חתימה על הסכם ממון לא מרצון

בית המשפט הטיל ספק אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג המעמד של שופט, דיין או עורך נישואין (מבלי שערערו על פגם שנפל בהליך האשור) יכול בן זוג להישמע בטענה שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה הבא לפי עצם טיבו וטיבעו להבטיח שבני הזוג יבינו הבן היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון. להלן פסק דין בנושא חתימה על הסכם ממון לא מרצון: פסק דין רקע פסק דין זה ניתן בשלוש תביעות:- בתמ"ש 20390/97- תביעה רכושית. בתמ"ש 20391/97- תביעה למזונות אשה. בתמ"ש 20392/97- תביעה לפירוק שיתוף שהגיש הבעל. בני הזוג נישאו זל"ז כדמו"י ביום 8.9.87, ולא נולדו להם ילדים משותפים. ביום 10.5.92 חתמו הצדדים על הסכם יחסי ממון. הסכם זה אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.06.92. בשל חשיבות העניין יובא בזאת להלן תוכן ההסכם בהרחבה:- "הסכם יחסי ממון בין בני זוג שנערך ונחתם בנתניה ביום.... בין.. לבין... הואיל... והואיל... לפיכך הוסכם הוצהר והותנה בין הצדדים כדלקמן: 1. מבוא המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. 2. תחולת החוק. הצדדים מצהירים ומסכימים כי חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973 (להלן "החוק") יחול על היחסים שביניהם, בכפוף לשינויים שהוסכמו בהסכם זה. 3. מועדי הזכות לאיזון משאבים. הצדדים מצהירים ומסכימים כי הזכות לאיזון משאבים ולמימוש זכות איזון המשאבים מכח החוק, תוקנה לכל אחד מהצדדים בהתקיים אחד מן המקרים הקבועים בחוק. 4. נכסים ששווים לא יאוזן. הצדדים מצהירים בזאת, כי בנוסף לאמור בחוק הרי: 4.1 הרכוש והנכסים הרשומים ע"ש הבעל בלבד ומכונית הדייהטסו הרשומה על שם האשה לא יאוזנו בין הצדדים ויהיו בבעלותו הבלעדית של הבעל בלבד, והאשה לא תהיה זכאית לכל זכויות או חלק בהם, אך בתנאי שתהיה או תועבר על שם האשה הבעלות בדירת מגורים אחת או חצי ממנה ששוויה לא יפחת מסך בשקלים השווה ל-100,000$ (ביום חתימת הסכם זה), ומכונית ששוויה לא יפחת משווי של מכונית מסוג רנו 5 (GTL) שגילה עד 5 שנים. 4.2 הרכוש והנכסים הרשומים ע"ש האישה בלבד פרט למכונית הדהייטסו הנזכרת בס' 4.1 לעיל לא יאוזנו בין הצדדים ויהיו בבעלותה הבלעדית של האישה בלבד, והבעל לא יהיה זכאי לכל זכויות או חלק בהם. 5. כללי 5.1 הצדדים מצהירים כי עשו את ההסכם וחתמו עליו בהסכמה חופשית ולאחר שהבינו את משמעותו ואת תוצאותיו. 5.2 הצדדים מבקשים לאשר הסכם זה כהסכם ממון. 5.3 הצדדים מאשרים ומצהירים כי קיבלו קנין כדין בהקשר לכל התחיבויותיהם בהסכם זה. 5.4 תקפו של הסכם זה יפוג בתאריך 31.12.99. ולראיה באו הצדדים על החתום:" בשנת 1997 או בסמוך לכך חל קרע בחיי בני הזוג, וביום 9.2.97 הוגשה התביעה הראשונה בסדרת התביעות שבפני. הבעל מצידו הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני. טענתו העיקרית של הבעל היא, כי האשה מסרבת וסרבה בכל שנות הנישואין להרות ולהביא ילד לאוויר העולם, וכן כי היא מורדת. בעניין זה טרם נסתיימו הדיונים בבית הדין הרבני. אין מחלוקת, כי בעקבות ההסכם שאושר וניתן לו תוקף של פס"ד נרשמו ע"ש האשה מחצית הזכויות בדירת מגורים ששוויה היה באותה עת כ-200,000$ וכיום שוויה כ-400,000$. התביעה הרכושית טענות האשה - התובעת לטענת התובעת, עובר לנישואיה לנתבע היא עבדה בחב' תדיראן במשך 11 שנה, ועזבה את עבודתה זאת כדי להקים ביחד עם הנתבע עסק משותף. ואכן, העסק הוקם ונרשם ע"ש הבעל בלבד. למרות זאת, ולמרות הסכם יחסי הממון שנחתם בין בני הזוג, טוענת התובעת כי היא היתה הרוח החיה בעסק, היא זו שטיפחה אותו, ובזכותה הפך העסק למשגשג כפי שהוא כיום. בתביעתה עותרת התובעת לקבל פס"ד הצהרתי לפיו היא שותפה שוות זכויות עם הנתבע בשלוש חברות:- ק' (1987) בע"מ, ק' בע"מ, ז"ה בע"מ. כל הנ"ל יכונו להלן "העסק" או "החברה". עוד עותרת התובעת להצהיר, כי היא שותפה לכל הזכויות והנכסים הרשומים ע"ש הנתבע ולתת לה סעדים על פי סעיף 11 לחוק. התובעת, מודעת לכך שעליה להתמודד עם תנאי ההסכם, טוענת כדלקמן:- כי לא יעלה על הדעת, כי כיום לאחר שהשקיעה שנים רבות מחייה בעסק והביאה אותו להיכן שהוא כיום, ובגלל הסכסוך עם הנתבע, היא תצא בידיים ריקות, ומצבה יהיה אף גרוע מזה של עובד שכיר בעסק הזכאי למשכורת ותנאים סוציאלים נילווים. ההסכם איננו תקף מאחר ופקע, כאמור בו, ביום 31.12.99. אין המדובר בהסכם יחסי ממון כמונח זה בחוק, שכן ההסכם אינו צופה פני גירושין או מוות חו"ח. כי ההסכם כובל את התובעת רק עד למועד החתימה עליו, ואין הוא חל על נכסים שנוצרו לאחר מועד החתימה/אישור ההסכם. התובעת מוסיפה וטוענת, כי ההסכם מחיל את הוראות חוק יחסי ממון על הצדדים, ומכח החוק שותפה התובעת לכל הנכסים שניצברו במהלך שנות הנישואין. עוד טוענת התובעת, כי יש לה זכויות בעסק מכח עבודתה בו, וכי חוק יחסי ממון אינו פוגע בקנינם של בני הזוג, והם אף רשאים להקנות נכסים זל"ז. טענות הבעל לטענת הבעל אין לאשה כל חלק ברכוש שנצבר על שמו, כפי שנקבע בהסכם. לטענתו, ההסכם נחתם לאחר מחשבה רבה ומתוך רצון חופשי. ההסכם קבע איזונים בין הצדדים, ובתמורה לויתור התובעת על העסק, וגם מתוך כוונה לשכנעה להסכים להרות לנתבע, היא קיבלה זכויות בדירת המגורים. הנתבע כופר בתרומה שמייחסת התובעת לעצמה בעיסקו, וטוען כי מכל מקום המדובר בחברה שהיתה ועודנה נתונה לקשיים כספיים, ונזקקה כל הזמן להשקעות כספיות אשר באו מצד משפחתו בלבד. דיון להלן נדון בטענות התובעת אחת לאחת. אכן, תוצאה לפיה אשה אשר תרמה במשך שנים לפיתוחו ושגשוגו של עסק משפחתי, תצא בסופו של דבר כאשר ידיה על ראשה, וכאשר זכויותיה פחותות מאלה של אחרון העובדים, היא תוצאה בלתי נסבלת. יחד עם זאת, יש לבדוק כל מקרה ונסיבותיו. אין מחלוקת, כי בעניינינו ההסכם נחתם מתוך רצון חופשי, לאחר מחשבה רבה, ולאחר מס' שנות נישואין. יודגש, לא היה קשר בין התפטרותה של התובעת מעבודתה בחברת תדיראן, ערב הנישואין בשנת 1987, לבין החתימה על ההסכם בשנת 1992. עוד אין מחלוקת, כי בעת החתימה על ההסכם כבר היתה קיימת החברה שהיא נשוא המחלוקת כיום. התובעת עצמה העידה לגבי ההתלבטויות הרבות שהיו מנת חלקה קודם שחתמה על ההסכם, תהליך שלווה במחשבה, בדיקה והסכמה, וגם קבלת תמורה כדבריה:- "ת.אביו נתן כסף לקנות את הדירה. לז' היו נכסים שלו. הכל הושקע בעסק-לנו אישית לא היה כסף לקנות דירה. בשנת 92 העסק גדל, עבר למקום אחר וזה דרש כספים רבים. ש. מתי בשנת 92? ת. לפני רכישת הדירה. ש. השקעת העסק לא היתה לפני שרכשתם את הדירה? ת. זה היה במקביל. ש. לחברה לא היתה באותה עת לקנות דירה עבורכם? ת. גם לקנות דירה, והשקיע בעסק, אבא שלו הציע לרכוש את הדירה. ש. האם הסכמת לחתום על הסכם הממון כפי שהציע אביו? ת. הרבה זמן לא הסכמתי, אך אח"כ חשבתי שהנישואים שלנו יותר חשובים והסכמתי. וז' אמר ש' תמיד העסק הוא שלנו יחדיו, ונשארתי והייתי שם יום ולילה, גם בתקופות הכי קשות, אני התעלמתי מההסכם כי אמר לי לא לדאוג. והבטיח לי לתרום לי ולתת לי. ש. ההסכם היה שהחברה שייכת לז' ואת מקבלת דירה ומכונית? ת. בהסכם לא היה מילה אחת על החברה. היה מצויין שחצי דירה שלי, ורכב שלי, ומה שרשום על כל אחד שלו. ועל שמי לא היה רשום דבר אבל ז' אמר לי לא לדאוג. ש. בהסכם רשום הרכוש והנכסים רשומים על שם הבעל בלבד, והמכונית דהייטסו לא יאוזנו, מה את מבינה מכך? ת. מה ששלו-שייך לו, מה שרשום על שמי שלי, וכך היה. ש. בהסכם, אם ז' לא היה אומר לך מה שאמר, מה היית אומרת? ת. לא יודעת לענות תשובה שהיא ספקולציה. ש. יש דבר רשום, מה את מבינה מה שרשום אילמלא ז' אמר לך? ת. ההסכם היה מספר חודשים, היו בינינו חילוקי דעות, ובזה שהסכמתי לחתום היה לפי דבריו שהוא תמיד יפצה אותי, זאת הסיבה שנשארתי בעסק-יום ולילה. וזאת גם הסיבה שחתמתי על ההסכם. ש. אם לא אמר לך שהחברה תהיה שלך לא היית חותמת על ההסכם? ת. לא. ש. מי שערך את ההסכם הסביר לך? ת. ברור. ש. אמרת שמה שז' הבטיח יהיה רשום? ת. העלינו את הרעיון גם אצל הפסיכולוגית, ברור שההסכם לא נעשה כלאחר יד. ולאחר הרבה התלבטויות וחיכוכים ולאחר הבטחה שלו ולאחר שחיינו באושר ובעושר, אני הסכמתי." פרוטוקול מיום 22.2.99 עמ' 13-15. בהמשך החקירה הוסיפה התובעת והעידה: - "ש. אם נותנים לך חצי דירה במתנה למה התלבטת כל כך? ת. התלבטתי כי אני הרמתי את העסק אחרי שעזבתי מקום עבודה אחר. הרמנו את העסק עוד לפני הנישואין. ש. אז מה התלבטת? ת. אני שותפה איתו לכל דבר בעסק. הוא אמר לי (לא?) לעזוב את העסק כי אנחנו שותפים לכל דבר. ש. אם ההסכם לא מדבר על העסק בכלל למה הוא צריך להבטיח לך? ת. חיינו כל כך טוב. פתאום בא בן אדם עם הסכם אני צריכה לחשוב עליו. ש. מה ההסכם הפריע לך? ת. כל אדם שהולך לחתום על הסכם הוא חושב ומתלבט מה טוב לו . ההסכם אומר מה שכתוב שם. שחצי דירה רשומה על שמי וחצי על שמו והרכב רשום על שמי. ורשום שמה שרשום על שמו ישאר שלו ומה שרשום על השם שלי ישאר שלי. לא מצויין מה רשום על שמו. הרבה דברים היו רשומים על שמו..." (פרוטוקול מיום 1.6.99 עמ' 29) מהדברים הנ"ל אנו למדים:- ההסכם נחתם כמה שנים לאחר הנישואין על רקע חילוקי דעות שהיו אז בין הצדדים. התובעת עבדה בעסק גם לפני החתימה על ההסכם. התובעת חשבה היטב על תנאי ההסכם, התלבטה והחליטה לוותר על כמה מדרישותיה כדי לשמור על שלמות הנישואין. ההתלבטות היתה, במפורש, בנושא הויתור על העסק. לטענתה, היא הסתמכה על טענותיו בעל פה של הנתבע, למרות שהמצב המשפטי הוסבר לה. בתקופת החתימה על ההסכם, החברה כבר שגשגה והושקעו בה כספים רבים. בהסכם זה התובעת אמנם מוותרת על כל הנכסים הרשומים ע"ש הנתבע, ובכלל זה החברה, אך היא מקבלת 50% מזכויות בדירה שכל תמורתה שולמה ע"י אביו של הנתבע, והצדדים עצמם לא השקיעו בה אף לא אגורה אחת. התובעת בחרה להסתמך על דבריו בעל פה של הנתבע, כי יהיה לה חלק בחברה, אך בד בבד חתמה על ההסכם, הסכם שאושר בבית משפט לאחר שתוכנו ומשמעותו הוסברו לה. התובעת לא מבקשת לבטל את ההסכם. היא מבקשת, למעשה, לקיים את ההסכם באותו חלק שלפיו היא קיבלה רכוש ששויו כיום כ-200,000 דולר, אך היא מבקשת מבית המשפט להתעלם מאותו חלק הגורע ממנה את הנכסים הרשומים ע"ש הנתבע. התובעת השקיעה ימים כלילות בחברה, כדבריה, על סמך הבטחותיו בע"פ של הנתבע, למרות שהיתה מודעת לעובדה כי ההסכם קובע אחרת. כעת, התוצאה הנראית מלכתחילה כה לא צודקת, נראית מעט שונה, שכן, מסתבר כי התובעת קיבלה תמורה מלאה לויתורה על הזכויות בחברה. ויתור זה סלל את הדרך להשקעת כספים בחברה ע"י משפחת הנתבע. התובעת אינה יכולה לדרוש לקיים רק אותו חלק בהסכם הנוח לה, ולהתעלם מהחלקים האחרים. ויודגש, התובעת איננה טוענת לקיומה של איזו מהעילות לביטול הסכם, אלא היא מנסה לטעון, כי יש להוציא את החברה מכלל הנכסים האמורים להחשב כשייכים לנתבע בלבד, כפי שנראה להלן. תוקף ההסכם. לטענת התובעת, ההסכם פקע ביום 31.12.99, וכיום לא ניתן להסתמך עליו עוד. אין שחר לטענה זו. יש לבחון את תוקף ההסכם לא יאוחר מיום הגשת התביעה. התביעה שבפני הוגשה בשנת 1997, בעת הגשת התביעה ההסכם היה בתוקף, ללא כל ספק, ואין להתארכות ההליכים, שנגרמה כתוצאה ממחדלי הצדדים עצמם (הסיכומים, למשל, הוגשו באיחור של כשנתיים!), כל קשר לתאריך פקיעת ההסכם הנקוב בהסכם. טענה נוספת באשר לתוקף ההסכם, אשר לטענת התובעת איננו צופה גירושין ומוות, אף היא דינה להדחות. אני מקבלת לעניין זה את טענות ב"כ הנתבע כמפורט בסיכומיו, המפנה לסעיף 3 להסכם, הקובע כי הזכות לאיזון משאבים תחול באחד המקרים הקבועים בחוק. ר' סעיף 7 לסיכומים. זכויות בנכסים שנצברו לאחר מועד אישור ההסכם. לטענת התובעת, ההסכם אינו דן בזכויות התובעת בנכסים שייצברו לאחר מועד אישור ההסכם. מילים אחרות, הטענה היא כי על פי ההסכם ההפרדה הרכושית חלה רק על אותם נכסים שהיו קיימים בעת החתימה על ההסכם. מכאן ממשיכה התובעת וטוענת, כי החל מיום החתימה על ההסכם ואילך היא שותפה לצמיחתה של החברה ולנכסים שהתווספו לה מיום החתימה על ההסכם ועד ליום הגשת התביעה. בעניין זה מפנה התובעת להסכם המחיל את הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג על כל הנכסים שיצטברו לאחר אישור ההסכם. האמנם? מעיון בהסכם עולה כי הצדדים החילו על עצמם את הוראות החוק למעט אותם נכסים המפורטים בסעיף 4.1 להסכם. אותו חריג בסעיף 4.1 להסכם פוקע ביום 31.12.99. החל במועד זה, אם הכל היה כשורה, היו הצדדים חותמים על הסכם חדש, ובהעדר הסכם היה חל החוק גם על אותם נכסים האמורים בסעיף 4.1 הנ"ל. מאחר והסכסוך בין הצדדים פרץ לפני יום פקיעתו של ההסכם, חל על הצדדים האמור בסעיף 4.1 הנ"ל, כלומר הפרדה רכושית, לאחר שהנתבע קיים את חיוביו על פי האמור בסעיף זה, רשם ע"ש התובעת את מחצית הזכויות בדירה, ורכש בעבורה מכונית. אין מחלוקת, כי "העסק" הינו חברה בע"מ שמניותיה רשומות ע"ש הנתבע. הרכוש לפיכך הינו המניות. לפיכך אין חשיבות להיקף נכסי החברה, שהינה אכן אישיות משפטית נפרדת. למעמדו המיוחד של הסכם יחסי ממון אשר אושר ע"י בימ"ש ר', ע"א 4/80 מונק נ' מונק פד"י ל"ו (3), 421:- "...בפנינו חוק מיוחד, שיש בו משום תוספת על דיני החוזים הכלליים בנקודה הרלוונטית לערעור זה. בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים הקיימים בין בעל ואשה,קבע המחוקק כי אין תוקף להסכם ביניהם אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר, ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם" כמו כן ר' ר"ע 359/85 קוך נ' קוך פד"י ל"ט (3) 421: "ספק בליבי אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג המעמד של שופט, דיין או עורך נישואין (מבלי שערערו על פגם שנפל בהליך האשור) יכול בן זוג להישמע בטענה שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה הבא לפי עצם טיבו וטיבעו להבטיח שבני הזוג יבינו הבן היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון." מכל האמור לעיל המסקנה היא כי על פי הסכם יחסי הממון שבין בני הזוג, אין לתובעת כל חלק במניות הרשומות ע"ש הנתבע. גם אם תרמה התובעת מכשרונותיה , מזמנה וממרצה לטיפוח החברות הנ"ל אין בכך כדי לשנות את האמור בהסכם. התובעת חתמה על ההסכם מרצונה החופשי, הבינה את משמעותו ותוצאותיו, ועשתה מה שעשתה בחברה מתוך ידיעה ברורה כי אין לה חלק בעסק הנ"ל. הבטחות בע"פ מצידו של הנתבע, גם אם היו כאלה, אינן מהוות תחליף לצורך בהסכם בכתב מאושר על ידי ביהמ"ש. אם לא די בכך, הרי שהתובעת קיבלה תמורה ל"הרחקתה" מהעסק בדמות מחצית זכויות בדירת המגורים בשווי, דאז, של 100,000$ ומכונית. בנסיבות אלה נדחית התביעה הרכושית בתמ"ש 020390/97. תביעת המזונות תמ"ש 20391/97 ביום 9.6.95 נפסקו לתובעת מזונות זמניים בסך 2,500 ₪ בתוספת הוצאות החזקת הבית. אני סבורה, כי יש להשאיר החלטה זו בעינה, ולתת לה תוקף של פס"ד, ואנמק את דברי: - א. הצדדים, בהתנהגותם, הביעו הסכמתם לפסיקת מזונות אלה והשארתם על כנם. והראיה - הצדדים עיכבו את הגשת סיכומיהם בשנתיים ימים. ב. אמנם, התובעת בינתיים החלה לעבוד. ואולם, משכורתה בסך כ-4,000 ₪ נטו, עדיין נמוכה ביחס לרמת החיים אותה ניהלו בנה"ז. אמנם, הנתבע משתכר פורמלית סך 7,000 ₪ בלבד. ואולם, הוא עצמו מודה, כי כמנהל החברה, מעסיקתו, הוא זה הקובע לעצמו את שכרו, וע"כ אין כל חשיבות לגובה השכר הפורמלי. מהראיות שבפני עלה, כי מצב החברה שפיר (ואף למעלה מכך), החברה צמחה מעסק בשטח 300 מ"ר לעסק בשטח 1,700 מ"ר (עמוד 47 לפרוטוקול), בכוונת המנהלים לרכוש נחלה ולהגדיל את השטח עד 3,000 מ"ר (עמוד 47), מחזור העסקאות 17.9 מיליון ₪ בשנה אחת ו-23 מיליון ₪ בשנה קודמת (עמוד 70) בבעלות החברה 15-10 כלי רכב (עמוד 47) לחברה 30 עובדים (עמוד 47) וכו'. בנה"ז גרו בדירת פנטהאוז יוקרתית ברמת חיים גבוהה שלא נסתרה. התובעת העידה, כי תחת ידה היו תמיד כספים במזומן (פרוטוקול, עמוד 7). בנסיבות אלו, אין ספק, כי המזונות שנקבעו בסך 2,500 ₪ הינם לצרכיה ההכרחיים של התובעת, ואת הצרכים מעבר לכך היא משלימה מעבודתה. מצב זה תואם את הפסיקה כפי שבאה לידי ביטוי בפס"ד ביקל, פדן ואברהם, שם נפסק כי יש להתחשב בשכר אשה מעבודתה (כאשר מצבה האישי מאפשר זאת, כפי שהדבר בעניינינו), אך אין בכך כדי לפטור את הבעל מחובת המזונות. ר' לעניין זה הנימוקים המפורטים בהחלטה מיום 9.6.95. (ר' ע"א 6136/93 ביקל נ' ביקל - לא פורסם ;ע"א 876/95 אברהם נ' אברהם - לא פורסם; ע"א 5930/93 פדן נ' פדן - לא פורסם) טענות הנתבע, באשר למרידתה של התובעת תלויות, עומדות ונדונות בביה"ד הרבני, ואינני סבורה כי עלי להכריע בסוגיה העומדת לדיון בפני ערכאה אחרת. התוצאה היא, כי החלטה למזונות זמניים מקבלת תוקף של פס"ד. פירוק השיתוף משהוכרעה התביעה הרכושית, אין עוד כל עילה לעיכוב פירוק השיתוף. עפ"י סעיף 37 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1968, רשאי כל שותף לדרוש בכל עת את פירוק השיתוף, ובד"כ - אין הגנה בפני דרישה זו. כך גם בענייניננו, אין לנתבעת הגנה בפני תביעה זו, מה גם, שכאמור התביעה הרכושית הוכרעה, ולא נותר רכוש משמעותי שיש לאזנו (ככל שהאיזון אפשרי בשלב זה, בטרם פקעו הנישואין). סוף דבר אני קובעת כדלקמן: - א. התביעה הרכושית בתמ"ש 20390/97, נדחית. ב. החלטה למזונות זמניים מיום 9.5.96 מקבלת בזאת תוקף של פס"ד. ג. ניתן צו לפירוק השיתוף בדירה המשותפת לצדדים הידועה כחלק מחלקות 306, 8-177 בגוש 6142, המצויה ברח' מלכי צדק 19/20 ברמת-גן. הדירה תימכר למרבה במחיר כשהיא פנויה. לצורך מכירת הדירה, אני ממנה את ב"כ הצדדים - עו"ד נ. שלם וא. טירר, כונסי נכסים. מתוקף סמכותי עפ"י סעיף 7 סיפא לחוק בית משפט לענייני משפחה התשנ"ה - 1995, אני קובעת כי הליכי הפירוק יערכו במסגרת לשכת ההוצל"פ. ד. לנוכח העובדה ששני הצדדים גרמו לעיכוב במתן פסה"ד, אין צו להוצאות. חוזהמסמכיםהסכם ממון