתבי בית דין, אשר הגיש התובע בעצמו, לא טען מעולם כי הנתבעת הבטיחה לו זכויות בדירה. יתירה מזאת, גם בתביעה זו לא טען התובע כי הוא סומך יתדותיו בתביעתו, על הבטחת הנתבעת, אלא על הסכם מכללא, אשר ניתן להסיקו מנסיבות החיים המשותפים, אולם לא בשל הבטחה שניתנה לו על ידי הנתבעת. טענה זו עלתה לראשונה בתצהיר, ואין לה כל בסיס וכמובן, בהעדר טענה בכתב התביעה, לא ניתן להוכיח את מה שלא נטען. גם הצהרת התובע כי לא האמין כי מישהו מסוגל לזרוק אותו לרחוב, סותרת את כל טענותיו הוא, כאשר כתב את הדברים בעצמו, מחצית השנה בלבד לפני הגשת התביעה ושנה לפני הגשת התצהיר, בתביעה אשר הגיש התובע לבית הדין הרבני וטען, כי הנתבעת נוהגת לסלק אותו מהבית כיוון שהדירה שייכת לה. היאך מתיישבים דברים אלו עם טענתו בתצהיר כי הנתבעת הבטיחה לו את הדירה? 37. גם הטענה לגבי אורח חיים תקין אינה מדויקת כלל ועיקר. הוכח, כי התובע בגד בנתבעת במהלך הנישואים וניסה אף להסתיר זאת במהלך החקירה, עד אשר הוצגו בפניו תמונות והוא אכן הודה כי לפני 10 שנים כבר היה לו קשר עם אישה אחרת (עמ' 2 שורה 21). עובדה זאת, אשר התובע מודה בה בפה מלא בחקירתו (כי היה לו קשר עם אישה אחרת כבר לפני 10 שנים), לא מנעה ממנו לטעון בכתב ההגנה אשר הגיש כנגד תביעת המזונות ואשר אומתה בתצהיר כדלקמן: "וכל טענותיה כאילו שיש לנתבע אישה אחרת - הינם בדמיונה בלבד וכי טענות התובעת הרי הם עורבא פרח וכל מטרתן הכפשת שמו בפני בית המשפט הנכבד". התובע הודה בעצמו כי יש לו אישה אחרת 10 שנים, מדוע ולמה טען כי טענות אשתו על מעשי הבגידה הם בדמיונה בלבד? אין צורך להאריך בעניין זה, שהרי גם אם אורח החיים היה תקין, לו היה בכך כדי להקנות לתובע זכויות בדירת מגורים, שהיתה שייכת לנתבעת, עוד לפני הנישואין. 38. בעתירתו עותר התובע, כי בית המשפט יקבע כי מחצית הדירה וכן מחצית מכל חשבון בנק וכל הכספים המושקעים וכן מחצית ממיטלטלין בני הזוג שייכים לתובע. התובע כלל אינו יודע, כי לנתבעת אין כספים, אם כך איזה שיתוף היה בין בני הזוג? לגבי איזה כספים מבקש התובע פסק דין הצהרתי, כספים שאינם. לצדדים לא היה מעולם חשבון משותף. נכון כי התובע רכש מוצרים למחייתו ולמחיית הנתבעת. אולם, אין בכך כדי להוכיח חזקת שיתוף לגבי דירת המגורים של הנתבעת מלפני הנישואין, ברור כי אדם החי עם אישה בדירה השייכת לה יירכוש מוצרים למחיתם, אך מכאן ועד הקמת תשתית ראייתית לחזקת השיתוף, המרחק רב, במיוחד בין בני זוג שלא היה להם מעולם חשבון משותף. מאומה לא היה רשום על שמם במשותף. מאידך, הרכב אשר נקנה במהלך הנישואין מכספי הנתבעת ואשר הוחלף לאחר מכן לרכב אחר, לטענת התובע, שייך רק לו. האם לזה ייקרא שיתוף? 39. כבוד סגן הנשיא, השופט חיים פורת בע"א 11/96 המלי נ' המלי, (דינים מחוזי כרך כ"ו (6) 944 ), סקר את הפסיקה לגבי זכויות בן זוג בנכס שנרכש על ידי הצד השני לפני הנישואין. לאחר שסקר 15 מקרים שנידונו בבית המשפט, סיכם את ההלכה כדלקמן: "31. כאמור, מבלי לקבוע מסמרות בדבר נטל ההוכחה והתנאים לקיום או סתירת חזקת השיתוף ככל שמדובר בנכס שנרכש ע"י אחד מבני הזוג לפני הנישואין, נראה כי ניכרת מגמה ברורה בכל פסקי הדין שהובאו לעיל, כי חייבת להיות איזו שהיא זיקה כלכלית בין הנכס לבין בן הזוג הטוען לשיתוף בו וכי הדגש איננו רק על מועד הרכישה (האם זה חודש או שנה לפני הנישואין). זיקה זו יש שהיא תבוא לידי ביטוי ע"י מימון חלק מהנכס, כאשר אין ספק שהפסיקה לא דרשה השתתפות של למעלה מ- 50%. גם שיפוצים שהגדילו את ערכו של הנכס באופן משמעותי יצרו זיקה כאמור. בפס"ד קנובלר נוספה גם הטעיה מכוונת מצד הבעל אשר הובילה את האישה להאמין כי היא הבעלים של מחצית הזכויות בנכס (ולכן לא תיכננה נכון כלכלית את צעדיה)." באותו מקרה, עלות השיפוצים הגיעה ל- 18.5% מכלל שווי הדירה וחלקה של האישה באותו מקרה עמד על 9.25%. כב' השופט פורת קבע, כי במקרה זה אין לומר כי השיפוצים הפכו לעיקר והדירה המקורית לטפל. 40. במקרה דנן, לא נמצאה כל זיקה כלכלית בין התובע לדירה. גם אם היו שיפוצים, הם היו מעטים, היקפם לא הוכח והם בטלים לגבי עיקר הדירה. אין לומר כי השיפוצים הפכו לעיקר והדירה המקורית לטפל. התמונות, אשר הוגשו לתיק בית המשפט, הוכיחו כי מדובר בדירה במצב תחזוקה ירוד ולא בדירה אשר עברה שיפוצים. התובע חסך לעצמו שכ"ד בכל התקופה בה התגורר בדירה, ומה לו להלין כי השקיע בשיפוצים? כל השקעה אשר השקיע בדירה, לפי טענתו, עדיין פחותה מתשלום שכ"ד אשר היה עליו לשלם. 41. בתמ"ש 070031/98 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2000 (1) 334, פסק חברי כב' השופט שאול שוחט, כי זיקה כלכלית יש להוכיח לגבי שאר הנכסים של בני הזוג, אולם לגבי דירת מגורים שהינה נכס מיוחד "גולת הכותרת" של הלכת השיתוף יש לקבוע דין אחר, בין אם נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואים ובין אם נרכשה לאחר הנישואים, והנטל לשלילת חזקת השיתוף, באופן אשר יוציא את הדירה מגדר השיתוף צריך להיות מוטל על הטוען טענה זו. אולם, גם לדעתו של כב' השופט שוחט, הדבר נכון רק בנישואים בהם גידלו הצדדים ילדים וטיפחו את הדירה וכלשונו של כב' השופט שוחט (עמ' 11 שורה 6 לפסק הדין): "אין הצדקה לעניות דעתי לשלול מבן זוג, אשר הובא/הובל לאחר הנישואין לדירה שנרכשה על ידי בן הזוג האחר לפני הנישואין ונשאר להתגורר בה עשרות שנים תוך שהוא דואג לטיפוחה ולנקיונה, מגדל את הילדים המשותפים וכיוצ"ב, את זכותו במחציתה, רק משום שלא בוצעה הרחבה בדירה או שלא בוצעו החזרי משכנתא למימונה מהקופה המשותפת. דירת המגורים הינה נכס מיוחד, 'גולת הכותרת' של הילכת השיתוף ולעניות דעתי יש לקבוע דין אחד לגביה בין אם היא נרכשה ע"י אחד מבני הזוג לפני הנישואין ובין אם נרכשה היא לאחר הנישואין. מבחינה זו אין זה משנה אם דירת המגורים המדוברת היא הנכס היחידי או העיקרי של בני הזוג או אם מלבדו נרכשו ונצברו נכסים נוספים". עינינו הרואות, כי גם לשיטת כב' השופט שוחט, הסבור כי לגבי דירת המגורים, אשר אף אם נרכשה לפני הנישואים, אין צורך בשום זיקה כלכלית כדי לקבוע שהיא נכס משותף, יש צורך במצב בו בן הזוג דואג לטיפוחה ולנקיונה, מגדל את הילדים המשותפים וכו', אולם אין מדובר במקרה של נישואין שניים, מערכת נישואין, בה לא גידלו הצדדים ילדים. 42. ייתכן ולא בכדי ציין התובע בסעיף 2 לכתב התביעה כי לבני הזוג לא נולדו ילדים עקב בעיות פריון, ייתכן ורצה לטעון כי בני הזוג התכוונו להקים משפחה חדשה ולהביא ילדים לעולם, אך הדבר לא עלה בידם. הנתבעת הכחישה כל בעיה של פריון והתובע לא הביא שמץ ראיה כי הצדדים ניסו להביא ילדים לעולם, או שפנו לרופא על מנת להסתייע בהבאת ילדים לעולם. התובע עצמו בחקירתו, כאמור לעיל, הסביר, כי מטרת הנישואין היתה כדבריו: "חיפשתי פינה חמה, חיפשתי כרית, לא התחתנתי איתה כי יש לה בית, רציתי להסתדר בחיים רציתי פינה חמה". לא הקמת משפחה חדשה היתה בבסיס נישואין אלה, אלא כדבריו מציאת פינה חמה. מפינה חמה גדל תאבונו של התובע, למחצית דירה. 43. אחת ההנחות אשר הניח כב' הנשיא שמגר בפסק דין הדרי, כהנחת יסוד לקביעה כי דירת מגורים אשר נרכשה לפני הנישואין תהיה רכוש משותף, היתה כדלקמן (עמ' 693 מול האות ז'): "המשפט האזרחי מתחשב בציפיותיהם הסבירות של הצדדים. הציפיה הסבירה של המערערת היתה כי הדירה תסווג כדירה בבעלות משותפת; הרי נטלה חלק מרכזי מהוצאות ניהול המשפחה ובהם גם אחזקתה, טיפוחה ושמירתה של הדירה שבמחלוקת." כב' השופט חשין, בהסבירו את יסודות המהות של הלכת השיתוף, הסביר (עמ' 699 מול האות ג'): "4. אשר ליסודות המהות - אותם יסודות המקימים את ההלכה והמייצבים אותה על מקומה. יסודות אלה לא נולדו בבית אחד אלא באו ממחוזות שונים. עיקר יימצא לנו, כמדומה, בצורך לנהוג בהגינות, בהוגנות ובצדק בבת הזוג - שהיא, ברגיל, העשויה לצאת מקופחת בהיעדר הלכת השיתוף. שלושה אלה, כל אחד ממקומו, הולידו את יסוד השוויון (equity is equality). ואל חבורה זו המכובדה נצטרף יסוד הכוונה, בצד כל אלה תשכון לה אמנת החיים-יחדיו שכרתו בני הזוג ביניהם (בין בנישואין בין שלא בנישואין), והיא מימות עולם, מאז ברא אלוהים את האדם; איש ואישה זכר ונקבה ברא אותם; "על-כן יעזוב-איש את-אביו ואת-אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד." (בראשית, ב, כד(א)). כך בחיים-יחדיו - בשמש ובקרה, בשמחה ובצער - בוודאי כך ברכוש ובנכסים. ניתן דעתנו כי יסודות המהות אינם מצויים כולם על אותה רמת הפשטה, ועשויים אף להתגלע חילוקי דעות בשאלה אם יסוד זה או אחר מקומו כאן או במקום אחר." ע"פ דברי כב' השופט חשין, היסוד והעיקר להלכת השיתוף הוא הצורך לנהוג בהגינות, בהוגנות ובצדק, ואם בני הזוג השותפים בחיים עצמם בשמחה ובצער, בודאי כך ברכוש ובנכסים. ייתכן אף לומר בהמשך לפסוק שציטט כב' השופט חשין: "על כן יעזוב איש את אביב ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" רש"י מפרש את המילים "לבשר אחד": "הולד נוצר ע"י שניהם, ושם נעשה בשרם אחד" כאשר בני זוג עוזבים את הוריהם ומקימים משפחה לחיות את חייהם בצוותא להביא יחד ילדים לעולם, בשרם אחד, ההגינות היא כי גם רכושם יהיה אחד. במקרה זה, מדובר בנישואין שניים, כאשר לשני הצדדים ילדים מנישואיהם הראשונים, אין הם בשר אחד ואין כל היגיון כי בכל מקרה, רכושם יהיה אחד. התובע השאיר למשפחתו הראשונה את כל רכושו, מדוע לא תצפה הנתבעת להשאיר את דירתה, רכושה היחיד, לבתה היחידה? הציפיות הסבירות של אנשים, הנישאים בנישואין שניים הן, כי הדירה אשר הביאו עמם מנישואיהם הקודמים, תהיה ברבות הימים לילדיהם, ולא לבן זוגם ואחריו לילדיו מהנישואין הקודמים. התובע עצמו העיד, כי כל אשר ביקש הוא פינה חמה. בכל כתבי בי-דין אשר הגיש בעצמו טען התובע כי הדירה שייכת לנתבעת והיא סילקה אותו מהדירה כאשר חפצה בכך, ברור, איפוא, כי לתובע לא היתה ציפיה שהדירה תהיה שייכת לו. הדבר עלה לראשונה בכתב התביעה. 44. בסוף פרשת הדרי, סיכם כב' השופט חשין את ההלכה כדלקמן: "הוא שאמרנו בפרשת עבאדה: מתוך שבני הזוג היו איש בחברת רעהו שנים רבות, "נטמעו" נכסיהם הפרטיים בנכסיהם המשותפים - נטמעו והיו לאחדים. כך סברתי אז. כך סובר אני אף כיום." היסוד להלכת השיתוף, אשר מטמיעה רכוש מלפני הנישואין ברכוש הכללי, הוא שיהיה רכוש כללי, והרכוש יהפוך לאחד, לרכוש משותף, שאין בו הפרדה בין שלי לשלך. במקרה זה, התובע השאיר את רכושו, מלפני הנישואין, למשפחתו הראשונה, רצונו בתביעה זו הוא, למעשה, שהרכוש היחיד של הנתבעת, יהיה רכוש משותף. לטענתו, אף הרכב שרכש מכספי הנתבעת, הוא רכושו בלבד ולא שייך לנתבעת. אין במקרה זה, שום הטמעה של רכוש, יש רצון לזכות בדירתה של הנתבעת, דירה שהתובע לא עמל להשיגה. 45. הנתבעת הינה אישה חולנית אשר לקתה במחלת הסרטן בשנת 1996 ומאז התובע אינו מעוניין לחיות עמה אלא עם אישה אחרת. אין לעובדה זו חשיבות עיקרית לגבי הילכת השיתוף, אך יש בה כדי להוכיח כי אין מדובר בחיים אלו בחיי שיתוף, אלא בכדאיות כלכלית, כדברי התובע עצמו כי חיפש פינה חמה וכרית. כשחלתה הנתבעת, עזבה התובע, ועבר לחיות עם אישה אחרת. 46. אין ספק כי בנישואין שניים לא קיימת חזקת השיתוף. על מנת שיזכה התובע בתביעתו היה עליו להוכיח כי הלכת השיתוף קיימת במקרה זה לגבי הדירה. לא הוקמה כל תשתית ראייתית לגבי שיתוף בנכסים ולפיכך על התובע הטוען כי נכסים מלפני הנישואין הם נכסים משותפים, היה מוטל הנטל להוכיח קיומו של שיתוף זה. 47. התובע לא הרים נטל זה ואף לא ניסה להרימו, בשל כך שהיה סבור כי הנטל להוכיח את אי קיום הלכת השיתוף מוטל על הנתבעת. התובע בסיכומיו התייחס לפסק דין הדרי וכלל לא ניסה להתמודד עם אמירות מפורשות של בית המשפט בפסק דין זה, כי אין ההלכה שנפסקה בהלכת הדרי, עוסקת בנישואין שניים. נהפוך הוא, הוכח כי לא היה קיים שיתוף בין בני הזוג. לא הוכח כי קיים חשבון כל שהוא על שם הנתבעת, או חשבון חסכון למעט חשבון עו"ש. לתובע יש קופת גמל, אולם היא על שמו בלבד. לכל אחד מהצדדים היה חשבון עו"ש, אולם לכל אחד חשבון בנפרד, מעולם לא היה להם חשבון משותף. הכנסותיו של התובע לא היו ידועות לנתבעת. 48. באשר למיטלטלין הדירה, אשר לגביהם מבוקש פסק דין הצהרתי, אין כל פירוט לגבי המיטלטלין. על מנת לפסוק בהלכת השיתוף אם נכס משותף, יש לפרט לגבי מה מבוקש כי תינתן הצהרה. כאשר עזב התובע את הדירה הוא נטל עמו את המיטלטלין אשר היה חפץ בהם ואשר ראה בהם כרכושו, אין אפשרות ליתן פסק דין לגבי יתרת המיטלטלין מבלי שיינתן פירוט לגבי איזה מיטלטלין מבוקש כי ינתן פסק דין הצהרתי, וגם זאת לאחר שיתברר מה הם המיטלטלין שהתובע נטל עימו בעת עזיבתו. בכל מקרה אין ליתן פסק דין בפירוק השיתוף במיטלטלין אשר הנתבעת זכאית להם כחלק מזכותה למזונות. 49. יש להניח כי גם התובע אינו סבור כי המיטלטלין הינם עניין מהותי בתביעתו, שהרי בתחילת הדיונים בתיק זה, (עמ' 1 שורה 3 לפרוטוקול מיום 29.4.2001), טען ב"כ התובע כדלקמן: "הנושא שלפנינו הוא נושא של דירת המגורים, חזקת השיתוף ודמי שימוש". דהיינו, ב"כ התובע עצמו טען, בתחילת הדיון, לגבי הזכויות בדירה בלבד והוא גם סבור שעל הנתבעת לשלם דמי שימוש, בגין השימוש אשר היא עושה בדירה, הדירה, אשר הובאה על ידה לנישואין, הדירה אשר התובע עזב, על מנת לחיות עם אישה אחרת, אולם לטענתו, על הנתבעת לשלם לו דמי שימוש, בדירתה. 50. נראה כי כתב התביעה והתצהיר הוכנו בהתאם להלכות שנקבעו בפסיקה, ולא בהתאם לעובדות. התובע בעצמו, בעדותו ובכתבי הטענות, שערך בעצמו, סותר את האמור בכתב התביעה ובתצהיר. 51. בסעיף 2 לכתב ההגנה טענה הנתבעת כדלקמן: "פרשת התביעה בגדר "בדותא מן הזמן האחרון" שכל מטרתה לאלץ את הנתבעת לוותר על מזונותיה שנפסקו בתיק תמ"ש 21841/99." על פי הממצאים בפסק דין זה יש ממש בטענת הנתבעת. בכתב התביעה אכן יש עובדות שלא היו ולא נבראו ונטענו לראשונה בתיק זה. 52. תביעה זו לא הוגשה בהגינות, בהוגנות ובצדק, אין בה מן ההגיון ולא היתה כל הצדקה לגרור את הנתבעת, שהינה אישה מבוגרת וחולנית, לדיון בתביעה זו. 53. סוף דבר: התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מירבית החל מהיום ועד התשלום בפועל.נישואין / חתונההלכת השיתוף