בפסיקה ציין בעניין מזונות בנישואים אזרחיים כי בני זוג יהודים, תושבי הארץ או אזרחיה, אשר בחרו להינשא בנישואין אזרחיים, אין האישה זכאית למזונות בשל הדין האישי החל על החייב במזונות - הדין העברי. וראה לעניין זה פסק דינו של כב' השופט גרמן בתמ"ש 58920/97 ופסק דינו של כב' השופט פורת ע"מ 1044/99. מפסק דינו של השופט פורת, עולה כי איננו סבור שניתן לגבש בעניין זה הסכם מכללא, הסכם שבהתנהגות, זאת לאור קביעתו בעמ' 11 לפסה"ד. "כיום ניתן לתבוע בביהמ"ש לענייני משפחה גם על יסוד חיובים אזרחיים, ולא רק עפ"י דיני המשפחה, לכן ניתן היה בהחלט להתכונן למצב שאליו נקלעו בעלי הדין, ולחתום על הסכם בזמן עריכת טקס נישואי פרגוואי". עוד סבור כב' השופט פורת, כי נושא מזונות אשה הנשואה בנישואין אזרחיים, יש לפותרו "על דרך החקיקה, כפי שהסביר ביהמ"ש קמא באריכות, תוך ציטוט דברי מלומדים ושופטים." (שם בעמ' 11) להלן החלטה בנושא מזונות בנישואים אזרחיים: החלטה עניינה של התובענה, חיוב הנתבע במזונות התובעת. אין מחלוקת, כי הצדדים נישאו בנישואין אזרחים בלבד, בקפריסין, בעת שהיו אזרחי הארץ ותושביה. במסגרת התובענה, הוגשה בש"א 5393/02 הנ"ל במסגרתה עתרה ה תובעת לחייב הנתבע בתשלום שכר הדירה עבור הדירה בה התגוררו הצדדים בתל-אביב. העובדות הנדרשות לעניננו 1. התובעת והנתבע נישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין ביום 17.5.96. 2. לטענת התובעת, חיו הצדדים כידועים בציבור, מאז הכרותם בשנת 1994. לשני הצדדים אלה נישואים שלישיים ואין להם ילדים משותפים. 3. תחילת ההליכים שבפני, בתביעה שהוגשה ע"י התובעת, למתן סעדים לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג. התובענה הוגשה ביום 7.2.02. התובענה למזונות הוגשה רק ביום 11.4.02, לאחר שלטענת התובעת, ביטל הנתבע את יפוי הכח שהיה לתובעת בחשבונו והודיע לה, כי אין בכוונתו לחדש את הסכם השכירות בגין הדירה השכורה שעמד להסתיים במאי 2002. 4. לטענת התובעת, עלו נישואי הצדדים על שרטון, לאחר שהובא לידיעתה, כי הנתבע מנהל מערכות יחסים אינטימיות עם נשים אחרות. הנתבע טוען, כי מי שניהל מערכות יחסים עם זרים הייתה דווקא התובעת. אם כך ואם כך, הצדדים לא מיקדו טענותיהם בעניין זה, בדיון שהתקיים בתובענות הנ"ל ובבקשה, ביום 9.6.02. 5. הנתבע טען, בפתח כתב ההגנה, כי התובעת איננה זכאית למזונות. לטענתו, הצדדים נישאו בנישואים אזרחים בעודם אזרחי הארץ ותושביה, לפיכך, לאור הדין האישי החל על הנתבע איננו מחויב במזונות התובעת והכל כמפורט בפרק א' לכתב ההגנה. 6. התובענה מבוססת על חיוב הנתבע מכח הסכמת הצדדים, הסכמה שבע"פ ובהתנהגות על פיה "עשה הנתבע כמוסכם להשלמת כל צרכיה של התובעת ולשימור רמת החיים הגבוהה לה הורגלה". (סעיף 29 לכתב התביעה) עוד טוען ב"כ התובעת, כי מתן יפוי כח לתובעת ע"י הנתבע, לפעול בחשבונות הבנק שלו, תשלום שכר הדירה והעמדת מכונית לשימושה הבלבדי, מלמדים על ההסכמה שגובשה בע"פ ובהתנהגות הצדדים. 7. מנגד, לא שולל הנתבע את טענת ההסכם אלא שלטענתו, הוסכם בין הצדדים, כי הנתבע ישא בעלות תשלום שכר הדירה ואילו התובעת תישא בהוצאות אחזקת הדירה השוטפות ובכל ההוצאות האחרות הדרושות לקיום רמת החיים של בני הזוג (סעיף 33 לכתב ההגנה). הסכמות אלה התקיימו כל עוד התגוררו הצדדים תחת קורת גג אחת (סעיף 11 לתגובת הנתבע לבקשה). 8. ב"כ הנתבע לא הגיש בקשה לסילוקה על הסף של התובענה, יחד עם זאת, אפשרתי לב"כ הצדדים להעלות טענותיהם לעניין זה במסגרת הדיון ואף אפשרתי הגשת סיכומים בכתב. 9. כאמור, לשני הצדדים אלו נישואים שלישיים, לשני הצדדים נכסים שנצברו בטרם הכירו זה את זה. התובעת, קוסמטיקאית במקצועה. לטענתה, עבודתה מתנהלת בדירה, בה יוחד, בהסכמת הנתבע, חדר לטיפולים. לטענתה, הכנסתה החודשית עומדת ע"ס של כ-5,600 ₪ לחודש, אולם מנגד עליה להשיב הלוואה שנלקחה לטענתה, למימון הוצאות שלה ושל הנתבע, הלוואה שהחזרה החודשי כ-3,500 ₪ בחודש. לפיכך, הכנסתה הפנויה לטענתה עומדת ע"ס של 2,100 ₪ לחודש. 10. הנתבע משתכר לטענת התובעת כ-19,000 ₪ נטו לחודש, זאת, לבד מרווחים אותם הוא מקבל עפ"י הסכם הזכיון בינו לבין מפעל הפיס. בנוסף, מקבל הנתבע קצבת נכות כנכה צה"ל, בסך של 2,800 ₪ בחודש. 11. אין מחלוקת, כי הנתבע מחזיק המניות בחברה ___ בע"מ, שלה זכיון לשיווק כרטיסי הגרלה, של מפעל הפיס באזור תל-אביב. לטענתו, משכורתו מהחברה עומדת על סך של 14,200 ₪ לחודש וכן הוא זכאי ל-3% מהרווח הנקי מידי שנה. בנוסף, עומדת קצבת הנכות שהוא מקבל כנכה צה"ל ע"ס של 2,157 ₪ לחודש. 12. עוד טוען הנתבע, כי התובעת העלימה מבית המשפט את העובדה, כי הנה בעלת 90% ממניות חברה בגרמניה אשר עוסקת במכירת מוצרים קוסמטיים ובהענקת טיפולים. חברה, בהקמתה השקיע סך של 600,000 ₪ ושמרבית המניות בה רשומות ע"ש התובעת שהנה בעלת אזרחות גרמנית, זאת כדי לאפשר הקלות מס. התובעת מרבה לשהות בגרמניה והכנסתה מתקבולי החברה שם, עומדת ע"ס של 30,000 - 20,000 מרק לחודש. (סעיפים 7-11 לכתב ההגנה) קיומה של חברה זו, אכן לא בא זכרה בכתב התביעה. גם בדיון שהתנהל בפני, לא טען ב"כ התובעת לענין זה מאומה. 13. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת והנתבע אינם מתגוררים עוד תחת קורת גג אחת והנתבע עזב את דירת המגורים. הדיון 14. אשר לטענת הסף הנטענת ע"י הנתבע, בכל הנוגע לזכות התובעת למזונות. לאחרונה נדרשתי לטענה זו בתמ"ש 11870/02. אכן, הפסיקה הנמצאת לפתחנו היום, קובעת, כי בני זוג יהודים, תושבי הארץ או אזרחיה, אשר בחרו להינשא בנישואין אזרחיים, אין האישה זכאית למזונות בשל הדין האישי החל על החייב במזונות - הדין העברי. וראה לעניין זה פסק דינו של כב' השופט גרמן בתמ"ש 58920/97 ופסק דינו של כב' השופט פורת ע"מ 1044/99. מפסק דינו של השופט פורת, עולה כי איננו סבור שניתן לגבש בעניין זה הסכם מכללא, הסכם שבהתנהגות, זאת לאור קביעתו בעמ' 11 לפסה"ד. "כיום ניתן לתבוע בביהמ"ש לענייני משפחה גם על יסוד חיובים אזרחיים, ולא רק עפ"י דיני המשפחה, לכן ניתן היה בהחלט להתכונן למצב שאליו נקלעו בעלי הדין, ולחתום על הסכם בזמן עריכת טקס נישואי פרגוואי". עוד סבור כב' השופט פורת, כי נושא מזונות אשה הנשואה בנישואין אזרחיים, יש לפותרו "על דרך החקיקה, כפי שהסביר ביהמ"ש קמא באריכות, תוך ציטוט דברי מלומדים ושופטים." (שם בעמ' 11) 15. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"א 8256/99), לבית המשפט העליון היושב על המדוכה בעת הזו. לא נעלמה מעיני תגובת היועהמ"ש שהוגשה במסגרת רע"א 8256/99 הנ"ל. במסגרת התגובה נטען, כי זהו עניין למחוקק לענות בו. יחד עם זאת, מסכימה ב"כ היועהמ"ש כי במקרים ראויים ניתן יהיה להעניק סעד, עפ"י קונסטרוקציה משפטית של הסכם מפורש או מכללא, על בסיס שיוויוני והדדי. מהם המקרים הראויים, עניין זה נתון לשיקול דעת בית המשפט היושב בדין. 16. לכשעצמי, סבורה אני, כי לא ניתן לשלול קונסטרוקצית ההסכם מכללא, ודאי לא בשלב המקדמי של שמיעת התובענה וכשהנתבע מודה, כי היו הסכמות בין הצדדים, אם כי, לטענתו, כל עוד התגוררו תחת קורת גג אחת. עובדות אלה, מן הראוי שתתבררנה במהלך שלב הראיות. 17. כפי שפרטתי בתמ"ש הנ"ל, התמודדה הפסיקה, לא פעם, בסוגיה זו. אכן, נעשתה הבחנה בפסיקה. כאשר דובר בבני זוג שנישאו בחו"ל בנישואים אזרחיים כשעפ"י חוק מקום מושבם, בעת עריכת הנישואין היה עליהם להינשא בנישואין אלה. במקרים אלה "הרכיב" ביהמ"ש העליון את הדין הזר המכיר בתוקפם של הנישואין, על הדין הדתי המחייב בעל לזון את אשתו וראה לעניין זה, ע"א 566/81 שמואל נ' שמואל פד"י לט (4) 399. ביהמ"ש איבחן אף את אותם זוגות שנישאו בנישואים אזרחיים מאחר ולא יכלו להינשא בישראל עפ"י הדין הדתי, מחמת היות הנישואים אסורים עפ"י דין תורה, וראה לעניין זה בג"צ 51/69 רודניצקי נ' ביה"ד הרבני הגדול פד"י כד (1) 704, ע"א 373/72 טפר ואח' נ' מדינת ישראל פד"י כח (2) 7. ההכרעה האחרונה בענייננו, בערכאה זו ובערכאת הערעור ניתנה בעניין בורוכוביץ הנ"ל. על פיה, כאמור, זוגות, שבעת עריכת הנישואין היו אזרחי המדינה או תושביה, ולא היתה כל מניעה לנישואיהם עפ"י דין תורה אלא, שהעדיפו להינשא בנישואין אזרחיים בחו"ל, אין הנישואין תקפים ולפיכך אין הבעל חייב במזונות אשתו. 18. רבים היום אזרחי המדינה, או תושביה, המעדיפים להינשא בנישואין אזרחיים. לא ניתן לעת הזו, להתעלם מעניינם. יחד עם זאת, מתעוררות שאלות משפטיות קשות הדורשות הכרעה. כך למשל, נשאלת השאלה אם יכול אזרח, או תושב, שחל עליו דין אישי להשתחרר מתחולת הדין הדתי (תגובת ב"כ היועמה"ש בעניין וע"א 8256/99 הנ"ל), האם יש ליתן סעד, עפ"י הדין לאלה שביקשו "להמלט" ממנו? שאלות אלה, מונחות כאמור, היום, לפתחו של ביהמ"ש העליון. 19. אין מחלוקת, כי אם היו הצדדים חותמים על הסכם, בעת נישואיהם, במסגרתו היו מוסדרים מזונות האשה היה בית המשפט מכיר בהסכם זה ואוכפו. אם כך מה השוני בין הסכם כתוב לבין הסכם שגובש בע"פ ובהתנהגות? סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"א - 1971 קובע: "חוזה יכול שיעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". סעיף 12 (ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט - 1959 קובע: "הסכם בדבר מזונות בגיר וויתור על מזונות כאלה ייעשו בכתב; הם ניתנים לאישור בית המשפט" אם אכן ניתן לראות הסכמה מכללא, מיחסי הצדדים, לחיוב במזונות התובעת, כיצד מתיישב הסכם זה עם דרישת הכתב של סעיף 12 (ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות)? זאת בהנחה שהמונח "בגיר" בסעיף 12 (ב) כולל מזונות בן זוג. ניתן לסבור, כי המונח "בגיר" מתייחס למזונות בן בגיר, שכן מזונות בן הזוג מוסדרים בסעיף 2 לחוק, והמחוקק השתמש במונח בן זוג כשהתכוון לבן הזוג. יחד עם זאת, בסעיף 4 לחוק אין משתמש המחוקק במינוח "בגיר" אלא במונח "ילדיו הבגירים ובני זוגם". בסעיף 1' לחוק, סעיף הפרשנות, מפורש המונח "בגיר" - מי שמלאו לו שמונה עשרה שנה". בסעיף 12 (ב) מופיע המונח "בגיר" ללא התוספת המופיעה בסעיף 4 לחוק ויכול שיהיה בן זוג. אם נקבל את הסברה הראשונה, כי המונח "בגיר" איננו מתייחס לבן הזוג, אזי, אין דרישת כתב. אם נקבל את הסברה השניה וקיימת דרישת כתב , מופנים אנו לקביעת חלק משופטי ביהמ"ש העליון, כי הוראות אלה, כולל ההוראות הפרוצסואליות אינן חלות על מי שיש לו דין אישי. וראה לעניין זה ע"א 250/83 עומרי ואח' נ' זועבי ואח' פד"י לט (2) 113 בעמ' 142 - 144 וע"א 610/88 קופילביץ פד"י מג (1) 834 בעמ' 836. 20. קיימות דעות, גם בבית המשפט העליון, כי ההוראות הפרוצסואליות של החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט - 1959 ובכללן הוראות סעיף 12, חלות גם על מי שיש לו דין אישי והוראות החוק המהותיות (סעיפים 2 ו-3) אינן חלות עליו. וראה לעניין זה דעת השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 779/76 שוחט לב (1) 580 ובע"א 13/78 ספורטה לב (2) 709 ודעת השופטת בן פורת שם, עמדתם ששבה ונשנתה בפרשת זועבי הנ"ל. ראה לעניין זה אף את פסק דינו של כב' השופט שוחט בתמ"ש 79052/98 אהרוניס. גם במקרה כזה, ניתן להגמיש את דרישת הכתב לאור הנסיבות המוכחות לביהמ"ש. במידה ויוכח לביהמ"ש, כי קיימת התחייבות, הרי יש לפעול על פיה בתום לב. עקרון זה, כדברי כב' הנשיא ברק בע"א 986/93 קלמר נ' גיא פד"י נ (1) 185 הוא המקור הנורמטיבי ליישוב המתח שבין דרישת הכתב ובין שיקול הדעת של בית המשפט. וראה לעניין זה, דבריו בעמ' 198 לפסק הדין: "השימוש בעיקרון "המלכותי" של תום-לב להגמשת דרישת "הכתב" צריך להיעשות בזהירות רבה. רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן יש מקום להיזקק לעקרון תום הלב כדי להתגבר על עקרון הכתב. המאפיין מצבים אלה הוא שעולה מהם "זעקת ההגינות" המצדיקה סטייה מעקרון הכתב. אין ליתן מראש רשימה סגורה של מצבים אלה. הם בוודאי משתנים על-פי נסיבות החיים. מקובלת עליי גישתה של פרופ' כהן, במאמרה הנ"ל, שלפיה - "...ראוי להעניק תפקיד מרכזי לשני רכיבים: האחד, האם התחולל שינוי מצב בעקבות החוזה (הבלתי אכיף או הבלתי תקף), כגון שהוא קויים או שהייתה עליו הסתמכות; השני, מהי מידת אשמתו של הצד המתנער מביצוע החוזה. משקלם המצטבר של שני הרכיבים הוא שיכריע אם במקרה נתון ניתן לוותר על דרישת הכתב (שם, בעמ' 440)". עיננו הרואות, כי במקרים מסוימים, בהם ניתן ללמוד על השתכללותה של הסכמה ומצג, גם אם קיימת דרישת כתב הרי, שבאותם מקרים מהם עולה "זעקת ההגינות" ניתן לסטות מעקרון הכתב. 21. גישה זו מובילה לטענת ב"כ התובעת האוחז בכללי ההשתק ותום הלב ומפנה בסיכומיו למאמרה של פרופ' גבריאלה שלו "הבטחה השתק ותום לב" משפטים ט"ז תשמ"ו עמ' 295 - 296 לפיו, אדם מנוע מהכחשת מצג עובדתי שעשה, אם רעהו, כלפיו נעשה המצג, נשען עליו ושינה מצבו לרעה. עוד מפנה ב"כ התובעת, לספרם של דניאל פרידמן ונילי כהן "חוזים" כרך א' "אבירם", הוצאה לאור בע"מ תשכ"ג, בעמ' 529: "אמצעי נוסף ששימש במשפט האנגלי להטלת חבות על מבקשו שהתכחש להבטחתו בהסתמך על כללי המשחק החוזיים היה השתק ההבטחה... מי שהציג מצג שווא מנוע היה מלהתכחש לאמיתותו, אם מקבל המצג פעל על פיו... דיני ההשתק אינם חלים רק בין הצדדים לחוזה הם משתרעים על כל ענפי המשפט האזרחי..." כל אלה, טענות משפטיות שראוי להרהר בהם, ולהכריע בן. 22. מזונות זמניים הנם בבחינת סעד זמני וככזה, ניתן הוא, בשלב הראשון של ההתדיינות. וראה לעניין זה דברי כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 342/83 גלוזמן פד"י לח (4) 105 בעמ' 108 : "בדונו במתן סעד זמני אין בית המשפט דן בניתוח מקיף של הראיות, ואין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות, כאילו עמד להכריע בעניין סופית. בשקלו את ענין הסעד הזמני מתחשב בית המשפט באיזון שבין האינטרס של התובע לקבל סעד זמני מיידי לבין הפגיעה האפשרית בנתבע" ובעמ' 110 לפסק הדין : "צו זמני למזונות אינו מכריע בזכות האשה למזונות, ובית המשפט, הדן במזונות הסופיים, הוא שבודק את זכותה ואת טענות ההגנה של הבעל על פי הראיות שלפניו. מכאן גם ברור שצו זמני כזה אינו מהווה מעשה בית-דין, שכן אין הוא קובע את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים, ואין שום מניעה שפסק דין סופי יסטה ממנו." השאלות המשפטיות שנפרשו לעיל, הן ואחרות, לא ניתן להכריע בן, בשלב מקדמי זה, והן דורשות שמיעת הצדדים וביסוסן בראיות. 23. לא מצאתי מניעה מלפסוק, במסגרת הסעד הזמני, מזונות זמניים לתובעת. במידה ובתום הבאת הראיות, יקבע, כי במקרה זה, לא הייתה התובעת זכאית לקבלת הסעד הזמני, יקוזזו הכספים מחלקה ברכוש כפי שיקבע במסגרת התובענה הרכושית. 24. משבאנו עד כאן נפנה לגופו של עניין. בכתב התביעה, פירטה התובעת את צרכיה, כעומדים על סך של 12,360 ₪ . הסכום הנתבע הועמד על סך של 10,260 ₪, זאת לאחר הפחתת הכנסת התובעת בניכוי הוצאותיה בגין הלוואה שנטלה לטענתה, כאמור לשם מימון הוצאות המשותפות לה ולנתבע סכום זה, הינו לבד מהוצאות בגין השכרת הדירה בסך של 1,250$, הוצאות החזקתה והוצאותיה הרפואיות. 25. לכתב התביעה צורף הסכם שכירות שאיננו חתום, לפיו דמי השכירות עומדים על סך של 1,150 $ לחודש. כמו כן צורפו: רשיון רכב, תלוש תגמולים לחודש 03/02 של הנתבע לפיו מקבל הנתבע סך של כ- 2,745 ₪ לחודש. תעודת ביטוח רכב, תדפיסי כרטיס אשראי של התובעת עד לדצמ' 2001, לפיהן ההוצאה הממוצעת בכרטיסי האשראי עומדת על כ- 3,600 ₪ לחודש. כמו כן, צורף אישור רו"ח מיום 4.4.02 לפיו, הכנסת התובעת נטו, בממוצע לחודש, בשנת 2001, עומדת על סך כ-6,141 ₪. 26. לא מצאתי תימוכין, בשלב זה. לגובה ההוצאות המפורטות בכתב התביעה זאת ועוד, התובעת בהרצאת הפרטים, לא פירטה דבר וחצי דבר, בכל הנוגע לחברה שבשליטתה בגרמניה וההכנסות ממנה. 27. הנתבע משתכר , כטענתו, סך של 14,200 ₪. מתלושי המשכורת שצורף עולה, כי מהחברה מושך הנתבע, כמשכורת, סך ממוצע של 14,650 ₪ ₪ לחודש. (זאת לבד מהפרשה, ובסך של 1,500 ₪ לביטוח מנהלים). בנוסף להכנסה זו, מקבל הנתבע גמלת נכות בסך של כ- 2,750 ₪ לחודש. תלושי הגמלה לא צורפו על ידי הנתבע ולפיכך מתבססת הקביעה הנ"ל על התלוש שצרף לתביעה. סה"כ ממוצע חודשי בסך של כ-17,400 ₪ לחודש, מלבד הדיוודנדים אותם הוא מקבל באחוזים עפ"י חוזה הזיכיון עם מפעל הפיס. 28. יצויין כי בשלב זה, רב הנסתר על הנגלה בכל הנוגע להכנסות הצדדים שניהם. שני הצדדים לא פירטו את כלל הכנסותיהם ולפיכך אפסוק מזונות זמניים בזהירות מירבית תוך שאני מביאה בחשבון כי הדירה משמשת את התובעת לעיסוקה וחלק משכר הדירה והוצאות ההחזקה נכללות במסגרת הוצאותיה. כמו כן, עלי להביא בחשבון, כי הנתבע איננו מתגורר עוד עם התובעת ואת העובדה כי גובה הוצאות החזקת הדירה, לא הוכח בפני, ולו לכאורה. אומנם הסכם השכירות איננו חתום, אלא שהנתבע, לא הכחיש את סכום השכירות. 29. לאור האמור לעיל, נפסק כדלקמן הנתבע ישלם המזונות זמניים, כולל מדור והוצאות החזקת הבית סך של 4,500 ₪ לחודש כדלקמן: א. הנתבע ישלם למזונותיה הזמניים של התובעת, דמי מזונות בסך של 4,500 ש"ח לחודש החל מיום 15.5.02 ובכל 15 לחודש (להלן: "דמי המזונות"). ב. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עדכון אחת לרעותה. ג. המדד לחישוב ההצמדה כאמור יהא מדד חודש 06/02 שפורסם ביום 15.07.02. ד. כל תשלום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לתשלומו ועד התשלום בפועל. ה. הנתבע יהא זכאי לנכות כל סכום ששילם לידי התובעת כמזונות עבורה בגין תקופת החיוב לשעבר. ו. סכומי המזונות אשר הצטברו לחובת הנתבע מיום 15.5.02 ועד היום ישולמו ע"י הנתבע ב- 4 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מהתשלום הראשון למזונות ויחד עמו. ז. בכל הנוגע לחוב מזונות העבר, אלה ידונו במסגרת ההליך הסופי. ח. הצדדים ישלימו פירוט הכנסותיהם והוצאותיהם בתצהיר מגובה במסמכים עד למועד הבא שיקבע לדיון. נישואין / חתונהנישואים אזרחייםמזונות