הלכת השיתוף מייחסת לצדדים כוונת שיתוף ויוצרת חזקה על כוונה כזו מעצם אורח חיי הנישואין שלהם ועל כן לצורך ביסוסה העקרוני, נדרש כי יתקיימו שני תנאים: "אורח חיים תקין" "מאמץ משותף" בהעדר ראיה לסתור, די בהתקיימותם של התנאים להקמת חזקת השיתוף כדי להחיל על בני הזוג שיתוף ביחס לכל הנכסים שנצברו על ידם במהלך נישואיהם. "אורח חיים תקין" - תנאי זה פורש בפסיקה בצמצום ונקבע, כי לצורך הקמת חזקת השיתוף די במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש. כדי להקים את היסוד של אורח חיים תקין אין צורך שמי מבני הזוג יהיו כליל השלמות. מריבות, אפילו הן תכופות ואפילו חורגות הן מן המקובל, בין בני זוג החיים בשלום, אין בהן כדי לסתור, כשלעצמן, הדרישה האמורה. יתרה מזו, עצם הגשת תביעה כנגד בן הזוג אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול דבר קיומו של רכיב זה. תשומת לבו של בית המשפט צריכה להיות מופנית למכלול הנסיבות ובמרכזה עומדת השאלה אם בני הזוג עליהם מדובר יצרו מערכת אחידה ומשותפת של חיים בצוותא, בה נערך מאמץ משותף ואשר בו נוצרת חלוקת מטלות ומשימות, הלכה למעשה; הווה אומר, עיקרם של חיים בשלום הוא בכך שנוצר תא משפחתי המתפקד בתור שכזה ואשר בו מוזרמים המשאבים למען הקיום בצוותא נטל ההוכחה של הטענה, שלא נתקיים שיתוף בנכסי בני הזוג, כולם או חלקם, חל על בן הזוג הטוען לשלילת תחולתה של החזקה. להלן פסק דין בנושא חזקת השיתוף: פסק דין חלקי בפסק דין זה הנני נדרשת להכריע בשאלת מועד הקרע בין התובעת והנתבע (להלן ביחד - "בני הזוג"), לצורך קביעת המועד שבו תמה תחולתה של חזקת השיתוף לגבי נכסי בני הזוג כמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 28.6.02. רקע עובדתי כפי שעולה מתצהיר עדותה הראשית של התובעת וצרופותיו (ס' 3-8) וכן מתצהיר עדותו הראשית של הנתבע וצרופותיו (ס' 3-6), מערכת היחסים בין בני הזוג ידעה עליות ומורדות, בלשון המעטה, ולא אחת פנו בני הזוג וחיפשו מזור בערכאות המשפטיות, במחלקה לשירותים חברתיים בעיריית הוד השרון, אצל מגשרים ויועצים. בני הזוג אף ניסו להשכין שלום בית במעונם אולם הדבר לא צלח. בשל חשיבות הדברים ונפקותם, אפרט, עד כמה שניתן, את הרקע העובדתי. 1. בני הזוג נישאו זו לזה כדמו"י ביום 1.4.73. לנתבע היו אלו נישואיו השניים ולו ילד מנישואיו הראשונים. מנישואיהם נולדו לבני הזוג חמישה ילדים (להלן - "הילדים"), אשר הקטן מביניהם הינו יליד 1984. 2. הנתבע עבד במשך כ- 24 שנים באוניברסיטה הפתוחה. לא מכבר פרש הנתבע לפנסיה. 3. עד שנת 1984 עסקה התובעת בגידול ובחינוך הילדים. החל משנת 1986 החלה התובעת לעבוד כמזכירה בחצי משרה (ראה תצהיר התובעת ועדותה פרוטוקול הדיון מיום 11.11.01 (להלן - "פרוטוקול הדיון" עמ' 3-2). 4. כבר מתחילת נישואיהם ידעו יחסיהם של בני הזוג קשיים. אמנם, הנתבע בעדותו ניסה למזער קשיים אלו בציינו, כי עד שנת 1990 היה פחות מתח בחיי בני הזוג והם הצליחו לפתור המחלוקות (שם, עמ' 9) אולם, התרשמתי כי עדותו בעניין זה היתה מגמתית ולא שיקפה את הדברים כהוויתם. התרשמתי כי עיקר הקשיים היו על רקע של סכסוכים כספיים חוזרים ונשנים. כך, למשל, מאז ומתמיד היו לבני הזוג חשבונות בנק נפרדים כשכל אחד מהם מפקיד את משכורתו לחשבונו שלו (עדות התובעת שם, עמ' 3). 5. ביום 3.7.90 הגישה התובעת תביעה לפסיקת מזונות לה ולילדים בביה"ד הרבני האזורי בפ"ת (להלן - "ביה"ד הרבני") (נספח א' לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע (להלן - "תצהיר הנתבע")). לטענתה, צעד זה נבע מהעובדה שהנתבע היקשה עליה מאוד בכל הנוגע לענייני כספים (ראה ס' 2 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת (להלן - "תצהיר התובעת")). ככל הנראה, תביעה זו לא נידונה כלל. 6. לאחר הגשת התביעה חלתה התובעת בסרטן השד ועברה ניתוח לכריתת שד וטיפולים כימותרפיים. 7. ביום 9.7.92 הגישה התובעת תביעה נוספת לפסיקת מזונות לה ולילדים לביה"ד הרבני (נספח ב' לתצהיר הנתבע). 8. ביום 27.7.92 ניתן ע"י ביה"ד הרבני פס"ד, לפיו חוייב הנתבע בתשלום מזונות בסך של 1,300 ₪ ובנוסף בתשלום עבור הוצאות הבית (נספח ג' לתצהיר הנתבע). 9. ביום 16.2.94 עתרה התובעת לביה"ד הרבני בבקשה להגדיל את סכום המזונות שנפסק לה ולילדים. 10. כך, גם ביום 11.5.95 עתרה התובעת לביה"ד הרבני להגדלת סכום המזונות (נספח יא' לתצהיר הנתבע) 11. ביום 27.11.96 פסק ביה"ד הרבני, לאור הסכמות הצדדים, כי על הנתבע לשלם עבור מזונות התובעת וילדיהם 2,300 ₪; כמו כן, נפסק, כי באם ברצונו של הנתבע לאכול בביתם המשותף, עליו לשלם לתובעת סכום נוסף של 700 ₪ לחודש (נספח ד' לתצהיר הנתבע). 12. ביום 31.12.97 עתרה התובעת לביה"ד הרבני בבקשה לחייב הנתבע בהוצאות חריגות עבור חגיגת בר המצווה של בנם (נספח ו' לתצהיר הנתבע). 13. במהלך שנת 1998-1997 חלה בנם הצעיר של בני הזוג במחלת הסרטן ונתגלה גידול במוחו. הבן עבר שורת טיפולים, נותח ונראה כי החלים. במהלך השנים חלה גם התדרדרות במצבו הנפשי של בן נוסף של בני הזוג, א', אשר אף אושפז בבית החולים שלוותה לצורך קבלת טיפול ושיקום (ראה, תצהיר התובעת ס' 4 ועדות הנתבע, פרוטוקול הדיון, עמ' 8). 14. ביום 29.3.98 הגישה הנתבעת תביעה נוספת לביה"ד הרבני ובה עתרה לחיוב הנתבע בתשלום חד פעמי עבור הוצאות חד פעמיות לחג הפסח (נספח ה(1) לתצהיר הנתבע). 15. ביום 5.4.98 חייב ביה"ד הרבני את הנתבע לשלם בנוסף למזונות התובעת והילדים תשלום חד פעמי של 1,000 ₪; כן פסק ביה"ד הרבני כי: "על האישה לאפשר לבעל לאכול במשך כל ימי החג יחד עם המשפחה, ולהכין אוכל גם עבורו". (נספח ה(2) לתצהיר הנתבע). 16. ביום 9.6.99 עתר התובע לביה"ד הרבני בבקשה להפחית את סכום מזונותיו (נספח ב' לתצהיר התובעת) באותו חודש פנה הנתבע לביה"ד במכתב נוסף ובו חזר על עתירותיו וכן במסגרת ניסיון לשלום בית עמד על בקשתו לפרטיות ומדור שלו (נספח ה' לתצהיר התובעת). התובעת מנגד פרטה טענותיה כנגד הנתבע במכתבה מיום 20.6.99 (נספח ג' לתצהיר הנתבע). 17. ביום 30.8.99 התקיים דיון בביה"ד הרבני בנושא תביעתו של הנתבע (נספח א' לתצהיר התובעת). במהלך הדיון הביעו הצדדים את הסכמתם לשלום בית, ועל כן, בהחלטתו, הפנה ביה"ד הרבני את בני הזוג לייעוץ נישואין. 18. על אף ההליכים המשפטיים הרבים לא הוגשה על ידי מי מבני הזוג תביעת גירושין ובדיון מיום 30.8.99 אישר הנתבע למעשה, כי פניו אינם לגירושין (ראה פרוטוקול הדיון, נספח א' לתצהיר התובעת עמ' 2, ש' 30). 19. כאמור לעיל, פנו הצדדים לייעוץ נישואין. דא עקא, במכתבה של עדית הינגמן, מיום 16.8.00, מטפלת זוגית בתחנה לייעוץ נישואין בעיריית הוד השרון, לביה"ד הרבני (נספח טו לתצהיר הנתבע) עולה, כי היעוץ לא צלח. כמו כן, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון (עמ' 5) וכן מתצהיריהם של בני הזוג, היו בייעוץ אצל הרב שיינפלד, קיימו רק פגישה אחת, כאשר כל אחד מטיל את האשמה בהפסקת הייעוץ על כתפיו של משנהו. 20. ביום 19.11.00 עתר הנתבע, בשנית, לביה"ד הרבני בבקשה להפחתת מזונות (נספח ג' לתצהיר התובעת). 21. לדיון שהתקיים ביום 20.12.00, בפני ביה"ד הרבני, בתביעת הנתבע להפחתת המזונות, לא התייצבה התובעת. במהלך הדיון חזר הנתבע על רצונו בשלום בית וציין, כי התובעת לא פנתה לייעוץ נישואין כפי שהורה ביה"ד בדיון הקודם. לפיכך, התרה ביה"ד הרבני בתובעת כי עליה לשתף פעולה בשיחות ייעוץ הנישואין (נספח ד' לתצהיר התובעת). 22. בדיון שהתקיים ביום 10.1.01, שב והדגיש ביה"ד הרבני, כי אם התובעת לא תופיע לדיון, ביה"ד עלול לדון ולהחליט בתביעת הבעל להפחתת מזונות גם שלא בנוכחותה. למותר לציין, כי לדיון שנקבע לא הופיעה התובעת. 23. ביום 17.1.01 ניתן ע"י ביה"ד הרבני פסק דין לעניין המזונות. בין היתר, נפסק, כי הנתבע פטור ממזונות התובעת. 24. בפסק הדין שניתן ע"י ביה"ד הרבני נכתב: "כמו כן התקבל אישור ממגשרת ומפשרת בענייני נישואין מיום י"ז חשון תשס"א (15.11.00), שלפי בקשת האשה הזמינה את הצדדים לשיחות גישור ופישור ונתקיימה רק ישיבה אחת. הבעל ביקש המשך השיחות, אך האשה לא נענתה." 25. ביום 8.11.00 הגישה התובעת לבית משפט זה שלוש תובענות: תביעה לפסיקת מזונות לה ולבנה הקטין; תביעה לפירוק שיתוף; כמו כן, תביעה למתן פס"ד הצהרתי, במסגרתה נתבקש כב' בית המשפט ליתן פסק דין לעניין מועד הקרע בין בני הזוג. 26. בדיון שהתקיים ביום 5.2.01 בפניי, הגיעו הצדדים להסכמות, לפיהן, כתב ההגנה, אשר הוגש ע"י הנתבע, יתוקן באופן כזה כך שהחל מהיום בו יקבל הנתבע תשלומים עבור פנסיה, יעביר לידי התובעת את מחצית החלק היחסי של הפנסיה אשר נצבר על ידו בתקופה שמיום נישואיהם ועד לחודש יולי 90'. כמו כן, הוסכם, כי ביהמ"ש יכריע במחלוקת הקיימת בין הצדדים לענין מועד הקרע, דהיינו, האם מועד הקרע הוא כטענת הנתבע ביום הגשת תביעתה הראשונה של התובעת למזונות, בשנת 1990, או כטענת התובעת, בעת הגשת תביעתה הרכושית לבית משפט זה, בשנת 2000 או בכל מועד אחר. דיון 27. המדובר למעשה בבני זוג, הנשואים כ-29 שנים, אשר מזה למעלה מעשור אין השלום שורה ביניהם, אך חיים הם תחת קורת גג אחת. 28. כאמור, בני הזוג נישאו בשנת 1973, ועל כן חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973, אינו חל עליהם, ועל מערכת יחסיהם חלות ההלכות בדבר חזקת שיתוף הנכסים. 29. הלכת השיתוף מייחסת לצדדים כוונת שיתוף ויוצרת חזקה על כוונה כזו מעצם אורח חיי הנישואין שלהם (ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו (1) 602, 613), ועל כן לצורך ביסוסה העקרוני, נדרש כי יתקיימו שני תנאים: "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף". בהעדר ראיה לסתור, די בהתקיימותם של התנאים להקמת חזקת השיתוף כדי להחיל על בני הזוג שיתוף ביחס לכל הנכסים שנצברו על ידם במהלך נישואיהם (ע"א 5640/94 חסל נ. חסל, פ"ד נ(4) 250, 255). 30. "אורח חיים תקין" - תנאי זה פורש בפסיקה בצמצום ונקבע, כי לצורך הקמת חזקת השיתוף די במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש (ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו (2) 645). כך, למשל, נקבע בע"א 964/92 אורן נ. אורן, פ"ד מז(3) 758, 763-762, כי, כדי להקים את היסוד של אורח חיים תקין אין צורך שמי מבני הזוג יהיו כליל השלמות. מריבות, אפילו הן תכופות ואפילו חורגות הן מן המקובל, בין בני זוג החיים בשלום, אין בהן כדי לסתור, כשלעצמן, הדרישה האמורה. יתרה מזו, עצם הגשת תביעה כנגד בן הזוג אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול דבר קיומו של רכיב זה (ע"א 234/80 גדסי נ. גדסי, פ"ד לו(2) 645; ע"א 809/90 לידאי נ. לידאי, פ"ד מו(1) 602, 613). נטל ההוכחה של הטענה, שלא נתקיים שיתוף בנכסי בני הזוג, כולם או חלקם, חל על בן הזוג הטוען לשלילת תחולתה של החזקה (ראה, 5640/94 חסל נ. חסל, פ"ד נ(4) 250, 255). 31. כאמור לעיל, אין חולק, כי עד מועד הגשת התביעה לבימ"ש זה, הוסיפו בני הזוג להתגורר יחד תחת קורת גג אחת ונראה, כי נתקיים המינימום של חיים משותפים. לפיכך, חובת ההוכחה, לפיה חזקת השיתוף חדלה להתקיים קודם להגשת התובענה, מוטלת על המבקש לסתור אותה - קרי, על הנתבע. לטענתו, חזקת השיתוף חדלה מלהתקיים ב-7/90, עת הגישה התובעת את תביעתה הראשונית למזונות לביה"ד הרבני, אשר מהווה אות לסכסוך ביניהם, ולתחילת ההפרדה הרכושית. לטענתו, הוכח, כי החל ממועד זה נהגו למעשה בני הזוג כזרים המתגוררים תחת קורת גג אחת, כשכל חשבונותיהם והכנסותיהם מתנהלים בנפרד, כשהתובעת יוזמת הליכים משפטיים ממושכים בנושאים כספיים, כמו, למשל, בקשה לתשלומים מיוחדים לחג הפסח (נספח ה' לתצהיר עדותו הראשית); בקשות להשתתפות הנתבע במימון בר מצוה לבן (נספח ו' לתצהיר הנתבע) וכיוצ"ב. לטענת הנתבע, ההפרדה הרכושית נלמדת במיוחד מקביעת בית הדין הרבני בפסק דינו, לפיה, אם ברצונו לאכול בבית עליו להוסיף ולשלם לאשה סכום קצוב נוסף מעבר לדמי המזונות הקבועים שהושתו עליו. עוד ובנוסף, נלמדים הדברים, לטענתו, מסירובה של התובעת לשתף פעולה בניסיונותיו להשכין שלום בית. הנתבעת חלקה על טענות הנתבע. לטענתה, מועד הקרע הוא בעת הגשת התביעות הרכושיות לבימ"ש זה. לטענתה, על אף קיומם של סכסוכים והתדיינויות בשאלת המזונות עד לאחרונה המשיכו למעשה בני הזוג לחיות תחת קורת גג אחת, לנו בחדר שינה אחד כששניהם חפצים בשלום בית. למעשה, גם מטענות הנתבע אנו למדים, כי לא חל כל שינוי ביחסיהם הרכושיים מאז שנת 1990 ולגבי התקופה שקדמה לשנה זו הכיר הנתבע בזכותה למחצית מזכויותיו הרכושיות. 32. יש לבחון, איפוא, האם הרים הנתבע את הנטל לסתירת החזקה, אם לאו. 33. בפסה"ד בפרשת דוד (כהגדרתו להלן) נקבע, כי יש והליכים משפטיים יעידו על הפסקת השיתוף בין בני הזוג וכי מועד הגשת התביעות ייחשב כמועד הקרע (ראה ע"א 677/71 אדוארד שלמה דוד נ. לואיז דוד, פ"ד כו (2) 464 (לעיל להלן - "פרשת דוד)). בשורה של פסקי דין, אשר ניתנו לאחר פסק הדין בפרשת דוד, עם ריכוך הדרישה ל"אורח חיים תקין", נקבע, כי יש וחזקת השיתוף תוחל על אף קיומן של התדיינויות בתביעת מזונות, כדברי כב' השופט מ. שמגר (כתוארו אז) בע"א 276/78 כפי שצוטטו בהסכמה בע"א 234/80 גדסי נ. גדסי, פ"ד לו(2) 645, (להלן - "פרשת גדסי"): "במילים אחרות, הנסיבות אשר מהן ניתן ללמוד על השיתוף אינן חייבות מהכרח להצביע על קיומה של אוירה מתמדת של דרכי נועם השוללות למשל כל התדיינות בקשר למתן מזונות לבני המשפחה, כפי שאירע במקרה שבפנינו. תשומת לבו של בית המשפט צריכה להיות מופנית למכלול הנסיבות ובמרכזה עומדת השאלה אם בני הזוג עליהם מדובר יצרו מערכת אחידה ומשותפת של חיים בצוותא, בה נערך מאמץ משותף ואשר בו נוצרת חלוקת מטלות ומשימות, הלכה למעשה; הווה אומר, עיקרם של חיים בשלום הוא בכך שנוצר תא משפחתי המתפקד בתור שכזה ואשר בו מוזרמים המשאבים למען הקיום בצוותא. העובדה כי פלוני נוטה לקמץ בהוצאות או פלמוני נוהג במנהג, שאינו נדיר בחוגים מסויימים, לפיו הוא הרוכש את מצרכי המזון לבית לפי שיקול, אין בה כדי לשלול את המסקנה כי נתקיימו חיי משפחה היוצרים את חזקת השיתוף ובעיקר כאשר מדובר מצד שני על אישה השוקדת בו-זמנית על גידולם של ילדי המשפחה ועל הטיפול במשק הבית ומשלימה על-ידי כך בפעולתה את יצירת המרכיבים החיוניים לקיומה של היחידה המשפחתית" (ההדגשות שלי - ח.ר.ר). גישה זו, המצביעה על הצורך לבחון את מערכת הנסיבות בכללותה ולא רק את הפן הצר של קיומם של סכסוכים משפטיים ומשפחתיים, מצאנו גם בע"א 264/77 דרור נ. דרור, פ"ד לב(1) 829 (להלן - "פרשת דרור"). באותו מקרה קבעה כב' השופט מ. בן פורת (כתוארה אז), בהתייחס לפסק הדין בפרשת דוד, כי: "...אין לראות בדברים אלה (שנאמרו בפרשת דוד - ח.ר.ר) קביעת כלל, שלפיו סכסוך משפטי בין בני-זוג מעיד תמיד ובהכרח על העדר חיים בשלום ועל-כן סותר את חזקת השיתוף. גם בענייננו קבע השופט כתאריך סיום השיתוף את היום שבו הגישה המשיבה נגד המערער תביעה חדשה למזונות (ב-29 באוקטובר, הוא "התאריך הקובע"), אולם להבדיל מקודמותיה הצביעה זו על קרע של ממש ביחסי הצדדים". עם זאת, בחינת דברי כב' השופט מ. שמגר בפרשת גדסי, נסיבות המקרה שם ודברי כב' השופטת מ. בן פורת בפרשת דרורי ונסיבות המקרה שם, אל מול נסיבות המקרה קא עסקינן, מצביעים בהכרח על ההבחנה בין המקרים. 34. בעוד שבפרשת גדסי הוכח, כי לאחר המשברים בחיי בני הזוג חזרו חיי המשפחה לסדרם, "נולדו ילדים ובני הזוג התמסרו למשפחתם ולעבודתם המשותפת" ובפרשת דרור הוכח, כי תביעותיהם הראשונות של בני הזוג נמחקו ללא פסקי דין, ובני הזוג חיו תקופה נוספת בשלום בית, כאשר התובעת מקדישה את הכנסותיה לצרכי המשפחה, נפתח חשבון בנק משותף, הבעל נהג לכסות את יתרות החובה בחשבונה מבלי לדרוש ממנה דין וחשבון על הוצאותיה, הרי, בענייננו, הוכח, כי מאז שנת 1990 לא חזר שלום בית לשכון במעונם של בני הזוג וכל חייהם היו רצופים סכסוכים, אשר הולידו פניות חוזרות ונשנות לבית הדין הרבני, אפילו בשאלת חגיגת בר המצווה של בנם הצעיר ומימונה (ראה נספחים ו' ו-ח' לתצהיר הנתבע). אמנם, גם קודם לשנת 1990, אשר עד אליה הסכים הנתבע, כי יש מקום להחלת חזקת השיתוף, נוהלו חשבונות בני הזוג בנפרד ואין בעצם קיומם של חשבונות נפרדים כדי להוות ראיה למועד הקרע, אולם, כאמור, עד אותו מועד עלה בידי הצדדים לנהל בכל זאת את יחסיהם הרכושיים בעצמם וכדברי הנתבע בעדותו (עמ' 9): "ש.אם הבנתי נכון מה מבחינתך איך היה היחסים לפני 9-8 שנים מה היה שונה. ת.קודם כל, לא היה מתח כל כך כמו בשנים הללו. היינו עוד לכל הפחות יושבים ומארגנים את המשפחה מה שנקרה. יש דברים שהיו ניתנים לפתרון ודנו בהם והיתה הקשבה בינינו. לפני 10 שנים". יצוין, כי עדותו של הנתבע בענין זה היתה אמינה ומהימנה. 35. אכן, כטענת התובעת, בני הזוג המשיכו להתגורר במהלך עשר השנים מאז הגשת התביעה הראשונה למזונות תחת קורת גג אחת, לנו רוב הזמן בחדר שינה משותף (נספח א' לתצהיר הנתבע) ואף אחד מהם לא נקט כל הליך לגירושין ולהפרדה, אולם, אין באמור כדי לסתור את העובדה שהקרע וההפרדה הכלכלית המוחלטת בין בני הזוג קדמו למועד הגשת התביעות לבית משפט זה. כפי שנפסק בע"א 1019/90 יעקובי נ. עזבון המנוח יעקובי משה ז"ל, פ"ד מה(2) 433 העובדה שבן זוג ביקש לשקם את חיי הנישואין אינה מצביעה על "קיום חיים משותפים תקינים ושגרתיים". מתוך הראיות שהוגשו לביהמ"ש עולה בבירור, כי בעניינו המדובר בבני זוג אשר חיי נישואיהם לא ידעו טלטלות ומשברים חולפים, אלא המדובר, בבני זוג אשר במשך שנים רבות לוו חיי נישואיהם סכסוכים ואשר מערכת יחסיהם העכורה הלכה והחריפה במהלך השנים (השווה למשל, לע"א 2/77 אזוגי נ. אזוגי, פ"ד לג(3)1 סעיף 19 לפסה"ד, שם לאחר הגשת התביעות נולדה לבני הזוג בת והתובעת הרתה פעם נוספת והפילה, ולפסה"ד בפרשת דרור הנזכר שם). 36. עם זאת, סבורני, שאין לראות במועד פנייתה הראשונה של התובעת לבית הדין הרבני את מועד הקרע ואבהר דברי: לבית המשפט הוגשה תביעת האשה למזונות לבית הדין הרבני מיום 3.7.90, אולם, הנתבע לא צירף כל פרוטוקול או פסק דין אשר ניתן בתביעה זו ומתוך החומר שהוגש לבית המשפט נראה, כי, למעשה, תביעה זו נזנחה וכי ההתדיינויות המשפטיות בין בני הזוג החלו רק לאחר הגשת תביעתה המחודשת של התובעת לבית הדין הרבני, ביום 9.7.92, אשר בעקבותיה ניתן פסק דין ביום 27.7.92 (ראה נספחים ב' ו-ג' לתצהיר הנתבע). מאז מועד זה לא שוקמו היחסים הן האישיים והן הרכושיים שבין בני הזוג (ראה תצהיר התובעת סעיף 5). יפים לעניין זה דברי התובעת עצמה בפנייתה לבית הדין הרבני מיום 20.6.99 (נספח יג לתצהיר הנתבע): "רבנים יקרים, בעלי ואני לא מסתדרים זה שנים רבות והכל סביב הכסף..." כך, גם, מתוארים יחסי בני הזוג על ידי יועצת הנישואין אליה הופנו בני הזוג על ידי בית הדין הרבני, נספח טו לתצהיר הנתבע: "בני הזוג הגיעו לשיחות בעקבות הפניית בית הדין... נראה שכבר מספר שנים הם חיים בנפרד מנהלים תחת קורת גג אחת מערכות חיים נפרדות, אין שום מערכת חיים זוגית מעבר להאשמות התפרצויות וכעסים כשהכסף תופס בענין מקום מרכזי..." (ההדגשה שלי ח.ר.ר). על הקרע העמוק בחיי בני הזוג והעדר השיתוף בשנים שמאז הגשת תביעת המזונות והעובדה שבני הזוג לא ניהלו חיי משפחה משותפים ניתן ללמוד גם מטענותיהם של בני הזוג בכתבי בי דין שהוגשו לבית הדין הרבני במהלך השנים ושצורפו לתצהיריהם. כך, למשל, תביעת התובעת למזונות ומדור שקט מיום 16.2.94 (נספח ז' לתצהיר הנתבע): "כפי הכתוב אצלכם בתיק הכל. בפסק הדין האחרון הור' שנסתדר בינינו. אך המצב לא השתנה במאומה. אני אשה חולה כל הזמן.... המצב בלתי נסבל בכלל. הוא מנצל את החולשה שלי שאני עונה לו על המריבות והקללות, הוא מלחיץ את הילדים ומגביל אותנו מאוד מקשה עלינו את החיים מאד. לא מזונות נורמלי ולא חיים נורמאליים...". כך, גם בתביעה (נספח ח' לתצהיר הנתבע): "מפסק הדין האחרון לתביעת מזונות כ"ג אדר תשנ"ד, חשבתי שמא המצב ישתפר אך הוא החמיר, הוא אינו מתחשב במצב..." (ההדגשה שלי - ח.ר.ר) חוסר השיתוף נלמד מהעובדה שאפילו בעניין חגיגת בר המצווה של בנם נאלצו בני הזוג להגיע לערכאות ולא השכילו לפתור את הסכסוכים בדבר מימון הוצאות בר המצווה והשימוש במתנות שקיבל הבן כי משהוכח, כי בין בני הזוג התנהלו הליכים ממושכים ופירוד וכי אף שהצדדים חיו תחת קורת גג אחת למעשה ניהלו מערכות חיים נפרדות עבר נטל הבאת הראיות לתובעת להראות, כי על אף ההליכים המשפטיים עדיין הסכימו בחיי בני הזוג אלמנטים של שיתוף ומאמץ משותף אשר בהם כדי להמשיך ולהחיל על יחסיהם הרכושיים את חזקת השיתוף. בהקשר זה נמנעה התובעת מהבאת ראיות כלשהן. בכוחות עצמם (ראה נספחים ו ו-י' לתצהיר הנתבע). 37. סבורני, כי בנסיבות אלה הרים הנתבע את נטל הראיה המוטל עליו והוכיח, כי מועד הקרע הינו מועד הגשת התביעה למזונות לבית הדין הרבני מיום 9.7.92. 38. בטרם אסיים, אתייחס לטענות התובעת לעניין חוסר תום ליבו של הנתבע, אשר בטענותיו בפני בית הדין הרבני בדיון מיום 10.1.01 טען, כי יש לבטל את מזונותיה, בין השאר, עקב זכותה למחצית הפנסיה ואילו בפני בית משפט זה עותר לצמצום זכותה. אכן, כטענת הנתבע, אין הנתבע מכחיש כיום את זכות התובעת למחצית הפנסיה והמחלוקת בין בעלי הדין היא אך ורק בשאלת התקופה לה זכאית התובעת לזכות כאמור. יתר על כן, עיון בדברי ב"כ הנתבע בפני ביה"ד הרבני במלואם מצביע על כך שהתובעת לא דרה פותא בהתאם שכן ב"כ הנתבע הדגיש במפורש כי הוא מתייחס למצב המשפטי וכי אינו "נכנס לשאלה אם מגיע לה או לא" (ת/1, ש' 10-9). יתר על כן, נראה, כי בעניין זה מן הראוי להחיל את הכלל לפיו "נאה דורש ונאה מקיים" ולא ברור כיצד מהינה התובעת לטעון לחוסר תום לב מצד הנתבע שעה שבתביעתה לבית משפט זה נמנעה מלהזכיר ולו במרומז את קיומם של ההליכים בבית הדין הרבני במשך עשר השנים שקדמו להגשת תביעותיה לבית משפט זה (ובל נשכח כי המדובר בתביעה לסעד הצהרתי) ואף בתביעתה למזונות אזכרה הדברים אגב אורחא תוך מיזעור היקף ההליכים והתדיינויות ונמנעה שלא כדין מלצרף את כל המסמכים הנוגעים לעניין תוך התעלמות מתקנה 258טו לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הלכת השיתוףשאלות משפטיות